מאמר העורך
בעד ונגד הגותו הדתית של ישעיהו לייבוביץ
חזרה

                                           1

                                       סיכום

האדם הדתי מהישוב המשויך ומשייך את עצמו למעגל שומרי התורה והמצוות, לא יוכל להתעלם מההשפעה העצומה שישנה להגותו של ישעיהו ליבוביץ על ציבור שומרי התורה והמצוות בישראל. אולם בבואו לבחון את תרומתו לדת ישראל ולמישור האמונה לשמה, הוא עומד נבוך מול הסתירה שבין דעותיו של ליבוביץ, לדעות הנחשבות כמקובלות בסביבתו האימונית. אותו אדם יודע גם את השפעתו העצומה של ליבוביץ על כלל הציבור הנאור והמשכיל (בין אם הוא רק רואה את עצמו ככזה או שהוא באמת כזה), ורוצה מאד לאמץ חלק מהשקפותיו וגישותיו של ליבוביץ בענייני אמונה ודת, מאידך גיסא אותו "נבוך" ותמים חש וחושש שמא הנזק יעלה על התועלת שמא ידבק בידו "משהו מהחרם". כך מחריפה מבוכתו עד שהוא פוטר את עצמו "בשלילה לשמה" של השקפותיו של ליבוביץ ומנסה לברוח מהם ב"ריש גלי" ואולי אפילו במחשבתו.  אבל בסתר ליבו עדיין מכרסם הספק שכן המשיכה הגדולה שלו להגותו של ליבוביץ, איננה רק חיצונית וכדי להיחשב נאור בקרב חבריו ומכריו אלא אותו אדם חש (ויודע שתחושה זו הינה אמת כדברי הרמב"ם בספר המאור שכל מה שמושג בחוש האמיתי הינו נכון וזוהי אמירתנו "קבל האמת ממי שאמרה") *1. ידוע לו שיש באותה הגות יותר מגרעין של אמת אימונית ודתית. הוא יודע את בקיאותו העצומה של ליבוביץ במשנתו של הרמב"ם והוא חש שליבוביץ עשוי לעזור לו בשחרור מכבלי ההימשכות אחרי דמיונות שווא המזוהים לפעמים בטעות עם האמונה והמחשבה הדתית. הוא חש ומבין שליבוביץ מנסה לבצע אימות של האמונה וההשקפות הדתיות  עפ"י השכל הטהור ולשחררה מסברות בלתי נכונות שהיו מנת חלקם של אחדים, דבקו בדת האמת ברבות השנים והעיבו על זוהרה, כך שנראה לו שככל שהוא יעמיק בהגותו ויאמץ את קווי מחשבתו, כך ייטב לו. נראה לו לאותו "תמים" שליבוביץ הוא זה שיגאל אותו ואת  מחשבתו מהמחשבות הזרות ושהוא זה שיעזור לו להתקרב להשגת האמת בדרכים אמיתיות לא בדרכים דמיוניות, כפי שהגדיר דרך זאת הרמב"ם בספרו האמוני והדתי הגדול "מורה הנבוכים" *2.

בבואנו לדון בהגותו של ליבוביץ מההיבט הדתי והאמוני וזוהי באמת עיקר מטרתנו,

עלינו להפריד בין התוכן האמיתי והראיה המפוכחת שלו באמונה ובין כמה וכמה היבטים מסוכנים מאד ושגויים בהגותו. הבנת קווי היסוד המשותפים ותרומתו להשקפה האימונית למול היבטים אחרים ובעיתיים בהגותו הינה הכרחית כדי להפריד בין האמת והטעות בהשקפותיו. מכיוון שליבוביץ חרג ומשנתו עומדת כנגד חלק מעיקרי האמונה של הרמב"ם חייב להתבצע דיון כן ואמיתי בהשקפותיו על מנת להבין במה חרג וסטה מדברי הרמב"ם.

בירור זה חייב להיערך מכיוון שליבוביץ עמד על מס' אמיתות ויסודות באמונה ואם לא נערוך בירור זה עלינו לעשות אחת מיני שתיים: או לפסול את הגותו כליל ולפנות לדרך חדשה בשל אותם רעיונות שלו הסותרים מס' עיקרים באמונה עפ"י הרמב"ם וכך ילכו לאיבוד כל אותם יסודות והשקפות אמיתיות שאותם ביאר וחיזק ליבוביץ בהגותו. או לנסות ולבצע הבחנה בין אותם רעיונות והשקפות אמיתיות שלו התואמים לדברי רבותינו כולם או מקצתם ואלה שסותרים אותם, כגון הבנתו האמיתית והדגשתו ביסוד המעשי של קיום תורה ומצוות, בקיום המצוות מפני מי שציוה עליהם ולא בשל טעמיהם, בשלילת היסוד הדמוני בקיום המצוות ועוד.

1 – שמע האמת ממי שאמרה (פירוש המשניות, שמונה פרקים, הקדמה – הרמב"ם).

2 – בהשיג ערך העולם להנהגת האלוה, איך היא לפי האמת לא כפי הדמיונות (מורה נבוכים, חלק א, פרק לד – הרמב"ם)

                                           2

 יסודות אלה עליהם עורר ליבוביץ נאמץ גם אם הם לא מתאמתים בעיון ראשון בעיני המתבונן, אולם אנו רשאים לקבלם מכיוון שהם השקפות מבוררות ע"י רוב החכמים ונושאי התורה. וגם אם חלקם אופייני לחשיבתו של הרמב"ם בלבד אנו נקבלם מליבוביץ כמבאר הרמב"ם מכיוון שהיה לו על מי לסמוך, כגון השקפתו בתיקון הגוף שקודם לתיקון הנפש ונחיצותו של תיקון זה כתנאי מקדים לקיום התורה והמצוות, בה הלך אחרי הרמב"ם, אע"פ שיש הוגים וחכמים שחושבים אחרת כגון רבינו בחיי ששולל את תיקון הגוף כתנאי לתיקון הנפש, או העמדת האמונה לשמה במרכז הגותו. מאידך נבחין בין יסודות אלה בהשקפתו  לבין חלק מרעיונותיו אותם לא נוכל לעולם לקבל, כגון השקפתו בעניין היעדר ההשגחה הפרטית, השכר והעונש ושלילתו את אמונתנו בתחיית המתים כפי פירושה המקובל. יש להבין מה מדבריו נכון ואמיתי ועליו נוכל להחיל  דברי הרמב"ם "שמע האמת ממי שאמרה" ואיזה חלק מדבריו מסוכן שונה וחורג מדברי חז"ל. והנה המושג "דברי חז"ל" או "דברי רבותינו" מחייב הבהרה ולא רק לפי שיטתו של ליבוביץ שטוען שלמעשה הבסיס האמוני המשותף לקהל המאמינים הינו קבלת עול מלכות שמים וקיום התורה והמצווה וכל יתר הדעות שאינן מביאות למעשה מהמעשים (התורניים) יכול כל אחד לאמץ לעצמו כרצונו, דבר שיש בו הרבה מהאמת  כשלעצמו אולם אינו נכון בכל המקרים. למשל, קיים מדרש חז"ל האומר שקודם שנברא העולם הזה היו עולמות אחרים ופירש האר"י שאותם עולמות הינם עולמות רוחניים והעולם הזה הגשמי שנברא כפי שהוא מוכר לנו הינו חידוש שלא היה כדוגמתו קודם שנברא העולם הזה. וביאר הרב"י מליובאוויטש שהאר"י הינו הפוסק האחרון בעניינים אלה ואנו סומכים עליו אע"פ שסברה זו אינה מביאה למעשה מן המעשים. ודבר זה כנראה שלא ידע אותו ליבוביץ ולפיכך נראה באופן ברור שלא כדברי ליבוביץ האמת ולא תמיד ניתן לסבור כל סברה שהיא אע"פ שאינה מביאה למעשה מהמעשים התורניים. כמו כן נכון הדבר שבדברי רבותינו ניתן למצוא שיטות וגישות שונות אולם קיים בהם גם קו תוחם ומשותף היונק ומסתעף מנקודה אחת של חכמת ומסורת הקבלה של התורה ועיקריה ממנה חרג ליבוביץ. למשל, האמונה בהשגחה הפרטית משותפת לכלל חכמי התורה אולם לא לליבוביץ. בדברי על חז"ל הריני מתכוון לכל מי שמשויך למסורת העברת התורה שבע"פ, החל במשה רבינו עצמו שהיה מפרש התורה שבכתב הראשון, דרך כל התנאים, האמוראים, הגאונים וממשיכי דרכם בזמן הזה ועפ"י שלשלת הקבלה האמיתית שפירט הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה". הבנת הנקודות האלה חיונית להעמדת האמונה על אדניה האמיתיים וקיום מאמר הרמב"ם "הפנים הם לפנים". והנה הכרח זה הינו חובה מחשבתית ואין להסתפק כלפי גדול האמונה והחכמה הזה ב"שלילה לשמה" אע"פ שטעה במה שטעה וזה משני טעמים עיקריים:הראשון שבהם הנני סומך אותו על ההבנה האמיתית וההתבוננות האמיתית שהוא השיג בידיעת האל. והנה אע"פ שהבנה זו שלו מתבססת על דברי הרמב"ם הרי בהיותו מורה גדול באר שרק לקב"ה הננו רשאים ליחס מציאות אמת. וזוהי התבוננות נפלאה באמונה ובדת האמת שנסמכת על הרמב"ם ועמד עליה גם הרב יוסף קאפח זצ"ל ובגלל הבנה זו של ליבוביץ אמר עליו מה שאמר. שכן שם "מציאות" באמת חל רק על האל יתברך אע"פ שאין אנו טוענים שהמציאות הזו דמיונית אלא הינה אמת וללא ספק ה' יצרה לאחר ההיעדר הגמור. וליבוביץ ביאר בעקבות הרמב"ם שמציאות זו של הקב"ה הינה אמיתית ומחויבת ולפיכך נקרא גם האל "מחויב המציאות" שכן כל דבר אחר אין לו

                                               3

מציאות אמת. גם הזמן הינו נברא כמו שאמר הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" והקב"ה אינו תלוי בזמן. והעניין השני שבעטיו אנו חייבים להתבונן בהגותו נובע ממה שטעה בו כדי שלא יטעו בו מאמינים אחרים שעדיין שומרים לו אמונים. עלינו לסלק המכשול ואבני הנגף שערם על חלק מהמאמינים ולסמן בפניהם את הכיוון האמיתי של האמונה, התורה והחסידות. לפיכך העמדת האמת שבאמונה הדתית כנגד חלק מדבריו של ליבוביץ יש בהם כדי חיזוק האמונה הדתית עפ"י השכל מכיוון שכך מתאמתות ההשקפות הנכונות בעיון ולפיכך בדרך זו נלך בהמשך דרכינו.

