תְפִילָת הָרוֹפֶא - יש המייחסים אותה לרמב"ם.

אֵל עֶלְיוֹן, טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ, אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ, שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה, וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

אָדוֹן הֲעוֹלָמִים, גֲלוּי וְיָדוּעַ לכֹל בְּנֵי בְּרִיתֶךָ שְׁרָק אָתָה לֶבָד הוּא מָעָנִישׁ וְמְחַנֶן, מָכֶּה וְמְרָפֶּא. בְּרָם בֶּחֹכְמָתְךָ אֵין סוֹף רַצִיתָ שְׁאָנִי, עַבְדֶךָ הָאָבְיוֹן, בָּשָׂר וָדָם, עָפָר וָאֶפֶר בִּיכֹלְתִי הָצָנוֹעַה וּבֶשִׂכְלִי הָקָטָן צָבָרְתִי יֶדָע עָל גוּף הָאָדָם ועָל רוּחוֹ, שְׁאָתָה בְּרַחֲמֵיךָ הָגָדוֹלִים גִילִיתָ בֶּעוֹלָמְךָ הָגָשְׁמִי. וְהִנֶה, אָנִי בְּפְּקֻדָתְךָ, בְּמִצְוָתְךָ וּבְעֶזְרָתֶךָ מַתְחִיל לֶרָפֶּא יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ בְּהָבָנָתִי הָמְלֵיאָה שְׁרָק בִּימִינְךָ הָרָמָה וְהָנִשְׂאֶת הָהָחְלָטוֹת עָל חָיִים וְעָל מָוֶת, עָל הָבְרָאָה וְעָל חוֹלִי, עָל הָצְלָחָתִי בְּרִפּוּי הָחוֹלֶה וְעָל כִּשְׁלוֹנִי בְּעָבוֹדָתִי.
שוֹכֵן בִּמְרוֹמָיו, מֶלֶך חַי וְקַיָם, יְהִי רָצוֹן מִלֶפָנֵיךָ שֶתִתֶן לִי, לֶעַבְדְךָ, לֶבֶּן אֲמָתֶךָ חֶפֶץ, כֹּח וֶיָכוֹלֶת שִׂכְלִית לֶהַמְשִׁיךְ לִלְמוֹד רַפוּאָה בַּאֵין הָפְסָקָה לֶאוֹרֶךְ כֹּל חָיָי מִפִי רוֹפְאִים נֶבוּנִים מִמֶנִי.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם, בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב וְרַע, בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי, רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי, כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה לִיְצִיר כַּפֶּיךָ. אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי.

בָּרוּך אַתָה, אָדוֹן כֹּל הֲמָעָשִׁים וּבוֹרֵא כֹּל הֲהָבְרָאוֹת.

סדר הפעולות הנכון לשמירת הבריאות עפ"י הרמב"ם

ההשקט(המנוחה) רוע גדול בשמירת הבריאות, כמו שהתנועה טוב גדול.

וזה שהאנשים לא יחלו, אם יקרה להם רוע עיכול ולא יתנועעו אחר המאכל

תנועה חזקה. וכמו שההתעמלות היותר חזקה טובה קודם המאכל, כן אחר

המאכל היא רעה מכל הדברים....ראוי שתקדים השגחתך - קודם כל דבר

בשמירת החום הטבעי...ראוי בשמירת הבריאות, שיתעמל האדם תחילה,

ואחר ימשך (כלומר אח"כ ינהג ב) אחריו המאכל והמשתה, ואחר ימשך

בשינה(פרקי משה ברפואה המאמר השבעה עשר) ב. הניסיון המעשי יועיל

לכל אדם בהרחקת ההיזק במאכלים אני מייעץ לכל החסידים, שלא יתנהגו

 בהנהגת אנשים רבים, שיתנהגו בהנהגת הבהמות, והוא בקשת היותר ערב

 ולא דבר אחר. אבל ראוי לכל איש שיבחן בניסיון, אם זה מהמאכלים או

 מהמשקים או מהתנועות(סוגי ההתעמלות השונים) יזיקוהו וירחיקוהו, וכן

 ינסהו המשגל האם יזיקהו, ואחר כמה מן הזמן לא יזיקהו, ויתנהג בו כפי זה,

 ויבדוק כל מה שיועילהו כפי כוונתו. וכל מה שיזיקהו ירחיקהו. כי, מי שיתנהג כן,

ימעט שיצטרך לרופא, ויהיה בריא תמיד(שם).

 

ב סוגי המאכלים ואיכותם לדעת הרמב"ם

 

סוגי הלחם והבשר המועילים.

ומדרכי התנהגות הבריאות גם כן השתדלות באיכות המאכל - וזה השער מועיל הרבה, יצטרך אל ידיעת טבעי המאכלים כולם(הכוונה להכיר באופן השפעת המאכל המסוים על לחות וטבע האדם הספציפי), מכל מין ומין, וכהר חברו הרופאים בזה הרבה ספרים ארוכים. ...אבל אנחנו, לפי כוונת זה המאמר ולפי המאכלים הנהוגים אצלנו הנמצאים הרבה,אביא מהם כללים מועילים. כי המאכלים הטובים, אשר ראוי שיכון (שייקח) מהם מי שירצה התמדת הבריאות הם:לחם חיטה המתוקן כראוי (בהמשך דבריו כותב הרמב"ם שהלחם הבריא יותר הינו לחם מחיטה מלאה), ובשר הגדי והכבש (בן שנה) ובשר התרנגולת, והיונים והתורים וחלמון ביצת התרנגולת. ורצוני בלחם המתוקן כראוי, שיהיה מחיטה שנתבשלה כל צרכה. אחר שנתייבשו ממנה הליחות הנוספות, ולא נתיישנה עד שיתחיל בה ההפסד, ושלא יהיה הלחם מסולת נקייה, אך להעביר הקמח בנפה, ויהיה רואה חמוצו וישים בו מלח כראוי. ויהיה הלחם מגרעינים גסים, בלתי נקלפים(מלא)...ויאפה בתנור. זהו הלחם מתוקן המלאכה אצל הרופאים, והוא הטוב שבמאכלים. ויצטרך שתדע, שכל מה שיעשה מן החיטה זולת זה הלחם אינו מאכל טוב בשום פנים. אבל מאכלים רעים מאד כלחם המצה והצק המבושל...וכלחם המקוטף(המרוכך) בשמן זית או בזולתו מן השמנים. וכל אלו מאכלים רעים לכל אדם(למשל, הסופגניות אבל אם יאכלם האדם לעיתים רחוקות, כגון בחגי ומועדי ישראל לשם מצווה לא יזיקוהו ולא רק משום "שומר מצווה לא ידע דבר רע" אלא משום שכבר אמר רבינו בהלכות דעות שמעט מהמאכלים הרעים יזיק פחות מאשר הרבה מהמאכלים הטובים אבל שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו וכל אדם יתבונן בניסיון מה טוב וראוי לו מצד טבע גופו). ולחם הסולת ונחיטה המבושלת אינם מאכלים טובים ואם הם טובים, כאשר נתבשלו, הם צריכים אל אסטומכא יש לה כוח גדול לבשל(הכוונה לקיבה חזקה ובריאה של אדם צעיר), ואז יזונו מזון טוב ורב ואלו מיני הבשר אשר זכרנו אותם, אינם כולם טבע אחד(שונים בהרכבם), ואינם משובחים שווה.

אבל הטוב שבמיני הבשר ההולכים על ארבע, הוא בשר הצאן. הרועה באחו והוא בן שנתו ופרים הממוצעים בשומן. וטוב שבבשרו - הראשון (החלק הקדמי) ממנו ומה שמחובר לעצם. וכל מה שבבטן רע.והשומן כולו רע, ישביע ויפסיד הבישול וימנע תאוות המאכל ויוליד ליחה לבנה(זוהי אחת מהליחות שמקררות את הגוף). וכן ראשי הבהמות, מותריהם הם יותר ממותר שאר האברים, וקצות בעלי החיים ר"ל כרעיהם, הם נעדרים המותרות(בשרם מלא ואינו עתיר בשומן) ואין מזונם רע. והשה רב המותרות, אין טוב בו. ואולם הגדי היונק - טוב המזון, קל להתבשל. ובשר העופות בכלל יותר קל מבשר הבהמות, ויותר ממהר להתבשל(לפיכך הוא משמש גם כמאכל החולים שנחלש כוח עיכולם), והטוב שבבשר העופות הם אותם אשר זכרנו(התרנגולת והתורים ובני היונה). אולם החלב בעת שחלבו, למי שלא יחמיץ באסטומכתו ולא יתעשן(כוונתו לאותם בני אדם שהחלב גורם להם בעיות עיכול) ולא יתחדש לו נופח במותניו והוא מזון טוב לו, וצריך שיתחבר עמו מעט דבש וגרגיר מלח...והטוב שבחלבים והדק שבהם - חלב העז, וחלב הפרה הוא גם כן מאכל טוב. וכל מה שיעשה מן החלב או יתחבר עמו רע מאד (רצה לומר שמנת ולבן אבל כבר קדם מה שאמר שהדברים מתבררים גם בניסיון וראה גם מה שכתבנו לעיל) וכן מה שנתבשל מן החלב או מה שיתבשל בו - רע מאד. כל מיני הגבינה רעים מאד ועבים מאד, ואולם הגבינה בת יומא, הלבנה המתוקה ובלתי שמינה - טובה. וכל מיני חמאה אינם מאכלים רעים לכל אדם בהחלט.

