נצחיות התורה                                          
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 הדבר השלם בתכלית השלימות לא יתכן שיהיה כמוהו עוד פעם
 

 דעת הרמב"ם והיא הדעה שראוי לסבור ועיקר באמונה שזו תורת משה לא תיבטל,

ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש  

(רק שהמשיח עתיד לבאר גנזי תורה), אמר לא תוסף ולא תגרע ממנו. כמו שנאמר

בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו", מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל  

ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה, אבל בשר העוף מותר בחלב מן

התורה. אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע. ואם יאסור בשר העוף  

ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף. אבל אם אמר בשר

העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזירה כדי שלא יטעו  

בו...אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה.

ועוד אמר הרב הגדול כי קריאה זו של משה רבנו לנו לא קדמה כמותה לשום נברא

ממי שידענוהו מאדם עד למשה, ולא באה אחריו קריאה כמותה לאף אחד מנביאנו,

וכך יסוד הוא בתורתנו שלא תהיה זולתה לעולם, ולפיכך לפי השקפתינו לא היתה שם

תורה ולא היה זולת תורה אחת והיא תורת משה רבנו...כי הדבר השלם בתכלית

האפשרית במינו, לא יתכן שימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או

בהגזמה או בגרעון. ואמר שדבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם

ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר

אנוכי מצווה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. ונאמר

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. הא למדת שכל דברי

תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם. ונאמר לא

בשמים היא. הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש

בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצווה או

לגרוע מצווה או לפרש במצווה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה. או שאמר

שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן

היו. הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק על שהזיד

לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו. שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצווה הזאת לנו

ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב. והנה לא מצאתי בדבריו של הפילוסוף שיכחיש

 את נצחיות התורה. 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 מסה תורנית על לימוד התורה לשמה בגוף ונפש בריאים

               עפ"י שיטת הרמב"ם והחסידות

פרק ראשון - מבוא

מאמר זה נכתב מתוך מחשבה כיצד ל"הנחיל" את תורת ה' בקרב כלל הציבור התורני בציון ולכל הפחות למרביתו וכן כדי לעודד את לימוד התורה בקרב כלל הציבור כולו. הרחבת מעגל הלומדים תתאפשר ע"י פישוט שיטת הלימוד באופן נגיש לכל אדם ותוספת באהבת הלימוד ע"י הבנת חשיבותו. והנה אע"פ שפנים רבות ללימוד התורה וללומדיה והלכות רבות נקשרו בתלמוד והם יסודותיו, כגון מה שאמרו שחייב אדם ללמד תורה את בנו ואף את בן בנו שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך"(משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ראשון, הלכה ב). או מה שאמרו "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה"(שם, פרק ג, הלכה יג) ועוד רבים הדברים בלימוד שקצרה היריעה מלפרטם אולם הם ידועים בדברי רבותינו בגמרא, בספרי ההלכה, המחשבה והעיון בנושא. והנה עיקר דברינו במאמר זה אינו אלא במה שיקרא "הנחלה", במובן שדברי תורה יהיו לחלקינו ולאורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה.  

"הנחלה" זו פירושה, ידיעה במובן של מעשה שישנה את מהותו של האדם להיות נושא התורה ולא נשוא. הכוונה בפשטות שיוכל לשאת ולתת במשא ומתן התורני ולהגיע לאמת ההלכתית ולדעת המעשה עד כמה שאפשר בכוחות עצמו וביגיעתו, זאת מתוך ההקדמות שקדמו לו בלימוד והיסודות שהניח והספרים שלפניו. אין הכוונה שהאדם ילמד ללא מורה בראשית לימודו ואולי אף לאחר שלמד מה שלמד אלא שידוע כי האדם הינו "עולם קטן" והוא צריך לשאוף לשלמות האנושית עד כמה שנפשו משגת ולא כל אחד זוכה ללמוד ממורה הראוי לו.  שלמות זו צריכה להיות מושגת לאדם, הן בדברים הנצרכים לו לחיי שעה בבחינת "אורח חיים" והן בדברים שאינם מענייני השעה שלו אולם הם חלק מהלכות התורה אף שאינם מקוימים בזמן הזה על ידו, מכיוון שאינו מחויב בהם, כגון כל הלכות המקדש או/ו ענייני טהרה הקשורים לביאת המקדש. עמוק ממה שקדם, דברי התורה צריכים להיות "חקוקים" בקרבו של האדם מישראל באופן כזה שידע להשיב ויהגה בהם באמת ובעמקות ובהשתדלות לקיים מצוות התורה "והגית בו יומם ולילה".

מטרות המאמר.

הנה כבר נאמרו מקצת מטרות המאמר אבל באופן כללי בנוסף למה שאמרנו  המטרה הינה להתוות דרך ללימוד התורה ברצינות, ללימוד מירב ההלכות שהאדם יכול ללמוד, להעמקה ושינון הלימוד ולאפשר את מימוש הלימוד למירב בני האדם בציון.

פרק שני - הנחות היסוד וההקדמות בכתיבת המאמר.

א.     ההקדמה הראשונה הינה שכלל הדברים במאמר זה הינם עפ"י שיטת הרמב"ם. הנה אע"פ שאין ההלכה כדבריו בכל עניין ועניין, הרי זהו אינו מאמר הלכתי אלא מאמר עבור מי שרוצה להגות בתורת משה ולהיותה לחלקו בעולם הזה. והנה דבריו של המורה הזה סדורים, ברורים ומסוכמים לאחר שעמד על ראשי מצוקי תבל ואנחנו הקטנים יכולים לסמוך על עמלו להיות לחלקנו. סיבה נוספת שאנחנו נסמכים עליו הינה בדברי הרב"י השביעי שיתרונם של מי המעיין על מים אחרים בטהרה הוא שמעיין מטהר בכלשהוא ומים אחרים יש להם שיעור של ארבעים סאה לטהר ואילו מי מעיין מטהרין בכל שהוא מכיוון שהם קשורים למקור. היתרון השני למי מעיין הינו שהם "מטהרין בזוחלין", מים אחרים חייבים להיות מכונסים במקום מסויים המחזיקם ונותן להם מידה. ואילו מי מעיין, אם מחוברים הם למקורם, אינם צריכים לכך. אומר הרב"י השביעי של חב"ד בשיחתו לחג הסוכות יום ב תשט"ז.

"הקשור למקור מטהר בכלשהוא ובזוחלין....אם יש לו כוחות עצמאיים במידה מרובה או במידה מועטה, ולו אף בכלשהוא, ונוסף לכך גם "זוחלין" – כיוון שהוא קשור למקור, סומך הוא על "כתפים רחבות", ולו זו בלבד שאינו מקבל טומאה. אלא אף, אדרבה. מטהר את כל הטומאות ואפילו טומאה חמורה ביותר (מי חטאת). לפי שלא חשובים כאן כוחותיו שלו. מאחר שהוא קשור למקור".

הסיבה השלישית שאנחנו נסמכים עליו הינה שדבריו הינם עפ"י השכל ונראים מתאימים לטבע המציאות ומה שמושג בחוש השלם הינו אמת ללא ספק.

ב.     ההקדמה השנייה הינה שמיעוט רבים שתיים אבל ה"חוט המשולש לא במהרה ינתק", לפיכך הנני תומך את יסודות ההשקפה והידיעה הרמב"מית בעמודי החכמה, הבינה והדעת של אדמו"רי חב"ד וזאת מכיוון שמצאתי את דבריהם נכוחים ומאירים לנפשי ולנפשות רבים וטובים. עמוד נוסף שעליו יכוון הבית הינו בדברי ה"חזון איש" ואע"פ ששיטתו שונה משיטת חב"ד אבל הוא עמוד החכמה והיראה שראוי להישען עליו. הנה ראיתי את פחדם של אלה החוששים בצדק או שלא בצדק לקבל האמת אם היא נאמרה ע"י מי שאינו מבית מדרשם בניגוד לדברי הרמב"ם "קבל האמת ממי שאמרה" ומדוע הם אינם מקבלים את דעתו בדברי אמת ?. ההסתמכות על דברי ה"חזון איש" בספרו "אמונה וביטחון" הינה בדבריו על ה"תלמיד חכם" שהוא זה ששואלים אותו ברוב המקומות בש"ס והוא יודע להשיב. ובראשית דבריו בעניין זה אמר "והנה קיבוץ המעלות ומעשים הטובים כשמתייחדים באדם אחד, מתחלפים בשימוש הלשון משם הפעולה לשם התואר, כמו שם צדיק, חסיד, חכם, שהאדם המתואר באחד השמות האלו יעיד עליו שמו על התמדתו במעשים טובים תמידות אמיתית, וייחד את מרצו ומגמתו לשמירת הטוב ולברוח מן הרעות, וישים את עבודתו יתברך לתכלית חייו ומשאת נפשו כל הימים"(אמונה וביטחון, פרק ג, כב). ואח"כ אמר "והנה עומדת לפנינו השאלה מה דינו של תלמיד חכם, ומה שמו דורש ממנו, מה הוא מהותו, ובמה כוחו גדול. והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל יו"ד ס' רמ"ג ס"ב להציג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וז"ל שם, שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ובפירושיו ובפסקי הגאונים. מבואר דשם תלמיד חכם היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של הלכה ע"פ המקובל בידינו מדור לדור, ולמד רוב מקומות התלמוד, ואם אינו חכם בזה, אף שלמד הגדה וספרי יראה, כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב מקומות התלמוד עפ"י הפוסקים, אינו בכלל תלמיד חכם, ואין הדין פוטרו מתשלומי מכס, אף שתורתו אומנותו, כמבואר ברמ"א שם".  ולכן ברור לכל משכיל דורש ה' והאמת שאין כל מי שעוסק בתורה בגדר תלמיד חכם אלא יקרא "חכם" או "צדיק" או "חסיד" הכל לפי מעשיו, אם הוא ראוי להם ואם הוא עוסק רק בלימוד ואפילו תורתו אומנותו, הרי הוא "חכם" אבל אינו ראוי להיקרא "תלמיד חכם" עפ"י הגדרת ה"חזון איש". והנה אע"פ שכב"ק הרב יעקב אריאל אומר שהכל לפי העת והשעה, האמת היא שבכל שעה ובכל עת יש מי שראוי לקרוא אותו "חכם" אבל לא "תלמיד חכם" בדרגה שכיוון אליה ה"חזון איש". וגם נראה שמעלת החכם שמדבר עליו הרמב"ם בהלכות דעות איננה מעלת ה"תלמיד חכם" הזה, הווי אומר של ה"חזון איש" אלא מעלת ה"חכם", זאת אע"פ שהרמב"ם עצמו קוראהו "תלמיד חכמים" אולם זה רק בשיתוף השם אבל אין הרמב"ם אומר שראוי לפוטרו מהמיסים ולכן אין כאן סתירה בין הרמב"ם ל"חזון איש". נמצאנו למדים שרוב בני האדם יכולים להיות "חכמים", "צדיקים", "חסידים" ונראה לי שמי שהוא בעל מידות ראוי לקרוא אותו "ישר" או "חסיד" ו"ישר" עדיף מצדיק. אבל מי שהוא "חכם" לדברי ה"חזון איש" יכול להיות שיעסוק בתורה והיא אומנותו ואעפ"כ אין ראוי לקרותו "תלמיד חכם" וגם אם אינו עוסק בתורתו כאומנות אלא  עוסק גם במלאכתו יכול להיות שהוא בגדר ה"חכם" עליו מדבר ה"חזון איש" רק שאיננו "תלמיד חכם". ועניין השמות האלה איננו רק עניין הגדרתי להשתעשע בו אלא הוא האמת שעלינו להבין כדי שלא נטעה במהות.