תרומתו העיקרית של ליבוביץ להעמדת האמונה נבעה גם מהיותו שומר תורה ומצוות בפועל ומהבנתו העמוקה שאותה הפיץ בציבור שאין קיום לאמונה ללא העשייה הדתית. ליבוביץ היטיב לתאר את האמונה המעשית כפרוגראמה דתית שאותה האדם מקבל מתוך רצונו לקבל עול מלכות שמים על עצמו, אליה הוא משתייך והיא מכילה את כל מרכיבי החיים והם:העבודה, היחסים בין איש לאישה והאכילה. הקפתם של שלושת המרכיבים האלה ע"י היהדות ורק ע"י היהדות הינה לדעתו של ליבוביץ המימד העיקרי והמוחלט שמצדיק ומעניק לתורה את משמעותה האמיתית כ "תורת חיים". ליבוביץ מביא באופן קולע, נאיר ונאה את התייחסותו לפרשת העקדה כהדגמה של עבודת ה' לשמה. ליבוביץ מבחין באופן נפלא בין עבודת ה' של היהדות ששיאה בעבודת ה' לשמה ע"י אברהם אבינו בפרשת העקידה לבין הנצרות שאיננה עבודת ה' לשמה ובה האל מקריב עצמו למען האדם. באמירתו של ליבוביץ שהיהדות מיוצגת ע"י העקידה ובה האדם מוכן לתת את כל אשר לו בגשמיות וברוחניות למען ומתוך אהבת ה' ישנה הצגה והבחנה אמיתית באשר לדת האמת, זאת בניגוד לנצרות שסמלה הינו הצלב והאל המקריב את עצמו למען האדם ומשמש לו כלי ואמצעי להשגת מטרותיו האנושיות. כמיצג עליון של האמונה לשמה הבלתי תלותית במצבו של האדם בעולם ממשיך ליבוביץ ותוקף באותה נשימה את כל המאמינים לדעתו שלא לשמה. ואלה הם לדעתו הפונים לה' בבקשת סיוע גשמי. כלפי אלה המבקשים מהקב"ה רפואה טוען ליבוביץ שהקב"ה אינו שר הבריאות. כלפי אלה המבקשים סיוע גשמי והיחלצות ממצוקה כלכלית או סיוע בענייני פרנסה טוען ליבוביץ שהקב"ה אינו שר הסעד וכן הלאה. ואולם אע"פ שיסוד הבחנתו בין היהדות והנצרות בהביאו כמשל לכך את העקידה הינו אמיתי, הרי ההסבה שהוא עושה ודרישתו להיעדר פניה אל הקב"ה סותרת את כל כתבי הקודש. ומי לנו גדול מדוד המלך שעליו מעיד הרמב"ם שעבד את ה' לשמה (בהלכות תשובה אומר הרמב"ם כמה כמה דוד לחיי העולם הבא) אשר כתב את ספר תהילים כולו בבקשת סיוע מהקב"ה נגד אויביו ונגד יצרו הרע.

 ליבוביץ מעמיד את ערך האמונה לשמה (שלא על מנת לקבל שכר אלא כמטרה עילאית יחידה ועיקרית בפני עצמה) מעל כל מטרה אחרת שלכאורה יכולים היינו לבקש מהדת או מהחיים הדתיים. כלומר, אין מטרת האמת אלא לדעת שהיא אמת כדברי הרמב"ם *3), במינוח האמונה "שלא לשמה" כולל ליבוביץ את כל המטרות המשניות של האדם יהיו נעלות ככל שהן, כולל עצם השגת החיים או כל דבר אחר במציאות האנושית. חשוב להבין שלטענתו של ליבוביץ גם אמונה שמטרתה הינה גאולת האדם או העולם ואפילו הנהגת  מרות ההלכה בעולם (לו יעלה על הדעת שדבר זה הינו אפשרי שכן נראה שלדעתו של ליבוביץ מציאות כזאת אינה אפשרית בפועל, וכל הציור האמוני של ימות המשיח ושלטון התורה וההלכה הינם הלכות שלא ייושמו במציאות והאדם נועד לחיות בעולם שאינו גאול וגם כנראה שלא יגאל) הינה אמונה שלא לשמה. שכן לדעתו אדם זה מעמיד כנגד עיניו בשיתוף עם האמונה דבר נוסף שאמור להנעים, להקל או לאפשר לו את השהות בעולמו של הקב"ה, זאת מחוץ למחויבותו הדתית שמתחילה ומסתיימת בעבודת ה' לשמה. בלא

                                            4

משים אותו אדם, לדעתו של ליבוביץ מגייס את האל להשגת מטרותיו האישיות. זוהי אחת הנקודות המרכזיות בהגותו אם לא המרכזית שבהן ולכן אני אומר עליו שהוא עבד את ה' מאהבה מעצם חתירתו לסוג זה של עבודה. העמדה זאת של השאיפה והחתירה לאמונה לשמה הינה חשובה ביותר מהבחינה החינוכית שהרי הרמב"ם פוסק שלכך על כל אדם לשאוף אולם יש בה גם סיכון עצום של התעלמות מהמציאות. הניסיון מצידו של ליבוביץ ליצור מסגרת אימונית והלכתית שאינה מותנית ביכולתו והתערבותו של הקב"ה במציאות הינה עובדה שנספחת לשלילתו המוחלטת של ליבוביץ את מושג ה"השגחה" המקובל. יחד עם זאת ניתן לראות כאן תרומה מסוימת של ליבוביץ לחשיבה שאליה יש להנחות את האדם מישראל להימנעות מיצירת קישוריות בין מצבו בעולם לבין אמונתו. מי שמבין את מושג האמונה לשמה מבין שהאמונה לשמה דורשת את עבודת ה' של האדם רק לשם השגת האמת ולעשיית האמת , כלומר קיום התורה והמצוות נעשה רק מפני שזוהי האמת כדברי הרמב"ם. בנחישותו ומאבקו של ליבוביץ לעבר השגת האמונה לשמה יש כדי עידוד וחתירה להשגת אותה תכלית אמיתית באמונה.

 ליבוביץ כרמב"ם נושא את דגל שלילת התארים. הוא מנסה להפריד בין המציאות לבין ה'. לדעתו, כל שיתוף שהוא בין הקב"ה לאיזה שהוא מרכיב במציאות הינו עבודה זרה. ליבוביץ שולל את האלהת המציאות ותהיה מקודשת כמה שתהיה, אין דבר קדוש במציאות רק קיימת קדושת המצוות עליהם אנו מצווים. הבנה זו של המציאות נסמכת לדבריו של ליבוביץ על ה"משך חוכמה" שאכן אומר כדברים האלה*4 (אולם דבריו של ה"משך חוכמה" מכוונים בעיקר כנגד דבר עבירה. כאשר נספחת עבירה לנושא ה"קדושה" אזי קדושתו פוקעת ומחוללת, כגון מאמרו של הרמב"ן שארץ ישראל אינה סובלת עוברי עבירה דווקא משום קדושתה וזוהי אכן אזהרה לאדם שלא ייחס מצד אחד קדושה לאתר, למקום או לחפץ של קדושה ומאידך גיסא התנהגותו תסתור את יחסו זה).

3 – וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהיא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה (פירוש המשניות, מסכת סנהדרין, פרק י – הרמב"ם).

4 – ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים וחיללוה וטיטוס נכנס לקה"ק וזונה עמו ולא ניזוק כי הוסרה קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלוקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרסים, ואין בהם קדושה מצד עצמם. רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם ומיוחס לו העבודה והכניעה רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחויבת ולו נאווה תהילה ועבודה וכל הקדושות המה מצד ציווי הבורא לבנות משכן לעשות הזבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד ("משך חכמה"פרשת תישא, הוצאת אבן ישראל ירושלים, הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק).

                                                       5

 ראיה נוספת לכאורה בדבריו של ליבוביץ הינה כיתות נחש הנחושת ע"י המלך הצדיק חזקיה ועוד ניתן למצוא כדבר הזה בדברי ה"משך חכמה" על שבירת הלוחות הראשונים בידי משה רבינו. זוהי אכן הזהירות שגם חכמים מיחסים להיבטים מסוימים במציאות על מנת שלא לטעות בהם. קל מאד לאדם לטעות ולזהות בין עצם או אדם שהוא מיחס לו קדושה לבין האל ולהעניק לאותו מרכיב במציאות משמעות אימונית ומיסטית אליה הוא עלול לפנות במקום לפנות לקב"ה. שלילת עבודה זרה פירושה שאין כוח או מציאות בעולם שאליהם יש לפנות למעט הקב"ה. זוהי אכן ה"זהירות" שעליה עורר ליבוביץ מצד "יראת החטא" שהייתה בו כאדם מאמין בדרגה גבוהה מאד באמונה לפיכך, אין ליחס קדושה עצמית לשום דבר בעולם וזוהי אמת ללא ספק. שלילה זו ששולל ליבוביץ יש בה תרומה רבה והליכה בעקבות המצווה של מחיית עבודה זרה והעמדת האמונה בטהרתה. יחד עם זאת גישה זו של ליבוביץ הינה חלקית ומייצגת רק מרכיב אחד באמונה מצד ה"לא תעשה". קיים גם הקו האמוני שנסמך על ה"עשה". עבודת ה' של האדם צריכה להסתמך על "סור מרע" ו"עשה טוב". ה"סור מרע" הינו אכן חובת הזהירות שלא ליחס יכולת התערבות במציאות אלא לה' לבדו ושלילת עבודה זרה. אולם ה"עשה טוב" נסמך גם על ההתקרבות והדבקות בצדיקים או בצדיק כדברי אדמו"ר הזקן מיסד חסידות חב"ד בשער הייחוד והאמונה בתחילת פרק ה והם "והנה על זה אמרו רז"ל בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים שתף בו מדת רחמים דהיינו התגלות אלוהות ע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה". נמצאנו למדים שההארה האלוהית נמצאת גם בצדיק ויש קדושה במציאות רק שאנו צריכים להיזהר שלא לחללה . וכמו כן יש חפצים של קדושה. כאשר האדם לוקח עור של בהמה כשרה ומכניס בתוכו עפ"י הציווי האלוהי קלף בו רשומים שמותיו וצירופי אותיות של שם ה' עפ"י הציווי האלוהי הרי אותו חפץ ועור גשמי נהפך למקודש בקדושת המצווה. בדברי על הצדיק הנני מתכוון למי שהוא צדיק בשם התואר כדברי אדמו"ר הזקן, כלומר שהפך את הרע שבו לטוב ולא רק למי שמקיים תורה ומצוות בפועל. ולכן הנני טוען  כלפי ליבוביץ  שהוא רצה לעבוד את ה' במידת הדין ובמידת הגבורה לבדה ואין העולם ובודאי שלא האמונה יכולים להתקיים על מידת הדין לבדה.

 ליבוביץ התעלם משני נקודות מרכזיות שמשלימות  את גישתו. הראשונה שבהן הינה שיש להבין שהתורה אינה מנותקת מהמציאות ורבים מדברי חז"ל מעידים על כך שהקב"ה נותן מהודו ומאלוהותו על בשר ודם והוא מתערב במציאות, כגון מה שאמרו בגמרא כל מי שרוצה להידבק בשכינה ישיא ביתו לתלמיד חכם ויעשה פרקמטיא (סחורה) עם תלמיד חכם. ועוד הרבה בדבריהם שהדברים אינם קורים במקרה אלא עפ"י ההתערבות האלוהית שהינה תוצאה של הגמול והעונש*5.