 

הדבש והדגים.

והדבש מזון טוב לזקנים, ורע לבחורים, וכל שכן למי שמזגו חם(הדבש נחשב אצל רבנו למאכל המחמם את הגוף כמו היין והוא כמוסיף אש על אש), כי ימהר להשתנות מרירה אדומה (ליחה אדומה). והדגים רובם מזונם רע(זאת דעתו שנסתרה ע"י חלק גדול מרופאי הזמן הזה שנקודת מבטם אינה לפי ליחות הגוף אלא לפי איכות אבות המזון, המינרלים והויטמינים אבל יש גם כיום מי שמסתייגים מאכילת הדגים שגורמת לאלרגיות שונות) וכל שכן למי שמזגו לח ולזקנים, וכל שכן גדולי הגוף מהם(הדגים המלוחים) ואשר יצאו מן המים הרעים(שגדלו במקום מים מעופשים) והשמנים מאד רעים וגורמים לריבוי הליחות. (הערת המלקט:רפואת הקדמונים שלא נסתרה לגמרי ע"י רופאי זמנינו הייתה שבריאות הגוף תלויה באיזונם של ליחות הגוף) ואולם הדג קטן הגוף, אשר בשרו לבן ואשר בשרו קשה וטוב הטעם, והוא מהים או אשר יהיה בנהרות, אינו מזון רע אבל המעט ממנו (השווה דברי רבותינו הקדושים במסכת ברכות שדגים קטנים מברים ומרפאים כל גופו של אדם).

וידוע אצל הרופאים כי הטוב שבמסעדים(המאכלים) כולם או שבמיני המזון, הוא שנתפרסם בדת הישמעאלים איסורו(ר"ל היין), כי הוא יזין מזון רב, טוב דק וימהר להתבשל(לפעול פעולתו על העיכול), והוא עם זה יעזור אל הבישול, ויוציא את המותרות מנקבי הבשר, ויוציא השתן והזיעה. ולזה טובות אחרות זולת אלה, ותועלות רבות אשר ספרום הרופאים(כלומר תועלת היין בניקוי המותרות הייתה ידועה אצל רופאי זמנו). הערת המלקט:אולם על השפעתו השלילית של היין כאשר הוא בא בריבוי ולא בתוך הסעודה כבר כתב הרבה.

 

הירקות והפירות, השפעתם ואופן לקיחתם למאכל.

ואולם המאכלים הרעים לאנשים כולם הם:השומים והבצלים והכרתי והכרוב והכלילווניש(חצילים) אלה כולם מזונם רע למי שירצה הנהגת בריאותו(כאן יש סתירה לדברי רבותינו בברכות ועוד סתירה מסוימת עם דבריו בפרקי משה ברפואה ששם ציין את סגולותיו האנטיביוטיות של הבצל כמחטא).

ואולם הקישואים והאבטיחים הירוקים פחות רעים. ואולם האבטיח הצהוב (מילון) הנקרא בערבית אל בודקא, אם יאכל לבדו בתחילת היום והאסטומכא תהיה נקייה, ולא תהיה באסטומכא ליחה רעה ולא יהיה לו מזג רע, אז יתבשל בישול טוב ויקרר הגוף מעט ויגיר את השתן, וינקה את הגידים ולא יהיה מזונו אז רע. ואולם הפירות הלחים כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יותר רע מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב ונישפולש ושורבש(הלימונים והעוזרדין) ומהם פחות רעים, קרובים להיות טובים, כמו התאנים והענבים ואל יטעה הרואה באומרי:כל מה שיעשו האילנות, שמזונם רע, היות ודבש הפירות וייניהם המבושלים והמשקים והמרקחות שיעשו מהם בכלל זה כי הם מועילים לחוליים מיוחדים. כי פעולתם אחרת כמזון ואחרת כאשר הם רפואות (כוונתו כנראה שמיני המרקחות טובים לסוגים שונים של שיעול). ולא יערב בם עם המאכל בשום פנים(כוונתו שאין לאכול את הפירות בתוך הסעודה), ושיאכל מהם כל מרכך ומלחלח, כגון האגסים והענבים והתאנים לפני המאכל. ולא ייקח המאכל אחריהם עד שיצאו מן האסטומכא. ויאכל כל המקבץ מהם אחר האכילה, כמו הספרגלים(החבושים) והפראש(השזיפים) ולא ייקח מאלו אלא מעט, כדי שיחזק ויסתום פי האסטומכא.....ואולם הפירות היבשים, כמו הצימוקים היבשים והתאנים היבשים וגרעיני הפסתוק וגרעיני הלוזים אינם רעים, אבל ישובח הטיבול בהם עם המאכל, וכל שכן הצימוקים והפסתוק, כי הם מועילים לכבד מאד. ו"בריאות הכבד היא חיותינו"...וכן לקיחת מעט ממיני המתיקה לאחר המאכל טוב מאד, ייתן כוח לאסטומכא להחזיק המאכל ולבשלהו. (עפ"י הנהגת הבריאות שער ראשון).

חיזוק הכוח הטבעי והנפשי.

ולא ישכח לעולם לחזק הכוח הטבעי - במזון, וכן לחזק הכוח הנפשי בריח הטוב (עם הבשמים) החמים, כמו המור והענבר בחוליים הקרים או הקרים, כמו הורדים, והנילופאר....וכן לחזק הכוח החיוני בכלי הניגון, ולספר לחולה סיפורים משמחים ירחיבו נפשו, ולחדש חידושים יצחק עליהם הוא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו, כל זה מחויב בכל חולי.

שמירה על ניקיון האוויר ממזיקים ומעיפוש.

ערך אויר המדינות לאוויר המדברות והיערים כערך המים העבים והעכורים אל המים הזכים והדקים. וזה, כי המדינות לגובה בניניהם וצרות הדרכים ורוב מה שיותך (יתפשט) מהשוכנים בהם וממותריהם ומתיהם וצואת בהמתם והעיפוש שיתעפש ממאכלם - ישיב כל אוירם מעופש. עכור עשני ועב, וישובו הרוחות בהתאם לכך. והאחד ממנו לא ישער במה שימצאהו. ואם לא יהיה לך בזה עצה(ברירה), כי הנה גדלנו במדינות, וכבר התרגלנו להם, צריך לפחות שיבחר מן המדינות מדינה מגולת האופקים (שבה שטחים פתוחים עד כמה שניתן), וכל שכן לרוח הצפונית והמזרחית, והגבוהות על ההרים והעירות מעטות האילנות והמימות. ואם לא תהיה לך בזה עצה השתדל לפחות לשכון בקצה המדינה ובצד שמאל (צפון) ןממזרח ממנה.ותהיה העמידה בבית גבוה הבניין, ורחב החצר, שיעבור בו רוח השמאלי והשמש. כי השמש תתיך עיפושי האוויר ותדקדק אותו ותזככהו. ...וישתדל עם זה לתקן האוויר ולייבשו בבשמים ובעישונים(ריחות טובים) במה שראוי לפי השתנות האוויר. וזה עיקר בהתחלת ההנהגה מהנהגות הגוף או הנפש(בהנהגת הבריאות שער רביעי).

 

                    שערי בריאות הגוף והנפש לפי הרמב"ם

                    והם יסודות לשמירת בריאות הגוף והנפש

  עפ"י  רבנו משה בן מימון הספרדי

                     הרמב"ם

מלוקט מספרי קודש ורפואה של הרמב"ם ומבואר בלשון שווה

 לכל נפש למען נקיים מצוות "ונשמרתם לנפשותיכם מאד"

 

                                             מלוקט ע"י הרבני משה רבפוגל

                                                המרכז הרוחני מרחבקוק

WWW.MRHAVAKUK.CO.Il 

mrhavakuk@walla.co.il                    

כללנו בחיבור זה  גם את יסודות הנחת תפילין שכן על מצוות תפילין אמרו רבותינו הקדושים "המניח תפילין מאריך ימים" ולפי שיטתנו אנו נהלך שבריאות הגוף והנפש תלויות זו בזו ולכן לא די לאדם שישמור על בריאות גופו וימצע מידותיו אלא עליו גם לקיים את המצוות הרוחניות שמעמידות את הגוף שכן לכל עניין גופני יש גם יסוד רוחני המעמידו. וראוי לו לאדם שקיום המצוות יהיה מאהבה וקיום כל המצוות הינו גם רפואת הנפש. והנה אע"פ שאסור לנו לעשות ממצוות ה' יתברך רפואה לגוף הרי רפואת הנפש בודאי שהינם ולכן מותר לנו לקיים את הזיקה שבין הגוף לנפש והאדם השלם יקיים את כל מצוות ה' מאהבת האל יתברך.

