פרשת השבוע
צוואת הרבי לפרשיות השבוע שבספר בראשית ושמות
חזרה

ליקוטים יקרים שכאלה עד לא היו מדברי הו"ק הרבי זצוקקלל"ה אשר עלה בדעתי ללקט בלשון קצרה ושווה לכל נפש מדברי קודשו בקיצור הנדרש להבין ולעשות כדבריו בשם השם נעשה ונצליח להקים השכינה ולהקים בית המקדש ולאור באורו בזמן הזה.

             צוואת הרבי מלובאוויטש

              לכל המקושרים והם

הוראות מעשיות של הרבי לאיש הישראלי

כולל פירוש וחיזוק למקצת דבריו שקראתיו מיים חיים והוא מ"ח על נפש עיפה לעורר הלבבות והרצונות לעבודת ה' ותורתו על בסיס הנהגות והוראות הרב"י.

               מבוסס על ליקוטי שיחות על פרשיות השבוע

                                  מבוא

הרבי מלוובאוויטש זצ"ל היה מגדולי החסידים והצדיקים אוהבי ישראל בזמן הזה. הרבי לא השאיר צוואה ערוכה לחסיד או/ו לאדם מישראל לגבי הדרך אשר ילך בה האדם אולם אלפי המאמרים, השיחות, ההתוועדויות וההוראות בע"פ ובכתב הם, הם צוואתו הרוחנית לאדם מישראל. המעיין בכתבי הרבי יודע ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים" ודבריהם של חכמים, הם הם זכרונם והוראתם לכלל ולפרט מישראל.

בחיבור זה אסף המלקט את הוראותיו המעשיות מתוך ליקוטי דבריו של הצדיק הגדול הזה, איש האלוהים, האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון - ידיד ואוהב לכל יהודי באשר הוא.

והנה צדיקים רבים קמו להם לישראל ומדוע זה שקדנו על דבריו יותר מאשר על דברי אחרים ומה טעם מצאנו בהם יותר מאשר גדולי ישראל האחרים ? ותשובת שאלה זו פשוטה מאד. הצדיק הזה היה בן דורנו ובעינינו ראינוהו ולא אחרים. ועצם העובדה שחיותו בעולם הזה הייתה בזמנינו היא גם ראיה מסויימת שכן תורת האמת הבטיחה "נביא מקרבכם אקים לכם" והצדיק שקם הינו גם כפי ערכו של הדור. והנה דרכו בקודש הייתה בה מההארה וההדרכה לכלל ישראל ולכל יהודי יותר מהצדיקים האחרים, בין אם הם בני דורנו ובין אם הם בני דורות שקדמו לנו. שכן הצדיקים האחרים ברובם הם פונים איש לאהלו ועל מנת להגיע אליהם ולהנות מאורם על האדם להגיע אליהם והוא בדרכו ובדרכה של חסידות חב"ד הגיע אלינו וחיפש אותנו על מנת להאיר את דרכנו כדברי הנביא "ההולכים בחושך אור נגה עליהם".

קצרה היריעה מלהכיל את כל הוראותיו של הרבי לאדם מישראל בספר אחד ורק דמותו רבת ההוד והקדושה בחיים יכולה אולי להכיל את מירב ההוראות המעשיות וההנהגות שפירט בהתייחס לנפש, הזמן והמצב בו נמצא האדם מישראל. כל זה נעשה בצמוד לשיחותיו על פרשיות התורה, מאמרי החסידות הרבים או/ו בהתוועדויות שערך ואילו חיבור זה דל מלהכיל תורת חיים היוצאת מפי עליון בשם השם. לפיכך, ניסינו בספר זה לרכז ולמרכז את הוראותיו בנושאים שנראים לנו כעיקריים וחשובים ביותר לחיי האדם מישראל. והנה כמובן, שאין ביכולת המלקט העני בדעת וקטן במעשה להקיף את כלל משנתו והוראותיו ביחס למצופה מהאדם מישראל ואפילו היה זה בגדר, צדיק בשם התואר שגם לו יש להורות דרכי חיים למען ישמר בהנהגותיו וקל וחומר לבינוני או/ו אחד שהוא ח"ו למטה מזה(לפי שעה). ואם ישאל השואל הרי כל התורה והמצווה הינה בבחינת הוראת חיים ועצות מאת ה' יתברך לקיום המצוות ולהתקשרות איתו, אם כן מדוע האדם נצרך גם להנהגות מעשיות מאת הרב"י ?. הנה תשובת שאלה זו פשוטה והיא שהנהגה זו מביאה לידי חדירת הקדושה לתוך החולין והפיכתו במשך הזמן לקודש. כך שכל המציאות נעשית כלי לעבודת ה' יתברך. ואם כי הדבר איננו מיידי, הרי הנהגה זו מביאה לדרך הקודש שהורונו רבותינו הקדושים. וזאת מכיוון שלא מספיק שהאדם ידע איך להניח תפילין ומה הם הלכות תפילין לפי השולחן ערוך אלא שידע גם את דרך ההנהגה בעניין זה והיא לזכות את הרבים בהנחת תפילין ולפעול עליהם שיניחו תפילין. וכשם שהאדם מצווה על הנחת תפילין ולשון "תפילין" הינו "פלילה" ו"הוכחה", כך האדם מצווה על הדרכת בניו וחינוכם המעשי לעבודת ה' וכל העניינים האלה מביאים בסופו של דבר להכלת המסגרת של קדושה על כל מעשיו וענייניו של האדם בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ויותר מכך בבחינת "בכל דרכיך דעהו". והנה, הוראותיו המעשיות של הרבי. והנה "תורה" הוא מלשון "הוראה" והיא הוראה מעשית מתוך פרשיות השבוע שבהם הוראה מעשית ולימוד מעשי.

"אדמו"ר הרי"צ(ר' יוסף יצחק חמו של הרבי, מ.ח.) היה אומר, שמפרשת השבוע יש ללמוד הוראה בחיים. ומובן שכן הוא: שהרי יש לנו אל נצחי, והוא נתן לנו תורה נצחית, שעל ידה – ע"י לימוד התורה בתמידות ולימוד ממנה הוראה בחיים – אנו עם חי לנצח ובאפשרותנו לסבול ולעמוד בפני כל הקשיים"(שיחת הרבי לפרשת וירא, יח מרחשון, תשיט)  

 הבית היהודי(ליקוטי שיחות ג, שיחת יום שמח"ת תשכ"ג), פרשת בראשית

רקע.

אמרו חז"ל, כשנתן הקב"ה את התורה ציווה למשה רבינו:"כה תאמר לבית יעקב" וכפירוש רז"ל:"אלו הנשים", שידבר אודות קבלת התורה אל הנשים תחילה. זאת כדי למנוע את התקלה שארעה בחטא עץ הדעת שבו שמע הציווי מפי הקב"ה רק אדם הראשון לבדו ולא חוה, וזה נתן מקום לקלקול....כיוון שהיא לא שמעה הציווי מהקב"ה בעצמו , מסוגלת הייתה חוה להוסיף לציווי את תיבות "ולא תגעו בו", שגרמו לחטא עץ הדעת.

ההוראה המעשית

כל בית בישראל צריך להיות באופן של "מקדש מעט", שהקב"ה יוכל לומר על בית זה "ושכנתי בתוכם". וכיוון שהנהגת הבית תלויה בעקרת הבית, יש לפעול במיוחד עליה – באופן של "גזירה גזרתי" רק בדרכי נועם ודרכי שלום – שיהא לה להט ותענוג בענייני יהדות, וכך תשמור את כל ביתה וגם את בעלה, ממכשולים.

לפיכך צריך הדבר הראשון להיות ה"כה תאמר לבית יעקב" – להתמסר אל בני הבית.

(למשל, ההלכה שנרות שבת קודמים להדלקת נרות חנוכה וכאשר אין לו מספיק כסף לקנות נרות שבת ונרות חנוכה, יקדים נרות שבת, מ.ח).

כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה דאורייתא לכל יהודי, ללא הבדל בין גדול בתורה, בין איש פשוט, כך חוב גמור על כל אחד מישראל להקדיש בכל יום חצי שעה לחשוב על חינוך ילדיו(וגם להדריכם מעשית, מ.ח), ולעשות כל שבכוחו ויותר מכפי כוחו, להשתדל להשפיע על הבנים שילכו בדרך אשר מדריכים אותם בה(והנה עניין זה להגיע אל נפש הילד ולהדריכו "בשפתו" איננו קל רק שיש למושכו בעבותות של אהבה לפי גילו ורוחב דעתו, החל בסיפורי צדיקים וכלה בלימוד המשותף איתו ותוך כדי כך לבאר לו הדרך הישרה שילך בה, מ.ח).

הברכה מאת ה'

ואזי יהיה קיום גם ל"ותגיד לבני ישראל", שאז האשה לא רק שלא תהיה "כנגדו", להפריע לבעלה, אלא אדרבה, היא תהיה לו ל"עזר", ועד שתבוא לעזרתו בכח מעלתה המיוחדת של "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש"(בינה זאת עניינה רוחב וגודל ההרגש שיש בה יותר מאשר בו להבין, מ.ח), ותשפיע על כל בני הבית שיהא ראוי ל"ושכנתי בתוכם"....וזו היא הברכה לזוג הצעיר, שחייהם יהיו כמו שהיה אצל אדם וחוה קודם החטא. שלא תהיה כ"נגדו" רק אדרבא "עזר", ושהבית יתנהל באופן של "ושכנתי בתוכם" – כ"שמחך יצירך בגן עדן מקדםץ 

בתי הכנסת ובתי המדרש(שיחה לעסקני ישיבות תומכי תמימים, תש"כ), פרשת נח    עפ"י ליקוטי שיחות חלק ג.