ונראה לי עוד לפי הדברים האלה של ה"חזון איש"  שלא כל מי שמכונה אצלנו "רב", הינו התלמיד חכם שעליו מדבר ה"חזון איש", אע"פ ש"חכם" בודאי הוא שכן יש לו היתר לפסוק והוא בקי בדברי האחרונים ואולי גם מקצת מהראשונים אבל לא בהכרח הוא בקי ויודע את רוב המקומות בתלמוד ואת רוב דעות הפוסקים בהם וכן את רוב פסקי הגאונים עד שנקבעה ההלכה כפי שנקבעה עפ"י ה"שולחן ערוך" או ה"טור". ואין לומר שלא לכבדו ח"ו אלא בודאי שראוי לכבדו ולקום מפניו כפי שנצטווינו גם אם אינו נכנס לגדר ה"תלמיד חכם" שמדבר עליו ה"חזון איש". לכן יראה לי שיש לחנך את רוב בני האדם אנשי תורתינו שיהיו לכל הפחות "חכמים" ובקיאים ביראה ודברי ה"שולחן ערך" אולם לא כל אחד יכול להיות "תלמיד חכם". וגם מי שהוא "תלמיד חכם" לפי דברי ה"חזון איש" אין כאן רק חכמה אלא חכמה עם "יראת חטא" באומרו "ואמנם אין תהילת בעל ההלכה הגונה אלא אם כן קדמה לו יראתו לחכמתו, ואין חכמת התורה שרויה בלב אטום, כי עיקר טעמה בעדינות הנפש המתעלה למעלה מחמדת בני תמותה והמשוטטת בעולמות עליונים....ואין חכם בתורה רק אחרי ההתמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא, כוס המזוג משני אלה הוא מנת חלקו של התלמיד חכם כל הימים, וזה יין נסכו נצח. אמנם התורה והיראה כחומר וצורה המהווים יחד את הנמצא"(אמונה וביטחון, כד) והנה לא ראיתי עוד כדברים הנכוחים האלה באמירת איש האלוהים הזה שאין ידיעת התורה נחשבת ללא היראה והמשיל את התורה עם רום מעלתה והיותה דבר ה' ל"חומר" ביחס ליראה שהיא ה"צורה"(כלומר המהות) לתורה. והמשך דבריו "וכל שלא קנה שלימות היראה אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועיקשות וכמו שאמרו דלא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא(פירוש שאינו יודע את השמועה לאור ההלכה), ואור הפנימי המתלווה עם אור השכל לישר את כל ההדורים ולחדור אל נקודת האמת העדינה היא יראת ה' טהורה, ומי שחסר את היראה הוא חדל הרגש של עדינות הנפש וחסר טעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר כח המבחין בין שקר לאמת וחכמתו נכזבה בכל פינותיה". נמצאנו למדים שה"תלמיד חכם" הוא זה שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים אינו נחשב ל"שלם" אלא לאחר המזיגה של היראה עם הלימוד. והנה לא יתכן שמי שהוא "תלמיד חכם" בהגדרת ה"חזון איש" איננו גם בעל יראה מסוימת לאחר שלמד מה שלמד וכן לא יתכן שהוא איננו "מתגבר" על מידותיו הטבעיות לאחר שהגיע למה שהגיע ובודאי שאינו עצל אולם נקודת האמת בזה הינה שיראתו צריכה להיות קודמת לחכמתו. כל שלא נמזגה אצלו היראה באופן זה, איננו שלם ואיננו התכלית מכיוון שהתורה איננה כשאר המדעים. כל מדע ומדע(מהמדעים האמיתיים) שהאדם למד יכול להיות שידעו נכוחה ויגדל ויחכים בו יותר משאר בני האדם אבל אין ה"מדע" הזה משנה את אישיותו ואופיו (אם כי הדבר נאמר בזהירות)  ולכן יתכן שיהיה אותו האדם  שלם במדע הזה אבל בעל חיסרון במידות, לא כן המדע האלוהי שמושג באמצעות לימוד התורה, מדע זה כאשר מזוגה בו יראת החטא עושה את האדם ל"שלם" ובעל מידות. ולכן ניתן להעלות על הדעת באופן מסוים שהאדם שהוא בעל כישרון גדול, ילמד את כלל התורה, הפוסקים, דברי ראשונים ואחרונים, ידע לשאת ולתת במשאה ומתנה של תורה וכל זה יהיה אצלו ח"ו כאחד המדעים ולכן רק היראה שהינה הצורה ללימוד היא זאת שמצילה אותו מהחטא והשגגה כדברי התורה "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

והנה היראה הזאת הינה מושגת ע"י מכלול כל המעשים וההשקפות בדעת ובאור התורה לתת לאדם את המטרה. יש לנו לעיין בהמשך דבריו של ה"חזון איש" ביראה "ואמרו יבמות קט ב האומר אין לו אלא תורה כו' אף תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה כל שאינו בעשיה אינו בלמידה, וביורה דעה סימן רמג תלמיד חכם המזלזל במצוות ואין בו יראת שמים הרי הוא כקל שבציבור. ותלמיד חכם הנזכר כאן הוא על צורה החיצונית ששנה הרבה ושימש הרבה, אבל אין ספק שאין תורתו מחוורת(ברורה, המלקט) ואין מסקנותיו אמת כיוון דחסר לו קנין העיקרי של יראת שמים. ואמרו שבת לא...כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו....ושם אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד כו' הן יראת ה' היא חכמה. ואמרו תענית ז א אם תלמיד חכם כטל ואם לאו ערפהו כמטר....אם תלמיד חכם הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת". והנה אותה יראת שמים באה לידי מעשה ע"י תיקון המידות, הן מתוך הלימוד והן מתוך ספרי המוסר והחסידות.

 שמא יחשוב האדם שאם כך רק יפנה לתיקון המידות למען יהא "ירא חטא" בא ה"חזון איש" ואומר "וכשם שהפליגו חז"ל על תורה שאין עמה יראת שמים, כן הפליגו(כלומר התנגדו והזהירו, המלקט) ביראת שמים בלא תורה, ותנן בפרק ב באבות אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ואמרו שבת סג א אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא חגרהו על מותניך(כלומר אמץ את שיטתו ודבריו, המלקט) אם עם הארץ הוא חסיד(אפילו הוא נראה לך כחסיד, המלקט) אל תדור בשכונתו"(שם, כה).

ג.       ההקדמה השלישית הינה שרוב חכמתו של האדם הוא לומד בעולם הזה כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ט הלכה א "...שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול".

ואע"פ שמצינו בדברי הקיצוש"ע, כפי שתראה בהמשך שהאדם גם יכול להבין את התורה שלא הבין בעולם הזה בעולם הבא, הרי רוב חכמתו של האדם נלמדת בעולם הזה.

ד.      ההקדמה הרביעית הינה שאין הדעות הנכונות קובעות את המציאות אלא המציאות קובעת את הדעות הנכונות כדבריו של המורה ב"מורה הנבוכים".

"וכלל אני אומר לך...כי אין המציאות נמשכת אחר הסברות אלא הסברות הנכונות נמשכות אחר המציאות"(מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק שבעים ואחד).

ה.     ההנחה החמישית הינה קשורה להנחה הרביעית והיא שאם הדעות הנכונות נמשכות

     לאחר המציאות עלינו להתבונן במציאות העכשווית ולקבוע את הסברות לפיה.

     כגון זה שאנחנו אומרים בתפילה על מצבנו בזמן הזה ובמדינה הזאת "מדינת

     ישראל ראשית צמיחת גאולתינו" ואע"פ שאין זה אלא סימן לראשית, הרי אם

     אנחנו מאמינים בכך היעלה על הדעת שנאמץ שיטות גלותיות שהיו נהוגות בגלל

     צוק העיתים, הרי אנחנו רואים בתלמוד תורה את תמצית הקיום לפרט ולכלל ?

ו.       ההנחה השישית הינה שאע"פ שמטרת הלימוד הינה לשמה וגם כדי לדעת היאך

     לעשות את המעשה אשר נעשה ואע"פ שתנאי מסוים ללימוד הינו תיקון מסוים

     למידות, הרי לימוד התורה עצמו פועל כמשוב לתיקון המידות. ולכן יש לנו עניין

     בלימוד כהגשמת מטרות התורה לתיקון הגוף הוא תיקון המדינה. ואע"פ שתיקון

     המדינה הינו תיקון הכלל, הרי תיקון אסופת הפרטים הינו גם תיקון מקצת המדינה.

     והנה אין אני צריך להביא ראיה על ההכרח בתיקון המידות כהקדמה ללימוד, כי   

     רבות הראיות לכך, כגון מה שאמר הרב בשם רבותינו הקדושים "אין מחשבת

     עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה,  ובחכמה הוא אומר אילת אהבים

     ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה  תמיד"(ספר קדושה, הלכות

     איסורי ביאה) ובספר נזיקין הלכות רוצח ושמירת הנפש.

     "הפוגע בשניים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון

    עמו. מצווה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואח"כ טוען. במה דברים

         אמורים כשהיו שניהם שונאים או אוהבים. אבל אם היה אחד שונא ואחד

         אוהב מצווה לטעון עם השונא תחילה כדי ליכוף את יצרו הרע"

ועוד באמרו "מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף...ותורת האמת אשר כבר בארנו שהיא אחת ולא יותר, והיא תורת משה רבינו, באה להועילנו שתי השלמויות גם יחד. כלומר תיקון מצבי בני האדם זה עם זה בסילוק העושק ובהתנהגות במידות הטובות והנעלות, עד שיתאפשר קיום אנשי המדינה ותמידותם בסדר אחיד, כדי שישיג כל אחד מהם את שלמותו הראשונה, ותיקון הדעות ומתן השקפות נכונות שבהן תושג השלמות האחרונה"(מורה נבוכים, חלק שלישי פרק עשרים ושבעה) ובאמרו "ועוד מכלל מטרות התורה השלמה עזיבת התאוות והזלזול בהן, וצמצומן עד כמה שאפשר, ושלא ידרוש מהן אלא ההכרחי"(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק שלושים ושלושה). ועוד הרבה כאלה אבל אין כאן המקום להביא את כולם אבל היא ראיה מספקת לקיום ההנחה השישית.

ז. ההנחה השביעית הינה שאע"פ שעיקר דברינו ביחיד מישראל, הרי כלל הציבור הינו האוסף של אותם הפרטים ולפיכך, על לימוד התורה צריכה להיות השלכה לא רק

לגבי הפסיקה הרבנית הקיימת באשר ליחיד ולרבים בענייני נישואין וגירושין, כשרות וכו' אלא כל ענייני המדינה המודרנית צריכים להיעשות לפי משפטי התורה אם וכאשר הדבר אפשרי וזאת יש לעשות ע"י יצירת ספר חוקים והנהגות בענייני החברה, המדע והזמן או לפחות ראשי פרקים בכל עניין ועניין איך לדון בו עפ"י התורה? ואמנם יש הרבה חוקים ומשפטים שהינם עפ"י השכל הישר והם מקובלים עפ"י משפטי התורה ויכולים להינתן ע"י גדולי התורה שבדור בשיתוף הציבור ואין כאן מקום לחקיקה בהם. ישנם עניינים שעליהם צריכים לחול משפטי התורה באופן סדור ומובנה וחקוק וזאת באמצעות מתן המענה התורני היכן שהדבר ניתן לביצוע ולפי היכולת בזמן הזה, כך שהמתבונן כשירצה לעיין בהם יוכל למצוא את דרכו מבלי להיות נצרך לשאול אע"פ שכשישאל יקבל תשובה.

דוגמא לעניין זה הינו ,מעמד האשה". הרמב"ם פוסק ברוח זמנו שאין ממנים אשה לתפקיד שררה אולם בזמן הזה אם ההלכה שונה, הדבר צריך להיכתב גם בספר החוקים של האומה – הוא ה"שולחן ערוך" ואם הלכה זו תקיפה גם זה צריך להיאמר

פרק שלישי - היבטי הנחלת לימוד התורה

הנחלה זו שני היבטים עיקריים לה. הראשון מבחינת "המקיף" והוא בבחינת המכלול הסובב את האדם, כנגד "סובב כל עלמין"(מושג זה מיוחס לקב"ה בכתבי הרמב"ם והכוונה הינה כלפי הקב"ה שהוא נבדל מכל העולם ומסובב אותו) באופן כזה שהאדם ידע ויבין את רוב משפטי התורה שהוא יכול להבינם ולדעתם בשכלו מבחינת כמותם והיקפם, בין הם מענייני הזמן הזה ובין אם לא, רק שאת ענייני הזמן הזה וידיעת קיום המצוות הצריכות לו עליו בוודאות להקדים. ההיבט השני הינו מבחינת "העומק"  ו"הדעת", כנגד "ממלא כל עלמין"(מושג זה מיוחס לקב"ה ע"י החסידות והכוונה שהוא יתברך ממלא את כל העולמות באורו) כוונתי שידע ויבין מבחינת מה שהוא הוגה בו ויהיו הדברים קשורים על לבבו וידיעתו כדברי אדמו"ר הזקן בהשגת האל בספר התניא הקדוש "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה"(ליקוטי אמרים, פרק ג). ולכן "הבה לי בנים ואם לא מתה אנכי", הבנים האלה ברוחניות הינם ה"אהבה" וה"יראה" שהם תולדת ההתקשרות והלימוד בעומק, כי איך יכול האדם לתקוע מחשבתו באל בעצמו ללא תורת האל שהיא המקשרת אותו אליו וכבר אמר אדמו"ר הזקן בספר התניא שבאמצעות התורה האדם מתקשר אליו יתברך.