5 – ואחר כך באר הנביא שאין העניין כן, אלא על צד העונש להם והתחיבם בכל מה שחל בהם (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק יז – הרמב"ם). 

                                                6

 וכגון מה שאמר הרמב"ם בהשגחה ב"מורה הנבוכים" שהחסיד המושגח ומדבק מחשבתו בה' ינצל מכל צרה בכל עת שהוא דבק בה'*6. והנה ה"תלמיד חכם" אע"פ שאפשר שלא יהיה צדיק בשם התואר*7 כדברי אדמו"ר הזקן אך בודאי שהוא קרוב לכך והוא מעל ה"בינוני" שב"תניא"(ספרו של אדמו"ר הזקן מיסד חסידות חב"ד). השאלה הנשאלת הינה מי הוא הרשאי להיקרא "תלמיד חכם. הדבר מבואר בדברי בדברי ה"חזון איש" בספרו הקדוש "אמונה וביטחון"*8.

הנקודה השנייה מימנה התעלם ליבוביץ הינה שכל אדם רשאי להשתטח על קברי צדיקים וקברי אבות (כגון מה שעשה כלב בטרם כניסתו לארץ ?) וזהו מנהג ישראל. המקומות הקדושים וקברי הצדיקים הם מקומות שבהם אנו יכולים להתעורר בתשובה ובבקשת רחמים עלינו ולא שאנו מיחסים לצדיקים שנפטרו יכולת פעולה עצמית רק שאנו מעוררים כלפי מעלה את זכותם כדי שנרוחם מהשמים (ראה, דברי הש"ע בעניין השטתחות על קברי צדיקים קודם לראש השנה, אע"פ שליבוביץ התעלם מדברי השולחן הערוך האלה מכיוון שהם מנוגדים להשקפתו בהשגחה)*9 והשאלה האם מותר לפנות לצדיקים ישירות על מנת  שיביאו את בקשתנו לפני הקב"ה טעונה עיון בדיקה וזהירות שלא נהיה כדורשים אל המתים חלילה. ולכן מי שרוצה להיזהר באמת בעניין זה של שלילת עבודה זרה, יודע אכן שרק לקב"ה ניתן ליחס מציאות אמת ואין ליחס שום כוח עצמי או יכולת אלוהית כישורית עצמית לשום נמצא, יהיה זה דומם, צומח, חי או אדם או מלאך אך יכול הוא לבוא להשתטח על קברי צדיקים, חסידים וישרים שמתו על מנת להתעורר ולהיזכר בדרכם האימונית ומעשיהם הישרים והטובים שראוי שיהיו נר לרגליו או שיעוררו עליו רחמים לפני המקום וכן אין הוא בא אלא לפנות לנשמתם ולא לגופם ולכן אין זו עבודה זרה. רק נראה לי שאין להרבות בכך ויש לזכור שתמיד האדם יכול לפנות בתפילה ובבקשת רחמים ישירות אל הקב"ה שהוא שומע תפילה ובפרט תפילת הציבור תמיד נשמעת כפי שפסק הרמב"ם. והנה לדעתי גם הצדיק בחייו ואפילו לאחר שמת יכול לעורר רחמים כמו שמצאנו ברמב"ם שמשה רבינו לא מת אלא עומד ומשמש במרום והדברים האלה נסתרים ואין להאריך בהם.

6 – ואמר דוד "שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט – הוא אומר:אינני מפנה מחשבתי ממנו, וכאילו הוא יד ימיני, אשר לא ישכחנה האדם כהרף עין, לקלות תנועתה ומפני זה לא אמוט – כלומר לא אפול. (מורה הנבוכים, חלק ג', פרק נא – הרמב"ם).

7 – ורוב זכויות מקרי צדיק הוא שם המושאל לעניין שכר ועונש לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין אבל לעניין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינוניים ארז"ל צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו אף שזכויותיו מרובים על עוונותיו אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל ולכן ארז"ל במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור כו' וכמ"ש צדיק יסוד עולם (ליקוטי אמרים, פרק א, ספר התניא, אדמו"ר הזקן ר' שניאור זלמן זצ"ל).

8 – למדנו כי האישיות היותר חמודה והיותר מעולה מהכרת התורה היא האישיות הראויה להיקרא בשם תלמיד חכם, ואשר לאיש היקר הזה הרשה ר"ע לעצמו להשוות מוראו למורא של המקום ברוך הוא. ולרבותו דאת ה' וגו'. ואם כה אפוא אם נדע את הקניינים החמודים אשר על ידם קנה שם תלמיד חכם, נדע את המעשים הסגוליים החביבים לפניו יתברך במעשה האדם ובהנהגתו על פני הארץ בצבא ימיו. והנה עומדת לפנינו השאלה מה דינו של תלמיד חכם ומה שמו דורש ממנו, מה הוא מהותו, ובמה כוחו גדול. והנה בדברים קצרים השכיל הרמ"א ז"ל יו"ד ס' רמ"ג להציג את תמונתו המאירה בקרני הודה, וז"ל שם, שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו בפסקי הגאונים. מבואר דשם תלמיד חכם היינו חכם גדול בהלכה היודע את עומק המשא ומתן של הלכה עפ"י המקובל בידינו מדור דור, ולמד רוב מקומות התלמוד, ואם אינו חכם בזה, אף שלמד הגדה וספרי יראה, כל שאינו יודע לישא וליתן בהלכה ברוב מקומות התלמוד עפ"י הפוסקים, אינו בכלל ת"ח, ואין הדין פוטרו מתשלומי מכס, אף שתורתו אומנותו כמבואר ברמ"א שם ("אמונה וביטחון", ספר חזון איש פרקים כב, כג – החזון איש זצ"ל).

9 – נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, ונותנים שם צדקה לעניים ומרבים תחנונים לעורר את הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה שימליצו טוב בעדינו ביום הדין, וגם מחמת שהוא מקום קבורת הצדיקים המקום הוא קדוש וטהור התפילה מקובלת שם ביותר בהיותה על אדמת קודש, ויעשה הקב"ה חסד בזכות הצדיקים, אבל אל ישים נגד המתים השוכנים שם, כי קרוב הדבר שיהיה בכלל דורש אל המתים, אך יבקש מהשם יתברך שירחם עלינו בזכות הצדיקים שוכני עפר ("קיצור שולחן ערוך",דיני חודשה אלול, סימן קכח, הלכה יג, הרב שלמה גנצפריד זצ"ל)

   ליבוביץ טוען לכאורה בצדק שהמציאות והאל הינם 2 דברים נפרדים. את האל צריך לעבוד ובמציאות צריך לחיות, כל זה לדעתו עפ"י ההלכה שכן זוהי האפשרות היחידה של האדם לעבוד את ה', כלומר עפ"י החקיקה ההלכתית שמעוגנת בתוך המציאות, זוהי האפשרות שנתנה לאדם ואין בלתה. מההפרדה הזאת בין המציאות לבין ה'  עולה בעליל השקפתו לשלילת ההשגחה וההתערבות האלוהית בעולם שכן לדעתו העולם מתנהל איך שהוא מתנהל ובד"כ הרשעים גוברים בו. וכאן הוא מקבל ומאמץ את השקפתו של אחד מההיסטוריונים האנגלים שאמר שהמציאות אינה אלה תולדה של הפשעים והשיגעונות של בני האדם, יחד עם זאת מוסיף ליבוביץ ואומר שהמציאות הינה גם התולדה של הניסיונות האנושיים לתקן את המציאות הזאת, כללו של דבר הכול בא מהאדם וחוזר אל האדם שעיצב את העולם כפי שהוא, ללא תשומת לב מספקת לקב"ה שהתערב כבר במציאות כפי שמעידים על כך כתבי הקודש בניגוד לדעתו של ליבוביץ. נקודת המפתח בהתייחסותו של ליבוביץ לקב"ה הינה ביחס לאמיתת קיומו ומציאותו אולם איננה מתייחסת לפעולותיו, לא לאלה שהם ביחס לאדם עצמו ולניהולו את המציאות ולא לאלה שהם ביחס למציאות הטבעית עצמה. והנה הקב"ה לא רק שמשגיח על האדם אלא כל המציאות הטבעית עפ"י ביאורו של אדמו"ר הזקן בספר התניא הקדוש הינה הארה אלוהית שהקב"ה ממשיך ומקיים אותה בכל רגע ורגע. נמצאנו למדים שהמציאות הטבעית איננה בריאה ויצירה חד פעמית אלא הינה מתחדשת בכל רגע ורגע. והנה לולא אותה ההארה והמשכת המציאות ע"י הקב"ה הכול היה חוזר אל ההיעדר ומתאפס. והקיום הזה של המציאות הינו ע"י צירופי אותיות ומבחינת הקב"ה אין המציאות הזו דבר נוסף על עצמותו אלא הארה בעלמא, כך שאין העולם מוסיף דבר וחצי דבר לקיומו של האל ואין שינוי בעצמותו לפני יצירת היש ואחרי יצירת המציאות הזו.

כבר אמרנו שליבוביץ שלל את ההשגחה הפרטית ומושג ההשגחה אצלו נובע באופן חד ערכי ממגמתו של האדם לעבוד את ה', ככל שהאדם מתקרב יותר לעבודה זאת ושולל את התארים החיוביים כלפי ה' או בלשונו של ליבוביץ "מבין שהוא אינו יכול לדעת אותו", כך הוא מושגח יותר, כלומר השגחה זו הינה תוצאה ישירה של החלטתו של האדם ולא של ההתערבות האלוהית במציאות. השקפה זו של ליבוביץ נסמכת בוודאות על מקצת מדבריו של הרמב"ם בחלק השלישי של "מורה הנבוכים"*10.

 10– הלוא ביארתי לך שזה השכל אשר שפע עלינו מהאלוה יתברך הוא הדיבוק אשר בינינו ובינו. והרשות ניתנת לך. אם תרצה לחזק הדיבוק הזה – תעשה, ואם תרצה להחלישו מעט מעט עד שתפסיקהו תעשה. (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק נא – הרמב"ם).

                                           8

 

 אולם דבריו אלה של הרמב"ם מתייחסים למבוכותיו  של האדם כדי שהייסורים בדרגות השונות שהאדם עובר לא יוסיפו תהיות אלא יוסיפו אהבת המקום ולא לעצם מושג ההשגחה *11. ליבוביץ סיבב דברים אלה לעצם מושג ההשגחה ולומד בטעות מדבריו אלה של הרמב"ם על שלילת ההשגחה הפרטית ככלל וזה נספח ללא ספק להחלטתו לעבוד את ה' במידת הגבורה והדין ולהפריד בין האל לבין המציאות, כפי שכבר ביארנו.