                   יסודות שמירת בריאות הגוף והנפש עפ"י הרמב"ם

הקדמה

זכה הרמב"ם למה שזוכים אך מעטים וטובים. אמרותיו, מאמריו וספריו מגיעים לכל בית ואדם בישראל אשר יושר דברי אמת קרוב לליבו והם מסילת ישרים לדרכו. שכן כל דבריו סולת נקיה, אמת ויושר למבינים ולמתבוננים בהם באמת. תורת הרמב"ם חובקת את המדעים ועושה אותם כלי שרת למען התורה הגבירה, כדבריו שבטרם נולד כבר הוכשר בבטן אמו ללימוד התורה. יחד עם זאת אין כהרמב"ם המבין שהאדם לא יוכל לעבוד את ה' כראוי אם לא יהיה חזק ובריא לעבודתו. שכן כל הדברים קשורים זה בזה ומעידים זה על זה ויותר מכל מעידים על הימצאותו של אל אחד שיצרם מהאין ואין עוד מלבדו קודם שנברא העולם ולאחר שנוצר ואין מציאות אמת כמציאותו.

לכן, האדם לא רק שמצווה לשמור על בריאות גופו ונפשו כדברי התורה "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" אלא עליו להנהיג את עצמו בהנהגה מתאימה בעת הבריאות ובעת החולי, בעת נעוריו, בעת בגרותו ובעת זקנותו. והנה כבר אמרו הגאונים שהרפואות שהיו נהוגות בימי הגמרא כבר השתנו וכך גם טבע אישי בני האדם, שינוי זה שכולל גם את שינויי האקלים ואיכות האויר חל גם מאז ימיו של הרמב"ם, עמוק ממה שקדם האפשרויות הרפואיות רבו מאד בימינו אלה ביחס לזמנו של הרמב"ם וכך גם הכרת מבנה גוף האדם וטבעו. תורת המרות והלחות שעליה היתה מבוססת הרפואה היונית, דומה שאבדה מהעולם (זאת, אע"פ שיש בה יותר מגרעין של אמת כפי שתוכל לראות במאמר זה) וכן הסגולות הרפואיות שאפילו הרמב"ם מודה בהם לעיתים רחוקות, הוחלפו במדע הרפואה המושתת על מחקר, ניסיון ותהייה עמוקים ובזכות הרשות שנתנה לרופא לרפא, מה שהטביע הקב"ה בעולמו והרצון הטבוע בבני האדם ניצלים ומוארכים חייהם של מאות ואלפי בני אדם וסבלם מופחת. יחד עם זאת ישנם דברים בטבע אישי בני האדם ואופי בני האדם שלא השתנו ולכן רוב העקרונות הרפואיים שקבע הרמב"ם נשמרים ונכונים מעבר למבחן הזמן והמקום. וגם הרופאים בני ימינו מודים לפחות בחלקם, אם הם מאלה שהאמת חשובה להם. כגון חשיבות התנועה וההתעמלות, חשיבות ההימנעות מאכילה מרובה, סדר נכון באכילה, הימנעות ממאכלים שמנים ורוויים  בשומן, בחירה במזונות הטובים והאיכותיים כגון העדפת לחם עשוי מחיטה מלאה ע"פ לחם חיטה מנופה. ובעניין בריאות הנפש יודו לו בזיקה שבין הגוף והנפש. למשל, בודאי יודו לו בחשיבות השמחה והשפעתה כעזר לריפוי מחלות הגוף רק שאין להם הסבר אחד לגבי החיבור בין הנפש והגוף וזוהי הבעיה המוכרת כבעיה הפסיכופיסית. והנה הרופאים(כוונתי לרופאי הנפש בימינו) לא יודו לו באשר לשמירת ותיקון המידות מכיוון שאין הם רואים בזה בד"כ עניין לרופא. והאמת היא שגם תיקון המידות הינו  בגדר רפואת הנפש שכן מידות מקולקלות עלולות להביא לחולאי הנפש שרפואת הנפש בסופו של דבר גם כן עוסקת בהם. למשל, אם האדם יכווין וימצע מידותיו יתרחק מהעצבות ויטה עצמו יותר לעבר השמחה כפי שאנו גם מצווים בזה אזי יש ויימנע עצמו ברבות הימים מכמה מחולאי הנפש שאותם מרפאים הרופאים בימינו ע"י כדורים או/ו ניסיון לתרפיה נפשית. ולכן, קיום כל המצוות הינו תיקון לנפש האדם.

מטרת חיבור זה הינה לרכז את עקרונותיו של הרמב"ם ואע"פ שכולם נגישים, מצויים וידועים, לא באתי אלא להזכירם ולהוסיף עליהם נופך ממקצת חיבוריו הרפואיים של הרמב"ם כגון "הנהגת הבריאות" או/ו "פרקי משה ברפואה" ועוד שכן ספרים אלה אינם מצויים לכלל ואם הם מצויים לא כל אדם יתאם עניינם עם שאר חיבוריו של הרמב"ם  וזאת מפאת אריכותם ומכלול ענייניהם. בבואנו לסקור ולעסוק בהנהגת הבריאות עפ"י הרמב"ם, הנה כבר אמרנו שאנו מבינים מיד שהדברים כוללים גם את בריאות הנפש וגם את בריאות הגוף שכן קיים ביניהם קשר וזיקה עמוקה.

שאלו את הרב כדורי זצ"ל "במה הארכת ימים" ? והוא השיב "מימי לא כעסתי על שום אדם ולא לקחתי שום דבר באופן אישי", אם כך, דומה שאנו יודעים כבר את התשובה שבודאי הרמב"ם היה מסכים איתה ואין לנו מה להמשיך במחקר!. אך לא כך הם פני הדברים, שמירת הבריאות כוללת מרכיבים רבים ויש לתת את הדעת על כולם או לפחות על מרביתם מעבר להחלטה שלא לבוא לידי כעס שהינה החלטה חשובה בפני עצמה.

הרמב"ם חי לפני למעלה מ 800 שנה ודברים השתנו מאז, דעת הגאונים הינה שהתרופות שמצויות בתלמוד אין להתרפא בהם (ראה דברי הרה"ג יעקב אריאל בעניין זה בתשובותיו) ואם כך כיצד עלינו להתייחס לתרופות הרמב"ם שגם לגביהם אמר הרב"י מלוובאוויטש שהאקלים וטבע אישי בני האדם השתנה, לפיכך עלינו לשאול את עצמנו מס' שאלות יסוד אשר נפרטם בהמשך דברינו.

והנה, אם תשאלני מה לך כי הכנסת ראשך בענייני הנפש ורפואתה וכן בענייני בריאות הגוף ומרכיביהם וכי רופא אתה ? ואם הנך רופא כיצד תוכל לערער או לחלוק על הרפואה שהשיג המדע ? הנה, תשובת שאלה זו הינה שהתורה נתנה לכל בעל שכל תורני והתורה לא תצווה דבר אלא על בעל שכל והשכל הינו כבוד ה' ודבר שהאדם ישיג בשכלו או בחוש האמיתי הינו אמת ללא ספק ולא רק בגלל מה שאמרו חז"ל ש"ניכרים דברי אמת" אלא הכרת האמת אפשרית לכל אדם, אם יסיר מעליו את עול החשבונות המיותרים ולאור דברי הרמב"ם במורה הלכתי ואע"פ שאינני רופא הבנתי מקצת מהדברים ולמדתים, והעקרונות הרפואיים נגישים לכל אדם וביכולתו וגם מחובתו להבינם ולישמם. כמו כן לא באתי לסתור דבר וחצי דבר מכללי הרפואה המודרנית אלא להוסיף, לבאר ולהיותנו מודעים לנקודת המבט והתפיסה של הרמב"ם מכיוון שיש בהבנתה וביישום חלק ממרכיביה תוספת מבורכת לרפואה בת זמנינו בעיקר בהיבטי מניעת המחלות. כללו של דבר:

כל רבני מחוייב להשיג ולבחון את הדברים עד היכן שידו מגעת ובפרט מי שלמד מעט.

כמו כן הבנת מרכיבי הגוף והנפש חשובה מאד להשגת דרך ה' והינה מצווה שעלינו ללמוד ולנסות להשיג כמיטב יכולתינו ולא לעמוד שאננים ולקבל את הדברים כמובנים מאליהם.