רקע

ניצולי המבול(פירוש, אלה שבנו את מגדל בבל, מ.ח) היו צריכים לדאוג לתיקון המצב הרוחני(שהיה עקב התנהגות בלתי רצויה של אנשי אותו הדור, מ.ח), ע"י שיכניסו תוכן נעלה יותר בחייהם, ועל כך לא נתנו את דעתם כלל, ותחת זאת חיפשו ניצולי המבול, רק אמצעי על ידו יוכלו להנציח את שמם בדברי הימים(וזוהי הסיבה שרצו לבנות את מגדל בבל, מ.ח ויש ללמוד מכך שגם בזמן הזה יש להגביל את כל ענייני ההנצחות בבתי הכנסת שיהיו רק לשם שמים ולשם האדרת שם ה' בתורה ולא רק זיכרון לאיש ופועלו, מ.ח). בזה התבטא חטאם ומשום כך לא נראה הדבר בעיני הקב"ה.

ההוראה המעשית.

כאשר ניצולים ממבול(פירוש, עניין שלילי שתוצאותיו קשות, מ.ח) צריכים לכל לראש להיזהר ולהישמר שלא יחזור על עצמו ח"ו אותו המצב שהביא את המבול, ו"שלא תקום פעמיים צרה" ח"ו. כי בכדי שהעיר והמגדל יהיה להם קיום חייבים להכניס בזה תוכן נעלה יותר. ...יש לבנות בעיר מקומות לתפילה ולתורה, שהם בתי כנסיות, בתי מדרשות וישיבות;  בהם צריכים להשקיע את עיקר הכוחות ורוב המרץ שיהיו גדולים ביותר וגבוהים ביותר, שכן הם מהווים את מגדל העיר, שעליו נאמר "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב", ומגדל זה שומר מכל השונאים, לא רק מאויב גלוי אלא גם מאויב נסתר(פירוש, זהו יצר הרע, מ.ח).... יש להשתדל בבניית ישיבות בהן מחנכים ילדים ללמוד תורה ולהפיץ תורה בכל העולם.

הברכה מאת ה' יתברך

וכשמתנהגים כך זוכים לשני דברים: ראשית מקבלים את עיקר השכר, שמקיימים את רצון הקב"ה בהצלחה גדולה בבנין העיר ומגדל דקדושה ונוסף על כך תוספת שכר של "ונעשה לנו שם", ששמם של אלו שעסקו בזה מונצח בדברי הימים של היהדות ושל התורה, הצדק והיושר; כשנזכר לעד הסיוע של פלוני ופלוני בבניית העיר ומגדל הנצחי(וזאת גם על מנת שילמדו אחרים מדרכם, מ.ח). 

מצוות המילה.(ליקוטי שיחות ג, שיחת יט כסלו תשכ"ב), פרשת לך לך.

רקע

בשלושה פרטים האמורים של מצוות מילה נרמזים עניינים כלליים בעבודת האדם. כשם שבמצות מילה חייבת להיות פעולה של מילה, המביאה בהכרח לשתי תוצאות, מהול ואינו ערל, כך גם בכללות עבודת האדם בתורה ומצוות חייבת להיות "עבודה", ופעולה ועבודה כזו שתביא לידי שתי תוצאות, מהול ואינו ערל. "מהול" פירושו, עבודה בקו של "ועשה טוב"..."סור מרע", לא להיות ערל, תחת שליטת הערל – יצר הרע – שלא יהיה בתוכו שום רע ושום תאוות, לא תאוות גסות(כריתת הערלה הגסה) וגם לא תאוות דקות("פריעה" – כריתת הערלה הדקה).

ההוראה המעשית

וזוהי ההוראה לכל אחד מישראל, שחייב הוא להתייגע תדיר בעבודת ה', לא להסתפק בטוב שיש בו כבר. שהרי כל אחד מישראל, אפילו כזה שאינו צדיק וגם אינו בינוני, יש בו מדות טובות טבעיות ותכונות לעשיית טוב וגם אין לו שייכות מטבעו לעניינים מסויימים של רע – כמבואר בתניא(פירוש, שנפשו הבהמית מקליפת נוגה אשר יש בה גם טוב שיכול לעלות לקדושה, מ.ח). אף ש"גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד", אבל תחילת, כניסת נפש זו של הקדושה, הוא ע"י ועם חינוכו של ילד יהודי לתורה ומצוות, וגם ב"מצות מילה".

התוצאה והברכה מאת ה' יתברך

ב' עניינים אלו האמורים לעיל, שמצות מילה צריכה לפעול – שהאדם יהא מהול ושלא יהיה ערל מתבטאים גם בב' סוגי שכר המצוה.

השכר ל"ועשה טוב"(מהול) הוא מה שהוא "בא לעולם הבא"(ויש לשאול, האם זהו תנאי מספיק לבואו של האדם לעולם הבא והנה הרמב"ם אמר שישנם עוונות שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא ? ויש להשיב ש"המהול" בהיכנס בו נפש הקדושה יש לו רצון לקיים המצוות ולהימנע מהעבירות החמורות ולו שנפל בידי יצרו לפי שעה ודבר זה בר תיקון הוא והוכיח רבינו הקדוש שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, הן בגלגול זה, הן בגלגול אחר אבל סופו של כל איש ישראל שיזכה לחיי העולם הבא רק שיש למהר ולתקן בעולם הבזה ובזמן הזה, מ.ח); והשכר ל"סור מרע"(אינו ערל) הוא מה שחז"ל אומרים, שאברהם אבינו יושב על פתח גיהנום, ומוציא משם כל אדם שאינו ערל.

השכר ל"ועשה טוב" (מהול) הוא מה שהוא "בא לעולם הבא". והשכר ל"סור מרע"(אינו ערל( הוא מה שחז"ל אומרים, שאברהם אבינו יושב על פתח גיהנום, ומוציא משם כל אדם שאיננו ערל.(שיחת יט כסלו תשס"ט).

וסוף כל סוף בזכות המצווה גם ניגאל משיעבוד מלכויות וכמאמר רז"ל הבט לברית אע"פ שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלן בזכות המילה, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. (והסגולה לעניין זה הינה שמירת העיניים, מ.ח).

קרוב הבריות(ליקוטי שיחות ג, שיחת פרשת בחוקותי, תשכ"ב), פרשת וירא

רקע

אברהם ע"י עבודתו בקו החסד: השתדל לקרב כל אדם לאלוקות ואפילו עורר רחמים על אנשי סדום – ע"י עבודה זו של התעסקות עם העולם הוא גם בירר את הדורות הקודמים ולכן קיבל את שכרם. על דרך שפוסק שם אדמו"ר הזקן שע"י תשובה, מוציאים התורה והמצוות שנמשכו בקליפות, ויחד עם הבעל תשובה שבים לקדושה.

ההוראה המעשית

"אנו נמצאים עתה בדור של עקבתא דמשיחא, דור אחרון לפני משיח.  לאחר הדורות שעברו, שהיו הכנה לביאת המשיח, שאז תושלם תכלית כל הבריאה. ובעבודת זה תלויים ענייני הדורות הקודמים. ועל ידי ההנהגה עתה בקו החסד, מידתו של אברהם אבינו, לקרב כל ישראל באהבת ישראל ולעוררם ליהדות, מגלים את הניצוצות הקדושות החבויים בכל יהודי – מאבותיו ואבות אבותיו עד לדורות הראשונים. אברהם אבינו ע"י עבודתו הוריש לנו, חקק והנהיג בכל אדם דרך החסד שלו, תחילת כל המידות ומן המדות בא הדבר לידי פועל ממש – שזה כל האדם.

 הברכה מאת ה'

 והמקרב יהודים אלה ומגלה הניצוצות שלהם, מקבל שכר כולם, בכך שהוא מביא את הניצוצות לתכליתם – גאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש".

הכנסת אורחים(ליקוטי שיחות ג, שיחה לעסקנים, יז מרחשון תשי"ט, פרשת וירא).

רקע

בעת שאברהם התגורר בארץ פלשתים מסופר בפרשתנו:"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם שפרסם שם אלוקות ואמונה; "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים", - ולאחר מכן בא סיפור העקידה. וצריך להבין: מה לומדים אנו מזה שאברהם נטע שם אשל ? ....בגמרא נאמר, ש"אשל" איננו עץ בודד, אלא אברהם נטע גן שלם של עצי פרי, במטרה שהאורחים העוברים ושבים יהנו מהפירות. דעה נוספת "אשל" פירושו "פונדק" – אכסניא, אברהם אבינו נתן לאורחים לא רק פירות, אלא אכילה ושתיה, בשר ויין ומשכב, עד שאברהם כמסופר במדרש(בראשית רבה, נד,ו) – העמיד אצלו בבית סנהדרין עבור האורחים כדי לפתור את השאלות העשויות להתעורר אצל האורחים.

ההוראה המעשית

אצל כל אחד נטועה בלב מדת הצדקה וגמילות חסדים, ועליו לדעת שמדה זו שירש אותה בירושה מאברהם אבינו, איננה רק בשביל לתת לשני דברים הכרחיים, כי אם גם דברי מעדנים, ולא רק במובן החומרי אלא גם לפתור את בעיות ה"נפש"(הרוחניות) של הזולת.

