מאמר העורך
צדקות ופסיקה הלכתית מאת אריאל פרג'ון
חזרה
 

רשם: אריאל פרג'ון.

קבלו דברי – צדקות ופסיקת הלכה

לעיל ראינו שהרב מגלה את דבר ה', וכעקרון אין הוא יוצר אותה. כעת נראה שלא זו בלבד שאין הוא יוצר אותו, אלא גם איננו יכול לקחת בעלות עליה, להכריח את חבריו לקבל את דעתו מחמת גודל צדקותו וכדומה.

ראיותיו של ר"א

סיפור מפורסם הוא מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בענין 'תנורו של עכנאי', האם הוא כלי המקבל טומאה. מספרת הגמ':

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. - מאי +דברים ל'+ לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה +שמות כ"ג+ אחרי רבים להטת.

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

לכאורה אגדתא זו נראית תמוהה, מה ראה ר"א להביא ראיה ניסית מהחרוב, וכשלא נעזר מזה אזי הביא ראיה ניסית מאמת המים, וכשלא צלח בידו הביא מקירות ביהמ"ד ולבסוף מבת קול? מה מיוחד בנס האחד יותר מאשר בחבירו.

על מנת להבין זאת יש להכיר את דמותו המעולה של רבי אליעזר בן הורקנוס:

דמותו של ר"א

דמותו של רבי אליעזר היתה יחודית בגדלותה. ורצה רבי אליעזר, שאע"פ שלא הצליח להכריע את החכמים בטענותיו, יקבלו את דעתו משום גדלותו בתורה. על כן, גרם להתערבות שמימית-ניסית, בדברים המסמלים את גדלותו. ניסים אלו יוכיחו שאין שאר החכמים שווים למעלתו, וממילא מחוייבים יהיו לקבל את הכרעתו.

חרוב יוכיח

תחילה אמר ש"חרוב יוכיח". החרוב מסמל את הפרישות של האדם מתענוגי העוה"ז, על דרך שמצאנו ברבי חנינא בן דוסא:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד ב

+ישעיהו מ"ו+ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: כל העולם כולו (הנהגתם היא ש)נזונין בצדקה (=לפנים משורת הדין) - והם (הצדיקים) נזונין בזרוע (שמגיע להם מן הדין, ורחוקים הם מלהזדקק לקבל ב'צדקה');

וחד אמר: כל העולם כולו נזונין בזכותם (דהיינו שמקבלים, לא ממה שמגיע להם, אלא צדקה עושה איתם זכותם של הצדיקים, שבזכותם הם ניזונים), והם (הצדיקים) - אפילו בזכות עצמן אין נזונין (שם רחוקים אף מאותה הצדקה הרוחנית שמחלקים הם ומכוחה ניזונים האחרים); כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני - די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

הרי שכאשר רוצה המדרש לבטא את הסתפקותו של רבי חנינא במועט, מתאר הוא את מאכלו בחרובים.

על דרך זה מצינו ברשב"י. בזמן פרישותו של רשב"י מן העולם ומעניני העולם הזה, בהיותו ספון במערה, היה מזונו של רשב"י חרובים:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא (נתרחש נס, ונברא לרשב"י ולר"א בנו, עץ חרובים ומעין של מים). והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא (והיו פושטים את בגדיהם (שלא יבלו), ויושבים עד צוארם מכוסים בתוך החול). כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו (במשך כל היום היו יושבים כך ולומדים, ובזמן התפילות לבשו את בגדיהם והתפללו, ואח"כ חזרו להורידם והתכסו בחול).

ועל כן, כאשר רוצים להראות את שבח הארץ אומרים שאפילו החרובים היו נוטפים דבש:

מדרש שמואל (בובר) פרשה יג ד"ה [ז] ולו היה

אמר רבי חנינא כשעליתי מן הגולה נטלתי חרוב ופצעתיו ומשך מלא כף ידי דבש.

יסוד לפרישותו של ר"א המסומלת בחרוב, מצינו מתהליך כניסתו של רבי אליעזר ללימוד התורה. תחילת לימודו, וברכתו לזכות לריח תורה מפיו, באה לרבי אליעזר מכך שלא השגיח על מאכלי העוה"ז:

בראשית רבה (וילנא) פרשה מב ד"ה א ויהי בימי

מעשה בר"א בן הורקנוס שהיו אחיו חורשים במישור והוא חורש בהר ונפלה פרתו ונשברה אמר לטובתי נשברה פרתי ברח והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי והיה אוכל קוזזות אדמה עד שעשה פיו ריח רע, הלכו ואמרו לרבי יוחנן בן זכאי ריח פיו של ר"א קשה לו א"ל כשם שהבאיש ריח פיך על התורה כך יהיה ריח תלמודך הולך מסוף העולם ועד סופו.