ראשית, עלינו לשאול את עצמנו האם יש מי שהוא מאנשי תורתינו או אפילו רבים מאלה שאינם מזוהים כחלק מהציבור התורני שאינם רוצים בכך ? אדרבא ואדרבא כלל אנשי התורה מעודדים וצווחים ככרוכיא שלימוד התורה הינו מצוות כלל הציבור ומצווה על כל יהודי ויהודי בפרט. וגם אלה שאינם מאנשי תורתינו חשים קשר וזיקה למקורות, למעט מי שנשבה עד כדי כך בחבלי יצרו עד שאינו יכול לנתק את מוסרותיהם והוא חבוש במאסר יצרו עד שיתירוהו, כי אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים.

והנה כמו שיש בלימוד את ה"סובב" שהוא ידיעת מירב משפטי התורה שמוחו ונפשו של אדם יכולים לקלוט וכן את עומק הדברים שהוא יסוד ה"ממלא", כלומר שמוחו ושכלו יהיו מלאים בהבנת משפטי התורה לרוחב ולעומק, כך יש בלימוד התורה את החיבור שיש לאדם עם הקב"ה. בלימוד התורה האדם מחבק את המלך, כדברי אדמו"ר הזקן בספר התניא ובספר תורה אור.

"והנה להבין זה בעבודה הנה אמרו נובלות חכמה של מעלה תורה שהתורה שהיא בדברים גשמיים היא מבחינת חכים ולא בחכמה ידיעא – כי הנה חכמה עליונה אין לה השגה רק דווקא בהתלבשותה בדברים גשמיים שאזי בלקיחת האתרוג על דרך משל מאחר שהחכמה מלובשת בו הרי זה כאילו אוחז(האדם, המלקט) בחכמה עליונה"(אדמו"ר הזקן, תורה אור, פרשת לך לך).

והנה מהקב"ה נמשך אור וחיות לחיות את העולם. ובהמשכת גילוי אלוהות שאנו ממשיכים ע"י תורה ומצוות יש גם כן כדברי אדמו"ר הזקן "סובב וממלא".

"כי ע"י המצוות נמשך בחינת לבושים שהוא בחינת מקיף וע"י התורה נמשך בחינת מזון שהוא בחינת אור פנימי כנ"ל"(אדמו"ר הזקן, תורה אור, פרשת ויקהל).

פרק רביעי - על מי צריכה לחול ההנחלה ומדוע ?

בדברינו על אותה ה"הנחלה" בודאי שאנו מדברים על הצעיר והזקן, הבריא והחולה, העמל ומי שבטל ממלאכה, העשיר והעני, מי שרוצה לסמוך את עצמו בכתלי בית המדרש ומי שרוצה ללמוד בביתו כדברי הרב "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה"(משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ח).

 סיכומו של דבר כל איש ואיש מישראל וזאת מכיוון שאין אנו רוצים שלימוד זה יהיה נחלתם החכמים לבדם, נהפוכו, תורת ה' הינה החוט המקשר והמחזיק לכלל ישראל ולא רק למי שגדלו על ברכי התורה או/ו שהמציאות אפשרה להם את הלימוד. ומדוע כל כך חשוב שהתורה תהיה נחלתם של כלל ישראל ? הרי כבר אמרו רבותינו הקדושים שמי שאיננו יכול ללמוד יספק צרכיהם של הלומדים ויחשב לו כאילו הוא למד – היש מצווה גדולה מזו ? אולי זוהי תכלית קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך, כאשר האדם מאפשר לשני ללמוד ?

אלא שטענתי הינה שלימוד התורה מוציא את האדם מן הכח אל הפועל. קודם הלימוד האדם הינו רק אדם בכח ואילו לאחר שנות הלימוד אם הושגה בו המטרה אזי הינו אדם בפועל.

כוונתי הינה שדרגתו הרוחנית ושלמותו של מי שלמד תורה כנדרש גבוהה באופן כללי ממי שלא למד. והנה יש מי שמגיעים למעלות רוחניות ע"י מעשיהם ומידותיהם, כגון "הרוגי לוד" שעליהם נאמר שאין שום ברייה יכולה לעמוד במחיצתם או מי שנאמר עליו שעמוד אש חצץ בינו לבין שאר חבריו לאחר מותו אולם אין אלה מעניין המאמר ואין זה ראיה על חולשת טענתנו וזאת מכיוון שאלה שהשיגו מעלה גבוהה ע"י תיקון המידות הינם חריגים אע"פ שמעלתם ייחודית.

 והנה הרי התורה דברה ברוב בני האדם הממוצעים ואנחנו הולכים בדרכה שהיא דרך הרוב, בכל זמן ומצב שהדבר ניתן ואין שם דרישה לשנות ממנהג הרוב. והנה קשה להביא ראיה על היות התורה "מוציאה את האדם מן הכח אל הפועל", לא מפני שהראיה איננה קיימת אלא היא ארוכה מאד ונבנית מתוך ההתבוננות במציאות ובמציאותם של אלה שלמדו תורה והשלימו את נפשם לתכלית זו. יחד עם זאת העיסוק בתורה והדבקות בה' ע"י עיסוק זה הינו התכלית ולא רק ע"י הכוונת המחשבה בו או/ו ע"י שלילת השיתוף ממנו והוא עניין העמקת הייחוד. אחת הראיות המחזקת השקפה זו שלימוד התורה הינו היציאה מהכח אל הפועל והשלמות הסופית שהאדם יכול להשיג הינה בדברי הרמב"ם ב"מורה הנבוכים " בו הוא אומר "אין תכלית האמת אלא שידע שהיא אמת"(בהקדמה לפרק חלק) ועוד באמרו בהקדמה למשנה בשמם "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, והשב לבך לזה הדבר שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת כאילו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גו. ובזמן שם ועבר שלא הייתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל, אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי תראה בו מן החכמות דבר פלא ותמצאנו אוסף גדול מן המושכלות"(בהקדמת הרמב"ם למשנה).

 כוונת הדברים שהחיים עפ"י צו התורה ומשפטיה הינם התכלית האנושית ועל מנת לדעת את המעשה אשר נעשה ולא להיכשל בו ישנם סעיפים רבים הנדרשים בלימוד זה וברובד היותר גבוה יש עניינים רבים הקשורים ללימוד התורה ולתיקון המידות ובסופו של דבר ללימוד הציווי האלוהי הפועל במציאות והדרישה מאיתנו לפעול לפי ציווי זה. ועניין נוסף בלימוד הוא מעשה בראשית ומעשה מרכבה ואע"פ שמקובל עלינו לומר שמעשה בראשית הינו המציאות הטבעית, הנה גם הוא ניתן אולי ללימוד ממדרשי חז"ל אולם אינו בתחילת  הלימוד. ועניין מעשה מרכבה הוא המדע האלוהי שגם אותו על האדם לדעת, כי מה שלא ישיג בעולם הזה ישיג בעולם הבא ? ואם המדע הזה הינו כדברי הרמב"ם חלק מתלמוד התורה גם הוא נדרש להשלמת ההתקשרות וצורת האדם שנברא בצלם.

ונחזור לעניין "ההנחלה" שאנו עוסקים בו הנה, על מנת ש"הנחלה" זו תהיה מציאותית, ברת תוקף וקיום ותכיל את רוב הציבור, יש לשנות את הגישה לתלמוד בקרב כלל הציבור, הן אלה שהם אנשי התורה ולומדיה, אולם בעיקר בקרב אלה המכונים "בעלי עסקים" והעוסקים במלאכה שהם רוב רובו של הציבור ואליהם עיקר דברינו מכוונים. שינוי זה ייעשה ע"י התאמת הלימוד לשיטה אחת שעל האדם הממוצע מהישוב לקבל וגישה זו תהיה הבסיס ללימוד, הן, בתחילת לימודו והן בשלבים מתקדמים יותר של הלימוד וזאת על מנת שלא ישכח את הלימוד הבסיסי.

השאלות הנשאלות להשגת השינוי הינם.

א. כיצד ללמוד תורה ? ומה ניתן לעשות על מנת להפוך את לימוד התורה לנחלת רוב הציבור התורני בציון במובן של לדעת את המעשה אשר יעשון ולא יחטאו ?

ב. כיצד יש להתמודד עם הפרדוכס התורני והוא שלומדי התורה ברצינות או/ו יודעיה הינם ברובם אלה שלימוד התורה שלהם הינו גם "מקצוע" במובן של עיסוק תמידי ששכרו בצידו(כוונתי לכלל נושאי התורה הרבניים וגם אלה שאינם תלמידי חכמים אבל הם המעטים אשר ה' קורא ומקבלים עליהם עול תורת ה' באהבה גם אם הם אינם מתפרנסים מתלמוד תורה רבים מהם נושאי התורה ולומדיה ברצינות). ?

ג. מה הם התנאים שיחולו על האדם קודם תלמוד תורה ?

והתשובה על שאלות אלה הינה מורכבת ונתחיל לבארם מהאחרון לראשון.

התנאי הבסיסי לתלמוד הינו תיקון מסוים של המידות שיאפשר את תחילת הלימוד. אין זה התיקון הסופי של המידות אולם הוא חיוני להחלשת כוחו של יצר הרע על מנת שהנפש תוכל לשאת את הלימוד ולקבל ממנו השפעה.

הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל אומר שהדרך להתקשרות אל הקב"ה סלולה בפני כל יהודי ויהודי ולא רק בפני יהודי אלא בפני כל אחד ואחד מבאי העולם הזה. התנאי הבסיסי להשגת ומימוש ההתקשרות הזאת הינו "ההסתפקות" והרצון להשגת הדבקות בה'. לכאורה, בהתבוננות מסוימת שאיננה לעומק נראה שמימוש הדבקות וההתקשרות הינו נחלתם של בני הישיבה בלבד שכן הם אלה המסתפקים במועט עפ"י רוב אולם אעפ"כ אין זו ראיה שאדם שאיננו מבני הישיבה איננו יכול להיות מאותם אלה שעפ"י הגדרת הרמב"ם הם הנלווים אל ה'. 

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים. הרי דויד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"(ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל פרק יג, הלכה יב).

פרק חמישי - תיקון המידות קודם לתלמוד תורה.

אע"פ ששערי בית המדרש נפתחו גם למען מי שאינו שלם במידותיו וטרם תקנם כראוי, הרי בוודאי שראוי לו לאדם לתקן את מדותיו קודם שילמד. הרמב"ם פוסק בהלכות תלמוד תורה שעל האדם לתקן את מדותיו קודם ללימוד. "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו. או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד.....וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אע"פ שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב. שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו"(שם, פרק רביעי, הלכה א).

לדברי הרמב"ם הקניית התורה והנחלתה לאדם מישראל נעשית בכמה תנאים והם:

א.     הסתפקות והתגברות על העיסוק בדברים אחרים.

"מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ולא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. ואם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער"(הלכות תלמוד תורה, פרק שלישי, הלכה ו) – הרמב"ם מקצין את מצבו של הלומד ואין הדברים כפשוטם רק שעל הלומד להסתפק במועט, זאת כפי שאנחנו רואים אצל רבים מבני הישיבות בזמן הזה.

ב.     מיעוט בעסק.

"כתוב בתורה. לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא – לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים. לא כל המרבה בסחורה מחכים. וציוו חכמים הווי ממעט בעסק ועוסק בתורה"(שם, הלכה ח).

ג.       בחירה במידת הענווה, מיעוט התאוות ותענוגי הזמן.

"דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, לומר לך: מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו"(שם, הלכה ט).

כדי להבין כיצד עלינו להתמודד עם שלושת השאלות בפרק הרביעי, עלינו להקדים על לימוד התורה ברבים וביחיד

ד.      השקעת מאמץ פיסי בלימוד.

"אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה – אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה"(שם, הלכה יב).

ה.     המידה הנוספת ההכרחית בלימוד הינה הכנות והיושר העצמי של הלומד וזאת כאשר הוא לומד ביחיד וקל וחומר ברבים.

בעניין זה אומר הרמב"ם.

"לא יהיה התלמיד בוש מחבריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים. שאם נתבייש מדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים: אין הבישן למד ולא הקפדן מלמד. במה דברים אמורים ? בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתם שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו – חיב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים, כדי לחדדם"(פרק ד, הלכה ה).

למעשה, מונה התנא בפרקי אבות את המדות הנדרשות ללימוד התורה ברמה העליונה.

"גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. ואלו הן בתלמוד(לימוד ברצינות, המלקט) , בשמיעת האוזן(בסבלנות ותשומת לב להבנת העניין, המלקט), בעריכת שפתים(שינון, המלקט),  בבינת הלב, באימה, בענוה, ביראה, בשמחה ,  בשימוש חכמים(עניין שימוש החכמים פירושו להסתופף בצילם ולהיות מעורב עימהם גם בענייני חולין, המלקט), בדיבוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב(ישוב הדעת והמתינות הנדרשים ללימוד, המלקט), במקרא, במשנה, בטהרה במעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט סחורה, במיעוט שחוק, במיעוט תענוג, במיעוט דרך ארץ(אלא הם ענייני נימוסי הזמן השונים, המלקט), בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, ובקבלת היסורין. המכיר את מקומו, השמח בחלקו והעושה סיג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום ,אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתיישב לבו בתלמודו, שואל כעניין ומשיב כהלכה. שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד, והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו, והמכון את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"(פרקי אבות, פרק שישי, משנה ו).

על לימוד התורה ברבים.

כבר נאמר רבות על התועלת שיש בלימוד זה וכדברי רבותינו הקדושים שהוא כשני עצים המחדדים זה את זה. רבים מאנשי תורתינו משתתפים בשיעורי תורה ורואים לעצמם זכות וחובה של לימוד התורה בחברותא ובכך מקיימים מצוות לימוד התורה.

בלימוד התורה (עפ"י דברי הרב משה פיינשטיין זצ"ל ורבים אחרים) יש 2 מצוות. האחת הינה ללמוד את התורה כמצווה בפני עצמה והשנייה ללמוד על מנת לדעת מה ואיך לעשות.

והנה אלה הלומדים בחברותא בודאי מקיימים את המטרה הראשונה שבלימוד התורה

אולם למרות התועלת הרבה והחשיבות שבהשתתפות בשיעורי תורה ולימוד מפי הרב(זאת בשאיפה שהוא איש האלהים ודומה למלאך ה' צבאות כדברי הרמב"ם) הרי לימוד זה איננו מקיף את כלל חובתו של איש הישראלי בלימוד התורה וזאת מכמה טעמים.

א.     הטעם ראשון הינו שלימוד זה בד"כ מקיף חלקים מהגמרא(כוונתי ללימוד הדף היומי) או/ו לימוד הגמרא עפ"י מסכתות או/ו מעט הלכה או/ו מעט מוסר או/ו מעט מאמרי חסידות ואיננו מבחינת יסוד ה"מקיף" שבארנו והוא אינו כל מה שעל האדם מישראל ללמוד ולדעת.

ב.     הטעם שני הינו שלעיתים רבות מגיע האדם ללימוד זה לאחר יום עבודתו או/ו לפני יום עבודתו ועמלו והוא עייף או ממהר להשלים חובתו ולהיות עסוק במלאכתו ואז אינו מרוכז מספיק בשיעור כדי שהשיעור יעשה בנפשו את הרושם הנדרש והידיעה המחויבת, הן מבחינת הידיעה והן מבחינת ה"חקיקה" שהאדם מחויב בה, כדי שתלמוד התורה יהיה חלקו בלכתו בדרך ובעת שהוא עוסק במלאכתו ולכן אין כאן התקשרות מספקת של יחוד אמיתי בתורה.

ג.       השלישי הינו שהשכחה מצויה בכל ולימוד שהאדם איננו שונה ואיננו מתאמץ לקלוט אותו או/ו שאיננו חוזר עליו בקול במהרה ישכח.

בעניין זה של לימוד התורה ברבים קובע הרמב"ם את סדר הלימוד כאשר הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה. הרב מחוייב להתנהג בסבלנות ובסובלנות לתלמידים ולאפשר להם לשאול עד שיבינו את הנושא ומגדיר כמה כללים החלים על המלמד תורה לאחרים וכן על הלומדים.

א. התנהגות במידת הסבלנות ע"י הרב.

"הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעס עליהם וירגז אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד:הבנית – והוא לא הבין. אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה"(פרק ד, הלכה ד).

ב. התחלה בלימוד ע"י הרב רק כאשר התיישבה דעתו, שאלת התלמיד במתינות ולאחר שנכנס לבית המדרש לנוח, לא לשאול אלא בעניין שעוסקים בו ולא לשאול שניים כאחד.

"אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתישב וינוח. ואין שואלין שניים כאחד. ואין שואלין את הרב מעניין אחר אלא מאותו עניין שהם עסוקים בו – כדי שלא יתביש"(פרק ד, הלכה ו).

ג. חידוד התלמידים לשם שיפור זכירת הדברים שנלמדו.

"ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם, כדי לחדדם וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים. ואין צריך לומר, שיש לו רשות לשאול אותם בעניין אחר שאינם עוסקים בו – כדי לזרזם"(שם, שם).

ד. איסור השינה בבית המדרש.

"אין ישנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש – חכמתו נעשית קרעים קרעים. וכן אמר שלמה בחכמתו. וקרעים תלביש נומה. ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד. אפילו מי שנטעטש אין אומרים לו "רפואה" בבית המדרש. ואין צריך לומר, שאר הדברים. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בתי כנסיות"(פרק ד, הלכה ט).

כבוד נושאי התורה.

הרמב"ם מונה בהלכות תלמוד תורה שתי מצוות עשה והם: ללמוד תורה ולכבד מלמדיה ויודעיה. עניין הכבוד לחכם הינו הכרחי לשם כבוד התורה. עניין הכבוד חל על כל תלמיד חכם אע"פ שאיננו רבו. רבו המובהק של אדם הינו זה שלמד ממנו רוב חכמתו ועל התלמיד לנהוג בו כבוד מיוחד.

"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו. ורבו יותר מאביו – שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא"(פרק חמישי הלכה א).

לגבי רבו זה מחוייב האדם בשרשרת של כללים ומגבלות אפילו יותר מאביו:

א.     השבת אבידת רבו קודמת להשבת אבידת אביו.

ב.     פדיית רבו מהשבי קודם לפדיית אביו .

ג.       שלא לחלוק עליו ושלא לריב איתו ושלא להרהר אחריו.

ד.      שלא להורות בפני רבו.

ה.     שלא לקרוא לו בשמו.

ו.       שלא לחלוץ תפילין בפניו.

ז.       לעמוד מפניו.

ח.     להקביל פני רבו ברגל.

ט.     להיזהר באמירותיו כלפיו, כגון שראהו עובר על דברי תורה אל לו להוכיחו אלא שואלו. "אומר לו למדתנו רבנו כך וכך"(פרק ה, הלכה ט).

 

אולם גם הרב חייב בכבוד תלמידיו ומצווה לקרבם.

שאר תלמידי החכמים שאינם רבותיו, חייב אדם בכבודם גם גן ומחוייב כלפיהם בדברים הבאים.

א.     הידור ועמידה.

ב.     עמידה מלפניו כשיגיע לארבע אמותיו של התלמיד.

ג.       עמידה בפני זקן אע"פ שאיננו תלמיד חכם.

ד.      פטור מהמיסים כפי שהקדמנו בפרק השני בדברי ה"חזון איש".

ה.     שלא לבזות את החכם.

יחד עם זאת, צריך האדם להיזהר שלא יהיה כבוד רבו גדול מכבוד שמים.

"תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד, אינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים"(שם, פרק ו, הלכה ח)

לימוד התורה במדינה

הוצאות לימוד התורה במדינתנו, שכר המלמדים והלומדים נסוב בחלקו על ציבור משלמי המיסים. הנה לכאורה יש בזה סתירה לדברי הרמב"ם שאל לו לתלמיד חכם להטיל את עצמו על הציבור. דעת הרב יעקב אריאל הינה שאין כאן סתירה. אמנם, אסור להתפרנס מתלמוד תורה אולם אם הציבור רוצה לפרנס את לומדי התורה ולתמוך בהם הרשות בידו שכן אין כאן דרישה של התלמיד חכם עצמו אלא הדרישה הינה דווקא מצד הציבור. ועוד אומר הרב שלמעשה בראיה הכוללת של המדינה "למה יגרע חלקה של הגבירה מחלקה של השפחה" ? שכן אם המדינה תומכת בקבוצות יחודיות שונות, הן תרבותיות והן מדעיות(אוניברסיטאות, מכוני מחקר ועוד) מדוע שחלקם של לומדי התורה יגרע מחלקם של אלה ? דברים אלה של הרב מושתתים על מתן לגיטימציה למדינה עפ"י התורה.

לימוד התורה ביחידות.

לימוד התורה ביחידות הינו נחלת כלל הציבור מאנשי הדת וזאת במידה כזאת ואחרת. אין מהם אחד שאיננו לומד משהו גם ביחידות. האדם מישראל זוקף לטובת הלימוד שלו ביחידות גם את העיתונות הדתית בה הוא הוגה מקצת מהיום והלילה וזאת במודע או שלא במודע. כמו כן ידוע שהאדם מהיישוב שהינו מאנשי תורתנו פונה אל הרבנים בשאלות הלכתיות כדברי התורה המצווה עליו לשמוע בקולם ולסור למרותם או/ו שהוא יודע את המעשה מעיון בספרות ההלכה וגם השאלות האלה הינן חלק מלימוד התורה שלו.

הקושי בלימוד התורה ביחידות נובע מההפרעות בלימוד זה והיעדר מסגרת מחייבת.

היתרונות בלימוד הינם:

א.     יכולתו של האדם לתעל את זמני ועיתות הלימוד לפי יכולותיו ואפשרויותיו

ב.     פרישת הלימוד למרחב הנושאים והעניינים המתאים לו.

ג.       יכולת לשמור על רמת ריכוז גבוהה וקבועה.

פרק שישי - מה צריך להקיף לימוד התורה ?

הרמב"ם אומר בהלכות תלמוד תורה בספר משנה תורה שעל האדם לשלש את תלמודו אולם הוא עושה הבחנה בין ראשית לימודו ל"כשיגדל"(הכוונה יתקדם) לימודו, כאשר הכוונה לזמנים בהם כבר רכש ידיעה בתורה שבכתב והתחכם בה.

בראשית זמן לימודו אומר הרמב"ם שעל האדם לשלש את תלמודו. "שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבע"פ ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן מדברים שלמד מפי השמועה ועניין זה הוא הנקרא גמרא"(הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה יא). ולאחר מכן לאחר שצבר ידע בתורה שבכתב עליו להתמקד בלימוד הגמרא וכדבריו בהלכה יב "במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה (כוונתו להלכות מצויות) כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו"(שם, שם, הלכה יב).

כיצד אם כן, יצאו כנגדו שהוא טען כביכול שעל האדם ללמוד רק את ספרו ? הרי בספרו בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם מציין את לימוד הגמרא ולא את לימוד ספר "משנה תורה". ובספרו הוא אומר למעשה שעל האדם להתמקד בלימוד הגמרא ולא בלימוד ההלכה. והנה גם באחת מתשובותיו בה הוא אומר ללמוד מספרו הוא אינו מבטל לימוד נוסף. גם מה שכתב בהקדמתו לספרו שהאדם יוכל לדעת את כלל הלכות התורה הנצרכות לו מעיון בספר "משנה תורה" אין פירושו שלא יעיין וילמד גם בספרים אחרים. יש האומרים שהרמב"ם סיכם את כלל ההלכות מהגמרא והגמרא הינה מקור להם בדומה לתלמידי הרב קוק שיצרו בעקבות שיטתו ודברי הרב את מפעל ההלכה ברורה שנסמך על הגמרא. יחד עם זאת נראה לי שהלכות רבות ברמב"ם הינן פרי הגותו המחשבתית והייחודית, כגון הלכות יסודי התורה.