הנהגה זו היא למעלה מהשכל; לתת לזולת דבר החסר לו – מבין גם השכל, שכיוון שחסר לו דבר ממלאים את חסרונו מתוך רחמנות. אבל לתת לשני מה שלא חסר לו כי אם לתענוג, זהו נובע ממדה מיוחדת של טוב שמקורה למעלה מהשכל;  שמצד מדת הטוב שלו מחפש את טובת הזולת.

זוהי ההוראה לכל הדורות. מבני ישראל נדרשת הנהגה של מסירות נפש במיוחד בחינוך הילדים, שעמל יגיעתם במשך שנים רבות יקדישו לחינוך הבנים והבנות, לא רק לבניהם שלהם, כי אם גם לשל אחרים, ולתת להם לא רק דברים של הכרחיות, כי אם יהדות, תורה ומצוות במלוא המידה ואם גדל דור של מסירות נפש, שגם בהיותם במדינה חופשית הם מוכנים להקריב כל אשר להם, עד גם את חייהם עבור אמונה, תורה ומצוות , וכל הקשור ביהדות(שיחה לעסקני ישיבות תומכי תמימים ליוואבוויטש יז מרחשון תשי"ט.)

התוצאה וברכת ה'

כאשר ההנהגה היא באופן האמור לעיל ישנה ההבטחה מהקב"ה ששכר תמיכת הגדלת והעמקת הישיבות ובתי תלמוד התורה יהיה לא "דולר תמורת דולר", כי אם שהקב"ה ישלם כמה פעמים ככה וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו, שההתחלה אצלו הייתה בבן אחר, ומזה הגיע לו"ארבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", לא רק בממון שעל זה מיותר לדבר – כי אם גם בעניינים אחרים. בריאות אריכות ימים ונחת מהילדים(שאלה הם המכונים בני, חיי ומזוני, מ.ח). "ואל ירע לבבך בתתך לו" –ייתן הקב"ה שיקבלו בשמחה את ההוראה מהנהגת אברהם אבינו ויצחק, ויתנו לישיבות ביד פתוחה רחבה ובשמחה, ואז יפרע הקב"ה כמה פעמים ככה, לא רק בממון כי אם בכל המצטרך.

עבודת האדם עם עצמו והעבודה עם הזולת.(ליקוטי שיחות ג, פרשת חיי שרה, תשכ"ב).

רקע

המדרש מפרש את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" "יש לך אדם שהוא בזיקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זיקנה". – יכול להיות אדם שיש לו אחד משניהם או "זקן" או "בא בימים", אבל לאברהם היו שניהם:"זקן" ו"בא בימים". מפרשי המדרש, על פי פשוטו, מפרשים כאן, שאפשר שיהיה אדם "זקן" ועדיין אינו "בא בימים" – כמו ר' אלעזר בן עזריה שנהיה "זקן" בגיל שמונה עשר – ואפשר שיהיה גם "בא בימים" בלא "זקנה", שעם היותו מופלג בשנים הרי הוא נראה צעיר. חז"ל מפרשים את המעלות של "זקן" ו"בא בימים": "זקן" – זה שקנה חכמה. "בא בימים" – בא עם כל ימיו, שלא היה חסר יום ארחד שבו לא קיים אברהם מצוות(מסוג המצוות שהיו בזמנו לפני מתן תורה). זו היתה גדולתו של אברהם אבינו, שהיו בו שתי המעלות יחד:"בזקנה"(שלימות עצמית) ו"בימים"(פעולתו בעולם), אף ששני הדברים הם משני סוגים שונים ומנוגדים לגמרי ואין הכל יכולים להגיע לשתי המדרגות כאחד.

כמו כל הסיפורים שבתורה גם סיפורו של "ואברהם זקן בא בימים" הוא הוראה בעבודתינו:ישנם כאלה שלהוטים לפעול בעולם, ואינם נותנים את דעתם על מצב עצמם(והרי כבר אמרו רבותינו הקדושים שבעת שאדם פועל עם העולם ועם הזולת אל לו לשכוח את עצמו, פן מרה ורעה תהיה אחריתו שחייו קודמים לחיי הזולת ורק עליו שלא לשכוח את הזולת ולפעול למענו אולם אם הדבר גורם לו לשיכחת עצמו או איזו שהיא מצוות עשה שהוא חייב בה או אי זהירות מספקת במצוות לא תעשה עדיף להיות בשב ואל תעשה כלפי הזולת ולהקדים חובותיו כלפי הקב"ה, מ.ח)...ויש מי שאינם עוסקים בהארת סביבתם.

ההוראה המעשית

ועל זה בא ההוראה של "זקן בא בימים" שצריכים להיות שני הקווים ביחד, כי כאמור דרך התורה היא ביחוד והתכללות. כל אדם יש לו מצוות אותן הוא מקיים בתדירות ובעקביות:אצל אחד זוהי מצוות הצדקה, שמורגל בה יותר;   אצל השני זוהי מצוות קריאת שמע, שבה הוא זהיר תמיד, ואצל שלישי מצווה אחרת. אבל יש מצוות שאין האדם מקיימם תמיד בשווה, אלא משתנות אצלו מזמן לזמן, ולא כל העיתים שוות. לגבי מצוות אלו עליו לעמול ביגיעה רבה לקיימם כראוי.

התוצאה וברכת ה'

ולכן מתארים חז"ל את שרה (בעת פטירתה) במעלת התמימות, משום שמאברהם ושרה החלה ההכנה למתן תורה, "שני אלפים תורה", סדר העבודה של תורה תמימה, השלימות וההתאחדות של הקווים השונים.

 עבודת ה' מיראה ואהבה(ליקוטי שיחות ג, פרשת תולדות, כסלו תשכ"א)

רקע

מבואר בחסידות(תורה אור, תולדות), שעבודת אברהם היתה בקו החסד והאהבה, ועבודת יצחק היתה בקו הגבורה והיראה, וכל דרך עבודה, בין בעבודת האהבה ובין בעבודת היראה, נחלק לשתי מדרגות כלליות:שתי מדריגות ביראה – יראה תתאה(תחתונה) ויראה עילאה. יראה תחתונה פירושה, שירא לעשות נגד רצון ה' מפני העונש שיש על חטא זה...יראה עליונה פירושה, יראת הרוממות, שירא ובוש מרוממות וגדולת הקב"ה לעבור על חטא, כלומר שירא מהחטא עצמו שהוא נגד הקב"ה. כך גם באהבה ישנן שתי מדריגות – אהבה רבה ואהבה זוטא. אהבה זוטא, פירושה שאוהב את הקב"ה ומקיים את רצונו משום שטוב לו מכך, אם בגשמיות, או בדקות יותר עד לתכלית הרוחניות. אהבה רבה, הוא שאוהב את הקב"ה ומקיים רצונו "שלא על מנת לקבל פרס", לא בשביל הטובה שתבוא לו מכך.

ההוראה המעשית

וזו ההוראה לכל אחד מישראל בעבודת ה', שעליו לעבוד את ה' בשני הקוים של אהבה ויראה, אברהם ויצחק. כידוע פירוש מאמר חז"ל "אין קוראין אבות אלא לשלושה", שאברהם יצחק ויעקב הם האבות של כל ישראל, ודרכי העבודה שלהם צריכים להיות אצל כל אחד מישראל....כאשר אדם עוסק בקו אחד בלבד,  אהבה או יראה, הרי יתכן שאין זה מצד עבודתו כי אם שבטבעו הוא נוטה לחסד או לגבורה. ההוראה היא שצריכה להיות עבודה, והיא באה ע"י שעוסקים בשני הקווים ובכל המדריגות.....וזוהי גם ההוראה עבורינו, שעל כל אחד לדעת כי בני ישראל אינם משועבדים להגבלות הטבע – לא רק בעניינים רוחניים כי אם גם בעניינים גשמיים.

התוצאה וברכת ה'

ובאם מתנהגים על פי הוראת פירוש ותורת החסידות לצאת מטבע מדותיו, גם מלמעלה משפיעים עליו באופן של למעלה מהטבע בכל העניינים, בין במדרגות הרוחניות ובין בדברים הגשמיים. 

קדושת חינוך הבנים והבנות(פרשת ויצא, ליקוטי שיחות ג, פרשת וישב תשי"א.)

רקע

על הפסוק "וישכב במקום ההוא, אומר המדרש:" כאן שכב אבל כל יד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב. פירוש נוסף: "כל כ' שנה שעמד בבית של לבן לא שכב"....המדרש שואל באיזה כוחות ביצע את עבודת הבירורים(שמירה על צאן לבן, מ.ח)...ועל זה משיב המדרש שאמר "שיר המעלות מאין יבוא עזרי", הוא חש, בכוחות עצמו אין אפשרות לפעול ורק "מאין" על ידי התבטלות גמורה – "יבוא עזרי", כיוון ששם מבטחו רק בה', "עזרי מעם ה'" וזה העניק לו את הכוחות.