ר' יהושע וחכמים, לא קיבלו את טענתו של רבי אליעזר שדעתו מכרעת מחמת פרוש מהבלי העוה"ז, ומחמת שהדבר מכשירו יותר להגיע לאמת. ע"כ אמרו לו חכמים ש"אין מביאים ראיה מן החרוב".

אמת המים תוכיח

לאחר זאת, אמר רבי אליעזר שיקבלו את דעתו מחמת דבר אחר, והוא היותו מסורת תורה שבע"פ:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד א

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי... 

אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? - אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי: מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש, לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי: מימיו לא שח שיחת חולין, ולא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא קדמו אדם בבית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים.

וכן היה רבי אליעזר תלמידו נוהג אחריו.

יתרה מכך, מצינו שרבי אליעזר הקפיד כאשר בביהמ"ד חידשו דבר נכון, אך לא ידעו שכבר נאמר כן בדורות הקודמים:

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אלעזר בלוד, אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום? - אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. אמר לו: יוסי! פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רבי אלעזר ואמר: +תהלים כ"ה+ סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית. תנא: לאחר שנתיישבה דעתו, אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו.

רבי אליעזר היה מקפיד שלא לומר דבר שלא שמע מפי רבו. הקפדה זו מסומלת באמת המים. שכשם שאמת המים במביאה את המים ממקור הנביעה, מהמעיין, לאדם השותה, כך הוא רבי אליעזר, כל דבריו הם מסורת של תורה, הזורמת דרכו מן הדורות הקודמים לדורות הבאים.

אלא שגם טענה זו לא קיבלו חכמים – לא כך פוסקים הלכה!

קירות בית המדרש יוכיחו

רבי אליעזר לא אמר נואש, ודרש שיפסקו הלכה כמותו מטעם היותו עמל גדול בתורה (כנ"ל במסכות סוכה כח ע"א). אדם העמל בתורה בכל כוחו, וודאי יש לו תנאים טובים יותר לקלוע אל האמת. ע"כ אמר ר"א ש"קירות בית המדרש יוכיחו" - הם שראו את התמדתו, ואת לימודו בכובד ראש, שלא מתוך אכילה ושתיה, ושלא מתוך שינה – הם העדות הטובה ביותר על כך שמן הסתם קולע הוא אל האמת.

אך גם טענה זו לא קיבלו חכמים – לא כך פוסקים הלכה!

מן השמים יוכיחו

לבסוף אמר רבי אליעזר שיקבלו את דעתו משום שיש לו סיעתא דשמיא, וכפי שמצינו שהיו מעשיו מבורכים משמים:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא עמוד א

אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה יש בעולם. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער - אני שמח. אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה? - אמר לו: לימדתנו רבינו +קהלת ז'+ כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה - טוב ולא יחטא.

הרי שמעולם לא היה יינו של רבי אליעזר בן הורקנוס מחמיץ, ולא היה בא לו נזק בשאר נכסיו, עד כדי כך שחשב רבי עקיבא שאין כלל ייסורים לרבי אליעזר, וסימן הוא שח"ו נתן לו הקב"ה את שכר מצוותיו בעולם הזה, להשאירו נקי משכר לעולם הבא[1].

על כן באה בת קול ומגלה שנתמך על ידה רבי אליעזר – אלא שגם כך אין פוסקים הלכה[2].[3]

[4]

אל תאמר קבלו דעתי

כפיית חבריו לקבל את דעתו התורנית, הינה דבר לא קביל. וכך אמרו במשנה:

משנה מסכת אבות פרק ד משנה ח

הוא היה אומר אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה.

פירוש המשנה לרמב"ם

...ואמר: אם חלקו עליך חבריך בדעה - אל תחייבם לקבל סברתך, לפי שהבחירה בידם לקבל דברך, ואין הבחירה בידך לחייבם בדברך.

המשנה דנה במציאות בה אדם נכנס למצב בו מעריך הוא שרק דעתו היא המכרחת, ממילא רוצה הוא לדון יחידי, ואם לא לדון יחידי, אזי לפחות אחר שמיעת שאר הטיעונים, שתהיה דעתו מכרעת, ויקבלו האחרים את דעתו בהכרתם בגדולתו. על כך אומרת המשנה, שאין לומר כן, ומי שדעתו היא המכרעת והכוללת ביותר, שאיננה מחסירה אף זוית, הוא בורא הדעות והפרצופים כולם – יחידו של עולם!


[1] תלמוד בבלי מסכת ערכין דף טז עמוד ב

עד היכן תכלית יסורין? אמר רבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו. מתקיף לה רבא זעירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, גדולה מזו אמרו: אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין, ואת אמרת כולי האי! מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו. רבא, ואיתימא רב חסדא, ואיתימא רבי יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים. דווקא שלש ועלו בידו שתים, אבל שתים ועלו בידו שלש לא, דליכא טירחא למישדייהו. וכל כך למה? דתניא דבי רבי ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין - קיבל עולמו.