הנקודות העיקריות בלימוד לפי הרמב"ם הינם:

א.     זמן הלימוד הינו תשע שעות ביום.

ב.     על האדם לעסוק במלאכה ולא להתפרנס מאחרים.

ג.       עת הלימוד תחולק לשלוש – תורה שבכתב, הלכות תורה שבע"פ וגמרא.

ד.      לאחר שיגדיל בחכמה יתמקד בלימוד הגמרא.

הקיצוש"ע שהתקבל ברוב קהילות  ישראל מאפשר קיום של מצוות תלמוד תורה, בתנאים מסויימים על בסיס השותפות שבין לומדי התורה לבעלי המלאכה והיא השותפות שבין זבולון ויששכר.

"ומי שאינו יודע כלל ללמוד או שאי אפשר לו מחמת רוב הטרדות, יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו לומד בעצמו, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך"...(סימן כז, הלכה ב).

ובהמשך דבריו "מי שאינו יכול לעשות תורתו קבע, אלא שהוא קובע עיתים בתורה, יעסוק בעיתים הללו שהוא קובע, ללמוד ההלכות הנצרכות לדעת לכל איש ישראל, וגם באגדות ומדרשים, וספרי מוסר אשר יסודתם בהררי קודש ממדרשי רבותינו זכרונם לברכה שהם מועילים להחליש את כח היצר הרע. ואשרי מי שיש לו חוק קבוע ולא ישבור מללמוד בספר "חוק לישראל" דבר יום ביומו. וכל המוסיף מוסיפין לו טובה מהשמים"(שם, הלכה ג).

הסכם זבולון ויששכר

הסכם זה שמקורו במדרש על הפסוק בספר דברים בברכת משה. "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך". ואומר המדרש "זבולון לחוף ימים ישכון, הרי זבולון קודם ליששכר שכן מייחסן "יששכר זבולון", ולמה כן ? אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו"(בראשית רבה, פרשה צט). הגמרא מתארת שני הסכמים שיצאו לפועל – בין ר' שמעון ועזריה אחיו ובין ר' יוחנן והנשיא. והסכם אחד שנכשל – בין הלל הזקן ושבנא אחיו. ההסכם שבין הלל לשבנא לא יצא לפועל עקב סירובו של הלל לקבל את עזרתו של שבנא. הרמב"ם התנגד להסכם ולעצם האפשרות בה התלמיד החכם או שמא "החכם" כפי שהקדמנו מסתמך על הציבור לפרנסתו ובפירוש המשנה כתב(ראה ויקיפדיה בעניין זה)..

"...וכבר שמעתים הנפתים, נתלים באומרם "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד(כוונת רבינו שאלישע קיבל את הכיבוד מאנשי דורו אבל לא שכר על נביאותו ותפקידו, המלקט)...ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים.."(אבות, פירוש הרמב"ם, פרק ד, משנה ו). * הערת כב"ק הרב יעקב אריאל הינה שהרמב"ם בעצמו התפרנס מאחיו דוד(הערה בכתב יד) אולם אין הדבר דומה שהרי מקובל אפילו בימינו שבני המשפחה עוזרים זה לזה בפרנסתם בשלבים שונים שלך חייהם, כגון העזרה שמושיטים האבות לבנים ואין הדבר דומה לתלמיד חכמים שמתפרנס מהציבור(המלקט).

דעת הרב אריאל בעניין זה הינה שהרמב"ם אוסר על התלמיד חכם להטיל את עצמו על אחרים אך אם זבולון מעוניין מאד שיששכר ילמד על חשבונו הדבר אפשרי(הערה בכת"י) אולם היכן עובר הגבול בין מעוניין ללא מעוניין ועדיין נשאלת השאלה בדבר כבוד התורה ואם כך הדבר מדוע הילל לא הסכים לחלוק את שכרו בתלמוד עם שבנא.

בזמן הזה ובמדינה הזאת, הסכם זבולון ויששכר או/ו מופעים שונים שלו כפי שהם מבוצעים או/ו נראים בפועל ובמציאות ע"י תמיכה בלומדי תורה וללא קבלת אחריות על הלימוד העצמי, הינו חיסרון גדול בשלמות של האדם וזאת עפ"י ההקדמה השלישית. אין כוונתי ח"ו שאין לתמוך בלומדי תורה אלה שעושים תלמודם אומנותם או/ו שיש לבטל את יכולת השימוש בהסכם זה שכן עליו סמכו גדולי עולם. אדרבא ואדרבא התמיכה בלומדי תורה לשמה הינה זכות גדולה שיש לאדם. יחד עם זאת מימוש ההסכם כלשונו וכניסוחו או/ו הסתמכות על מתן צדקה ללומדי תורה כתחליף ללימוד עצמי של האדם מישראל הינו השתמטות מחובת האדם להידבק בקב"ה  ע"י תלמוד תורה. יש למזער ולצמצם את ההסתמכות על הסכם זה ככל שניתן ולהפעילו רק כלפי מי שהוא "בור" וזהו מי שאיננו יכול ללמוד כלל וכיום עם התרחבות יכולת הלימוד, יכולת הקריאה ויכולת הכתיבה ההגדרה של "בור" והוא מי שאיננו יכול ללמוד כלל כדברי אדמו"ר הרי"ץ הינה מוגבלת מאד וראוי שלא יהיה גם אחד כזה. אבל מי שהוא בחזקת "עם הארץ" וזה לא כפי

שחושבים ההמון ומקצת מנושאי התורה ש"עם הארץ" הוא מי שאיננו יכול ללמוד שכן זהו ה"בור". ואילו "עם הארץ" בפשטות הינו מי שמתפרנס ממלאכתו ואלה הינם רוב הציבור רק שאיננו מוגדר להיות "תלמיד חכם"  או/ו "חכם" שכן איננו בקיא מספיק בתורה או/ו טרם השלים מידותיו כראוי או/ו שאיננו למדן. וראה דברי אדמו"ר רי"צ בזה.

"דהנה העולם טועים בשם "עם הארץ", דהעולם קוראים למי שאין בו דעת תורה, והיינו מי שאינו יכול ללמוד קוראים אותו בשם "עם הארץ", והאמת אינו כן, דמי שאינו יכול ללמוד נקרא בשם "בור". ועם הארץ הוא מי שעסוק תמיד במסחר וקניין בענינים ארציים, וכמו "החורי יושב הארץ", ואמרו רבותינו ז"ל שהיו בקיאין בישובו של ארץ, מלוא קנה זה לזיתים, מלוא קנה זה לגפנים, שהיו טועמין ויודעין איזו נטיעה ראויה לה, דזהו בעבודת האדמה, ונקראים "יושבי הארץ" שבקיאין ועוסקין בישובה של ארץ. וכן הוא בהעוסקים במסחר וקנין וענינים ארציים נקראים "עמי הארץ". ועל זה הוא אומר "למען דעת עמי הארץ", דגם הבעלי עסקים הטרודים ועסוקים בעניניהם הארציים יהיה להם דעת של תורה, וגם הם הגם שתמיד לבם בל עמם מרוב הטרדה, הנה באמת יכולים הם לדעת כי ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו"(מאמרי אדמו"ר הרי"צ, שמיני עצרת, תר).

וראה גם בדברי הרב עובדיה יוסף שגם מי שמממש את ההסכם עליו ללמוד מעט וזאת אע"פ שהביא את דברי הטור בנושא להלכה.

"וכתב עוד מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאעפ"כ אף המחזיק תלמיד חכם שהוא בבחינת "זבולון", לא יתבטל לגמרי מלימוד תורה אלא יקבע זמן ללימוד הלכה, לדעת מה יעשה ישראל ולקיים המצוות, ולשמור השבת שאם לא ילמוד היאך יקיים"(מתוך פסקי הרב, אתר הלכה יומית).

 ונראה לי לפי ההקדמות בפרק השני שאין לסמוך על ההסכם כלל בעניין הלימוד העצמי שמוטל על האדם. האדם חייב להיות לפחות בדרגה הראשונה והבסיסית ברמת הלימוד אותה נבאר בין אם הוא תומך בלומדים  ובין אם לא.

ולכן כל "עם הארץ" כיום(כוונתי לזה שהוא עוסק במשא ומתן ועמל לפרנסתו), יכול ללמוד תורה ואף אם הוא עני וזקוק לעבוד רוב שעות היממה לא יתכן שלא ילמד ויסמוך על הסכם זה.  ולכן רק מי שהוא בור או/ו חולה ח"ו או/ו בעיתות מצוקה מסויימות של האדם ניתן לסמוך על הסכם זה אבל מי שרוצה להיות בצורת אדם ולא רק בתואר אדם אל לו לסמוך על הסכם זה בזמן הזה באופן כזה שלא ילמד את הלימוד ברובד הראשוני שאותו נפרט בהמשך דברינו.

מתוך עיון בהלכות תלמוד תורה של הרמב"ם ושאר ההלכות ב"משנה תורה" עולה עובדה מדהימה והיא שהרמב"ם אינו מזכיר כלל את ההסכם שבין זבולון ליששכר ואינו תולה בו את ההררים שתלה בו הש"ע. יתר על כך החילוק שבין הרמב"ם לקיצוש"ע עבור אותם יהודים שבחרו מרצון ללמוד תורה ולא להסתמך על ההסכם שבין זבולון ליששכר הינו בעובדה שהקיצוש"ע משתית את לימוד התורה על לימוד ההלכות השכיחות, ועל ספרי המוסר בעוד שלדעת הרמב"ם לימוד התורה צריך להביא בסופו של דבר ללימוד הגמרא ואולי גם ללימוד פנימיות התורה וסודותיה באומרו ברמיזה שלימוד התורה בגמרא כולל את העניינים הנקראים "פרדס". כמובן, שגם הקיצוש"ע איננו שולל את לימוד הגמרא אולם הוא אינו מתמקד בלימוד זה כתכלית. ניתן לומר בזהירות שגישתו הכוללת של הקיצוש"ע הינה לקיים את מצוות הלימוד בקביעת עיתים לתורה באמרו "אחר התפילה. יקבע עת ללמוד תורה. וצריך שאותו העת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם סבור להרוויח הרבה "(סימן כז, הלכה א), כביכול נראה גם שהמאמץ שעל האדם לעשות בהבנת הלימוד הינו מוגבל "וכל העוסק בתורה ואינו יכול להבין מחמת קוצר דעתו, יזכה להבינה בעולם הבא"(שם, שם, הלכה ה). נראה אם כן שהעיתים המיועדים לתלמוד תורה עבור בעלי העסק והעושים במלאכה הינם מוגבלים למספר שעות כזה או אחר ביום ואף אולי לשעה אחת ביום שבה בעל המלאכה עוסק בתורה אם כי לא ניתן לבצע הכללה בנושא. לעומתו הרמב"ם קובע את העת לעסוק בתורה כעת קבועה המתפרשת כמעט על פני כל היממה גם אם האדם הינו בעל מלאכה או בעל עסק. "כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלוש שעות ביום ובתורה תשע"(משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, הלכה יא).

דעת כב"ק הרב יעקב אריאל בעניין זה הינה שותפות זו איננה הלכה אלא פיתרון טכני המאפשר לזבולון לתמוך ביששכר, הרמב"ם לא מציג עצות מעשיות אלא רק הלכה (הערה בכת"י) ולא נראה לי מכיוון שהרמב"ם כתב אמנם ספר הלכה ודרכו לעסוק ברוב העניינים להלכה אבל בספר משנה תורה כונן הרמב"ם גם כל מה שנדרש ליישום ההלכה ולפיכך הביא הלכות דעות והלכות שמירת בריאות הגוף והנפש שכל אלה חשובים לאדם על מנת לקיים את ההלכה. ואם לא כך, לא היה מביא את הלכות דעות בספר הלכה אלא היה יכול להפנות את האדם ללימוד פרקי אבות ולכלול עניינים אלה בספרי בריאות הנפש רק שבקיום והליכה בדעות הנכונות יש ישוב לבו אדם לכונן ההלכה על הדרך הנכונה. ולכן לא ניתן להעלות על הדעת שהרמב"ם היה מתעלם מהסכם זה בספרו אם היה עולה על דעתו הדבר כאפשרות מעשית.