ההוראה המעשית

בעיקר צריכה להיות ניכרת ההנהגה המיוחדת של קדושה בחינוך הבנים והבנות, ובקביעת אורח חיי הבית. לא זו בלבד שביתו מתנהל באופן שונה לגמרי מבית של אינו יהודי, להבדיל, כי אם אפילו בדרגת קדושה נעלית יותר מהנהגת הבית של אותם יהודים, שומרי תורה ומצווה, שאצלם הנחות העולם תופסים מקום חשוב; אצלו קובעת לגבי כל ענייני הבית רק דעת תורה – יהדות וקדושה. אין צריך ללכת בעקבות רוח זמן. והדבר צריך באופן שיהיה כה בולט, שהילדים ידעו שאביהם ואמם שונים מכולם; נשים אחרות אינן לבושות בגדים צנועים בהידור, אך אמם לבושה בתכלית הצניעות; אבות אחרים אינם נזהרים דיים שלא להונות אחרים במסחרם, אך אביהם נזהר בהונאה ונושא ונותן באמונה וכיוצ"ב. וגם זה אנו לומדים ממעשה אבות, מהנהגת בית יעקב. התורה מספרת: "וילך ראובן וימצא דודאים בשדה", ומפרש רש"י: "להגיד שבחן של שבטים, שעת קציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חיטים ושעורים, אלא דבר הפקר שאין אדם מקפיד בו". אפילו כשהילד קטן ואינו מסוגל להשיג את משמעותה של תורה וקדושה, יכול הוא כבר אז לחוש כי ביתו נבדל מבתים אחרים –"ונפלינו". במילא לא ימשך אחר ילדים אחרים; אלא אדרבא כשרואה שילדים אחרים אינם מתנהגים כראוי, אינם נזהרים בגזל ונוטלים משדות אחרים לא רק דודאי הפקר, זה עצמו הוכחה ברורה אצלו שהוא לא ינהג כך ואין לו להתידד עימם. מהנהגה כזו גדל שבט ראובן וגם שבט יששכר שמראובן ויששכר יצאו ראשי סנהדראות ועמודי הוראה.

התוצאה וברכת ה'

הנהגה זו מביאה לאדם שפע ברכה והצלחה גם בגשמיות, כפי שכתוב ביעקב אבינו: "ויפרוץ האיש מאד", שהצליח מאד אפילו בגשמיות, כסיום הפסוק שם "ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים"(ובלשון ימינו פירושו "שמח בחלקו" ויש לו כל צרכו ויתר מכך).

 תיקון הגוף קודם לתיקון הנפש, התיקון המעשי קודם ללימוד.

פרשת וישלח, עפ"י שיחה ליט כסלו(שיחה לעסקני הישיבות, פרשת נח תשכ"ג).

רקע

כל עניין הוא בהשגחה פרטית. בזמן שאדמו"ר האמצעי, שלימים היה ממלא מקומו של אדמו"ר הזקן – התגורר יחד עם אביו. לאדמו"ר האמצעי היו כסר אז ילדים וביניהם ילד קטן מאד. אדמו"ר הזקן דר בקומה השניה ואדמו"ר האמצעי בקומה התחתונה. פעם בעת שאדמו"ר האמצעי ישב ולמד, נפל ילד בשנתו מתוך עריסתו והחל לבכות. אדמו"ר האמצעי כה התעמק בלימודו עד שלא שמע מאומה והמשיך ללמוד. אדמו"ר הזקן אף שהיה בקומה העליונה, וגם התעמק בלימודו, עם כל זה שמע את בכיו של הילד, הפסיק לימודו, ירד לקומה התחתונה, הכניס את הילד לעריסה הרגיעו והרדימו. אחר כך ביאר אדמו"ר הזקן לבנו, אדמו"ר האמצעי, שאי שמיעת בכי הילד, עד כמה שתהא ההתעמקות בלימוד גדולה, אינה דרך.

ההוראה המעשית

האדמו"ר הסביר זאת, שככל שיהא אדם שקוע בלימוד לעצמו או בתפילה או בעשיית מעשים טובים בכלל, עליו לשמוע בה בשעה ילד יהודי בוכה, ועליו להפסיק את הלימוד ואת התפילה ולדאוג שהילד יפסיק את בכיו. והלימוד מזה שככל שהאדם גדול והעניינים שמתעסק עמהם גדולים, הרי מאחר שישנו ילד יהודי שדורש, וחסר לו, יש להקשיב לו, ולהניח את הדברים שלו הצידה, ולטכס עצות שהילד יחדול מלבכות(הכוונה לאו דווקא ל"ילד" רך בשנים אלא גם למי שהוא "ילד ברוחניות", מ.ח).... זוהי ההוראה מהמסופר לעיל: במה שלא יעסקו יהודים – ובודאי עסוקים בדברים טובים ונחוצים, אם בענייני פרנסה או בדברים אחרים חשובים, הרי כשמגיעים לבעיית הילדים הבוכים ושואפים לחינוך יהודי, יש לתת לבעיה זו ועבודה זו עדיפות ראשונה והם עומדים לפני כל הדברים האחרים שעוסקים בהם.

התוצאה  עם ברכת ה'

זה יצעידם(את הילדים "הבוכים", מ.ח) בדרך האושר כל ימי חייהם, בין בגשמיות בין ברוחניות (וזהו הציווי "והלכת בדרכיו", מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מ.ח).

 הכוונה הרוחנית במעשי האדם(ליקוטי שיחות, פרשת וישב תש"כ).

רקע

ההבדל בין חלומותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה המסופרים בפרשת וישב הוא:החלום הראשון היה בקשר לדברים ארציים, "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", והחלום השני – על "השמש והירח ואחד עשר כוכבים", ענייני שמים. אצל פרעה היו שני החלומות בדברים ארציים: חלום אחד היה על סוג ה"חי"(פרות) והשני – על סוג ה"צומח"(שיבולים), אבל לענייני שמים לא היתה לפרעה כל שייכות. בענייני ארץ גופא היה אצל פרעה הסדר של:"פוחת והולך" – תחילה החלום על הפרות ואחר כך על השיבולים. אבל אצל יוסף היה הסדר של "מעלין בקודש", תחילה החלום בענייני ארץ ואחר כך על "השמש והירח ואחד עשר כוכבים". זהו ההבדל הכללי בין יהודי ולהבדיל, איננו יהודי. יהודי גם בהיותו בעולם הזה, יש לו קשר עם שני עולמות, לא רק עם גשמיות העולם הזה אלא גם עם רוחניות העולם הבא.

ההוראה המעשית

אף שדנים בשני עולמות שונים של ארץ ושמים – הרי זו ההוראה ליהודי שעליו לעשות משני העולמות- גשמיות ורוחניות – דבר אחד: לא זו בלבד שהגשמיות של יהודי איננה צריכה להפריע לרוחניות אלא שצריכה גם לסייע בעבודה, עד שהגשמיות תיהפך לרוחניות. ומה שנאמר בזוהר "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא" שתוקף הגוף הוא חלישות הנשמה, אין הכוונה לבריאות הגשמית של הגוף, אלא לתוקף התאוות והרתיחה(אש התאוות, מ.ח) בענייני הגוף. אבל בריאות הגוף עצמה הרי אדרבה, הכרחית היא לעבודת השם, כדברי הרמב"ם "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא".

התוצאה עם ברכת ה'

וכיוון שיש ליהודי בכל דבריו הגשמיים כוונה ורצון לרוחניות, נעשים הם אכן רוחניות, כמאמר הבעל שם טוב:"במקום שרצונו של אדם – שם הוא עצמו."

העבודה, הינה סולם ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה (שם, שם)

רקע

חלומו הראשון של יוסף מתחיל:"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", חלומות יוסף מתחילים מיד עם עבודה. לא כמו בחלומות פרעה שאין שם עבודה כלל....במה מתבטאת העבודה ? "מאלמים אלומים". השיבולים שמהם קושרים את האלומים, כל אחד מהם צומח לחוד בגומא נפרדת והם חלוקים זה מזה. ועבודת האדם היא ללוקטם ולאחדם ל"אלומים". היכן מקום העבודה ? "בתוך השדה"...לאחר עבודה זו של מאלמים אלומים בתוך השדה צריכה לבוא העבודה של "ותשתחוין לאלומתי".

ההוראה המעשית

נשמת היהודי יורדת למטה ל"שדה", עולם הזה, שהוא מקום של פירוד, של קליפות וסטרא אחרא והיא מתלבשת בגוף ובנפש הבהמית, שהם יש ומציאות לעצמם – והעבודה היא ב"שדה", לבטל את הישות והפירוד הנובעים מן הגוף והנפש הבהמית, ולאסוף ולאחד את כל כוחותיו לעבודת ה' – "מאלמים אלומים". לאחר עבודה זו של "מאלמים אלומים בתוך השדה" צריכה לבוא העבודה של "ותשתחוין לאלומתי", ההשתחויה וההתבטלות ל"אלומה" של יוסף הצדיק. כל בני ישראל הרי מהווים "קומה שלימה". וכשם שבמבנה גוף היהודי, צריך להיות הביטול של כל האיברים לראש, שדווקא אז הגוף הוא גוף בריא(הכוונה שהגוף נשמע לרצון האדם שבמוח, מ.ח), כך הוא גם ב"קומה שלימה" של כלל ישראל....עליו להיות בטל ל"אלומה" של יוסף הצדיק, לרבי, נשיא הדור, שהוא ראש קומת ישראל, הנותן הוראות ומנהיג את כלל ישראל.

ואלו הם הנקודות היסודיות שאנו למדים מחלומות יוסף הצדיק: לכל לראש צריכה להיות עבודה. רק היא הסולם שבו מסוגל יהודי להתעלות ולהתקשר עם הקב"ה. אין לחשוב , שכיוון שכל ישראל הם "בני מלכים", אויותר מזה, כפי שנאמר לפעמים "מלכים" הם, אין נדרשת מהם כל עבודה. באה ההוראה האמורה, שכל ההשפעות של קדושה באות רק ע"י עבודה. ההוראה השניה היא, שבכל סוגי העבודה צריכה להיות התבטלות לראש ומנהיג ישראל – בכל דרגא בה עומדים.

התוצאה עם ברכת ה'.