[2] באמת שגם ר"א ידע זאת ולכן לכתחילה התווכח בטענות.

[3] וכך כותב ר' אברהם בן הרמב"ם (מאמר אודות דרשות חז"ל, בתוך: 'קובץ תשובות הרמב"ם ואגרותיו', לייפציג תרי"ט, עמוד מ"א ואילך, מצוטט מתוך סימון, בקשת האמת): "דע כי אתה חייב לדעת, כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל את דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותו דעת, אם אמת אתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל.  <...> ואין הפרש בין קבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים, ונטען לו, כי האמת אתו בלי שום ספק מפני שהוא אדם גדול – הימן וכלכל ודרדע. שכל זה אינו ראיה אבל אסור! <...> והנה נתברר לנו כי חכמינו ז"ל אינם מעיינים הדעות, ולא מביטים אותם אלא מצד אמיתותם ומצד ראיותיהם, ולא מפני האומר אותו יהיה מי שיהיה".

[4] לא רק בפסיקת הלכה גשמית אנו אומרים ש"לא בשמים היא" (אמנם ראה מש"כ בענין זה, ובענין פסיקה ע"פ הקבלה). גם בענינים "אמוניים", הדין כן.

מצינו במדרש רבה שנחלקו ר"ע וחכמים האם ניתן לאדם לחיות יותר משקצבו לו מעת לדתו. דעת רבי עקיבא שאין מציאות כזו, ואילו לדעת חכמים ע"י מעשיו של אדם יכול שיוסיפו לו על שנותיו. חכמים מביאים חיזוק לדעתם מדבריו של מלאך המות לרבי שמעון בן חלפתא (שחי שנים רבות אחרי ר"ע). ולשיטת ר"ע מביא המדרש, שאין להתחשב במעשה, כי יש לנו פסוק, ואם כך משמע בפסוק, אין לחוש לדבריו של מלאך המות. וז"ל המדרש (קהלת רבה פרשה ג אות ג):  

"ד"א עת ללדת מעת ללדת היא עת למות משעה שאדם נולד הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה אם זכה הוא משלים את שנותיו אם לאו פוחתין לו מהם דכתיב (משלי י') יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה כך דברי ר' עקיבא;

ורבנן אמרין אם זכה מוסיפין לו על שנותיו אם לאו פוחתין לו משנותיו, אם זכה מוסיפין לו שנא' (ישעיה ל"ח) הנני יוסף על ימיך חמש עשרה שנה...

ודא מסייע למה דאמרינן חכימיא רבנן, מעשה באחד מגדולי צפורי שבאתה לו מילה ועלו אנשי עין תאנה לכבדו, ועלה עמהם ר"ש בן חלפתא...והוה אבוי דמיינוקא משקי לון חמר עתיק ואמר שתון מן הדין חמרא טבא דאנא רחיץ במאריה דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה וענו בתריה כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה, מן קל מיליהון נפק ר"ש בן חלפתא בחשיכתא ופגע ביה שליחהון דברייתא, א"ל מן בגין דאתון רחצין על עובדיכון טביא אתון נפקין על שעה דלא שעה, אמר לו את מאן את, אמר לו אנא שליחהון דברייתא, אמר לו ולמה אפיך בישין אמר מן קל מיליא קשיאתא דאנא שמע מן ברייתא בכל יום, א"ל ומה אינון, א"ל הדין מיינוקא דגזרתון יומא דין פתקיה גבי דאינסב יתיה מן הכא לתלתין יומין והוה אבוי משקי לכון ואמר אישתון חמר טב דאנא רחיץ במארי דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה, ושמעית ועצבית דצלותהון מבטלה יתיה, א"ל חייך דאת מחמי לי פיטקי, אמר לית אנא שליט על דידך ולא על דלחברך, א"ל למה אמר דבכל יום ויום אתון עמלין בתורה ובמצות ועושין צדקות והקב"ה מוסיף ימים על ימיכם, אמר ליה יהא רעוא מקמיה קוב"ה היך מה דלית את שליט על פיטקינן כך לא יהא לך רשו לעבור על מילנן ובעין רחמי מן שמיא וחיי מינוקא, א"ר עקיבא מה לנו המעשה אין לי המעשה אלא מקרא מלא (שמות כ"ג) את מספר ימיך אמלא שהרי משה כמה מצות עשה וכמה צדקות ובסוף נאמר לו (דברים ל"א) הן קרבו ימיך למות, הוי עת ללדת".


חזרה לראש העמוד
 


"אנו מבקשים בכל לשון של בקשה, לא להפעיל את האתר הזה בשבת או/ו במועדי ישראל
השימוש במחשב במהלך השבת, כרוך בחילול שבת, שהוא איסור חמור מן התורה".
we ask you to refrain from accessing this web site on the Sabbath or Jewish holiday. The operating of a computer by a Jewish person on the " Sabbath, involves desecration of the Sabbath which is forbidden according to Torah Law
הוסף למועדפים