התברר לי בעיון האמיתי שהוא החליף בין מושג ה"השגחה" למושג ה"דביקות". והנה

שני מושגים אלה קשורים באמת ביניהם. ככל שה"דביקות" בה' תתחזק כך גם תתחזק

ההשגחה אולם ליבוביץ בחר לבחור ב"דביקות" לבדה. ליבוביץ סובר שהרמב"ם בדבריו על ה"דביקות" טוען שרק היא קיימת באמת ואין כאן מקום ל"השגחה" ולא היא. אלא ה"השגחה" הינה שם משותף גם ל"דביקות" וגם ל"השגחה הפרטית האלוהית".

כשהרמב"ם מסביר את ההשקפות שבספר איוב באמונה הוא מביא את השקפתו שתואמת להשקפת אליהוא בהבחנה בין המהות האלוהית למהות האנושית *12. מכיוון שהקב"ה שואל את איוב  היית כשבראתי את העולם ? מאין אתה יודע מהם מחשבותיי ? האם אתה יודע מדוע החיות והבהמות נוצרו על ידי כפי שנוצרו ? החקר אלוה תימצא ? אם עד תכלית שדי תחקר ? וזהו מסר ברור לאדם המאמין שלא על כל שאלה תינתן תשובה ובודאי לא תמיד באותה העת שהאדם רוצה לקבלה, לכן גם הרמב"ם מודה שהצדק האלוהי אינו תמיד ברור, פשוט ומובן אלא יש לבחון את הדברים בסופם. או בזמן אחר או אולי במערכת אחרת של סובבים ומסובבים אך כל זה נעשה לדברי הרמב"ם עפ"י ה"משפט האלוהי" ולא במקרה *13. כמו כן האדם המאמין יודע שהאל שופט ודן את המציאות והנמצאים בה ובטוב העולם נדון רק ש"לא כמחשבותיי מחשבותיכם", המשפט האלוהי ידוע עד תומו רק לקב"ה עצמו ואת הסיבה לשואה יודע רק ה'. בעיון ראשוני ניתן לומר שאותו משפט אלוהי מרחיק ראות מאשר האדם שרואה רק את הסיבה והמסובב הישיר ולא את כל המערכת ואת הזמנים השונים שבה. וגם אם הגוף כלה, הנשמה אינה נאבדת, כגון מה שאמר הרבי מנחם מנדל שניאורסאהן הוא הרבי מליובאוויטש על גלגול נשמות*14. אולם מכאן הרחיק ליבוביץ ושלל כליל את ההשגחה האלוהית בשני מרכיביה העיקריים: הראשון ההתערבות האלוהית במציאות והשני בשאלת הגמול. ליבוביץ אינו שולל את האמונה בהשגחה ע"י יהודים אחרים רק מדגיש שזוהי העבודה שאינה לשמה שאותה התירו חז"ל.

11 – זאת הייתה כוונת ספר איוב כולו – רצוני לומר:לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר שילמדו הראיה מן העניינים הטבעיים. עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהא ידיעתו כידיעתנו. או כוונתו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגח תינו והנהגתינו. וכשידע האדם זה יקל עליו כל מקרה. ולא יוסיפו לו המקרים ספיקות על האלוה – ואם ידע או לא יידע ואם ישגיח או יעזוב ? – אבל יוסיף עליו אהבה (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק כג, הרמב"ם).

12 – שאלו העניינים הטבעיים הנמצאים בעולם ההוויה וההפסד לא יגיעו דעותינו להשיג איכות התחדשתם ולא לציור מציאות זה הכוח הטבעי בהם – איך התחלתו ? ואינם דבר שידמה למה שנעשה אנחנו – אבל הראוי לעמוד אצל זה השיעור ולהאמין שהוא יתברך לא יתעלם ממנו מאומה – כמו שאמר אליהוא שם:כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חושך ואין צלמות להיסתר שם פועלי עוון...זאת הייתה כוונת ספר איוב כולו  - רצוני לומר:לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר שילמדו מן העניינים הטבעיים. (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק כג, הרמב"ם).

13 – ולפי זאת הבחינה האמיתית אמר אדון החכמים "כי כל דרכיו משפט" (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק יב, הרמב"ם).

 

ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות, לאיש אחד או לקהל, הכול הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין בו עוול כלל. ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו, ואילו השיג מעט הנאה היה זה גמול לו וכל זה בדין, והוא אמרו עליו "כי כל דרכיו משפט"(מורה הנבוכים, חלק ג, פרק יז, הרמב"ם).

14 – ומתפלא אני על פליאתו, כיוון שעניין גלגול נשמות כבר מדובר אודותיו בספרים הנדפסים בכו"כ מקומות בארוכה, ויסדתו בראשונים שלמדו עד"ז וגם הדפיסו בספריהם עד שיצא מגדר לימוד פנימיות התורה נסתר דתורה, כי מדובר אודותיו כבר בנגלה, ובפרט שרק ע"י גלגול הנשמות יש אפשרות להסיר קושיות עצומות של אחב"י בזמנינו זה ובפרט של צעירי בני ישראל המתבוננים במה שעבר על עם ישראל בשנים האחרונות ומשפיע עליהם שלא לטובה בנוגע לאמונתם בהשגחה פרטית ("אגרות קודש" של הרבי מנחם מענדל מלוובאוויטש, כרך יג ד'תעב, אגרת מכא סיוון תשט"ז).

                                                      9

נקודות נוספות בהשקפתו האימונית והתורנית של ליבוביץ שמחייבות בירור ועומדות בסתירה להשקפות לקו התוחם את השקפות חז"ל הינם רבות ואעמוד כאן רק על העיקריות שבהן והם אלה שנוגעות וקשורות לעיקרי האמונה שקבע הרמב"ם , כגון בתחיית המתים ובעניין השכר והעונש. יחסו לגדולי ישראל שאותם צוותה אותנו התורה לא רק לכבד אלא גם להיזהר בהבנת דבריהם, בריאת העולם ויחסו לטעמי המצוות ואתחיל לפרטם ראשון ראשון:

א.     השקפתו בחלק מעיקרי האמונה כגון תחיית המתים מלבד כבר מה שהוזכר לעיל בשלילתו את עניין ההשגחה ולפיכך אין הוא מקבל חלק נוסף מעיקרי האמונה כמו השכר והעונש, השאלה האם ליבוביץ מקבל את העיקר האמוני שקבע הרמב"ם בדבר ידיעת ה' את מעשי בני האדם מחייבת בירור אך ללא ספק שהוא העדיף להתעלם ממנו מכיוון שנקודה זאת איננה מהותית להשקפתו. טענתו של ליבוביץ בעניין תחיית המתים נסמכת על דבריו של הרמב"ם שתחיית המתים הינה רק לצדיקים ומכאן ליבוביץ נאמן לשיטתו השוללת את ההתערבות האלוהית במציאות ומנוגדת לדברי חז"ל. ליבוביץ טוען שהצדיקים בעצם קיימם את התורה והמצוות ובעצם קבלת עול מלכות שמים שלהם הם אלה הנקראים חיים. ואילו הרשעים נקראים מתים גם בחייהם ולפירושו המסולף זוהי גם הייתה כוונתו של הרמב"ם. כאן התעלם ליבוביץ מחד גיסא מכל אגרת "תחיית המתים" של הרמב"ם שלטענתו הינה מזויפת ומאידך גיסא התעלם מפשט דברי הרמב"ם בנושא זה שאינו נתון לעיון שכלי אלא לאמונה בלבד.

ב.     יחסו לחלק מגדולי ישראל כמיצגים את האמונה שאינה לשמה לדעתו וטעותו.

ליבוביץ מעמיד בשורה אחת כמה מגדולי ישראל:כמו את המהר"ל מפראג, את הרב קוק וחלק מממשיכי דרכו כמיצגים את האמונה שאינה לשמה וזאת בגלל המרכיב המשיחי או המסטי בדבריהם שלשיטתו מיצג את האמונה בגאולת העולם או האדם ונוגד את עבודת ה' הצרופה. דבריו אלה של ליבוביץ לא רק שנוגדים את דברי חז"ל אלא הינם התפרצות גדולה כלפי גדולי המחשבה והמעש ביהדות. לא רק שלא היה  רשאי לדון אותם עד שיגיע למקומם, השאלה הנשאלת כלפי הגותו וכתביו הינה האם באמת הקיף את כל הגותם של המהר"ל מפראג ושל הרב קוק עד שיכול היה  לקבוע האם הם מיצגים את האמונה לשמה או לא ? התורה רחבה מיני ים ועמוקה מארץ מידה וגם במצב של שאיפה לגאולת העולם והאדם יש מקום לעבודת ה' לשמה, יכול האדם לסבור ולהאמין בגאולת ה' את העולם שמחוץ לו ועדיין מצד עצמו לעבוד את ה' מאהבה ולעבדו ל"שמה" מתוך רגש אמוני טהור לעשות את רצון ה' שאותו אנו מכנים אהבה. אמנם יש בני אדם שלא יגיעו לעולם לעבודת ה' לשמה אם לא יינתנו להם התנאים הבסיסיים לכך. הרמב"ם עצמו מדגיש שתיקון הגוף קודם לתיקון הנפש. לכן, תיקון מצבו של האדם והכלל הינם חלק מהאמונה והמעש הדתי על מנת לאפשר יצירת תנאים מתאימים לעבודת ה'. וזוהי גם הבטחת התורה בחומש דברים פרשת עקב ופירושה ע"י הרמב"ם ב"משנה תורה" שאם נפנה לעבודת ה' כראוי יאפשר לנו הקב"ה את אותם תנאים שיחזקו בנו את אותה העבודה עד שנזכה לחיי העולם הבא. ואם

                                        10

חלילה נפנה ממנה יסיר ה' מאיתנו את אותם התנאים וההטבות הגשמיות להם אנו זקוקים כדי שנהיה פנויים לעסוק בתורה ובמצוותיה.

ג.       בריאת העולם – השקפתו של ליבוביץ על בריאת העולם תואמת דעות והשקפות מסוימות ע"י חלק מהמדענים בני הזמן הזה. אין בה כדי נזק אמוני שכן כפי שאמר ליבוביץ מטרתם העיקרית של התורה והמצוות להתוות לאדם מישראל דרך התנהגותית ולאו דווקא לספק לאדם הסברים על המציאות שבה הוא חי. ולכן התורה נקראת תורה מלשון הוראה (כדבריו של הרבי מליובאוויטש). יחד עם זאת המדע עצמו מודה שאמיתותיו חלקיות ונובעות מניסוי ותהייה שנכונים למספר כזה או אחר של ניסויים ולזמן כזה או אחר. גם איזנברג וגם קרל פופר מודים באי ודאותו של המדע. איזנברג בעיקרון אי הודאות קבע שאין דבר מוחלט במדע ואילו קרל פופר קבע שטענה מדעית הינה טענה שניתן להפריך אותה. מדבריו של קרל פופר נובע בהיגיון פשוט שהטענה המדעית אינה אמת מוחלטת והיא ניתנת לסתירה בתנאים מסוימים. לכן, תמוהה גישתו זו של ליבוביץ באימוץ שיטה אחת במדע לעניין גיל העולם ובריאת העולם והיעדר הביקורת המחשבתית שלו, לפחות בהטלת ספק בחלק מהשערות המדע באשר לגיל העולם או להתהוות העולם (ראה דברי הרבי מלובאוויטש בנושא*15) וכן בעניין הסתירות שבהגות המדעית. כגון שהקב"ה מטעמים השמורים איתו יצר את אותם המאובנים כפי שהם. יחד עם זאת מקובל עלינו שזוהי הנקודה בעלת החשיבות הפחותה בהגותו שכן לאמונה במציאות האל הננו מגיעים ביחסינו אליו ורק אליו מציאות אמת. והנה התורה הינה אמת מוחלטת שלמה וחובקת את כל מרכיבי המציאות בניגוד למדע האנושי.