כאשר יהיה ה"בטל רצונך", יבטל הקב"ה "רצון אחרים מפני רצונך", שיתבטל "רצון אחרים", לשון רבים, ההעלמות של

ההתגברות על התאוות המזיקות לאדם(ליקוטי שיחות, פרשת וישב, תש"כ)

רקע

בתחילת פרשת מקץ מספרת התורה באריכות על שני חלומות פרעה – חלום הפרות וחלום השיבולים; כן מסופר על הפתרון שנתן יוסף לחלומות, שהם מהווים רמז לשנות השובע ושנות הרעב. לשם מה מספרת התורה בהרחבה כזו, את כל פרטי חלומות פרעה ? לשם מה חשוב לנו לדעת את כל הפרטים שראה גוי בחלומו ? המענה לכך, משום שיוסף הצדיק היה נשמה כללית, והוא המשיך בעולם את כל ענייני יעקב אבינו. וכיוון שיוסף הוא "צדיק יסוד עולם", כל ההשפעות שבעולם צריכות לעבור דרכו, וכשם שאצלו היה הסדר של גילוי עניינים מלמעלה ע"י חלומות, נקבע הסדר כך בכל העולם, עד שכאשר היו צריכים להודיע דבר אפילו לפרעה מלך מצרים, "מושל בכיפה"(מצריים, בירת העולם העתיק, המתנשאת ככיפה למשול, מ.ח), היה זה באמצעות חלום.

ההוראה המעשית

זוהי ההוראה העיקרית בעבודתינו: כאשר יהודי נתקל בנסיונות של הנחות ותאוות מזיקות, עליו לדעת שהם נובעים ממנו, היהודי. לא כדעת הסוברים שיש ללכת בעקבות העולם; גם לא כאלו הסוברים, כי על מנת לקיים תורה ומצוות צריך האדם להתאים עצמו ל"עולם", אלא אדרבה, מציאות העולם תלויה ביהודי. מפני שאצלו רווחת הנחה מסויימת או שהוא מתחשק לאיזו תאווה, באים אותם עניינים גם בעולם, אלא כשהם באים בעולם("עולם" מלשון העלם), אין מקורם נרגש בהם, ומופיעים כאילומעצמם, וגוררים אותו ללכת אחריהם. ברם מאחר שבאמת באים הם מהאדם, הרי על ידי כך שימיר את ההנחות והתאוות הלא טובות שלו בטובות, יוחלפו אלה גם בעולם(עניין זה נפלא הוא מאד מהשכל ונראה כמופרך אלא שכך הוא הדבר אין האדם רואה אלא מה שליבו חפץ, מ.ח).

ההוראה מכך בעבודה היא: כשעולה בדעתו של אדם, שיוכל להשיג השפעות מסויימות ללא עבודה, מתוך ההנחה, שמפני סיבות מסויימות יקבל ההשפעות גם ללא יגיעה – עליו לדעת שרעיון כזה מקורו בנפש הבהמית, מה"לעומת זה", ששם אין העבודה הכרחית; כמו כן צריך שידע שההשפעה שבכוונתו לקבל באופן זה, היא, ככל מציאות של לעומת זה, "פוחת והולך", עד שלא נשאר ממנה מאומה(האם כוונת הרבי גם להשפעות שנובעות מהשתתפות בהגרלות, מ.ח).

התוצאה עם ברכת ה'

 ולאידך גיסא: כשיתייגע בעבודה, יכול להיות בטוח ש"יגעת ומצאת", יתנו לו מלמעלה מציאה, עוד יותר מכפי עבודתו, וככל שיתקדם יקבל יותר – "מעלין בקודש".

לפעול בעולם(פרשת ויגש, ליקוטי שיחות, תשכ"א)

רקע

עניין זה של גלות מצרים ויציאת מצרים הוא הוראה עבורנו בגלות האחרון, כי גלות מצרים היא שורש לכל הגלויות. כוונת הגלות אינה רק עונש לחטאים ולעוונות, אלא כוונתה ותכליתה היא בירור הניצוצות. כפי שתורת החסידות מבארת את מאמר רז"ל "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", "גרים" הם ניצוצות הקדושה שבתוך הדברים הגשמיים. על כן יש לדעת כי "העבודה" צריכה להיות – "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה":"אשה" מרמזת לנשמה, ובא אליה הציווי מהקב"ה, שלא רק היא בעצמה צריכה לצאת מהגלות, כי אם "ושאלה משכנתה ומגרת ביתה", עליה ליטול עמה את ניצוצות הקדושה הנמצאים בגוף ובנפש הבהמית ובחלקה בעולם.

ההוראה המעשית

וזוהי ההוראה מגלות ויציאת מצרים: ה"עבודה" צריכה להיות בהתעסקות עם העולם;  לברר את הניצוצות שבגלות – "וינצלו את מצרים, כמצודה שאין בה דגים".

התוצאה עם ברכת ה'

ללכת יחד לקבל פני משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.

 עניינם של תלמידי הישיבה בהתמדה בלימוד התורה

 (ליקוטי שיחות, מקץ, תשכ"ב).

רקע

על הפסוק "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה" אומר רש"י בשם המדרש. לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. מכאן רואים אנו, שכאשר יהודי צריך ללכת למדינה חדשה, צריך הוא לכל לראש לדאוג, עוד לפני הליכתו לשם, שיהיה באותה המשינה מקום של תורה, כי התורה היא כל קיומו וחייו של האדם....ידוע ההבדל בין דרגת יוסף לבין דרגת יעקב והשבטים: יעקב אבינו והשבטים התנזרו מעולם הזה. ולכן בחרו להיות "רועי צאן" כדי למעט ככל האפשר ממגע עם ענייני העולם הזה, העלולים להפריע לתורה ולעבודה. מה שאין כן יוסף...היה עסוק מאד בענייני מצרים – ועם כל זה לא הפריע לו כלל להיות בה בשעה בתכלית הדביקות באלוקות....עילוי זה של מדריגת יוסף...הרי זה בנוגע למעלת נשמתו, אבל לגבי לימוד התורה שעל האדם הלומד להיות מאוחד עם התורה, חייב להיות "תורתו אומנותו", שכל עסקו יהיה רק בתורה. ולכן כשהוא מתעסק בנוסף לתורה גם בדברים אחרים, אע"פ שהם עפ"י התורה, וגם אז הוא מרכבה לאלוקות, הרי חסר בתכלית היחוד של האדם עם התורה. התאחדות מוחלטת יכולה להיות רק כש"תורתו אומנותו" ואין לו עסק כלל עם דברים אחרים, אפילו עניינים שעל פי התורה. ...אף שאצל יוסף עצמו לא היה פגם ח"ו – אבל לצורך העולם וקיומו, שלח יעקב את יהודה להקים במצרים ישיבה ובית תלמוד שבו לא יהיה ללומדי התורה עסק כלל עם עניינים אחרים – נעלים ככל שיהיו, גם באופן של מרכבה – אלא שכל עסקם יהיה רק בתורה בלבד.

ההוראה המעשית

על תלמידי הישיבות לדעת שעניינם הוא תורה בלבד, ולדברים אחרים אין להם כל שייכות. גם עבודת גמילות חסדים הנדרשת לשם לימוד תורה, כמאמר רז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", שהתורה ללא גמילות חסדים אינה מספיקה – שלכן דרשו רבותינו שגם תלמידי הישיבות יעסקו בהפצת מעיינות החסידות בפרט ובהפצת היהדות בכלל – צריכה עבודה זו של גמילות חסדים להיות באופן כזה שלא ינתק אותם מהתאחדותם עם התורה, אלא אדרבה – כדי שתורתם תהיה כדבעי.

התוצאה עם ברכת ה'

וע"י לימוד באופן זה יש קיום לעולם(שאע"פ שעל שלושה דברים העולם עומד והם על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כדברי התנא באבות, הרי תלמוד תורה כנגד כולם).  

בירור ניצוצות בקדושה(שיחת ר"ח כסלו תשי"ב ושיחת אחש"פ תשכ"א).

ליקוטי שיחות פרשת ויחי

רקע

זהו גם הטעם שיוסף הצדיק נענש על שביקש משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה; ולא סמך בביטחון גמור שהקב"ה בעצמו יוציאהו מבית האסורים, שלכן היה עונשו להישאר שנתיים נוספות בבית האסורים. שואלים על כך: במה מתבטא כאן חטאו של יוסף ? הרי ידוע שאדם צריך לעשות כלי בדרך הטבע לברכת הקב"ה ואין בכך סתירה לביטחון בהקב"ה....אלא משום שבדרגא זו שעמד יוסף...שהיה דבוק בבחינת הסובב של אלוקות ...לא היה שקוק להכנות בדרך הטבע, וממנו נדרשת מדריגה נעלית יותר של ביטחון, ללא כל אמצעי של הנהגת הטבע, שעל ביטחון זה נאמר "טוב לחסות בה'"....על הגאולה העתידה נאמר "כבימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהגאולה העתידה תהיה בדומה לגאולת מצרים.