הנקודות העיקריות בלימוד לפי הקיצוש"ע הינן:

א.     זמן הלימוד איננו מוגדר אולם יש חובה לקבוע עת קבועה ללימוד.

ב.     אינו קושר ללימוד את העובדה, האם האדם מתפרנס ממלאכתו או לא ?

ג.       הלימוד מתבסס על ההלכות העיקריות הנצרכות לחיי היום יום ביחד עם לימוד אגדות,  ספרי מוסר ומדרשים.

ד.      מומלץ ללמוד את ספר חוק לישראל וזאת מכיוון שספר זה מקיף את כלל מקצועות התורה(תורה שבכתב, נביא, משנה, גמרא, הלכה פסוקה ומוסר).

ה.     ישנה אופציה בתנאים מסויימים להשתמש בהסכם זבולון ויששכר.

מקור הלכתי נוסף ואולי העיקרי שבכולם הינו ה"שולחן ערוך" עצמו והוא זה שמניח את אושיות הלימוד הישיבתי (שאינו מעניין המאמר) בסדרו את הלימוד בחבורה. גם הוא מדבר על תלמוד התורה ומביא את שיטת הרמב"ם באשר לעיתות הלימוד ובאשר לנושאי הלימוד "חייב אדם לשלש למודו שליש בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים שליש במשנה דהיינו תורה שבע"פ ופירוש תורה שבכתב בכלל זה שליש בתלמוד דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מתוך דבר וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצוות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בזה הדברים שלמד מפי השמועה. כיצד היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה קורא ג' מהם בתורה שבכתב ובג' תורה שבע"פ ובג' יבין דבר מתוך דבר. במה דברים אמורים בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק בתורה שבעל פה יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבע"פ כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו"(יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, הלכה ד). יחד עם זאת בהלכה א מביא ה"שולחן ערוך" גם כן את ההסכם הזה בלשון הבאה. "ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים"(שם, הלכה א).

הנקודות העיקריות בדברי השולחן ערוך הינם:

א.     זהות לדברי הרמב"ם בעיתות הלימוד ובנושאיו.

ב.     אינו קושר את הלימוד לעובדה, האם האדם מתפרנס ממלאכתו או לא ? אבל קיימת הכוונה ללימוד ברבים על בסיס הלימוד הישיבתי.

ג.       בתנאים מסויימים קיימת אופציה להשתמש בהסכם זבולון ויששכר.

אדמו"ר הזקן ב"שולחן ערוך הרב" קרוב בגישתו לגישת הקיצוש"ע באשר להיקף חומר הלימוד ומרחיב את יריעת הלימוד באומרו "חייב לקבוע לו עת לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ובעת זו צריך שילמוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ הלכות פסוקות ותלמוד ולא תלמוד בלבד אם הוא תחילת לימודו לפי שבתחילה צריך לידע הרבה מן האיסור והמותר בלא טעמים וראיות ואיך לעשות המצוות הנהוגות כדי שידע לשמור ולעשות ולא יחטא קודם שידע הכל על נכון מעומק לימוד התלמוד ועת זו שביום מצווה מן המובחר לקבוע אותה מיד אחר התפילה קודם שילך לעסקיו וכל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש והולך ללמוד זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון"(הלכות תלמוד תורה, סימן קנה הלכה א).

בהמשך דבריו (הלכות משא ומתן, סימן קנו, הלכה א) מעמיד אדמו"ר הזקן את חובת הלימוד בכל עת למי שהוא מתפרנס מאחרים בכל עת ועת באומרו "לא אמרו קביעת עיתים לתורה אלא במי שצריך לעסוק בדרך ארץ להחיות נפשו ונפשות ביתו אבל מי שאינו צריך לכך או שמתפרנס משל אחרים חייב לקיים והגית בו יומם ולילה כמשמעו...ואף מי שצריך לכך לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי כדי פרנסתו בלבד ותורתו קבע וזה וזה יתקיימו בידו. אבל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כי העוני יעבירנו על דעת קונו אלא מי שחשקה נפשו בתורה ונשא לבו לקיים מצוה זו כראוי יעשה מלאכה מעט בכל יום כדי חייו ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". גישה זו של אדמו"ר הזקן דומה וכמעט זהה לגישת הרמב"ם, למעט בהכירו במצב בו האדם אינו זקוק לעבוד לפרנסתו מסיבות שונות ובעיקר מהטעם שהוא מתפרנס מאחרים – דבר שהרמב"ם לא העלה כלל על דעתו אם כי יתכן שגם הרמב"ם, כאשר תעלה על הדעת סיטואציה מעין זו, מוכן שהאדם יעסוק רק בתורה. גם אדמו"ר הזקן איננו מזכיר את הסכם זבולון ויששכר ואינו רואה בו מקור ל"היפטר" ממצוות תלמוד תורה.

הנקודות העיקריות בדבריו של אדמו"ר הזקן הינן:

א.     קביעת עיתים לתורה למי שהוא בעל מלאכה.

ב.     כל מי שאינו זקוק למלאכה מכיוון שהוא מתפרנס מאחרים ללמוד ביום ובלילה ככל יכולתו.

ג.        יחד עם זאת על מי שאיננו מתפרנס מאחרים לעסוק במלאכה ולו מלאכה מועטת על מנת שהעוני לא יעבירו על דעתו.

ד.      הלימוד מחולק לתורה שבכתב, הלכות של תורה שבע"פ וגמרא אולם בדגש על הלכות פסוקות כדי שיוכל לעמוד ברוב הסיטואציות הנצרכות לו למען לא יחטא.

מתוך עיון בכלל המקורות ההלכתיים האלה מתעוררות מספר שאלות.

א.     האם יש מקום כיום להסכם זבולון ויששכר ?

ב.     מה הם עיתות הלימוד הנצרכות ?

ג.       מה הם נושאי הלימוד המועדפים שצריכים להיות נחלתו של האדם מהישוב ?

ד.      כיצד עוברים לרובד השני, העמוק יותר של הלימוד ?

ה.     כיצד לחלק את זמן הלימוד בלימוד יחיד או לימוד ברבים ?

אע"פ שהנקודות המשותפות לארבעת המקורות הינן באחריות לימודית כוללת על כלל הציבור, קביעת עיתים לתורה ובשילוש נושאי הלימוד, נראה בעליל שמרכז הכובד בתחילת הלימוד, צריך לחול על הלימוד של ההלכות הנצרכות כבדברי אדמו"ר הזקן ועל קביעת עיתים לתורה. זאת, גם ע"ח לימוד התורה שבכתב, זאת מתוך ההנחה שדברינו במאמר זה הינם על איש העמל ביגיע כפיו ואינו מתפרנס מאחרים. עפ"י ההנחה החמישית קשה לקבל את הגדרת הרמב"ם שעל האדם לעסוק תשע שעות בתורה במציאות העכשווית וגם אם הוא מאלה שמסתפקים בחלקם.

דעת כב"ק הרב יעקב אריאל בעניין זה הינה "שאדרבה בימינו יכול אדם לעסוק במקצוע מכניס זמן קצר ולפנות זמן רב יותר ללימוד התורה" (הערה בכת"י).

והנה הדברים תלויים גם בגילו של האדם, מצבו, כוחו, הזמן והסביבה. אך בחתך כולל של רוב האוכלוסיה מי הוא זה ואי זה הוא שיכול ללמוד תשע שעות ביום אלא אם פרנסתו מובטחת לו ממקור כלשהוא והדבר חל רק על אחוז קטן של האוכלוסיה שהינו פחות מחמישית ואנחנו רוצים לדבר על הרוב ולא על המיעוט.

מבחינת יסוד "המקיף" שהקדמנו בבחינת לימוד כלל התורה, נראה שלימוד הספר "חוק לישראל" הינו חשוב וזאת מכיוון שספר זה כולל גם את חובת הלימוד של "שניים מקרא ואחד תרגום". לימוד ההלכות הפסוקות יכול להיות בעיקר מספר קיצוש"ע והחלשת כח היצר הרע(עליה מדבר הקיצוש"ע) תעשה באמצעות לימוד ספרי מוסר ומדרשים או/ו חסידות, למשל ספר התניא או/ו "חובת הלבבות" או/ו "מסילת ישרים" או/ו "ליקוטי מוהר"ן" או/ו "תומר דבורה" או/ו  "שערי קדושה" או/ו "שערי תשובה", "ארחות צדיקים", "חובת התלמידים"...שכל אלה יש בהם להחליש את כוחו של יצר הרע ועתה עלינו לדון במרכיב השלישי של הלימוד לפי הרמב"ם, הש"ע ואדמו"ר הזקן והוא לימוד הגמרא.

לימוד הגמרא כמרכיב השלישי בעיתות הלימוד.

לימוד הגמרא שהינו המרכיב השלישי בדבריהם של הש"ע, הרמב"ם ואדמו"ר הזקן צריך להיות מושתת בתחילת הלימוד וברובד הראשון שלו על לימוד ברבים. והנה אמרו רבותינו "לעולם יהא אדם רץ למשנה", נראה שדווקא את לימוד המשנה צריך להקדים ללימוד הגמרא, זאת כמו שהדבר נעשה ברוב בתי הכנסת. לימוד הגמרא ביחיד אע"פ שהינו אפשרי איננו רצוי בשלב הראשוני של הלימוד אלא אם האדם כבר למד משהו והוא תיקן מעט את מידתיו וזאת בגלל הסתעפות ועמקות הדברים וגם יש מדברי רבותינו שאינם כפשוטם ויש להבינם ביחד עם מפרשי הגמרא או בעלי התוספות, כגון מה שאמרו שמי שתקפו יצרו ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שיעשה ואין הדברים כפשוטם ואין הכוונה ח"ו שהותר לו לחטוא אולם אם ילמד האדם זאת ביחידות ולא יזהר או שאינו מספיק תמים הוא עלול להיכשל בכך. לכן, האדם המתחיל ללמוד עליו ללמוד הלכות פסוקות יחד עם ספרי מוסר קלים או/ו ספרי חסידות למען יחלש כח יצר הרע אולם גם למען תקן מידותיו ורק כך יוכל להבין דברי החכמים שבגמרא.

ולכן  אם הוא בראשית תלמודו עליו לעסוק בהלכות הפסוקות ובספר "חוק לישראל", במקצת מהמדרשים ותיקון המידות ע"י לימוד ספרי מוסר או/ו ספר התניא הקדוש. וכן לימוד המידות שהתורה נדרשת בהם עם דוגמאות מהגמרא או מהכתובים  ורק לאחר כמה שנים יוכל ללמוד גמרא ביחידות, ללמוד בעמקות מדרשי חז"ל שאינם כפשוטם, כגון ספרי המהר"ל, ה"שולחן  ערוך" עצמו עם ביאור ה"משנה ברורה" לחלק "אורח חיים" וכן לימוד סדר קבוע מספר "משנה תורה" של הרמב"ם או/ו "הטור". הלימוד הראשוני הזה הינו בבחינת "מקיף" בראשית תלמודו של אדם  ועל מנת להשיג את ה"דעת" וההתקשרות בלימוד מבחינת "ממלא כל עלמין"(הכוונה כדי למלא את עולמו באור התורה) וכן עליו ללמוד לשנן משניות או/ו הלכות פסוקות או/ו קטעים מהתניא כדברי האדמו"ר השביעי. ובהמשך לימודו לאחר כמה שנים (וזהו הרובד השני של הלימוד) יוכל כן להוסיף ללימודו את שיטת העמקות כדברי אדמו"ר המהרש"ב.