   

ד.      טעמי המצוות - קיום המצוות לדעתו של ליבוביץ צריך לנבוע מקבלת עול מלכות שמים בלבד ויש לשלול קיום של מצווה מהמצוות מסיבה אחרת כגון קיום מצות צדקה מתוך רגשות חמלה על העני. זוהי לדעתי נקודת הניתוק אצלו בין מחשבתו בנושא לטבע האנושי או בין המוח לבין הלב שעל חשיבות החיבור ביניהם עמד הרבי האחרון של חב"ד שכן ליבוביץ לא היה צדיק ולא היה רבי אלא מורה. אנו נאמר שמכיוון שטבע הטוב להיטיב, ירצה האדם הטוב להיטיב עם העני גם מצד טבעו רק שהתורה צוותה עלינו לבצע הטבה זו במסגרת הצו האלוהי שגלום בתורה. ליבוביץ יטען שכל הטבה שנובעת מהטבע האנושי איננה עבודת ה'. בדבריו אלה הוא מזכיר את הגותו של קנט שמימנו שאב כנראה חלק גדול מדבריו. האדם הנשמע לצו המוסרי העליון והקטגורי הוחלף אצל ליבוביץ באדם הנשמע לצו הלכתי עליון שאותו מנתק ליבוביץ בהגותו מהמציאות הטבעית והאנושית. 

לטענתו של ליבוביץ אין למצוות טעם אלה קיום רצון ה' ועבודתו וזוהי אכן הנקודה המרכזית של קבלת עול מלכות שמים עליה עמד ליבוביץ בהגותו. אולם ליבוביץ התעלם בכוונה מדברי הרמב"ם בטעמי המצוות ובמצווה שמטיל עלינו הרמב"ם להבינם עד היכן שסוף דעתו של אדם מגעת *16. הרמב"ם חוזר ומדגיש שלכל מצווה ומצווה יש טעם, חלקם של הטעמים גלוי ידוע ופשוט ואלה הם ה"משפטים" וחלקם של המצוות טעמם נסתר ואלה הם החוקים שבהם המרכיב של קבלת עול חזק יותר אפילו ממה שהוא בראשונים. יחד עם זאת תמיד יישאר במצוות המרכיב

 

                                                11

של קבלת העול עליו עמד בצדק ליבוביץ. בהשקפה זו של ליבוביץ יש יתרון מסוים שכן אין הוא צריך להתעמת עם "כת הנאורים" והם אלה הטוענים שאינם מקיימים את המצוות מכיוון שאלה נתנו כדי להיטיב את מצבם הבריאותי וההיגייני של בני ישראל באותה העת. ואילו כיום למשל, כאשר המדע התקדם אין צורך בהגבלות של התורה שקשורות לשמירת הכשרות. ואין טענה מגוחכת מזו מכיוון שאע"פ שלכל מצווה ומצווה יש טעם וחלקם אכן יש בו כדי שמירת הבריאות וההטבה הגשמית לאיש מישראל ועידונו הנפשי, הרי אין לנו רשות לאמור שזהו הטעם היחיד של מצווה מסוימת. וגם ישנם מצוות שטעמם קשור בטעמי מצוות אחרות ויחד הם מרכיבים את המכלול הנדרש מאיתנו. וגם אם עלה בידינו להבין טעם של מצווה מסוימת ישנם עוד הרבה טעמים שלפנינו הם נסתרים אולם הם גלויים לפניו יתברך. והאמת היא שלולא התורה הזאת היו הימים האלה חשוכים יותר מימי הביניים רק שההמצאות היו משתנות, כפי שניתן גם לראות בזמן הזה בעניינים שונים ומשונים.   

 

     15 – כשבאים לדון על ההתפתחות מקדמא דנא הרי זקוקים להשערות שונות ומרובות ביותר שאין להם יסוד בניסיון, והחוקרים עצמם – כולם מודים כי תנאי הטבע והחיים אז היו שונים לגמרי מאשר הם עתה, כגון מצב האוויר, לחץ האוויר, מציאות האלמנטים הרדיואקטיביים במידה גדולה הרבה מאשר עתה, היחס שבין החי והצומח וכו' וכו'. ומתמיה איך שמשתמשים החוקרים בנתונים שאופן ההתפתחות עתה – ליסוד השערותיהם בהנוגע להעבר הכי רחוק – כאילו לא נשתנה דבר ומניחים הנחות ומסיקים מסקנות אף שמעולם לא ניסה שום חוקר לבחון  השערותיו בכור מבחן התנאים שהיו אז ("אגרות קודש", כרך יג, ד'תיז, אגרת מד' סיון התשט"ז).

 

16– אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם (משנה תורה, הלכות תמורה, פרק ד, הרמב"ם).

                                                        12

 הרמב"ם אומר שגם לחוקים יש טעם רק שטעמם נסתר וקשה יותר להבנה *17,כך שנקודת המוצא כלפי קיום כל המצוות הינה קבלת עול מלכות שמים  וזוהי גם הנקודה שעמד עליה ליבוביץ מפני שהוא עצמו קיים את המצוות מאהבה ועבד את ה' רק שלא הייתה לו הרשות והזכות לשנות מדברי הרמב"ם וחז"ל.

 

ה.     ענייני הזמן הזה – מכיוון שליבוביץ אינו מאמין בהשגחה הוא מנסה לפתור את כלל בעיות העם והמדינה עפ"י כלל ההיגיון האנושי וטוב ליבו. מכיוון שאין לדעתו קשר בין עבודת ה' והמציאות אין הוא נמנע מלהטיף על הפרדת הדת מהמדינה, מכיוון שזוהי לדעתו האפשרות להעמיד את דת ישראל על חוסנה האמיתי והיעדר הגמילות בינה לבין השלטון המתנכר. ביושר ליבו המוקצן הוא מוצא אסמכתא לדבריו במצות התורה "ולפני עיור לא תיתן מכשול", כאשר ה"עיור" שעליו הוא מתיימר להגן הינו אותו יהודי שאצלו הזיקה לדת ישראל חלשה ואין להטעותו ולחייבו להינשא במסגרת ההלכתית שכן אם הוא יעבור לאחר מכן עבירות חמורות שעליהם הזהירה תורת האמת בעונשים חמורים, אנו נמצאנו כמכשילים אותו מכיוון שהוא נדון כנשוי. והנה אילו אם נתיר לו להינשא מחוץ למסגרת ההלכתית של דת ישראל הרבנית הוא לא יחשב כנשוי ואם יעבור עבירה העונש עליה יהיה קל יותר.  כאן מתעלם ליבוביץ מהניצוץ היהודי שמואר עדיין ע"י הקשר הזה בין כלל ישראל לתורת ישראל ושמאיר את הנקודה היהודית גם אצל אותו יהודי שרחוק עדיין מקיום התורה והמצוות בפועל. דעה זו של ליבוביץ הינה חמורה במיוחד מכיוון שהיא עומדת בניגוד לעיקרי האמונה כדברי הרב"י בעניין זה "כי אי אפשר לאיזה עניין שיהיה לבני ישראל שיהיה מופרד מאמנותינו ודתנו על אחת כמה וכמה לעשות זה באופן רשמי". וזוהי הנקודה שעליה הנני רוצה להעמידך באומרנו בראשית דברינו שעלינו ללמוד גם מהטעויות בהגותו ליבוביץ. ונקודה זו קשורה גם למה שאמרתי שלא היה צדיק בשם התואר. ונשיא ישראל באמת שהיה הרב"י מלוואבאויטש רואה בעיני רוחו מה שלא יכול היה ליבוביץ לראות שעניין זה הינו שלילי במהותו. ומכיוון שדווקא כמה מאנשי תורתנו שומרי התורה והמצוות דוגלים בו, יש להסביר את יסוד הטעות שבו עפ"י דברי הרב"י.

    ליבוביץ אכן מוטרד באמת מהנקודה היהודית ומגורלו של העם היהודי, הוא מבין ויודע את תוצאותיה הרות האסון של ההתבוללות ונשואי התערובת, הוא מוטרד ממצבו המוסרי והאמוני של כלל העם היושב בציון, בעיות הזמן הזה שלא נדונו במסגרת ה"שולחן ערוך", השאלות שמתעוררות ע"י ההתפתחות המדעית, החיים במדינת ישראל היהודית שדורשים התבוננות מחודשת עפ"י התורה, היחס בין תורה לעבודה ובין צבא לתורה וללימוד תורה, אופן ההתמודדות עם הבעיות הכלכליות של הזמן הזה ברוח התורה וכן בעיות הביטחון האישי והציבורי למול שכנינו. דבריו אלה של ליבוביץ נובעים משאיפה כנה ואמיתית ורצון מבורך שהתורה תשפיע לא  רק על חיי הפרט, או קבוצות של פרטים שמאוחדים ביניהם באמונה הדתית אלא על כלל הציבור. דת ישראל איננה דת של יחידים, יחוד ה' הינו ע"י כל יהודי ויהודי לפי רמתו הרוחנית אולם תורת ישראל הינה תורת חיים וככזאת הינה צריכה להיות נחלת הכלל וזוהי הדעה המבורכת, הכנה והישרה שהייתה לאיש הזה.

17– והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו משפטים, ואלו שאין תועלתן מבוארת אצל המון יקראו חוקים...שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק (שם, חלק ג, פרק כו, הרמב"ם). 