והנה קל מאד להקשות על כל סברא נכונה ולסותרה לכאורה, אך הקושי הוא להגיע להבנתה. ולפני שליקטתי את הדברים שמרתי על מס' כללים כדי שלא אכשל בהבאת סברות שאינן נכונות וגם הם לפי דברי הרמב"ם במורה. והנה סברות אלה גם הם מפתח לבריאות הנפש שאין לך אמת גדולה מהכרת האמת והידיעה שמה שנתברר לך אמת הוא

ועיקרי חלק מהסברות הנכונות שעלינו לדעת כהקדמה הינן:

א. געש הבחרות והגדילה עוצרים בעד רוב המעלות המידותיות וכל שכן בעד המחשבה מלהגיע למרומי ההשגה "וכבר בארו הפילוסופים כי הכוחות הגופניים בזמן הבחרות עוצרים בעד רוב המעלות המדותיות"( מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק נא). ולפיכך חיבור זה נכתב לאחר ימי הבחרות.

ב. דרך בעלי השקפה או סברא גרועה, להגן על שיטתם בריבוי דברים, בצעקות, ובהשמצות הצד שכנגד "אלא הם כפי שאתה יודע, ויודע כל מי שאינו מטעה את עצמו, מוגנים בריבוי הדברים ובמשלים מטעים, ומתאמתים בצעקות ובהשמצות ובאופנים רבים מורכבים מויכוחי סרק"(שם, חלק ראשון, פרק נא)". וכך גם קורה לרבים אצלנו שאינם שומרים על אמירת טענה שכלית כנגד היריב אלא מסתפקים בהשמצתו והרחקת דרכו. ולפיכך השתדלתי שלא לחזור על הדברים שכבר נאמרו ושמרתי על הקיצור ולא יצאתי כנגד שיטה רפואית מהשיטות הנהוגות היום אם לא התבררה לי טעותה ללא ספק ולא יצאתי חוצץ כנגד אחד מהרופאים אלא באתי להרחיב את המצעים.

ג. "האמת אינו נעשה יותר אמת אם יסכימו עליו כל העולם, ואין אמיתתו נגרעת אם כל העולם יעמדו נגדו "לפי שכל דבר שהוכח לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תיגרע אמיתתו ולא יחלש הנכון שבו אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו"(שם, חלק שני, פרק טו).  ולפיכך מה שנתברר לי שהוא אמת והינו משתייך לעיקרון רפואי ולא לתרופה חולפת אמרנוהו ללא מורא גם אם כל העולם יצא חוצץ כנגדו.

ד. חובת הרוצה לשפוט בצדק, שלא ישנא את החולקים עליו והנה ההכרעה איננה רק הכרעה משפטית כי אם גם הכרעה בין דעות כדברי הרמב"ם "ומחובת הרוצה לשפוט בצדק שלא יהא שונא את החולקים עליו, אלא יהיה נוח כנה"(מורה נבוכים, חלק שני, פרק טו). וגם בזה עשיתי השתדלות במאמר זה.

ה. חמשת הסיבות המונעות את הלימוד במדעי האלוהות לפי הרמב"ם הינן:קושי הדבר, קוצר הדעת, אריכות ההקדמות הנדרשות, ההכנות הטבעיות והמידות וההתעסקות בצרכי הגוף. ואע"פ שהרמב"ם דיבר במדעי האלוהות, הרי סיבות אלה גם נכונות למדעי הרפואה.

"הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בעניני האלוהות....הסיבה הראשונה, קושי הדבר כשלעצמו ועדינותו ועומקו.....והסיבה השניה, קוצר דעת כל בני אדם בראשיתם,....והסיבה השלישית אריכות המצעים(ההקדמות)....והסיבה הרביעית ההכנות הטבעיות, והוא כבר נתבאר ואף הוכח כי המעלות המידותיות הם מצעים למעלות ההגיוניות... והסיבה החמישית ההתעסקות בצרכי הגוף שהיא השלמות הראשונית"(מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק לה). ולפיכך, כל דבר שהיה לי בו ספק לא אמרתיו וקיימתי הסתלק מן הספק וביאור זה נכתב שלב לאחר שלב.

ו. הרמב"ם רואה חשיבות רבה בשיתוף הפעולה הנדרש בין הרופא לחולה להשגת תוצאות רפואיות אמיתיות ומשמעותיות, התפיסה שמציג הרמב"ם מובאת ע"י ד"ר זיסמן מונטנר במאמר הראשון העוסק בפירוש לפרקי אבוקראט(הוצאת מוסד הרב קוק, מבוא):

"אורך החיים של האדם מוגבל, מלאכת הרפואה מרובה, שעת הכושר (לפעולה נכונה) חולפת, הבקיאות מסופקת וההחלטה קשה. וחשוב שלא הרופא בלבד יעשה את שלו בטיפול הדרוש, אלא גם החולה צריך לשתף פעולה וכל המטפלים בו וכן צריכים התנאים החיצוניים להיות מתאימים". 

אין האמור בספר זה בא להחליף או להקל ראש בחשיבות הרפואה המודרנית אלא בא להעיר ולהאיר נופך נוסף שעשוי להשלים אותה.

בטרם ניגש לבחון את דרכו של הרמב"ם מתבקש העיון בשבע שאלות יסוד.

שבע שאלות היסוד:

     א. מהי מטרת השגת הבריאות עפ"י הרמב"ם ?

ב.     האם תורת הנפש עליה מדבר הרמב"ם הינה תורת הנפש שאנו מכירים כיום ? ואם לא כיצד עלינו להבחין ביניהם ?

ג.       מהם קווי היסוד ברפואת הגוף  עפ"י הרמב"ם ?

מהו חלקה של הרפואה המונעת  ואיך עלינו להתייחס לתרופות הרמב"ם כיום?

היכן עובר הגבול בין היסודות לאותם תרופות של הרמב"ם שהשימוש בהם אינו מעשי כיום, למשל הרמב"ם ממליץ למעט בירקות ופירות למול רופאי זמנינו שנצחו אותו בדבר זה והוכיחו במחקר אמיתי את חשיבות הירקות והפירות.

ד.      האם הרפואה המונעת הינה אחידה לכולם ? לצעיר, לזקן ? לבריא ?

ה.     כיצד משלבים בין רפואת הגוף לרפואת הנפש ?

ו.       מהם המקורות שלפיהם אנו צריכים לבחון את הדברים בדברי הרמב"ם ?

     ז.   האם הרמב"ם שינה את השקפותיו בעניין שמירת הבריאות במשך השנים ?

בנקל ניתן להבחין שהרמב"ם עוטה ועוטר את כל הצרכים וההנהגות הגשמיות במעטה של קדושת הנפש ומטרת הקודש. כל הפעולות הגופניות אינן רק פונקציות גופניות אלא הינן מוכוונות ע"י התבוננות והעלאת הנפש על הגוף וצרכיו. שום כח גופני רצוני של האדם אינו פועל לבדו באופן טבעי אלא המטרה הינה שכל כוח וכוח גופני (מאלה שיש לאדם יכולת עליהם שכן על כח הגדילה והצמיחה אין לאדם כמעט יכולת וזאת גם בזמן הזה).♦

יהיה נשלט ומבוקר ע"י נפש האדם השכלית והאלוקית. נכון הדבר שהאדם בנוי ממרכיב פיסי ומרכיב נפשי אך הרמב"ם מנסה לאחד אותם באומרו בשמונה פרקים "נפש האדם אחת היא". אותה אישיות של האדם הינה האוכלת והשותה, ההוגה והשמחה, המתעמלת והישנה, המתפללת והנלחמת רק שלאותה נפש חלקים ופעולות שונות הבאים לידי ביטוי באופנים שונים. לפיכך, אסור לו לאדם להיכנע לכוחות הגופניים ולתת להם לפעול בו אלא עליו לנתבם, להפעילם ולמרכזם אל התכלית הנדרשת ממנו כאדם. והנה אע"פ שמעשה המצוות הינו רפואת הנפש ולא רפואת הגוף הקשר ביניהם הינו כל כך חזק עד שרפואת הנפש וקיום המצוות משפיעים גם על בריאות הגוף. יחד עם זאת יש לזכור שהכללים הרפואיים שמונה הרמב"ם טובים ומתאימים לדעתו למי שנהג בהם כל ימיו מנערותו ועד זקנותו אולם אם חלו הפרעות בתהליך זה יש לשנות חלק מהכללים או/ו להתאימם וכמובן שנושא זה איננו יכול להיכלל במסגרת חיבור זה שכן הוא אישי לכל אדם ואדם ואנחנו לא באנו אלא להציג את העקרונות הכלליים והשכיחים.

מלאכת הרפואה הולכת לאחר העיון וההתבוננות. יחודה של המלאכה הזו שאסור שהיא תהיה מקובעת בתבניות מחשבתיות או/ו בנורמות ושיטות חשיבה קבועות במטרה לתת מענה רצפטואלי לכל חולי ולכן אין לקפוא על השמרים. אמנם צריך לדמות דבר לדבר אך אין זה מספיק מכיוון שיתכן וחולי מסויים תפס אדם מסויים באופן שונה מהשני. ועמוק מכך על הרופא להבין מהי צורת החולי המסויים שהוא מכירו אצל חולה זה ? כלומר, יש והאדם יחלה במחלה שהרופא זיהה אותה כמחלה X  אולם בחולה המסויים הזה המחלה משנה את צורתה ל Y ובלשונו של הרמב"ם:

"אין מלאכת הרפואה כמלאכת הנגרות והאריגה, שתיודע בהרגל וישיגם בהשתנות המעשים. כי המעשה במלאכה הזאת הולך אחר העיון וההשגחה, וכל איש שיחלה צריך בהכרח חידוש העיון, ולא יאמר החולי הזה כחולי ההוא"(ספר הקצרת, פרק שלושה עשר).  