ההוראה המעשית

לכן גם עתה בעקבתא דמשיחא, כביציאת מצרים, צריכה להיות ש"עבודתינו" תברר את ניצוצות הקדושה הכי אחרונים הנמצאים למטה מטה(וזה כעין מה שעשה הצדיק ר' אריה לוין בפעילותו למען אסירי עני וברזל, מ.ח.). וכח זה לרדת למטה כל כך ולעסוק בעבודת הבירורים, נתן לנו הרבי, נשיא דורנו. שזו היתה עבודתו, "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר"(שכן בכח קדושתו ועבודתו הוא יכול להעלות את אלה שירדו מטה בשל מעשיהם או/ו בשל מה שקדם להם או/ו בשל השבי שנשבו תינוקות אלה, כדברי הרמב"ם על "התינוקות שנשבו" אבל מי שלא הכשיר את עצמו והינו בעל תשובה צריך להיזהר בעבודה זו שמא יכשל או ישכח את עצמוח"ו, מ.ח). וזוהי גם עבודתינו, כי "בתר רישא גופא אזיל". עבודתנו צריכה להיות לקחת את העניינים הנעלים ביותר, רזין דרזין דאורייתא, ומעיינות אלו להפיץ למטה מטה, עד ל"חוצה", וע"י זה לברר את הניצוצות האחרונים ביותר.

התוצאה עם ברכת ה'

שזה יביא את "קא אתי מר"(זהו ביטוי לביאתו של מלך המשיח, מ.ח), למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.  

הנשמה איננה בגלות(עפ"י ש"פ שמות תשי"ט)

רקע

על הפסוק "ואלה שמות" נאמר במדרש "שקולים הן ישראל כצבא השמים, נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא. אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל וגומר.

וזהו הרמז בפסוק:"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", רק ה,שמות", ההארה מנשמות ישראל, באו מצרימה, להגבלות העולם הזה בכלל והגלות בפרט(מצרים מלשון מיצר וגבול), אבל עצם הנשמה אינה יכולה לבוא בגלות. 

ההוראה המעשית

בכל הזמנים ובמצבים הקשים ביותר של הגלות, על האדם לדעת, שאין להיבהל וודאי שאסור לו להתייאש ח"ו, משום שעצם הנשמה של איש ישראל אינו נמצא בגלות לעולם, ושום העלם והסתר אינו שייך לגביו, יתירה מזו:העצם נותן גם כוח לאדם למטה לבל יתפעל מהגלות ולבצע את עבודתו הפרטית בגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם, עבודה שהיא גדולה נעלית מאד.

התוצאה והתפילה

המביאה עילוי גם בעצם הנשמה, עד לושכנתי בתוכם; בגאולה השלימה בקרוב ממש.    

זיכוך האדם ושיעבוד המוח והלב(שיחת ליל ב דחג"פ תש"כ)

רקע

אצל אדמו"ר הזקן היתה קופסת טבק מוכספת ללא מכסה. אדמו"ר הזקן השתמש במכסה הקופסא כדי לכווין את התפילין שבראש, שיהיו מונחים במקום הנכון. כששוחחו על כך ונאמר שאדמו"ר הזקן שבר את מכסה הקופסה אמר על כך נכדו שענינו של הסבא לא היה לשבור; הוא לא שבר,לא את עצמו ולא את הזולת. אלא מסתמא היה המכסה מחובר לקופסא ע"י חוט, והסבא הוציא את החוט המחבר.

ההוראה המעשית

יכול אדם לזכך עצמו ע"י עבודה שלא יצטרך לשבור כלל, לא את עצמו ולא את הזולת, גם לא את הדומם. וגם מבלי לשבור – אפשר לכווין את התפילין שבראש, שכוונת התפילין היא – שיעבוד המוח והלב לקב"ה בכדי לשעבד המוח והלב לאלוקות, אין צריך לשבור. צריך רק להוציא את החוט המחבר המושך את נפש האלוקית אל הנפש הבהמית – פעמים מתחברת הנפש הבהמית אל הנפש האלוקית ומפתה את האדם שיעשה באופן שונה מהשיעבוד המוטל עליו, בטענה שזוהי קדושה – את החוט המחבר הזה צריך להוציא. יש לדעת בבירור מה בא מהנפש האלוהית ומה בא מנפש הבהמית.

התוצאה והתפילה

וכשיש את הדעה הנכונה, "חרות מטפשא", אפשר לכווין את התפילין – שיעבוד המוח והלב לאלוקות, עד שאפילו עמי הארץ(שבתוך האדם וגם אלו הנמצאים בחלקו בעולם) ייראו ממך.

חיבור מוחין ומדות(שיחת ש"פ וארא ר"ח שבט, תשכ"ב)

רקע

תביעת הקב"ה למשה רבינו, שגם אצלו יהיה טבע המידות, אף שעניינו הוא חכמה ושכל, ישנם שני עניינים: א) שלא יתעוררו אצלו שאלות, כי אם יקבל כל דבר בקבלת עול. ב)שיעמוד בתנועה של המשכה והשפעה למטה, כפי שמצינו שמשה רבינו התעסק לאחר מתן תורה בעניינים שלמטה – אפילו יותר מהאבות. האבות אף שעניינם הוא מדות, היו רועי צאן ובמידה מסויימת התנזרו מהעולם – אבל משה, ביאר את התורה ב"שבעים לשון" לכל העולם. ובנוגע לישראל הרי היה:תאמר אלי שאהו בחיקך וגו'".

ההוראה המעשית

נדרשים איפוא ה"עליונים", בעלי המדריגה הגבוהים "ראשיכם שבטיכם", ש"ירדו למטה" לעסוק עם יהודים אחרים, אפילו עם אלו שהם "חוטב עציך ושואב מימך"; ומה"תחתונים", בעלי המדריגה הנחותים, דורשים ש"יעלו למעלה" – שילמדו תורה, לא רק תורה הנגלית, אלא גם פנימיות התורה, ותובעים מהם לא רק קיום מצוות סתם, כי אם בהידור דווקא. מכל אדם דורשים "כל חלב לה'", שהתורה ומצוות שלו יהיו מן המובחר. וגם מסוג זה של "ראשיכם שבטיכם" עצמו, שבכללות הם ה"יושבי אהל", דורשים את חיבור עליון ותחתון, להתעסק עם העולם, ושבשכלם תהיה תנועה של קבלת עול.

התוצאה והתפילה עם ברכת ה'

והנהגה זו(חיבור מוחין ומדות) מביאה את הגאולה, ואת כל ארבע לשונות של גאולה המנויות בהמשך הפרשה, וליציאה מכל המצרים וגבולים עד ל"והבאתי אתכם אל הארץ" – כימי צאתך מארץ מצרים ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

הנהגה בשני קווים(שיחת ש"פ וארא, ר"ח שבט תשכ"ג)

רקע

דובר מספר פעמים, שהטעם לכך שיום הראשון של החודש נקרא ראש חודש הוא משום שהיום כולל בתוכו את כל ימי החודש, כשם שראש האדם כולל בתוכו את החיות של כל אברי הגוף.

ההוראה המעשית

והנהגה זו דרש הרבי גם מחסידיו ומקושריו, שגם אצלם תהיה ההתכללות של שתי הקצוות גם יחד; שיתיגעו גם בעניינים העמוקים בנגלה וחסידות, ובה בשעה לא יסתגרו בד' אמותיהם, אלא יתעסקו עם העולם.

התוצאה והתפילה עם ברכת ה'

ובזכות ההנהגה שאינה מוגבלת בקו אחד בלבד, כי אם כוללת שני הקווים המנוגדים, יוציאנו הקב"ה ממיצר הגלות – שכל הגלויות נקראים מצרים, מלשון מיצר וגבול – ויביאנו "אל ארץ טובה ורחבה", ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

הגאולה העתידה(שיחת פרשת בא, עפ"י שיחת אחש"פ תשכ"א)

רקע

ה"עבודה" של ברית מילה היא, כפי שדובר באריכות, לחדור בבשר הגשמי עד "עיסוד סיומא דגופא" ולחברו, כביכול, עם הקב"ה ב"ברית עולם", שלמעלה מטעם ודעת. ביותר היה ניכר קשר זה שלמעלה מטעם ודעת עם התחתון ביותר בעבודת דם הפסח; בני ישראל נטלו שה, דבר שהוא אפילו מחוץ לגוף האדם.....לפיכך מצאנו בקורבן פסח שהוא שונה מכל שאר הקורבנות בכך ש"לא בא מתחילתו אלא לאכילה". בכל הקורבנות, מצות אכילה שבהם היא מצוה נוספת על עיקר הקורבן. אבל בקורבן פסח כל עניינו הוא לשם אכילתו. וזהו תוכנו של קורבן פסח, שגם בענייני אכילה, בהם שווה האדם לבהמה תבוא לידי ביטוי האמונה ומסירות הנפש שלמעלה מטעם ודעת.

ההוראה המעשית

הגאולה העתידית תבוא בזכות האמונה...שמבלי הבט על גודל ההעלם וההסתר של הגלות יעוררו את האמונה הפשוטה בביאת המשיח, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"("זה", הינו כינוי למשיח שהוא כאדם העומד מאחרי הכותל וממתין להתגלות). שהנה הנה הוא בא. וזה בא ע"י לימוד חסידות באופן של הבנה והשגה, חסידות חב"ד(וחסידות הבעש"ט וממשיכי דרכו כגון רבינו נחמן מברסלב), שהיא מגלה את האמונה וממשיכה אותה גם בכוחות הפנימיים של חב"ד, עד להשפעה על כל הכוחות, לשנות טבע מדותיו.

התוצאה עם ברכת ה'

שהפצת המעיינות חוצה, תביא כהבטחת מלכא משיחא – את "אתי מר" בקרוב ממש

פרשת בשלח(פרשת בשלח, שיחת יוד בשבט תשכ"ב).