                                          13

ליבוביץ מסתמך על הרמב"ם שפוסק כנגד פרנסתו של האדם הדתי מתלמוד תורה ומצדד בגיוס מלא של בני הישיבות לצה"ל אולם הוא שוכח מס' נקודות. הראשונה שבהם שההלכה מסתמכת על הרמב"ם אולם איננה נפסקת לפיו בכל המקרים, השניה שהוא מתעלם מפסיקתו של הרמב"ם עצמו על זכויותיהם המיוחדות של תלמידי חכמים וכן על ההתפתחות בחברה האנושית שמצד אחד ליבוביץ מרבה להתייחס אליה ומצד שני הוא מתעלם ממנה בכמה שאלות יסוד. הלל הזקן היה יכול להתפרנס ממלאכתו ולהיות גם נשיא ישראל וכאלה היו גם הרבה אחרים. אולם מאז ירידת הדורות לא כל אדם מישראל  יכול להיות כמוהו ובפרט כאשר אדם זה נושא בעול התורה לטובת הציבור. כמו כן התירה הפסיקה ההלכתית לתלמידי חכמים, לדיינים  ולנושאי התורה להתפרנס מהציבור וזאת כדי שיהיו פנויים להשיג את מה שנדרש מהם וגם כדי שתהיה אימתם מוטלת על הציבור. אך האמת הבסיסית שעליה עמד ליבוביץ בעקבות הרמב"ם שרירה וקיימת והיא שהאדם מהישוב לא יתפרנס מתלמוד תורה. טעותו של ליבוביץ הייתה שהוא נפל למה שהוא ניסה להתרחק ממנו וזה יתכן שיקרה עם השנים למי שאינו צדיק בשם התואר. והנה בסיבות לסתירות ולניגודים המצויים בספרים והמביאים לטעויות בעיון, אותם מונה הרמב"ם בהקדמתו לספרו "מורה הנבוכים" ישנם כמה וכמה גורמים לסתירות. וחלקם של אותם סתירות ניתן לראות ולהבחין גם ב"ספר קורות האדם" בזמן הזה. עניין זה הוא כסיבת הסתירות הרביעית שמונה הרמב"ם בהקדמתו והיא "שיש בהם תנאי מסוים שלא נתבהר בהם במקומם....או שהיו שני הנושאים שונים...אז תיראה בהם סתירה ואין שם סתירה". והנה ליבוביץ דן כלל ופרט שלא כראוי. שכן אע"פ שהאמת הינה כפי שהקדמנו וכפי שאמר הרמב"ם שהאדם מישראל לא יתפרנס מתלמוד תורה ולא יטיל את עצמו על הציבור הרי ישנם אנשים מסוימים והם תלמידי החכמים ומהם יוצאת ההוראה לישראל ולגביהם התנאים שונים ולהם התירה התורה להתפרנס מהציבור כדי שיוכלו להעמיד את תורתם ולהשפיע על הציבור כראוי. ולליבוביץ קרה מה  שיקרה כאשר האדם אינו רואה ומתייחס לכל תנאי הבעיה שעומדת לפניו אלא הוא קובע לו דעה במה שיש לפניו ואינו מקיף את כל ההקדמות הדרושות לפתרונה אלא רק את חלקם. לפיכך נמצאנו למדים שהאמת הינה עם הרמב"ם שאין לו לאדם להתפרנס מתלמוד תורה ואמנם לפי הרמב"ם אותו אדם גם יכול וראוי לו להיות תלמיד חכם וגם אז אולי אין לו להתפרנס מתלמוד תורה לפי שיטתו. והנה הרמב"ם בדבריו אלה ב"משנה תורה" מדבר על רובם של ישראל ולדעתו ה"תלמיד חכם" הוא זה שלומד באופן מתמיד והוא בעל מידות של תלמיד חכם, כלומר שהוא ניכר בכך בדיבורו ובמידותיו שהוא עניו, מוחל על עלבונו ואינו כועס, שלם במידותיו ומישבן על הדרך הממוצעת בנוסף לתנאים שהוא מרחיב בהם ב"הלכות דעות". אבל גם הרמב"ם יודה שיש שם תלמידים שנתעלו ותלבנו יותר ומהם ראוי שתצא הוראה ומשפט בישראל. זהו התלמיד חכם שעליו עמד ה"חזון איש" בספרו "אמונה וביטחון". וראוי לו לתלמיד כזה שהציבור ישא בעול פרנסתו כדי להגדיל תלמודו לטובתם וכדי שיתקיימו בו שאר הדברים שהקדמנו. וזה בנוסף על כלל הזכויות המיוחדות שיחדה בהם התורה את שאר התלמידי חכמים. והנה כדי לבאר עניין זה באמת הנני  חייב להקדים שבני האדם אינם שווים ולהבין זאת בהיבט הגשמי קל ופשוט מאד כמו שניתן לראות שכוחו של אחד קטן

                                      14

 

או גדול משל השני. וכן הדבר במידות שבני האדם נבדלים מהם. וכך הדבר גם בהשגות השכליות וביכולות הרוחניות וזה ברור ופשוט לכל אחד. רק שבד"כ המרכיב העיקרי הינו רצונו של האדם ולאן שהוא רוצה להגיע לשם הוא מגיע באמת אם התמיד ולא רימה את עצמו. ואינני שולל את השפעת הסביבה על האדם וכן שיש קשיים כאלה ואחרים רק בדברי אלה הנני הולך אחר עיקר דברי הרמב"ם בעניין הבחירה החופשית. וידוע שתמיד נמצאו בעם ישראל עמי הארץ (שעליהם אמרה תורה שהם מלאים מצוות כרימון בגלל ריבוי המצוות שהקב"ה זיכנו בהם), צדיקים, חסידים, אנשי מעשה ותלמידי חכמים ולא זה כהרי זה.  

 כדי להתמודד עם כלל הבעיות והנושאים האלה במדינת ישראל מציע ליבוביץ את ה"חקיקה הדתית" שתבוא מצד הציבור הדתי ותתייחס מההיבט הדתי לכלל השאלות האלה, אותה חקיקה דתית הינה תוצאה של חשיבה דתית מסודרת, זוהי הדרך שעל הציבור הדתי לנקוט על מנת לתת תשובה תורנית לשאלה התיאורטית "כיצד מדינת ישראל צריכה להתנהל עפ"י התורה ? במידה וביום מהימים יתאפשר לדת ישראל לומר את דברה הכולל במדינת היהודים".

רעיון החקיקה הדתית בהגותו של ליבוביץ טעון מחשבה, עיון והמתקה. בנקודת הזמן בא אנו נמצאים כיום רעיון זה חייב לקרום עור וגידים. מכיוון שהתורה מרכיבה ומכילה את כלל היבטי החיים ודברה צריך להיאמר בכל נושא ונושא יש לבחון את המטרה, הדרך ואופן הביצוע. ליבוביץ מיטיב להבין שהמקור לרעיון החקיקה הדתית צריך לנבוע מ"מעיין טהור" של נושאי הדת שמצויים בקרב העם ולאו דווקא בקרב מנהיגיו הרשמיים. ה"מהפיכה" או ה"שינוי" הדתי שאותה מציע ליבוביץ חייבת להיות ערכית ומילולית שכן "כוחו של היהודי הינו בפיו ובדיבורו" ודבר זה יכול לנבוע ולקום רק ע"י ציבור של צדיקים ויראים. היבטים אלה שהעלה ליבוביץ צריכים להיות ממומשים וממופים ב"קווי יסוד". "מגילת העצמאות" צריכה להיות מוגדרת מחדש או מתוקנת, הדרך צריכה להיות דרכו של העם היהודי ומדינת ישראל צריכה להיות מדינתו של העם היהודי ואותם יהודים שמוגדרים כיהודים לפי ההלכה. כבר כיום אנו רואים את הניצנים של הדלדול המוסרי והפגיעה בערכי ישראל שנוצרו ע"י נשואי התערובת וההתעלמות מאזהרתו של ה"צדיק" הוא הרבי מלובאוויטש בעניין חוק "מי הוא יהודי ?". למרות שהקשר בין המצב הביטחוני והמדיני אינו נראה קשור למצבו המוסרי של העם היושב בציון, הרי כל בר דעת מבין שהדברים קשורים זה בזה.

העמדה התקיפה ועוז הרוח שהיו חלקנו בשנים הראשונות להקמת המדינה פנו עורף ונתפסו ע"י שאיפות קטנוניות וחומריות שפוגעות בעוז הרוח ובעמידה האיתנה. אומץ הלב והתעוזה שאפיינו את הצבא היהודי של המדינה העברית בראשית קיומה והיה המשך דרכו של דוד הקטן שנלחם בגולית הוחלפו ע"י צבא שמתיימר להיות צבא ככל העמים ושל אומה שמתיימרת להיות אומה ככל העמים וללמוד מדרכם. שמא אנו בראשית ניצני המצב שממנו הזהירה  התורה ואמרה הגוי שבקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה והנה זה לא יהיה בקרבנו. רק הגדרה מחודשת של דרכינו, מעשינו והדרך בא אנו רוצים ליישמם עפ"י תורת ישראל ועצותיהם של נושאי התורה, החכמים והצדיקים תוכל להחזירנו לדרך

                                        15

 

החיים האיתנה. כל הדברים האלה צריכים להיות מוגדרים מחדש עפ"י רוח התורה ונושאיה בזמן הזה שכן חלק מהשאלות של הזמן הזה אינם יכולות להיות נידונות עפ"י ההשוואה למקרים דומים מבחינת "ניקח ספר ונחזה". אמנם התשובות הנקודתיות הניתנות ע"י חכמי התורה בזמן הזה נותנות גם הם פיתרון לשאלות רבות שמתעוררות ומתוות "קווי יסוד" של "דעת תורה" בשאלות ובנושאים רבים אולם אין בהם כדי חיבור ואיחוד של כל השורות והדעות. לכן צריכה להישמע "דעת תורה" בשאלות היסוד כפי שאלה יוגדרו ע"י ציבור נושאי התורה יראי ה' ותורתו. העמדתם של קווי יסוד אלה אינה שוללת את המושג "שאלת רב" או "שאלת חכם" בכל מקרה לגופו אך יש בה כדי לצייר ולשרטט אמות מידה משותפות לכלל הציבור המקבל עליו עול מלכות שמים מאהבה. אע"פ ש"דעת תורה" זו קיימת בפועל בשאלות מעשיות שעולות על הפרק בתחומי החיים המודרניים, הרי לא רק שהדברים אינם מגובשים בכתב הם גם אינם ברורים דיים למתבונן. ברור הדבר שדעת התורה בנושאים אלה צריכה להיות מגובשת ע"י הרבנים ותלמידי החכמים ולא ע"י השלטון. העיקרון היסודי שאין לשלטון כל רשות וסמכות להתערב בתחום הדת צריך להישמר. כל עצם שקלא וטריא מצד ארגון או משרד ממשלתי בשטח הדת מופרך מעיקרא ולא על הממשלה להכריע במקום שיש חילוקי דעות בין רבנים(ראה דברי הרבי מלוובאויטש ב"אגרות קודש", כרך כד), זוהי גם הייתה דעתו של ליבוביץ שהחקיקה הדתית אע"פ ששם חקיקה יקרא לה, הרי מקורה יהיה אך ורק מנושאי הדת שאינם מעורבים עם השלטון וגם לא מהרבניים שמעורבים בפעילויות הפוליטיות של הממשלה שכן היא צריכה לנבוע ממקור טהור. "דעת התורה" כפי שאמר ליבוביץ צריכה להישמע בכל הנושאים המהותיים בחיי הציבור היהודי והישראלי במדינת ישראל תוך כדי התייחסות לנקודות המחשבה והעיון המרכזיות והם:

 

א.     כיצד עלינו להגדיר את מטרת הציבור היהודי היושב בציון ואת מטרתה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי וזאת מתוך ניסיון לאמוד ולהעריך את השקפת התורה בעניין זה ? העם היהודי הוגדר במשך אלפי שנים רק ע"י היהדות שגילומה בפועל הינו ע"י קיום תורה ומצוות. ואם יעלה חלילה על הדעת שקריטריון זה בטל, "בטלה הזהות ההיסטורית של העם היהודי, שלא היה מוגדר באחת מן ה"קטגוריות הלאומיות" המודרניות – שהן עצמן, לפי האמור לעיל, אינן חד משמעיות". ואע"פ שמדינת ישראל אינה בהכרח אתחלתא דגאולה הרי בודאי שהינה מקום מפלט ליהודים. ויש בה חיזוק לקיום העם היהודי בארצו עפ"י התורה.