מושגים כמו החום הטבעי, המרות והלחות אינם משמשים כיום במדעי הרפואה.

מושג זה של "החום הטבעי" מופיע רבות בדברי הרמב"ם ובמקצת דברי חז"ל. אין לזהות אותו באופן ישיר עם הטמפרטורה של הגוף אולם אין ספק שיש קשר בין הדברים. ה"חום הטבעי" הינו למעשה החיות הפיסית של האדם ומבטא גם את החסינות של האדם מפני התקררות והוא כדברי התורה "ויהי האדם לנפש חיה" במובן של תנועה וחיות, לפיכך מושג זה קשור לתנועה. שמירה של אנרגיה זו בלשון ימינו מבוצעת למעשה ע"י שמירה מהתקררות והתפשטות אנרגית החיים בגופו  בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכלה". ד"ר מיכאל עמית, (הקליניקה והפתולוגיה של גיל הזקנה במקורות היהודים, ראה מאגרי מידע לרפואה אתיקה והלכה ע"ש עו"ד חיים קהן) מציע להתייחס למושג זה כתהליך אספקת החמצן ותהליך חילוף החומרים בגוף. הפעלת הגוף ע"י תנועה חיונית לדעת הרמב"ם לטובת "שימון" מערכות הגוף ומניעת התוונות השרירים ובלשונו:

"ראוי שלא תעלים עיניך מתנועת הגוף, כמו שנוהגים אנשי החכמה (כוונתו לאלה שאינם עוסקים בעבודה פיסית אלא עסוקים בפעילויות חשיבה ובמלאכות שאינן מצריכות תנועה), אשר ישקטו היום והלילה כולו, אך ראוי שתניע הגוף והאיברים כולם תנועה שווה, ושיעשה כל אבר מעשהו ויקבלו תועלת האיברים כולם, החיצונים והפנימיים"(פרקי משה המאמר השבעה עשר).

 הסתירה המדומה בדברי הרמב"ם  בעניין הצורך ברופא

והנה, מכיוון שכבר אמרנו שמלאכת הרפואה איננה מלאכה כללית אלא אינדיווידואלית לכל אדם ואדם, ישנה יכולת גדולה לאדם לבחון את השפעת המזון עליו. שכן יתכן מצב שמזון שיזיק לאדם אחד לא יזיק לאדם שני ויתכן גם שאדם מסויים התרגל למזון מסויים שאליו לא התרגל השני.

"אני מיעץ לכל החסידים, שלא יתנהגו בהנהגת אנשים רבים, שיתנהגו בהנהגת הבהמות, והוא בקשת היותר ערב ולא דבר אחר. אבל ראוי לכל איש שיבחן בניסיון, אם זה מהמאכלים או מהמשקים או מהתנועות יזיקהו וירחיקהו, וכן ינסהו המשגל, האם יזיקהו, ואחר כמה מן הזמן לא יזיקהו, ויתנהג בו כפי זה, ויבדוק כל מה שיועילהו כפי כוונתו. וכל מה שיזיקהו ירחיקהו. כי, מי שיתנהג כן, ימעט שיצטרך לרופא, ויהיה בריא תמיד" (שם, שם).

והנה דברים אלה של הרמב"ם תמוהים מאד בעיון ראשון. כיצד דברים אלה מתישבים עם דבריו שהאדם צריך לרופא בכל עת ? וכיצד יתכן שהניסיון לבדו יועיל לאדם עד כדי כך שלא יצטרך לרופא ? כי אם היה אומר שעל האדם לבחון את צעדיו בניסיון ניחא לנו אולם האם ניסיון זה מספיק עד כדי כך שלא יצטרך לרופא. אולם תשובת הדברים הינה אולי שהאדם ששמור על גופו עפ"י המהלך הטבעי שאותו מציע הרמב"ם לא יחלה ואילו האדם שחרג מהמנהג הישר ונהג מנהג רע, כבר גרם לעצמו את התלות המסויימת ברופא. אע"פ שאת השמירה הטבעית שאותה מציע הרמב"ם עפ"י עקרונותיו ניתן ליישם, קשה לומר שרבים הם המיישמים אותה ואעפ"כ אין המציאות שלפנינו בה האדם נצרך לרופא סותרת את קביעתו זו של הרמב"ם שכן המודל שקבע הרמב"ם הינו אמיתי אע"פ שמועטים הם המיישמים אותו באמת אולם עניין  זה כולל מרכיבים רבים נוספים ולאו דוקא רק את מרכיב הניסיון.

הרפואה בימות המשיח.

דעת הרמב"ם הינה שבימות המשיח יתחזק הגוף וימנעו רוב המחלות וזאת מכיוון שבאותם הימים תרבה הדעת ויתבסס הקיבוץ האמיתי של בני האדם. ריבוי הדעת יאפשר רכש והשגת הידע הנדרש לשמירת הגוף והנפש. לא תהיינה מלחמות בין בני האדם, יהיה שפע כלכלי וחומרי שיביא לידי יישום כל הנדרש לקניית המעלות הגופניות והמידותיות. יופנו כל המשאבים הגופניים והרוחניים לידיעת ה' ושמירת הקיום האנושי על הדרך הנאותה ביותר. בין היתר יוסרו מירב הדאגות הנפשיות המביאות לידי חלק מחולאי הגוף.

"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה. ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה. וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."(משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק יב).

היעדר הרעב, המלחמות, הקנאה והתחרות והפנית כל כוחות הגוף והנפש לידיעת ועבודת ה' יביאו ללא ספק להארכת החיים שכן האדם יוכל להפנות משאבי נפשו וכוחותיו לשמירת בריאות הגוף והנפש, זאת כפי שכבר באר הרמב"ם גם במקום אחר.

התועלת האפשרית והישירה לאדם בשימוש במידע המובא בספר זה הינה:

א.     יישום ולמידת כללי שמירת הגוף והנפש על מנת להגביר את המודעות העצמית של האדם לעצמו ליישם כללים אלה ולאפשר לו לשמור ברמה הבסיסית על בריאות גופו ונפשו וזאת ע"י השגת איזון מתאים בין הגוף לנפש, יחד עם  הרחבת המצעים הנדרשים להכרת האמת למען שמירת בריאות הגוף והנפש.

ב.     הימנעות מההיזקים בענייני האכילה והשתיה כגון הימנעות מאכילה מרובה וידיעת עיקרי המזונות הרעים מהם על כל אדם להתרחק.

ג.       שימוש בכללים נכונים בענייני התעמלות הגוף, ניקוי המותרות, השינה ויתר הפעולות הנפשיות והגופניות להן יש השלכה על בריאות הגוף והנפש ותיקון המידות של כל אדם.

ד.      שימוש במקצת המזונות לריפוי תסמינים הדרגתי עפ"י הניסיון של כל אדם ואדם.

בעניין זה לעיתים ישנם מזונות שהרמב"ם מרחיקם (כגון הצנון) אולם הוא מוצא בהם תועלת לריפוי חוליים מסויימים (כגון הצנון כמזון העוזר לתהליך המסת והתכת הליחה ששקיעתה בגוף גורמת לקשיי נשימה).

          הריפוי המשולב ע"י המזונות המצויים בספר זה אינו בא להחליף בשום פנים את

           הפנייה לגורמי הרפואה בת זמנינו אולם הוא מאפשר במידה מצומצמת להשלימה

           בדרך מסויימת בתנאי שייעשה בצורה מבוקרת, הדרגתית ושאינה מוגזמת.

ה.     ריפוי מחלות ע"י שימוש מסיבי או/ו בלעדי במזונות שבספר זה איננו מומלץ שכן בענייני החולי על האדם לפנות לרופא ולעיתים יוכל להשלים את תהליך הריפוי ע"י רופא אלטרנטיבי או/ו להיעזר במידה מסויימת במידע על המזונות שבספר זה. המטרה העיקרית היתה ונשארה הרחבת המודעות.

"בימינו רוב הדברים נשכחו ולא עובדו עיבוד יסודי, אף כי אין ספק שיש בהם עניין רב מכל הבחינות, גם לחקר תולדות הרפואה, גם לחקר הרמב"ם ואף ענין כפי שהוכח במספר דוגמאות לעיל – מבחינת הגישה הרפואית המודרנית"(מבוא לפירוש לפרקי אבוקראט של ד"ר זיסמן מונטנר).