רקע

לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, והגיעו לים סוף, נרדפים על ידי פרעה והמצריים, אמר להם משה רבינו:"אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצריים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אומר על כך המכילתא, שבבואם לשפת הים, נחלקו בני ישראל, מפחד המצריים לארבע כתות של ארבע דעות שונות:כת אחת אמרה, "ליפול אל הים"(ובלבד שלא לשוב ולהשתעבד לפרעה); ואחת אמרה "לשוב למצרים"; ואחת אומרת "לעשות מלחמה כנגדן" – מלחמה נגד פרעה וחילו(אולי יצליחו לנצח); ודעת הכת הרביעית היתה שאין לעשות אף אחד מהדברים האמורים, אלא "נצווח כנגדן" – נצעק אל הקב"ה שיושיע. ....אלא מה יעשו ? "דבר אל בני ישראל ויסעו". המשיכו ללכת בכיוון המוליך אל הר סיני כדי לקבל שם את התורה, שזהו התכלית של יציאת מצרים.

ההנהגה המעשית

העבודה צריכה להיות- להתקרב יותר בדרך להר סיני, לא להסתגר ולהיבדל לגמרי מהעולם; לא לעשות את העבודה ללא חשק וחיות; לא להשליך את עהודתו ושליחותו כדי לנהל מלחמה עם העולם ולא לשבת בחיבוק ידים ולהשאיר הכל בידי הקב"ה (כסברות של ארבע הכתות), אלא – לעסוק בתוך העולם, להאיר ולקרב את עצמו ואת העולם – אל התורה "ויסעו".

התוצאה עם ברכת ה'

וע"י כל זה מתגלה האוצר של יראת שמים שבנפש האדם, ובכח זה, מנצחים במלחמה, שההעלם וההסתר של הלעומת זה נבקע; ומתגלה הכח האלוקי שבבריאה, עד שוראו כל בשר בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

פרשת יתרו(עפ"י שיחת פרשת  וארא תשכ"ב)

רקע

על הפסוק "אנוכי ה' אלוקיך" נאמר במדרש: "אנכי לשון מצרי", שתיבת "אנכי" מקורה בלשון מצרי.....ואם כן אינו מובן, איך יתכן שתיבת "אנכי" הוא "לשון מצרי" ? המדריגות בגילוי אלוקות שאפשר לציינם בשמות – הווי ואלוקיך – הם בלשון הקודש, ו"אנכי" המורה על עצמותו יתברך הוא לשון מצרי ?....והביאור: כבר בתיבה הראשונה שאמר הקב"ה במתן תורה, רמז את כוונת מתן תורה: תכלית התורה היא, להמשיך קדושה לא רק בעניינים של לשון הקודש – לשם כך אין צורך לנצל את הכח שניתן במתן תורה. תכלית מתן תורה הוא להשתלשל ולהגיע עד לשבעים לשון, ועד ללשון מצרי וגם שם להמשיך קדושה.....אבל בחי' עצמותו ית' לא יוכל להשיג, שכן אפילו המדריגות הגבוהות ביותר אינם כלי לעצמות. "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", העולמות והדרגות הרוחניות ההנעלות ביותר אינם כלי אליך, להקב"ב בעצמו, אלא (כסיום הפסוק – בתמיה קיימת) "אף כי הבית הזה" ואיסה בית – "אף כי הבית הזה", בית שנבנה מחפצים גשמיים, בעולם שעליו נאמר אף עשיתיו. ע"י העבודה בעניינים הנחותים ביותר עד ללשון מצרי, ע"י זה משיגים את ה"אנכי":"אנא נפשי כתבית יהבית", הקב"ה כתב ומסר את עצמו (עצמיותו) בלשון מצרי. ומשום כך הרי לאחר הטענה של "למצרים ירדתם" ניתנה תורה לישראל דוקא.

ההנהגה המעשית

אין להסתפק עם העניינים העצמיים של קדושה בלבד, כי אם יש לעסוק גם עם העולם, ועבודה זו צריכה להיות בשני אופנים:

א)     לא להסתגר בד' אמותיו שלו, אלא לעשות גם את העולם כלי לאלוקות.

ב)     גם בנוגע לעבודה עם עצמו, אין להסתפק בהתמסרות רק ללימוד התורה, תפילה וקיום המצוות, אלא חייב להיות גם "בכל דרכיך דעהו": לא די בקיום מצוות דאורייתא, דרבנן, חומרות והידורים של ראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים, כי אם חייב להיות שב"דרכיך", דרכים שלך, ענייני הרשות של העולם שגם בהן יהיה "דעהו" – ידיעה(דעת – התקשרות) באלוקות.

התוצאה עם ברכת ה'

ע"י "בכל דרכיך דעהו" לוקחים את גוף התורה, את "אנוכי מי שאנוכי", שממנו נמשך "הוי" ו"אלוקיך" וכל עשרת הדברות עד "אשר לרעך?", הכוללים בתוכם כל המצוות.

פרשת משפטים(עפ"י שיחת פרשת משפטים, תשכ"ב).

רקע

על הכתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", מדייקים רז"ל בתיבת "לפניהם" ולמדים ממנה כמה דברים: על המשפטים להיות "לפניהם" לפני דייני ישראל, הפוסקים עפ"י דיני התורה, ולא לפני שופטים שאינם יהודם, אפילו במקרים ש"דיניהם כדיני ישראל"..."לפניהם" שהלימוד עם תלמיד יהיה באופן של ל"הראות לו פנים", לבאר את ההלכה הנלמדת בטעמה, עד שהיא תיקלט אצל התלמיד, ולא לומר לו כך הוא הדין והטעם, עליך לחפש ולהבין בעצמך. אדמו"ר הזקן מפרש: "אשר תשים לפניהם" – "לפנימיותם", שתומשך בחינת ה"דעת" של אלוקות בפנימיותם של ישראל......ברם רצון העליון הוא, שהמצוות יקיפו את קומתו השלימה של האדם, כל חלקי וכוחות האדם. לא רק כוח המעשה וכוח הדיבור שלו, כי אם גם את כוח המחשבה, ואפלו מדותיו ושכלו עד לכוחות המקיפים של רצון ותענוג – על כולם להיות חדורים מהמצוות.....אפילו מצוות התלויות במעשה, צריכים להקיף את כל מציאות האדם, עד לכוחות הנפש העמוים ביותר, וביחוד כח התענוג, שכן קיום המצוות, כל מצווה שהיא, הרי צריכה להיות בשמחה ובטוב לבב, ונאמר:כל חלב לה'.

ההוראה המעשית

לכן, נדרש מהאדם שלא רק את המצוות שהן "משפטים", אלא גם המצוות שהן "חוקים", אין לקיים אותם רק עם כח המעשה, אלא גם שבשכלו יונח הצורך שבקיומם. במילים אחרות: את המצוות אין לקיים משום שאין לו ברירה אחרת, ורק מפני שהקב"ה גזר גזירה חייב הוא לקיימה, למרות שהדבר אין לו טעם ותכלית. אלא נדרש ממנו שהמצווה תקיף כל מהותו וכוחותיו; כלומר מכיוון שכך ציווה הקב"ה ויונח בשכלו גם אותן המצוות שהן בגדר "חוקים".....כאמור לעיל שבכך שעשרת הדברות מאחדות בתוכם שני הקצוות(מצוות המובנות בשכל אנושי ומצוות שהן חוקים, מ.ח) ישנה הוראה כפולה:ראשית, ש"העליונים ירדו לתחתונים":הדברות של "אנכי" ו"לא יהיה לך" צריכות להיות חדורות גם בציוויים של "לא תרצח" ו"לא תגנוב", שגם הקיום שלהם יהיה משום שנצטוו מה"אנכי", וה"תחתונים יעלו לעליונים":גם אותם העומדים לכשעצמם בדרגה נמוכה מסוג החי, עד שהקב"ה בעצמו, ה"אנכי מי שאנכי", צריך לצוות עליהם "לא תרצח" ו"לא תגנוב" – גם מהם נדרש ש"יעלו לעליונים", שתהיה להם האמונה וההתבוננות וידיעה באלוקות עד ב"אנכי מי שאנכי".

התוצאה עם ברכת ה'

וזה עצמו שילמדו עמם את הסימה ואוצר(הכוונה שילמדו אנשים אלה שברמה נמוכה את פנימיות התורה, מ.ח), יגלה עוד יותר את ה"לפניהם", הפנימיות שלהם, עד שתקיף גם את הכוחות הגלויים, מוח ולב, "משים בלבו", עד שעל ידי תשים לפניהם יהיה:יעשה אותם, ובאופן של – וחי בהם.

פרשות תרומה ותצווה(עפ"י שיחת משפטים תש"כ).

רקע

על הפסוק "ויקחו לי תרומה" מפרש רש"י "לי לשמי", שנתינת התרומה לנדבת המשכן חייבת להיות לשם הקב"ה, לא לשם פניות צדדיות. ואינו מובן:מדוע דווקא במצווה זו יותר מבשאר מצוות מדגישה התורה, שיעשו אותה לשמו יתברך, הרי כל המצוות צריכות להיעשות לשמו, ומדוע אומרת זו התורה ביחוד במצווה זו ?.....כיוון שכל ענין המשכן הוא שהאדם יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, עד שגם בתוך דברי הרשות שלו יהיה "דעהו", הרי מובן שכאן נוגע שיהיה "לי לשמי", שזהו הרי כל עניין המשכן, היחוד עם הקב"ה....