"צריכים ללמוד נגלה בעיון רב, לדעת כל סוגיא עם כל פרטי סברותיה, דבר דבור על אופנו, החל מיסוד רמז ההלכה כמו שהיא נמצאת בתורה שבכתב, וכפי שההלכה מופיעה בקיצור נמרץ במשנה, ולאחר מכן כפי שהעניין מוסבר באריכות הפלפול בגמרא ומתפרש ברש"י  ובשיטות התוספות, יש להתעמק היטב בסגנון לשונו של הרמב"ם, בחידושים שהרשב"א מחדש, לדעת כיצד מופיעה ההלכה בטור ובית יוסף, ולהתעמק בסגנון לשונו של רבנו הזקן בשולחנו"(שיחת אדמו"ר מוהרש"ב, כל היוצא למלחמת בית דוד, סעודת שמחת תורה, תרס"א).

בעניין זמן הלימוד הנדרש מהאדם ביממה מביא המשנה ברורה בשם ה"דרישה" שעל האדם לשלש את זמן תלמודו מכיוון "שבימינו בעלי בתים לומדים ארבע שעות"(בשם הרב צבי כהן שליט"א) ואם כן עליו לשלש את זמן תלמודו ועוד אומרת הגמרא בברכות שחסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ושעה אחת לאחר תפילתם ושאלת הגמרא שם "תור המה יהיה עליה" ? הכיצד ? אם נעשה את החשבון עבור שלוש תפילות נקבל כתשע שעות ועוד שעתיים לזמני ארוחה ומעט שנה ומעט עסק נמצא שהיו לומדים תורה כעשר שעות ולכן שואלת הגמרא תורה מה תהא עליה?

בשם הרב צבי כהן המביא את הדברים בשם הרב שטיינמן 

פרק שביעי - המסקנות העולות מהדברים – על מנת "להנחיל" את הלימוד הינן.

א.      אין להסתמך על הסכם זבולון ויששכר על מנת להפקיע את חובת הלימוד. גם מי שתומך בתלמידי חכמים, כמו שראוי ומצווה לעשות חייב בסדר הלימוד הזה.

ב.     עת הלימוד הראויה בראשית הלימוד הינה כשעה ביום ואח"כ ברובד השני שלוש שעות.

ג.       רוב הלימוד ההכרחי יכול להיות עצמאי שכן הלימוד הבסיסי אינו ניתן בד"כ ברבים במסגרות הלימוד הקיימות ואילו הלימוד ברבים הינו לימוד משלים.

כמובן שאם קיימת מסגרת לימודית לרובד הבסיסי ברבים ניתן ללמוד את הלימוד הזה גם ברבים.

ד.      הלימוד המשותף ברבים הינו לימוד הגמרא או/ו לימוד אחר המורכב והכולל התייחסות למספר מקורות תלמודיים. בלימוד זה ניתן לשלב גם מאמרי חסידות או/ו פרקים מספרי מוסר הניתנים ללימוד ברבים.

ה.     ראוי שנושאי הלימוד ברובד הראשון יהיו "חוק לישראל", קיצוש"ע, מעט משניות ותיקון המידות ע"י ספרי מוסר או/ו מאמרי חסידות או/ו ליקוטי מוהר"ן, יחד עם שינון הלכות פסוקות או/ו משניות.

ו.       לאחר מספר שנות לימוד יש להרחיב את הלימוד ע"י הוספה של עמקות בעיון בספרי המהר"ל ולימוד לעומק של הגמרא הבבלית, יחד עם ספרי ומאמרי חסידות וכן ספר "משנה תורה" עם מפרשיו(אמר הרב יוסף קאפח זצ"ל "את הרמב"ם צריך ללמוד טוב" ומכיוון שלא תמיד ברור מהו המקור לדברי הרמב"ם, יש ללמוד אותו עם אחד המפרשים או יותר ולכן לעיתים בלימוד הרמב"ם עפ"י חלוקת הלימוד שעשה האדמו"ר השביעי כדאי לשקול האם להסתפק בלימוד פרק אחד בלבד עם המפרשים מאשר ללמוד שלושה פרקים, ללא המפרשים שכן כבר אמר הקיצוש"ע "טוב מעט בכוונה מאשר הרבה שלא בכוונה"), ספר "משנה ברורה", "השולחן ערוך" ויישום מסויים של שיטת המהרש"ב לידיעת התורה, ככל שכוחו של האדם מאפשר לו

הלימוד של בעלי העסק והמלאכה, יחולק לשני רבדים עיקריים. הרובד הראשון הינו כשעה ביום ובו ילמד הלימוד הבסיסי וברובד השני לאחר מס' שנים האדם יכול לעבוד לרובד השני ובו יכנס יותר ללימוד הגמרא וללימוד בשיטת האדמו"ר מהרש"ב שמפורטת לעיל.

אופני הלימוד

במעבר מהרובד הבסיסי של הלימוד לשני והוא העמוק יותר יתכנו גם שלושה שלבים בלימוד. הלימוד צריך שיהיה ברצינות וללא הפרעות עד כמה שאפשר באופן כזה שיתבונן בנושא בריכוז ויתקע מחשבתו בו כיתד באהל על מנת לחשוב בו, להבין, לשמור ולעשות וגם שתהיה לו יכולת להסביר לחברו את מה שלמד. כמו כן צריך שהלימוד יהיה בקול ובשמחה עד כמה שאפשר לו לאדם.

הלימוד הראשוני באופן שהוא יהיה סביר לאדם המתפרנס מיגיע כפיו ואינו נזקק לטובת אחרים, צריך להיות לפחות שעה ביום ויכלול את ספר "חוק לישראל" המומלץ ע"י הקיצוש"ע ויש בו מבחינת יסוד ה"מקיף"(תורה שבכתב, משנה, גמרא, מוסר, הלכה),

כמו כן באמצעות ספר זה האדם לומד גם "שניים מקרא ואחד תרגום" ובמקום תרגום או בנוסף לו הוא יכול ללמוד גם את פירוש רש"י לפרשה ילמד את הקיצוש"ע עצמו עם המפרשים שהוא קל להבנה ולזכירה, מעט משניות עם אחד המפרשים או יותר, ופרק אחד בספר מוסר או עיון כדברי השולח"ע להחליש כוחו של יצר הרע. וסימן יפה לדבר הינו ללמוד חוק לישראל, חי הלכות בקיצוש"ע, חי משניות ופרק אחד מוסר או חסידות או מעט ליקוטי מוהר"ן(מהספרים שכתבנו כי אלה גם פועלים על לימוד התורה בשמחה). והנה לימוד זה הינו חובה עליו בין אם הוא לומד לבדו, בין אם הוא לומד עם אחרים ובין אם הוא לומד עם מורה.

השלב השני בלימוד יהיה לאחר שהאדם השתחרר מעט מעול הפרנסה ואז יוסיף ללימוד את לימוד הרמב"ם עם פירוש, לימוד עצמי היכן שלבו חפץ בו כגון מאמרי חסידות, לימוד הגמרא יותר בעומק, שיחות על הפרשה באופן כזה שיוכל גם ללמד מעט לאחרים ולימוד זה צריך שיהיה כשעתיים, שלוש שעות ביום וזוהי דרישה סבירה לאדם. כן שימצא את מקומו בתורה – כוונתי להיכן לבו נוטה יותר, כגון מה שאמר הרב יוסף קארו זצ"ל שחלקו הינו בהלכה.

והנה המעבר מהשלב הראשון לשני תלוי באדם באשר הוא, יש מי שהמעבר הזה יכול להיות אצלו מהיר, יש מי שהמעבר איטי יותר.

והשלב השלישי הינו לאחר שהשתחרר יותר מעול הפרנסה וקבע את התורה לחלקו בעולם הזה או/ו מי שהקב"ה המציא לו פרנסה ע"י אחרים וזהו מי שאמר עליו אדמו"ר הזקן שעליו ללמוד תורה כל היום. ואז יוכל ללמוד יותר טור, ספרות הפוסקים, שולחן ערוך בהרחבה, ענייני השעה לפי התורה, שו"ת ועוד – עד שימצא גם את מקומו הפרטי בתורה וימלא את חובתו לחדש חידושים בתורה(כדברי הרב"י השביעי).

ואלה הם התשע שעות בלימוד שעליהם דיבר הרמב"ם.

על לומדי התורה אומר הרמב"ם.

"אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם(הכוונה למי שמתרשל בלימוד, המלקט), ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה – אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רז: זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה. וכן אמר שלמה בחכמתו:התרפית ביום צרה צר כחכה(משלי כד,י) ועוד אמר:אף חכמתי עמדה לי(קהלת ב,ט), חכמה שלמדתחי באף היא עמדה לי. אמרו חכמים:ברית כרותה, שכל היגע בתורתו בבית הכנסת – לא במהרה הוא משכח(הכוונה לשוכח, המלקט). וכל היגע בצנעה – מחכים, שנאמר:ואת צנועים חכמה(משלי יא,ב). וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש – במהרה הוא שוכח"(הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה יב). כוונת הדברים הינה שהאדם הלומד תורה ועוסק בה הינו מסתפק במועט, אין הדברים כפשוטם שעליו לאכול רק פת חרבה וקיתון של מים אלא כוונת הדברים שעליו להסתפק במועט ואל לו לרדוף אחרי המותרות.

היתרונות שבלימוד באופן המוצג.

א. לימוד זה ישחרר את האדם מהצורך לפנות על כל עניין ועניין לרבנים וימקד את הפניות אליהם בשאלות מהותיות.

ב. לימוד זה מתוך הכרות מסויימת של ספרות ההלכה יאפשר לאדם להיות נושא ונותן במשא ומתן הלכתי.

ג. לימוד זה יקרב את האדם לשלמות הנדרשת ממנו.

ההתמודדות עם הפרדוכס התורני יכולה להיעשות באמצעות.

א.     אימוץ גישת הרמב"ם כמשלימה לשולחן ערוך.

ב.     צמצום ומזעור שיטת זבולון ויששכר.

ג.       יצירת שיח תורני בענייני שאלות ותשובות על ענייני דיומא.

ד.      יצירת שיח תורני על ענייני מדע, טכנולוגיה וחברה.

ה.     חתירה לקראת עיצוב הלכתי של החברה הדתית, למשל יצירת תחליף למשפט החילוני שאמנם קיים למעשה בפועל אולם הוא איננו אגוד לדעה אלא הינו בבחינת זעיר פה וזעיר שם.

סיכום דרכי הלימוד.

דרך הלימוד בשני הרבדים העיקריים של הלימוד או בשלושתם כבר בארנו.

ההתמודדות עם הפרדוכס התורני כפי שהוצג בפרק הרביעי יכולה להיעשות ע"י אימוץ ההקדמות בפרק הראשון באופן הבא.

לפי ההקדמה הראשונה וכדברי הרמב"ם אל לו לאדם להתפרנס מהתלמוד, יוצא מהכלל בעניין זה הוא מי שהחברה נדרשת לו לתיקונה כגון ה"דיינים" השופטים את משפטי התורה או/ו מי שהציבור עצמו צריך לו ונצרך לתלמודו או/ו מי שהוא "תלמיד חכם" כהגדרת ה"חזון איש" המפורטת בהקדמה השנייה.

לפי ההקדמה השנייה בהסתמך על דברי החזון איש אין לפתור את החכמים נושאי התורה מעול המיסוי של המדינה ואין לך מיסוי גדול מהשרות בצבא ואף אם החזון איש עצמו היה כנגד השרות בצבא, כיום הדברים השתנו והחכמים האלה שתורתם אומנותם צריכים להשתלם במלאכתם שהינה מלאכת שמים, בתוככי הצבא היהודי באופן כזה שיאירו את הדרך לחיילי הצבא.

לפי ההנחה וההקדמה השלישית על האדם לשאוף ולהשיג כל מה שביכולתו בעולם הזה מבחינת התלמוד ולכן עדיף שידע מעט טוב מאשר הרבה לא טוב ולפיכך עליו להתחיל ללמוד עפ"י הרובד הראשון שבארנו ולאחר מכן לעבור בהדרגה לרובד השני בלימוד.

לפי ההקדמה הרביעית והחמישית יש לצמצם את ההסתמכות על הסכם זבולון ויששכר באופן כזה שהוא ימומש רק כלפי מי שאינו יכול ללמוד באמת.

לפי ההקדמה השישית בעניין תיקון המידות על האדם לשאוף שהלימוד יביא ליראת שמים.