ו.       כלל ההנהגות המפורטות במאמר זה הינן הנהגות שמטרתן למנוע את החולי

     ולשמור על הגוף במצב תקין ובריא.  התרופות המוצעות במאמר הינן תרופות

קלות המושתתות על המזון ולא נכנסנו לתרופות ותערובות ריפוי חזקות, תרופות אלה אמורות למעשה להקל על תסמיני המחלות וגם זה בצורה מוגבלת. הן מכיוון שתרופות אלה השתנו, הן משום שלא נתאמתו בניסיון והן משום שאיננו רופאים. יחד עם זאת תרומתו של הרמב"ם היתה ונשארה בעיקרה ביחס לימינו בתחומי הרפואה המונעת וההבנה של הצורך בשילוב והבנת התהליכים הנפשיים והגופניים כאחד. הבנה זו יכולה אף לתרום להתפתחותן של שיטות רפואיות המאגדות בין הגוף והנפש ובלשון החסידות יאמר "עד שלא ניתן להבחין בין הגשמי שבהן לרוחני כי מהות האדם אחת היא שכן האחד לא עשה אלא אחד כמוהו והוא שאמרו חז"ל חייב האדם לומר בשבילי נברא העולם".

ז. ידיעת עיקרי השקפת ופילוסופית החיים הרמב"מית.

חזון ותכלית לעתיד.

שילוב אמיתי של הרפואה המודרנית עם חלק ממרכיביה האיכותיים והאמיתיים של רפואת הרמב"ם עשוי להביא לראיה אמיתית של מצבו הכוללני של האדם הבא להתרפא. עיקרי  הדברים הינם בשילוב התפיסה האיכותית בדבר שמירת החום הטבעי, ניקוי המותרות, ההתעמלות, הרחיצה, שיפור הסביבה האיכותית בא נמצא המתרפא, הנהגה מבוקרת של הגוף והנפש, נתינת הדעת למצבו הנפשי הייחודי של המתרפא, חיזוק כוחות הנפש והגוף של האדם ועידודו.

ההפרדה המבוצעת כיום בין הרפואה המשלימה לרפואה המודרנית מקשה מאד על מימוש תהליכי הריפוי שכן היא מעמידה את הדברים באופן של בחר בזה או בזה. כמו כן השמת התפיסות הרפואיות של הרמב"ם איננה משולבת עדיין באופן נכון בתוך הרפואה המודרנית וגם לא כחלק מהרפואה המשלימה. על הרופא להתבונן בראש ובראשונה באדם המתרפא כאדם בעל צלם אלוקים ולו הרופא נתנה הזכות והחובה לסייע בתהליך ריפויו. אל לו להסתכל על האדם כאוביקט רפואי המתאים למודל מסויים אלא כעל אדם אינדיבודאלי שהינו עולם ומלואו ובעייתו הרפואית של אותו אדם הינה יחודית לו ואינה בהכרח זהה למודל רפואי ביחס למחלה ספיציפית.

 השאלה המרכזית הינה כיצד ניתן לשלב באופן נכון, אמיתי וזהיר בין התפיסה המודרנית לחלק מהתפיסה הרפואית של הרמב"ם ? שימוש בלתי מבוקר וסוחף בכללי הרמב"ם ברפואת הגוף גם הוא איננו נכון והדרך לשילוב מלא עוד רחוקה אולם הגברת המודעות והבנת תהליכי המחשבה של רפואה זו הינם אבן הדרך הראשונה להתקדמות נכונה ואמיתית בנושא.

פרק ראשון – כללים ומטרות רפואיות.

מכיוון שרוב כתביו, בהם הוטבעו עקרונותיו של הרמב"ם נכתבו לפני היותו בן חמישים ומהאחרונים  שבהם היה "מורה נבוכים" שאינו ספר העוסק ברפואה, קשה להניח שדעותיו הרפואיות של הרמב"ם השתנו על ידו במשך השנים ולפחות עקרונותיהם נשמרו.

נראה בעליל שהעקרונות אותם מציב הרמב"ם נשמרו וקשה למצוא בהם שינויים במשך השנים.

א. מקורות הרמב"ם העיקריים העומדים לפנינו לעיון בנושא הנהגת הבריאות:

ספרו העיקרי של הרמב"ם לכלל ישראל הינו "משנה תורה" וב"הלכות דעות" מתווה הרמב"ם כמה מעקרונותיו הרפואיים החשובים ביותר, הן בדבר בריאות הגוף והן בדבר בריאות הנפש. יחד עם זאת ב"שמונה פרקים" שהינו החיבור המקדים את פרקי אבות

מתווה הרמב"ם כמה מהיסודות הרפואיים של הטיפול בנפש ותחלואיה.

בספריו הרפואיים האחרים מתייחס הרמב"ם למחלות שונות או למרשמים מסויימים כטיפול בחוליי הגוף ובחוליי הנפש כאחד(למשל "פרקי משה ברפואה", "הנהגת הבריאות" , "ספר הקצרת" ועוד).

לכן המקורות העיקריים לדבריו עפ"י סדר חשיבותם הינם חמישה מקורות עיקריים:

"משנה תורה", "שמונה פרקים", "פרקי משה ברפואה", "הנהגת הבריאות" ו"ספר הקצרת", עליהם ניתן אולי להוסיף גם את הביאור למשנה המכונה "ספר המאור" בו התייחס הרמב"ם לא אחת לקווי הגומלין שבין רפואת הנפש לרפואת הגוף. והנה על מנת

לדעת את חשיבות העיסוק בבריאות הגוף והנפש עלינו לדעת את מטרות התורה. יחד עם זאת נסקרו בחיבור זה גם חלק מספריו האחרים.

ב. מטרות התורה:

אע"פ שאין מטרת התורה רפואת הגוף אלא תיקון הנפש בראשונה ולאחר מכן תיקון הנפש והקניית דעות נכונות שהיא היא המטרה והתכלית, הרי מטרות התורה שזורות יחד עם מטרות השגת הבריאות. מטרת המצוות המעשיות שלמות האדם ותקינות מצבי החברה האנושית, כמו כן מטרת כל התורה תיקון הנפש ותיקון הגוף."מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף"(מורה נבוכים) ולפיכך שמירת הבריאות משרתת את מטרות התורה.

כל מצוות התורה הם, למתן השקפה נכונה, לסלק השקפה רעה, למתן חוק וצדק, לסלק עול, להדריך במידה נעלה ולהזהיר ממידה רעה. "כל מצוה מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה"(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק לא). אין ספק שאימוץ ההשקפות הנכונות מקל על השגת מטרת הבריאות.

ג. חשיבותו של הטיפול הרפואי לאדם.

הרמב"ם רואה את הטיפול הרפואי כבעל חשיבות עליונה וכחלק מהקיום האנושי התקין ועובדה זו באה לידי ביטוי בדבריו על ספר הרפואות שגנז חזקיהו  מכיוון שהיו בו דברים הנוטים לענייני עבודה זרה. הרמב"ם מבאר כי סיבה זו הינה סיבת גניזת הספר האמיתית ולא עצם העובדה שנכללו בו עצות רפואיות מועילות ולכאורה אלה שהתרפאו בו לא בטחו בה' יתברך ובמקום לבטוח בו נתרפאו עפ"י עיון והשמה של העצות בספר זה. הרמב"ם מסמיך עובדה זו על היסוד האמוני הגדול שכמו שהקב"ה נתן לאדם אפשרות להשיג מזון ולהתקיים בו, כך, ישנם במציאות הטבעית רפואות שעל האדם להשתמש בהם למען שמירת והשגת הבריאות ואין הדבר שונה בעיקרון מהשגת הלחם למזונו. דברים אלה מחזקים את שיטתו ב"מבוא למשנה" שהקיום החברתי של מירב בני האדם הינו קיום משותף בעל יחסי גומלין וזיקה קיומית חזקה על מנת לאפשר את התועלת המירבית לכל  פרט שהינו חלק מהקיום המשותף. יחד עם זאת שמירת הבריאות הינה כה חשובה עד שהרמב"ם אומר עליה שכאשר יתמיד בה האדם יעמוד גופו על בוריו עד שיש ולא יבוא לידי חולי כל ימיו ולא יזדקק לרופא (כל זה בתנאי שלא נהג מנהג רע בהנהגותיו).

"ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזה מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק(מהרעב) האם נאמר שהסיר בטחונו מה' והוי שוטים יאמר להם כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני, ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו(פירוש המשנה, פסחים, פרק רביעי).

ד. מטרת הקודש:

ידועה ביותר הינה אמרתו של הרמב"ם ב"הלכות דעות" תחילת הפרק הרביעי:

"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא. שהרי אי אפשר שיבין או או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג את עצמו בדברים המברין (מבריאים) ומחלימים". באמרה זו באה לידי ביטוי דעתו הנחרצת שהמטרה הינה מטרת הקודש. על האדם לשמור על בריאות גופו ונפשו על מנת שיהיה כשיר לעבודתו יתברך.