 

ב.     כיצד עלינו להתייחס לציבור שאינו יהודי במדינת ישראל ?

 

 ג. מהו המענה שקרוב ל"דעת תורה" בעניין הבעיות הכלכליות בזמן הזה, מהו אופי המשטר הכלכלי והחברתי שאליו אנו צריכים לחתור ? והנה אע"פ שהתשובה לכך איננה ברורה וחד משמעית הרי אין ספק שתורת האמת שצוותה עלינו לחוס ולרחם על העניים, היתומים והאלמנות יש לה גם

 

                                                    16

 

 לומר את דברה באשר לפערים החברתיים ובעניין המיסוי מהעשירים שאינו מספיק וראוי מכיוון שהם בעלי המאה ובעלי הדעה. ועוד "דעת תורה" צריכה להישמע בענייני הצניעות של בעלי הדעה, מכיוון שככל שהאדם נושא במשרה רמה יותר כך הוא צריך להיות עניו יותר, כגון דוד המלך שהעיד על עצמו "ליביחלל בקרבי" ולא היה מתנשא מעל עמו אלא היה בתכלית הענווה והשפלות.

 וכשם שהסנהדרין כאשר היו דנים דיני נפשות היו צמים כל אותו היום שלא תגייס דעתם עליהם, כך להבדיל אותם אנשים שמתווים מדיניות כלכלית, יועצים או אחראים על התקציב הלאומי צריכים לערוך את דיוניהם בנושאים אלה במקום בו יחושו את מצוקתם של השכבות החלשות ולא בבתי המלון המפוארים ביותר במדינת ישראל. וזוהי נראה לי הינה "דעת תורה" שבעניינים אלה בפשטות. שכן רמתה הכלכלית של המדינה אינה נקבעת עפ"י רמת השירותים במשכן הכנסת אלא עפ"י רמת התברואה של השירותים בתחנה המרכזית בת"א.

 

ד.      כיצד צריכים להתנהל אותם מלאכות שיש בעשייתם משום פיקוח נפש בשבת בשירותים הציבוריים השונים (כגון המשטרה ושרותי הביטחון, מפעלי המים וכן בחלק משרותי הבריאות ועוד) ?.    

 

ה.     מתן מענה והשמעת "דעת תורה" אחת לחלק מהשאלות ההלכתיות הנוגעות לענייני הזמן כגון:מעמד האישה, ניתוחי מתים וחלק מההתפתחויות המדעיות.

"דעת תורה" בעניינים אלה צריכה להישמע, להיכתב ולהיות מובנת לכל אדם שרוצה לדעת אותה, למשל, בעניין זה של ניתוחי מתים, דעת תורה יכולה להיאמר עפ"י דבריו של הרב"י באחת מאיגרותיו "ללימוד מבנה הגוף – להשתמש באמצעי תבניות או מודלים, לדעת סיבת המיתה:בהרבה מקרים אין ידיעה זו הכרחית להצלת נפש על אתר(ביטול האשמה בהרעלת המת ע"י בדיקת גופו וכיו"ב) – לנתח רק במקום ההכרחי וקבורת החלקים לאחר מכן" ("אגרות קודש", כרך יא ג'תקצ'ד).

 

האם זוהי למשל, דעת תורה בעניין זה ? כן או לא ? על שאלה זו יצטרכו להשיב אותם רבנים שיבואו מכלל נושאי התורה שבעם ישראל ומכלל ה"חזית הדתית". ואינני מתכוון לחזית הדתית הפוליטית אלא מכלל החזית של כלל נושאי התורה בעם ישראל בארץ ובעולם והם:הרבנות הממסדית, הרבנות החרדית של בני ברק, נטורי קרתא והחסידים. אע"פ שאין בציור זה כדי לענות על כלל השאלות שעתידות להתעורר וכן לא על כלל השיטות שיכולות לתת מענה לנושא, הרי יש בליקוטם, ליבונם, בירורם וההתייחסות המסודרת לגביהם כדי גיבוש "דעת תורה". השאלה המרכזית שהינה תוצאה ישירה של עיון זה הינה כיצד תגובש "דעת תורה" זו ? שהרי גיבושה נראה כמעט כמשימה בלתי אפשרית ודומה לשאלה הרטורית מתי המשיח יגיע ? ותשובת שאלה זו הינה כאשר כל עם ישראל יתאחד בודאי שהמשיח יגיע. אולם בפועל עם ישראל יכול להתאחד רק כאשר המשיח יבוא קודם ויגרום לאיחוד זה. לכאורה, היגענו לשאלת הסיבה והמסובב. שאלה זו דומה גם לשאלה כיצד תחזור הסמיכה לישראל ? שאם אין לנו היום חכם שהוא סמוך (והוא זה שרשאי לדון בדברי תורה באמת)  כיצד

                                          17

יקום החכם הראשון שיוכל לסמוך אחרים ? וכיצד יכול להתחדש מוסד ה"סמיכה" ?. הרמב"ם קובע שהסמיכה תחזור בטבריה כאשר יערך בבוא העת כינוס של כל חכמי ישראל והם יעמידו מקרבם חכם אחד שיסמוך את האחרים. וכך הם דברי הרמב"ם בפירושו למשניות (סנהדרין פ"א מ"ג):"ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהיה זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה. שאם לא תאמר כן, אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם, לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים!". אולם מה יגרום בפועל לאיסוף זה של כל חכמי ישראל ? וכן מהי הסברא העומדת בבסיס דברי הרמב"ם ? הרי נפסקה הסמיכה וכיצד יכולה עצם התאספותם יחד להפוך אותם ל"סמוכים" ?האם יהיה זה המשיח שיאסוף את אותם חכמים ? הרמב"ם אינו מקבל גישה זו מכיוון שנשאלת השאלה מי יסמוך את המשיח עצמו ? הרבי מלובאוויטש עונה תשובה מקורית לשאלה זו באומרו שמוסד הסמיכה אמנם נפסק בפועל אולם בכוח מוסד הסמיכה לא נפסק מהציבור, זאת מכיוון ש"אין מיתה בציבור" (הוריות ו, א) וכל "ציבור" בישראל ממשיך לחיות, לכן בפועל אמנם הסמיכה נפסקה אולם בכוח ובהעלם היא עומדת וקיימת בישראל כפי שהייתה בזמנה ולפיכך כשתוכשר השעה ויערך אותו כינוס של חכמים שירכיבו את המושג של "ציבור" תחזור הסמיכה לישראל. והדרך היחידה להגיע לכינוס זה ולרעיון זה הינה ע"י ריבוי באהבת ואחדות ישראל. הדבר נרמז גם במקום שיתאספו החכמים ויחדשו את ה"סמיכה" – העיר טבריה, שהגמרא מסבירה כי היא נקראת כך על שם ש"טובה ראייתה" (מגילה ו, א, עפ"י מאמרו של הרב מנחם מענדל רייצס, כפר חב"ד גיליון מס' 1008 מנחם אב, תשס"ב). ויראה לי שאלה גם דבריו של הרמב"ם באחת מתשובותיו שראוי לכל ציבור בישראל שלא תהיה בו מחלוקת בשום דבר שבעולם אלא בדברי תורה כדי לברר את האמת עפ"י הדעות השונות ודרכי הלימוד של התורה.

 

והנה רבים מנושאי תורתנו אינם מקבלים עניין זה של ה"חקיקה הדתית" כפי שעורר עליו ליבוביץ בהגותו, אולי מפני שיצאו ממי שניגח אותם על חולשתם הזמנית לומר את האמת ללא משוא פנים, לפי דעתו. ושמא הם אינם שוהים לדברי הרמב"ם "קבל האמת ממי שאמרה" רק מפני שמצאו בו שלילה מסוימת.  ובאמת היה להם על מה להישען ושללו את כל דרכו, דבריו והגותו ולא הפרידו בין העיקר לטפל. ודעתם בעניין זה הינה ש"לא לדחוק את הקץ" ולעשות כל דבר בעיתו וזוהי ראיה חזקה על כוח הסבל שלהם ואורך רוחם. יתכן שבדבריו של הרב"י מלוובאויטש בעניין החזית הדתית המאוחדת יש גם משהו מעניין זה אולם לא מצאתי בדבריו חיזוק יתר למגמה זאת. אך ההתקשרות אל הרב"י  הינה ע"י מאמריו ויתר דברי רבותינו נשיאי חב"ד שבדבריהם יש הוראה טובה לכל יחיד ויחיד מישראל. ואינני טוען שהרב"י הינו הצדיק היחיד שחי בדור הזה אלא מה שאני טוען שהוא ראוי להיות באמת נשיא ישראל*18 מפני שיש בהוראותיו ובדבריו ראיה כללית נרחבת שמאפשרת את המשך הקיום והקיבוץ הזה במדינה הזאת. וראה גם מה שמבואר בספר התניא הקדוש וראה מה שהקדמנו בדבר זה שהנשיא הינו הראש שעל פיו יישק דבר.