מאחר שהקב"ה זן את העניים, הרי היה יכול לתת להם מיד את חלקם, מדוע אם כן אופן הנתינה להם הוא ע"י ה"עשירים" ? המענה לזה הוא כאמור:כיוון שהכוונה העליונה היא שיהיה חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד היה מקבל בעצמו את השפעתו ללא כל ממוצעים לא היה צדקה וחסד בעולם....ואולם בכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, יהיו עניניו ורגשותיו הפנימיים או החיצוניים איך שיהיו, לעולם קיימת אצלו בשלימות נקודת היהדות הרצון לקיים את רצון הקב"ה, כפי שכב"ק מו"ח אדמו"ר זצוקקלה"ה נבג"מ (הכוונה לאדמו"ר הרי"צ שהיה חמיו של הרב"י זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא, נשמתו בגנזי מרומים) "יהודי אינו רוצה, ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות. ודבר זה נקרא בשם מזבח, שפירושו זביחה והבאת קורבן לה' יתברך".

ההוראה המעשית

וזה נדרש מהעני המקבל, שלקיחת הצדקה תהיה לשם מילוי הכוונה העליונה, של עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהיה לשמי.

אומרת המשנה שהן אותם שהם בבחינת מזבח הזהב – עשירים – והן אלו שהם בבחינת מזבח הנחושת – עניים – כאשר הם נזכרים שהם בבחינת מזבח, היינו שהרצון הפנימי, והאמיתי שלהם הוא לזבוח את יצר הרע ולקיים את רצון הקב"ה, "אזי אינן מקבלים טומאה" והטעם לכך הוא, מפני שהן כקרקע, כשם שהקרקע הכל דורכים עליה, כך(כבנוסח התפילה:ונפשי כעפר לכל תהיה) אין להם כל רצון עצמי כי אם הרצון שגילה לנו השי"ת בתורה הקדושה.

התוצאה עם ברכת ה'

ועוצמתה של הפנימיות היא כל כך, עד שסוף כל סוף בטל הציפוי אל הפנימיות. ובסופו של דבר ודאי יעשה תשובה, ויגיע אל האמת:שחיי היהודי וקיומו אינם אלא אלוקות, והדרך אליה היא בלימוד התורה וקיום המצוות. והם גם הכלים לברכות בגשמיות שהבטיח הקב"ה בתורה:אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו וגו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'.

 פרשת תישא(עפ"י שיחת פרשת שקלים תשט"ו, תש"כ)

רקע

וזהו עניין מחצית השקל, ישנו שקל אחד שלם, הכולל עשרים גרה: עשר גרה האחד הם עשרה כוחות הנפש, אותם צריך האדם מישראל לתת להקב"ה; וזה ממשיך את ה"עשר גרה" האחרות – עשר ספירות העליונות של הקב"ה(אע"פ שלא ניתן לתאר את הקב"ה בשום ציור ח"ו, עם כל זה, מצד גודל אהבתו לישראל, צמצם עצמו בעשר ספירות, שמהן נשתלשלו עשרה כוחות הנפש שבאדם, אדם "אדמה לעליון" הם בדומה לעשר ספירות של אדם העליון). ושניים אלו – עשרה כוחות שבאדם ועשר ספירות של הקב"ה – אינם שני דברים נפרדים; שניהם יחדיו מהווים שקל הקודש אחד שלם. כל אחד מהם, ללא השני, חסר שלימות.

ההנהגה המעשית

ולכן מחצית השקל היא גם כפרה על חטא העגל, כי כל החטאים,ואפילו חטא עבודה זרה, אינו פוגם בעצם. עצם היהודי הוא תמיד בשלימות. וכאשר מגלים (ע"י נתינת מחצית השקל), הרי זה משפיע גם על כוחות הגלויים, וגם הם מתאחדים עם אלוקות.

התוצאה עם ברכת ה'

לאחר מתן תורה ההתאחדות היא באופן של ,מחצית", שניהם הם דבר אחד – ישראל וקודש בריך הוא כולא חד. 

פרשת ויקהל(עפ"י שיחת ש"פ שמיני תשכ"ב).

רקע

בפרשת ויקהל מספרת התורה, כיצד הביאו כל ישראל, הן אנשים, הן נשים וכן הטף נדבות למשכן – והותר. בנדבת מחצית השקל היו הגבלות: הן בסכום הנדבה..וכן במנדבים במחצית השקל לא השתתפו הנשים, כי אם אנשים בלבד...לא כן הוא בנדבות המשכן:בנדבות עצמן לא היתה כל הגבלה ולא היה בהם דבר מסויים או סכום קבוע שאותו צריך ליתן כל אחד, אלא כל אחד נתן כפי נדבת לבן; גם לא היתה הגבלה אפילו בסכום הכולל של הנדבות....וכיוון שחטא העגל פגם בכל בני ישראל, על כן, גם בתיקונו היו צריכים להשתתף כל בני ישראל, גם הטף. אבל עדיין אינו מובן:מחצית השקל הרי היתה גם כפרה על חטא העגל, אם כן מדוע איפוא, השתתפו במחצית השקל רק אנשים "מבן עשרים שנה ומעלה" ואילו לנדבות המשכן השתתפו כל בני ישראל ? בהכרח לומר, שבתיקון חטא העגל היו שני חלקים: חלק אחד של התיקון נפעל ע"י עבודת הגדולים, והחלק השני – ע"י עבודת כל ישראל...חטא עבודה זרה אין פירושו דוקא כפירה ח"ו לגמרי בהקב"ה, כי אם גם המחשבה כאילו מצויים כוחות עצמאיים מלבד הקב"ה. בדקות יותר, עניין עבודה זרה הוא:לא רק המחשבה שישנן כוחות מלבדו, אלא גם שישנה מציאות כלשהוא מלבדו. הניגוד לעבודה זרה – הוא אחדות ה': לחוש ולהרגיש ש"אין עוד מלבדו", כפי שנאמר:"אל עולם": לא "אל העולם", שפירושו שהעולם הוא מציאות והקב"ה שליט עליה, כי אם "אל עולם", - כל מציאות העולם היא רק הארה, כח של אלוקות.

ההנהגה המעשית

הרגש הזה מעורר אצל האדם את העבודה של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". כיוון שמונח אצלו שהקב"ה אינו רק בעל הבית על כל העולם(כלומר שהעולם הוא מציאות לעצמה והוא שליט עליו), כי אם כל מציאות העולם עצמו היא רק הארה וכח אלוקות, הרי הנהגתו היא באופן שכל מעשיו הם לשם שמים:לא זו בלבד שהוא מוותר על ענייניו השונים בגלל ציווי ה'(הנהגה כזו אפשרית גם מצד ההרגש של "אל העולם", שהקב"ה הוא בעל הבית עליו ועל כל רכושו), אלא שמלכתחילה אין אצלו עניינים משלו, הכל לשם שמים.

התוצאה עם ברכת ה'

כל התרומות לאדנים שוות, לאחר ההכנה והתחלה שנעשתה בידי ששים רבוא(גדולים) מישראל שהם כוללים כל ישראל – יכולים כולם, גם פחותים מבן עשרים ונשים, להביא תרומתם שהיא – כפי נדבת לבו. 

פרשת פיקודי(עפ"י שיחה לשבתות ויקהל ופיקודי משנת תשכ"ב).

רקע

ההבדל בין תוכן פרשת ויקהל לתוכן פרשת פיקודי(אע"פ ששניהם עוסקות במקדש ובכליו) הינו: בפרשת ויקהל מסופר שמשה הקהיל את בני ישראל ומסר להם את ציווי הקב"ה לעשיית המשכן וכליו, ובני ישראל עשו כפי ציווי הקב"ה. פרשת פיקודי מספרת על החשבון שערך משה מכל נדבות המשכן, זהב וכסף וגו' ולאיזה מטרה השתמשו בהם; כיצד משחו את המשכן והכלים בשמן המשחה, כיצד הקריבו שם קורבנות, ואיך פעל הדבר את ההמשכה מלמעלה – "וכבוד ה' מלא את המשכן". כלומר שנקודת פרשת ויקהל היא עבודת הנבראים, בני ישראל בנו את המשכן בממונם, בגופם ובנפשם...בגופם:הטרחה בגוף לבנות המשכן וכו', בנפשם: ה"נשאו לבו, נדבה רוחו, חכמת לב" שהשתמשו בהם – החידוש של פרשת פיקודי היא ההמשכה מלמעלה, "וכבוד ה' מלא את המשכן"....שאף על פי שההמשכה של פרשת ויקהל אין לה ערך להמשכה שבפרשת פיקודי – בכל זאת קוראים ברוב השנים את שתי הפרשיות ביחד, כי כשאין די זמן, יש להזדרז, ולהשיג בשבוע אחד, את מה שנדרש עבורו שבועיים.

ההנהגה המעשית

אין פירוש הדבר, שיש לצאת מהזמן, שכן כל עניין המשכן ומקדש הרי הוא "דירה בתחתונים" בתוך זמן ומקום; אלא הכוונה היא שבזמן עצמו לא יהיו מוגבלים כל כך – בזמן עצמו תורגש ההשפעה שלמעלה מהזמן.

התוצאה עם ברכת ה'

בציווי משה לישראל הרי הציווי עצמו הוא כבר גם הבטחה, והעניין בודאי יתקיים, כלומר שבודאי תהיה עבודת בני ישראל, ובודאי תביא את וכבוד ה' מלא את המשכן.


חזרה לראש העמוד
 


"אנו מבקשים בכל לשון של בקשה, לא להפעיל את האתר הזה בשבת או/ו במועדי ישראל
השימוש במחשב במהלך השבת, כרוך בחילול שבת, שהוא איסור חמור מן התורה".
we ask you to refrain from accessing this web site on the Sabbath or Jewish holiday. The operating of a computer by a Jewish person on the " Sabbath, involves desecration of the Sabbath which is forbidden according to Torah Law
הוסף למועדפים