הרמב"ם כולל את בריאות הגוף והנפש תחת מעטה אחד והשקפתו שכל פרטי המציאות מעידים זה על זה ומקורם אחד. "ואתה יודע שכל הדברים הללו קשורים זה בזה, לפי שאין במציאות כי אם ה' יתעלה וכל ברואיו"(המורה חלק ראשון פרק שלושים וארבע).

והנה אע"פ שתיקון הגוף קודם בהחלט לתיקון הנפש כדברי הרמב"ם עצמו במורה, הרי הקדמנו בחיבור זה את תיקון הנפש וריפוי תחלואיה עפ"י הרמב"ם מכיוון שהיא המטרה הנעלה יותר והחשובה.

ה. הגדרת הבריאות:

הבריאות הינה האיזון הנכון בין כוחות הגוף והנפש, בינם לבין עצמם וכן בין הגוף לנפש.

מהגדרת הבריאות נובעת הגדרת החולי והיא בעצם הערעור של איזון זה. הגדרה נוספת של הבריאות ניתן לקבל מדבריו של הרב"י מלוובאוויטש "הבריא אינו מרגיש את גופו", כוונת הדברים בפשטות הינה שהבריא גופו נשמע לו באופן כזה שהוא אינו חש כבדות או הפרעה בביצוע פעילותו.

ו. הגישה המאזנת הפשטנית.

לגישה המאזנת יתרונות רבים ועיקרה בתפיסה, הן לגבי הגוף והן לגבי הנפש שלמעשה אין להגזים בשום דבר, יש לכוון את הדברים למיצוע, הן בהנהגת הגוף והן בהנהגת הנפש ואז למעשה קל לו לאדם להגיע לדרך הנכונה והישרה בהנהגת הגוף והנפש. המקבילה של גישה זו בתחום הנפש הינה שיטת המוסר. חסרונה של השיטה שהיא אינה מטפלת בפרטים באשר לרפואה המונעת של הגוף ושל הנפש אולם הקלות שבה היא ניתנת ליישום מחפה במידה רבה על חלק מחסרונותיה. הדגמה של שיטה זו בעניין בריאות הנפש מופיעה בכתבי החזון איש בספרו "אמונה וביטחון" בו הוא מציע כיצד לטפל בתחלואי הנפש ע"י הגברת הכח המוסרי על הכח התאווני שהרי רבים מתחלואי הנפש והגוף נגרמים כתוצאה מריבוי התאווה ואכילת מאכלים טעימים לאדם אולם מאכלים אלה אינם בריאים ומזיקים בסופו של דבר. כך, גם בעניין בריאות הנפש, במקום שהאדם ילחם כנגד מידה אחת פחותה שבו, כגון תאוות הממון או/ו תאוות האכילה או/ו מידת הכעס עליו להתבונן באופן כללי על העניין ולהשתדל שבכל עת ועת שהכח המוסרי עפ"י משפטי התורה והמוסר יגבר על הכח התאווני.

ז. התועלת שבדת.

לדעת הרמב"ם בכל דת יש תועלת כנגד התאוות של האדם ומשיכתו לאיסורים וכוחה של הדת הינו במסילה שהיא מכינה למי שבוחר בה. ולא רק הדת היהודית אלא כמעט כל דת לוחמת במידה רבה כנגד הכח התאווני של האדם אף כי לא כל דת משכילה לנתבו באופן נכון ולעיתים כאשר דת מסויימת מגבילה את הכח התאווני יותר מידי הדבר יכול לגרום להיזק קשה ממה שדת זו נסתה למנוע. העמדת האל כבעל הבית של העולם וחובתו של האדם להשתופף בצילו ולסור למרותו עוזרת לאדם להגיע ולמצות את ההליך הטבעי של חייו שכן הליך זה מובנה ומושתת על הכח הטבעי שנקבע במציאות ע"י ה' יתברך. והאל הוא זה שנתן לנו את הכח והיכולת לקיים את מצוותיו.

האם כל טבעי הינו טוב ?

אין להיסחף לאחר ההגדרה שכל דבר טבעי הינו טוב, הרמב"ם מסביר נקודה זו במבוא למשנה. בסופו של דבר גם חלק מהסמים הממיתים מקורם מהטבע והנה הם מזיקים. ותשובת הדבר שהדבר תלוי באופן בו משתמשים בהם ומהו יעודם ?.

"ומהם מינים שאין אנו יודעים תועלתם ויש בהם תועלת לאדם שאינו יודע אותה. וכך הפרות מהם למזונו ומהם לרפא תחלואיו, וכך העשבים, וכך כל המינים. וכל מה שתמצא מבעלי החיים והצמחים שאין בו תועלת ואינו מזין לפי דעתך הרי זה מחוסר ידיעתינו, ומוכרח שיש לכל עשב ולכל פרי ולכל מיני בעלי החיים מהפיל עד התולעת איזו תועלת לאדם, והראיה לזה שבכל דור ודור מתגלים תועליות עשבים ומיני פירות מה שלא נתגלה למי שהיה קודם, ומפיקים מהם תועליות רבות, ואין ביכולת אדם להקיף תועליות כלל צמחי הארץ, אבל הדבר מתגלה ע"י הנסיונות בכל הדורות"(שם, שם). 

ח. עיקרי התפיסה הרפואית של הרמב"ם בהשוואה לתפיסה בת זמנינו:

התפיסה הרפואית של הרמב"ם מזוהה עם התפיסה הרפואית העתיקה אולם בטרם נמהר לשוללה ולהרחיקה עלינו להבין את ההבדל העיקרי בינה לבין תפיסת הרפואה המודרנית בת זמנינו. הבנה זו יכולה להעמידנו על תובנה איכותית שיש אולי להעמיק בה ולתת עליה את הדעת במחשבה נוספת. הרפואה המודרנית מבוססת על הבנת התהליכים הפיסיולוגיים של מרכיבי וחלקי הגוף השונים וחשיבותם לעצם המשך החיים וכמו כן למניעת פגיעה או/ו נזק לאיברים או/ו לתפקודם התקין וכאשר נזק כזה קורה מגייסת הרפואה את כל הנדרש לתיקון ושיפור המצב ע"י מתן תרופות מתאימות או/ו התערבות כירורגית. כמובן שהתהליכים הפיסיולוגיים שבגוף האדם הינם ברי מדידה עפ"י הרפואה בת זמנינו באמצעות מכשור רפואי מתקדם, מה שלא ניתן היה לביצוע בתקופת הרמב"ם. הנשימה והפעילות החשמלית של המוח נחשבים כתהליכים עיקריים בחיי האדם וכל הפסקה או/ו פגיעה בהם במקביל או/ו בהפרשי מופע לפעילות הלב הינם סיבה להפסקת החיים.

לעומת תפיסה זו  לב ליבה של התפיסה הרפואית של הרמב"ם נשען על המושג שנקרא "החום הטבעי", אובדן או/ו שינויים משמעותיים בחום הטבעי(כגון הפרשתו מחוץ לגוף האדם או החלשתו באופן משמעותי) מובילים להפסקת תהליכי החיים. המזון נתפס כגורם המספק את הדלק הנדרש להמשך קיומו של חום הטבעי בגוף האדם. למעשה לפי תפיסה זו בגוף האדם מתרחש תהליך של בישול המזון והעברתו לאיברי הגוף באמצעות הכבד, כך שמחד גיסא תהליך אספקת החום הטבעי נמשך ומאידך גיסא המזון מגיע לאיברי הגוף הפנימיים והחיצוניים ומאפשר את המשך תפקודם יחד עם הלחה העצמותית שהינה הרטיבות הטבעית של הגוף המונעת את התיבשותו. האדם יכול לחיות כל עוד נשמר החום הטבעי שבגופו ומאידך הלחלוחית הטבעית של גופו נשמרת. מכיוון שהכבד משמש ככלי עיקרי ל"בישול" המזון והעברתו לאיברי הגוף, בריאות הכבד נחשבה לגורם משמעותי ביותר המעיד על חיוניות ומצבו הרפואי של האדם.

המכשור הרפואי שעומד לרשות הרפואה המודרנית לא עמד לרשות הרמב"ם וסיעתו אולם את תהליך המדידה החליפו החיוויים שקיבל הרופא מגוף האדם ע"י מדידת חוזק ותכיפות הדופק, צבע, צמיגות ואיכות הליחות המופרשות מגופו יחד עם חיוויים נוספים אחרים.

למרות שקשה לנו לנסות לתאם בין התפיסה האיכותית הזאת של הרמב"ם (הנשענת ברובה על תפיסת העולם העתיק) לבין תפיסת הרפואה המודרנית נוכל לנסות ולראות מקבילות ביניהם מבלי שאחת מהן תסתור את השניה באופן מלא. כך, שעדיין נוכל להכיר ולהבין את החשיבה שעמדה מאחרי אותה רפואה ולנסות להעמידה במבחן המציאות.