השאלה המרכזית שתקבע האם נושאים אלה שהקדמנו יכולים לצאת מהכוח אל הפועל כיום או בזמן אחר קשורה באופן הדוק לזהות היהודית הכוללת של הציבור. אם אותה

                                          18

זהות יהודית לא תצא מהכוח אל הפועל ותמשיך להיות ישראלית ולא יהודית הרי כל אותם קווי יסוד לעולם לא יצאו מהכוח אל הפועל שכן הם יטבעו בים המחלוקת סביב הזהות היהודית השנויה כיום במחלוקת. ההבחנה הבסיסית של כל אחד ואחד מאיתנו צריכה להיות שקודם לכל הוא יהודי ורק לאחר מכן ישראלי ולפיכך הוא מחייב בעיקרי האמונה ויסודותיה גם אם עדיין אינו שלם בכל ענייני התורה והמצוות. התורה אינה מוותרת על קיום כל מצווה ומצווה לכל יהודי ויהודי. לכאורה מדברי הרמב"ם בעניין שלוש עשרה העיקרים ניתן להניח שהאדם מישראל יכול לקבל אותם ולא לשמור את כל התורה והמצוות או בלשונו של הרמב"ם "גם אם עבר על מה שעבר", לכן יראה לי שברית "שלוש עשרה" מתייחסת לאותם עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם ואותם עלינו לקבל, ללמוד ולשנן כי הם מהות הווייתנו הקיומית עפ"י תורת משה. אמונה משותפת זאת הינה ה"רגליים" לבסיס וקווי היסוד שתיארנו ולולא אותם "רגליים" לא יהיה לאותם קווי יסוד של החקיקה הדתית שהיא "דעת תורה" על מה להתבסס, לפיכך קודם להגדרת הזהות הישראלית נדרשת הגדרת הזהות האימונית והיהודית. הגדרה זו של זהות אימונית ויהודית מתבססת על ה"ניצוץ היהודי" שקיים בכל יהודי ועל רצונו ללכת בדרך התורה ולחוס ולרחם על הניצוץ האלוהי שבקרבו ועל הנפש האלוהית שלו ולהוציאם מהמסגר שכן אותה נפש הינה חלק אלוה ממעל ממש. ואותו ניצוץ צריך להתחיל להאיר שכן אם לא עכשיו אימתי ? לבסוף "האמת תעשה דרכה" והדברים יתלבנו ויתבהרו וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו. אך על כל אחד ואחד מאיתנו בנפרד וכולנו ביחד מוטלת החובה הקדושה והציווי האלוהי לצאת מהכוח אל הפועל ולעשות ככל מה שידינו משגת. כל אחד ואחד מאיתנו רוצה לצאת מהכוח אל הפועל בענייני העולם הזה, ההשכלה, המקצוע והקיום  אם כן מדוע שלא אותו רצון יפעל גם כלפי הנפש האלוהית לדעת את ה' שזוהי החכמה האמיתית וכל החכמות האחרות הינן רק מצעים אליה ? עיקרי האמונה יוכנסו למגילת העצמאות ע"י שנשים את הקב"ה במרכז הווייתנו וקיומינו לפני כל יישום או ביצוע של תוכנית דתית כלשהי ואמונה זאת תאיר את דרכינו במעשינו. במגילת העצמאות מוזכר אמנם "צור ישראל" וחזונם של נביאי ישראל אולם הדגש הינו על הצדק והשלום, תוך שכחה שאותם נביאים היו גם נושאי התורה שבע"פ, השוללים את העבודה הזרה ומחייבים את האמונה הדתית המושתתת על קיום תורה ומצוות בפועל וחלקם אף היה משלשלת הקבלה שהעבירו את מסורת התורה שבע"פ כפי שהיא.

 

 18 – והנה נשיא ומנהיג אלפי רבבות ישראל הוא ראש ומוח לכל אלו – נשמה כללית של נשמות פרטיות אלו וממנו ועל ידו כל ההמשכות וההשפעות, בכללות ובפרט, לכל השייכים אליו, כאשר כל המשכות והשפעות הם כנ"ל עפ"י תורה ("אגרות קודש").

  

                                                 19

 

קווי יסוד למגילת העצמאות המתוקנת לאור שלוש עשרה העיקרים תחיל גם את יסודות ועיקרי האמונה הבאים:

אנו קהל וציבור המייחדים באמת, יהודים בני דת משה, יודעים ומאמינים באמונה שלמה שהקב"ה הינו מצוי ראשון הממציא כל נמצא מההיעדר הגמור. ואנו יודעים שרק הוא הינו מצוי אמיתי שבחסדיו ובטובו קיימת כל המציאות הטבעית הגשמית והרוחנית. הוא אחד ויחיד ואיננו גוף והוא ראשון וקדמון לכל נמצא. ומכיוון שהוא חידש ומחדש את המציאות הזו כחפצו וציוונו על שמירת יום השבת שזוהי הראיה הגדולה על חידוש העולם כפי שנאמר כי ששת ימים עשה ה', הרי יום זה הינו מקודש מכל הימים. ורק אל הקב"ה ראוי לנו להתפלל ולכוון את מחשבותינו, הקב"ה ניבא את נביאי ישראל ושלח לנו את דברו בפיהם להישיר לנו את הדרך בה ראוי ללכת מימיו של אברהם העברי הראשון ועד שהוכשרו אבותינו לקבל את התורה ע"י אדון הנביאים. נבואת משה רבינו נבדלת מנבואת שאר הנביאים שהוא הינו אב לנביאים שעליו נאמר פה אל פה אדבר בו ונבואתו הינה נבדלת ונעלה מנבואת כל הנביאים שקדמו לו ואלו שיבואו אחריו. הקב"ה נתן לנו את תורתו בהר סיני ביד משה את התורה ואת המצווה, התורה היא התורה שבכתב והמצווה הוא פירושה עפ"י התורה שבע"פ שמסורה לנו והועברה מדור לדור עפ"י שלשלת הקבלה ממשה רבינו ועד הזמן הזה. וזאת התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהא תורה אחרת זולתה. והנה הבורא יתברך שמו יודע את כל מעשינו ומחשבותינו שהוא יצרנו על מנת שנעבדו ונשרת אותו והוא גומל שכר טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו. הקב"ה הינו תכלית הטוב שאנו מכירים בה ולפיכך רבים אצלו מעשי החסד על מעשי העונש גם למי שנתחייב. והנה כשיעלה לפניו לרצון יבוא משיח צדקנו ונחכה לו בכל יום שיבוא ולאחר שיבוא יחיה הקב"ה את המתים והיא תחיית המתים שהובטחה לצדיקים.

 

לארץ ישראל שב העם היהודי בזמן הזה בהשגחה פרטית לאחר שהקב"ה ערה עלינו רוח ממרום קודשו וגם אם טעינו במה שטעינו אנו תפילה שהקב"ה ירחם עלינו בחסדיו המרובים ונזכה לקיים את תורתו ומצוותיו. אנו ננסה לחיות בארצינו לאור תורת משה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום בדרך האמת אולם מתוך אהבת השלום איש לרעהו ולשאר העמים החיים בקרבינו. אנו מקבלים בברכה את כל העמים שהולכים איש בשם אלוהיו בתוככי מדינת ישראל ובלבד שיקבלו עליהם שבע מצוות נח ככתוב בתורת משה איש האלוהים ועפ"י תורתנו הקדושה. לכן הננו מקבלים על עצמנו להתרחק מכל האיסורים שאסרה אותם התורה ולעשות את כל מה שנצטווינו בו כל אחד מאיתנו עפ"י כוחו ובמלוא כוחו. לאורה זה של תורת משה נחיה את חיינו בארץ אבותינו עד אשר יגיע משיח צדקינו מתוך רצוננו כפרטים וכאומה לעבוד אותו יתברך שכן הוא תכלית המציאות הזו.

קביעה וקבלה זו של שלוש עשרה עיקרי האמונה הינה הכרחית להעמדת הבניין על תילו ואין בה כדי שלילת חופש המחשבה והעיסוק של כל פרט ופרט אם הוא יעלה את הרצון המוסרי על הרצון התאווני. והנה לא כל אחד מאיתנו יכול להיות ברמת קדושתו של ר' יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש כפי שהיה בזמנם וגם לא בדרגת קדושתו של ר'

                                                  20

ישראל אבוחצירא שחי בזמנינו אבל הנה כל אחד ואחד מאיתנו נתבע ויכול שלא לעשות כמעשיו של זמרי בן סלוא ויכול ללכת בדרך המיצוע גם בעניין זה שאנו מצווים עליו עפ"י התורה כלומר "והייתם קדושים". הווי אומר להתרחק מהעריות ומכל מה שהתורה אסרה אותו וכל זה כדברי הרמב"ם שכל עניני האישות והזיווג ראויים שיהיו מתוקנים מיושבים ונאים מאד בישראל *19. שזהו היסוד שאין בלתו והוא הפרישות וההרחקה מהרעות שאסרה אותם תורה. אבל כל מצוות עשה אע"פ שאם לא עשה אותם האדם הרי הוא גרם במעשיו להיעדר האור של אותה מצווה, הרי יש לשאול האם יש לכפות על קיום מצוות עשה אלה את הציבור או לחכות עד שיגיעו להכרה האמיתית של עבודת ה' ואז יעשו כל המצוות מאהבה ?

  

19 – כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו שאם היו לו בנים יהיו נאים ובישנים ראוין לחכמה ולחסידות (משנה תורה, הלכות דעות, פרק ה, הרמב"ם).

                                               21

ונחזור למה שאנו עוסקים בו:ישעיהו ליבוביץ הוא אולי זה שעליו אמר אחד ממפרשי "השולחן ערוך" שלא ישתמש האדם במידת העזות אפילו לעבודת ה'*20 שכן אם הוא ירכוש לעצמו מידה זאת הוא עלול להשתמש בה גם כנגד עובדי ה'. ויתכן שזהו המקור לטעותו. וכבר ביארתי שהוא לא היה "צדיק בשם התואר". בדברי אלה אינני טוען כלפיו חלילה שהוא זלזל במצווה ממצוות עשה או לא תעשה או שלא בירך כהלכה או אפילו הקל ראש במצווה מהמצוות. כמו כן ידועה מידת ענוותנותו, צניעותו ויושר ליבו. אלא שהוא לא היה צדיק בשם התואר ורצה לעבוד את ה' במידת הדין ולא שיתף בעבודתו מידת הרחמים (בדרישותיו בראש וראשונה מעצמו ואולי במידה מסוימת גם מאחרים). ועוד הנני מעיז לומר כלפיו שלא תיקן וזיכך את מידותיו כראוי למי שרוצה לדרוש ברבים בענייני אמונה ותורה והיה לו להיזהר יותר בדבריו. יחד עם זאת חייבים אנו להכיר לו טובה ולזוכרו על ניסיונו הגדול והאמיתי לטהר את האמונה ולהעמידה על העבודה השכלית הטהורה, על ניסיונו למתן הגדרה מציאותית לדת ישראל במדינת ישראל, על קביעתו האמיתית שהבסיס לקיום התורה והמצוות הינו קבלת עול מלכות שמים, על יחודו והגדרתו את היהדות בשמירת התורה והמצוות וזוהי המסגרת ששמרה את העם היהודי במשך אלפים שנות הגלות, על מידת האמת והיושר האישית והציבורית שלו, על שהיה מהראשונים והיחידים  שניסו להתוות לעם היושב בציון דרך כללית ומשותפת ישרה וטובה לכלל הציבור לתיקונו החברתי (תיקון הגוף עפ"י הרמב"ם)  והרוחני ועל יראת החטא שלו.       

20 – ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' (הרמ"א) – ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם מפני שמידת העזות מגונה מאד, ואין ראוי להשתמש מימנה כלל אפילו בעבודת השם יתברך כי יקנה קניין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך ("אורח חיים", הלכות הנהגת אדם בבוקר, סימן א, ש"ע, "מחצית השקל" עפ"י בית יוסף).

חזרה לראש העמוד
 


"אנו מבקשים בכל לשון של בקשה, לא להפעיל את האתר הזה בשבת או/ו במועדי ישראל
השימוש במחשב במהלך השבת, כרוך בחילול שבת, שהוא איסור חמור מן התורה".
we ask you to refrain from accessing this web site on the Sabbath or Jewish holiday. The operating of a computer by a Jewish person on the " Sabbath, involves desecration of the Sabbath which is forbidden according to Torah Law
הוסף למועדפים