לפי ההקדמה השביעית נדרשת חקיקה הלכתית בדיני התורה ולכל הפחות התווית קווי יסוד למענה הלכתי לבעיות השעה ע"י קודקס חוקים ועקרונות שיניח את היסודות לחלק החמישי של השולחן ערוך. למעשה, קודקס זה מופיע כבר בחלקו במציאות ההלכתית ובתוספות לקיצוש"ע, כגון מצוות התלויות בארץ או/ו בקיצוש"ע עפ"י פסקי הרב עובדיה יוסף ואחרים ובו התייחסות לשאלות הלכתיות הנובעות מהתפתחות החברה, הטכנולוגיה והמדע, כגון מבנה החברה, פעילותם של בתי חרושת חיוניים בשבת, חגים ומועדים, הטכנולוגיה הזמינה למניעת חילול השבת, אופני הרפואה היהודית ועוד.

פרק שמיני. – שמירת המחשבה וקדושת הברית.

לימוד התורה ברצינות אינו יכול להיעשות אם האדם חולה או טרוד כדברי הרב בהלכות דעות. "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה – לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים"(ספר המדע, הלכות דעות, פרק רביעי, הלכה א).

לימוד התורה מחייב גוף בריא וגם שמירת המחשבה, נקיונה וטהרתה ברמה מסויימת.

אין הכוונה שכל אחד ואחד יגיע לדרגת הטהרה והקדושה של הרב ישראל אבוחצירא זצ"ל אלא הכוונה להישמר בדברי רבותינו הקדושים, כגון מה שאמרו שלא להסתכל יותר ממה שנחוץ בנשים ושמירת העינים וכן שמירת כל גדרי הצניעות וההרחקה מדבר ערוה, הן במגע והן באיסורי נישוק או/ו חיבוק במי שהן אסורות עליו קל וחומר באיסור עצמו.

באיסורי הראיה אומר הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה.

"ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עימה או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכווין להנות, כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור"(הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה ב).

"וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור. אלא אם יבוא לו הרהור – יסיע לבו מדברי הבאי (השחתה) לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן. לפיכך אסור לאדם לישון על עורפו ופניו למעלה עד שיטה מעט כדי שלא יבוא לידי קישוי"(הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה יט).

וכמו כן על האדם להיזהר מכל הדברים העלולים להביא לידי קלות ראש.

"וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות(כלומר מביאים לדבר ערווה, המלקט). ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתרה. גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה. שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר:אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד"(ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כב, הלכה כא).

ולכאורה מה הקשר בין שמירת העינים ללימוד התורה ברצינות אלא שקליטת ושמירת הלימוד קשורה בהחלט גם למידת הקדושה והשמירה של האדם, כדברי הרמב"ם שהדברים קשורים זה בזה ומעידים זה על זה.

ביותר על האדם להישמר כשהוא על מיטתו לבדו ולכן נאמר ע"י האר"י שמצווה על האדם שתהא ציצית עליו גם כשהוא על מיטתו.

"ובכתבי האר"י ז"ל עפ"י הסוד שיש לשכב בטלית קטן"(באר היטב, הלכות ציצית, סימן כא, הלכה ג).

 ובדברי הרמב"ם במורה נאמר.

"וכבר ידעת שנאסר עלינו ליהנות בערוה באיזה אופן שיהיה, ואפילו הראייה במטרת הנאה כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה. ושם בארנו שאין מותר בתורתנו להפנות את המחשבה לעניני התשמיש כלל, ולא לעורר הקשוי בשום פנים ואופן...אמרו חכמים ז"ל במוסריהם מביאי השלמות לחסידים, בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש"(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מט).

ובזמן הזה עקב הזילות בדבר, כל הדברים האלה קשים לשמירה בחברה בת ימינו וכן גלל המכשלה של הטלויזיה המצויה בביתם של טובים וישרים. והשאלה לגבי הכלי הזה הינה איזה תוכן אנחנו יוצקים או/ו מתירים לעצמנו ליצוק לתוכו. ולדעתי מי שיש לו מכשיר כזה בביתו מסיבות וטעמים שונים שאין המקום להיכנס אליהם בחיבור זה והוא מאנשי התורה שהאמת חשובה וקרובה לליבו עליו להגביל את הצפיה ע"י חסימת כל איסור ולבצע את קריטריון החסימה בחתך הגילאים שעד 8 וגם בחתך זה לא כל דבר הנראה מותר לצפיה. ומה שיש בו ריח איסור  כגון כל ענייני קרבה לזיווג, יתרחק ממנו גם כן לאחר ביצוע קריטריון החסימה לערוצי הטלויזיה.

בעניין זה אומר הרב י"א "אין עדיין מכשיר לחסימת תכניות שליליות בטלויזיה. יש מכשיר כזה באנטרנט – "רימון"(או אחרים, המלקט). ויש לחייב (הלכתית) כל אדם להתקין "רימון" באנטרנט שלו אך לטלויזיה אין כרגע התקנה(הערה בכתב יד).

עניין נוסף הקשור לתלמוד הינו עניין הטבילה. והנה אע"פ שבזמן הזה לכאורה אין מצוות טבילה לאנשים שכל ענייני הטבילה לאנשים קשורה לביאת המקדש. וכן "אין דברי תורה מקבלים טומאה" שנאמר "הלא כל דברי כאש נאום ה'" והטומאה איננה חוצץ בתפילה או/ו בתלמוד, בכל זאת איש האלהים הרב"י השביעי אמר שעל האדם להיזהר בטבילת עזרה אם הוא יכול או לפחות טבילה בערש"ק או לכל הפחות טבילה בערב יום הכיפורים או לכל הפחות העברה של 9 קבים מים בבת אחת על גופו כדברי ה"שולחן ערוך".

הנהגות אלה הינן מפתח להנחלת התורה וידיעתה מבחינת ה"מקיף" ו"הממלא".

ולאחר כל זה אין לנו אלא פרט את עיקרי שמירת בריאות הגוף והנפש עפ"י הרמב"ם.

פרק תשיעי – לימוד התורה לשמה

לימוד התורה לשמה הוא מרכיב אחד של עבודת ה' לשמה.

הרמב"ם מדגיש את חשיבות עשיית מצוות התורה והעיסוק בחכמתה לשמה, כלומר לשם התורה מכיוון שזוהי תכלית האדם באומרו:

"אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא. ואפקוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים..העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסןף הטובה לבוא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל אדם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינושקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך"(ספר המדע, הלכות תשובה, פרק עשירי, הלכות א וב).

בהמשך דבריו אומר ומחדד הרמב"ם את הנקודה הזאת העיקרית בתלמוד התורה שתהיה לשמה, מכיוון שזוהי האמת וזוהי התכלית שלשמה האדם נוצר ולימוד התורה לשמה, כלומר "לשם התורה" כמופיע בדברי הרב"י השביעי הינה קשורה להיבט הזה של היות האדם בן חורין. והנה היותו בן חורין אין הכוונה שיהיה פטור מחיובים שונים ואז יהיה כביכול "בן חורין" אלא בן החורין האמיתי הינו זה שמקבל על עצמו את עול לימוד התורה ומצוותיה כדי להידבק, להתחבר ולעשות לה' דירה בתחתונים ולתקוע מחשבתו בו יתברך באמת. והנה הפעלת המחשבה בו לבדו איננה רק המחשבה בשמו הנכתב אלף, דלת, נון יוד או הנכתב יוד, הי, ויו הי אלא מלבד העיתים בהם חושב האדם על שמו באותיות ההגיה, הפעלת המחשבה בו הינה יותר מכך בתלמוד התורה ובמאמץ שעושה האדם לשמר את דבקותו בו. והנה מאמץ זה הוא הוא האהבה שהאדם אוהב את ה' כאהבת אשה ויותר מכך. וכך אומר הרב הגדול.

"אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. ועוד אמרו חכמים במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו'. אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה"(שם, שם, הלכה ד).

הרמב"ם מסיים את הלכות תשובה ואת עיקר דבריו בנושא בציון העובדה המכאיבה לכל עצל ובעל תאווה והיא ההנחיה לעיסוק בתלמוד תורה לשמה ולויתור על כל דבר אחר למען השגת המטרה העליונה הזאת.

"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת הנשים (מדובר בנשים של ימיו שלא היתה להם השכלה כללית וגם לא השכלה תורנית אבל הנה הנשים בני זמנינו חכמות הן ובודאי שיכולות ללמוד את התורה) וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן לעבוד אלא מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה. דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה. כמו שציווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקב"ה אלא בדעה שידעהו. ועל פי הדעהה תהיה האהבה אם מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה"(שם, שם, פרק עשירי, הלכות ה ו).

והנה לשם כך כלל הרמב"ם את הלכות דעות, הלכות שמירת הגוף ושמירת הנפש כי הנה אע"פ שספר "משנה תורה" הינו ספר הלכה, הרמב"ם כלל בו כל מה שיכול היה לדעתו לכונן את התורה והמעשה. כי הנה אם האדם לא יהיה בריא דיו, כיצד יוכל להבין את משפטי התורה על בורים ואלה המשפטים הינם הנדרשים לתיקון הגוף(הוא תיקון הפרט וגם תיקון המדינה) כפי המטרה הראשונית. והמטרה השניה והעיקרית הינה תיקון הנפש ולהכיל במוחו, דעתו ולבו את האור האלהי ואת הרצון החזק לעשות רצונו ולדבקה בו שהרי הוא הינו החיים באמת. וככל שהאדם יתגבר על עצמו יותר ויכניע את כוחות הגוף תחת הנפש, יתרחק מדבר ערוה, יקדש עצמו ככל יכולתו ויכווין דעתו ללמוד תורתו ולעשות את המעשים הנכונים כפי הלימוד, כך תתחזק בו האהבה והרצון לדבקה בו באמת.

והנביא הוא זה שהדבקות בו הכילה את כל כוחות הגוף ואין יצרו מתגבר עליו בשום דבר בעולם עד שיש שם זמנים בהם נדחק הגוף מפני הנפש ויפסיק להיות חוצץ בין אורו לדעתו ובאותם זמנים יתמלא מוחו ודעתו באור צחצחות עד שיהיה נתון למרות השכלי ללא מונע גופני ובאותם הזמנים תתוסף השגתו ויתבהרו לו דברים רחוקים או באיזה אופן הנהגתו את הבריות ויתחזק אז המגע שבין האדם לבינו וכדברי הרמב"ם.

"אבל מי שהעסיק מחשבתו אחר שלמותו, באלוהות ונטה כולו אל ה' יתרומם ויתהדר, ופנה מכל מה שזולתו, ושם כל פעולות שכלו בחקירת הנמצאים כדי ללמוד מהם עליו, שידע הנהגתו אותם באיזה אופן אפשרית להיות הרי אלה הם אשר נמשלו במושב המלך, וזו היא דרגת הנביאים"(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק חמישים ואחד).

"ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה ועשית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו יתעסקת בו יתעלה לא בזולתו".

                    סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו ותורתו שמור ולמד לשמה כי זה כל האדם   
 
 
 
         
         הכנסת ספר תורה
שם: הכנסת ספר תורה במצפה הילה מתוך האתר פיקיוי
תיאור: תהלוכה שמחה עם ספר התורה ברחובות המצפה.
שם התורם: ארכיון מצפה הילה     תאריך צילום: שנה 2009 חודש 09 יום 02
שם הצלם: רוניה הררי
Ronia Harari
מקום הצילום: מצפה הילה
Mitzpeh Hilla
 
 
שיעורי תורה מישיבת בית אל.
 
<IFRAME src="http://www.yeshiva.org.il/midrash/outershiur.asp?id=2222" width=XXX height=YYY SCROLLING="yes" frameborder="0"></IFRAME>
 
 
שאלות ותשובות מישיבת בית אל 
 
<IFRAME src="http://www.yeshiva.org.il/rss/torahtm.aspx" width=XXX height=YYY SCROLLING="yes" frameborder="0"></IFRAME>
 


"אנו מבקשים בכל לשון של בקשה, לא להפעיל את האתר הזה בשבת או/ו במועדי ישראל
השימוש במחשב במהלך השבת, כרוך בחילול שבת, שהוא איסור חמור מן התורה".
we ask you to refrain from accessing this web site on the Sabbath or Jewish holiday. The operating of a computer by a Jewish person on the " Sabbath, involves desecration of the Sabbath which is forbidden according to Torah Law
הוסף למועדפים