בעוד שהרפואה בת זמנינו פועלת בעיקר על מדדים וחיוויים מגוף האדם, הרפואה העתיקה פעלה על בסיס הגישה האיכותית והמבט הכולל על האדם. גישה זו חסרה במידה רבה ברפואה בת זמנינו שבאמת קושרת בין תופעות שונות בגוף האדם אולם היא חסרה את החיבור הכולל והמבט המאחד על האדם ומכלול כוחותיו הגופניים והנפשיים ה"ניזונים" ו"מזינים" זה את זה.

ניתן לומר שגישתו של הרמב"ם הינה "איכותית" ולא "כמותית" שכן הגישה בימינו נשענת ברובה על הגישה ה"כמותית". לנו נראה שהגישה ה"כמותית" הינה הגישה הנכונה שהנה כן הינה מאפשרת לנו למדוד כל תופעה ולאפשר חזרה עליה, וכמו כן ניתן לאסוף מכלול של מדדים ונתונים על גוף האדם, הן אם זוהי תופעה גופנית (מדידות לחץ דם, דופק, קיבולת ומרכיבי אויר בריאה, פעילות העין וכלל הפעילות והחיוויים החשמליים שבגוף וכו') או שאם זוהי תופעה נפשית כגון מצבי נפש שונים שניתנים למדידה בהיות האדם ער או ישן ע"י רישום הפעילות החשמלית של המוח. והנה נפלנו בשבי עולם המדידה והמדדים ואנו מדדים בין רישום אחד למשנהו, בין צילום שני לשלישי ושוכחים את הגישה "האיכותית " שלפיה ניתן לאבחן גם כן את מצבו הנפשי והגופני של האדם. וכבר אמרו חז"ל "כלה שעיניה טרוטות כל גופה צריך בדיקה" שכן העיניים הינם ראי הנפש והגוף. והנה חסרונה הגדול של הגישה האיכותית לא רחק ממני וידוע שגם לגישה זו חסרונות רבים והעיקרי שבהם הינו שהפתח לטעות הינו גדול יותר, יחד עם הפתח לאבחון שרלטני של הוזים וקוסמים. ולכן גם את הגישה האיכותית יש לגדור בכללים ובאבחנות ולשימה תחת מי שראוי להשתמש בה באופן הנכון וכן יש לאגדה עם הגישה הכמותית אבל אל לנו לזלזל בה ולמנוע את התפתחותה.

ט. עיקרי התפיסה הרפואית של הרמב"ם:

איזק וקליין(מאמרם "פרקי רפואה שבהלכות דעות לרמב"ם" שהתפרסם במכלול טו – כסלו תשנ"ח) בחנו את השונה והמשותף בתפיסתו הרפואית של הרמב"ם המתוארת בהלכות דעות. תפיסה זו של הרמב"ם מבוססת אמנם על ארבעה יסודות (אדמה, אוויר, אש ומים), ארבע איכויות (יבש, קר, חם ולח) וארבע ליחות (דם, מרה צהובה, ליחה לבנה, מרה שחורה) ומתפיסה זו נגזרים סוגי רפואות שונים שנועדו לאזן את הלחות ולהמעיט השפעתה של לחה מסויימת יתר על המידה. גם כיום אופי הלחות בגופו של האדם מצביע במידה מסויימת על מצבו הבריאותי. הפרשת הלחה הלבנה מעידה על מצב של התקררות והפרשת הלחה הצהובה או/ו הירוקה מעידה על מצב של דלקת מוגלתית. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים שהלימוד המדעי היה מקובל באומתינו במקביל  לאומות אף כי אין עדויות שמדובר היה דווקא במדע הרפואי אלא יותר בחלק ממדעי הטבע ומדע האסטרונומיה, זאת בניגוד לעמדה שמצביעים עליה איזק וקליין במאמרם על הלכות דעות לרמב"ם ורומזים במאמרם זה שמדע הרפואה היה מפותח ומקובל ע"י אבותינו:

"דע כי המדעים הרבים שהיו באומתינו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו"(מורה נבוכים, חלק א, פרק עא). מהקדמת הרצאת הדברים ברור שהרמב"ם מדבר בעיקר על מדע האסטרונומיה ומדעי הטבע ולאו דווקא על מדע הרפואה.

עיקרי גישתו הרפואית של הרמב"ם למדעי הרפואה מובאים גם בהקדמתו למשנה, שם הוא מציין את ההדרגתיות ברפואת הגוף.

"כי הרופא הבקי כל זמן שהוא יכול ואפשר לו לרפות במיני מזון לא ירפא ע"י סמים, ואם יראה שהמחלה כבדה מכדי לרפאותה במיני מזון אז מרפא בסמים (תרופות) קרובים למזונות כגון מיני משקאות ותערובות ריחניים מתוקים, ואם ראה שהחולי כבד יותר ושדברים אלו לא יתגברו עליו וירפאוהו ישתמש בסמים יותר חזקים ומשקה את החולה את ה"סקומוניה"(פרקי משה), ו"חלב הפקועות"(שם צמח מרפא), וה"צבר"(שם כללי לצמח מר) וכיוצא בהן מהרפואות המרות הנגאלות"(הקדמה למשנה, סדר זרעים, הוצאת מוסד הרב קוק). 

י. חידושי הרמב"ם ברפואה.

במבוא לפירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט מביא פרופסור זיסמן מונטנר את חידושי הרמב"ם בתפיסות ובעקרונות מדעיים:

1.     ביקורת השיטה המדעית – בחינת נושא רפואי בעיון וצלילות הדעת ללא הטעית החושים, הדמיון או/ו סברות קדומות.

"תחילה מבחינה מתודית עקרונית:רגילים לראות ברוג'ר בייקון (המאה היג לספה"נ) כפותח תקופה חדשה בתולדות המדע. ואף הוא נשכח לימים רבים. עד אשר בא הריניסאנס המדעי כשלוש מאות שנה אחריו ואנשים כג'רדאנו ברונו, פרנציס באקון, גלילאי, יצרו את דרכי המחקר המודרניים, בהעמידם את הניסוי האוביאקטיבי כיסוד למדע במקום דרכי פלפול אסכולטי או אף אמונות טפלות ואסטרולוגיה ששימשו בימי הביניים בערבוביה. והנה לא נודע שהרמב"ם הקדים את כולם בביקורת השיטה המדעית.(פירוש לפרקי אבוקראט, מבוא מאת ד"ר מונטנר, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ז).

ביקורתו של הרמב"ם על המצאות מדעיות נעשית באמצעות כח ההתבוננות האמיתית הנקי משיקולים זרים ומדעות קדומות. ניתן לומר שגישתו של הרמב"ם לבני האדם ו"הישגיהם" התבטאה ברצון לעזור לכל אחד ומאידך ב"חשדנות מדעית" וזאת על מנת לאפשר עיון מדעי טהור ובחינה אמיתית של הדברים.

"אם יגיד לך אדם שמצא דברים ואישר (והוכיח) אותם בחושיו, גם אם אותו אדם יחשב בעיניך בתכלית היושר וכבר סמכא נעלה, היה זהיר בקבלת דעתו וסברתו. ואם ישתדל לשכנע אותך לקבל התיאוריח שלו, בה הוא מאמין ואשר באמיתותה הוא משוכנע (עליך לקבלה בביקורת הראויה) הרי לא יתבלבלו מחשבותיך (דעתך הביקורתית הצלולה) בחידושיו אלא שקול ובחון אותן הדעות והתיאוריות לפי מה שיחייב העיון הצלול מבלי להתחשב בטענותיו, שאישר אותן בחושיו. (כך תנהג) בין שיהיה הטוען אדם (נכבד) אחד, בין שתהיה הטוענת עדה שלימה בעלת אותה הדיעה. כי ההתפעלות (הרצון, התאווה והדעה הקדומה) מביאה את האדם למעשים מגונים ובמיוחד בשעת הפלוגתא"(פרקי משה, פרק עשרים וחמש).   

2.     שלושת השלבים הטיפוליים – כוללים את הרפואה המונעת, הטיפול בחולה בגישה

יחודית והטיפול בקמים מהחולי ורפואת הזקנים.

"הרמב"ם מדגיש את הצורך בגישה אינדיבידואלית לכל חולה ולכל מקרה, דבר המחייב מסירות והבנה לאישיותו של הסובל"(מבוא לפירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט, ד"ר מונטנר, הוצאת מוסד הרב קוק).

3.     טיפול במחלת הקצרת – ע"י שילוב בראיתה כמחלת עצבים שאפשר לטפל בה ע"י

     שילוב של טיפול נפשי ודיאטה מתאימה.

      "מפליא לראותו כמגדיר את קצרת הסמפונות, כמחלת עצבים, שאפשר להתקיף

       אותה באמצעי דיאטה מתאימה וטיפול נפשי יותר מאשר בתרופות. גם לדעה זו

       יש מהלכים בזמן החדש"(שם, שם).

           אמנם, יש להיזהר ביישום מעשי של הבחנה זו כי היא נתונה רק בידיו של רופא

           מומחה ואין קביעה זו של ד"ר מונטנר שוללת את הטיפול התרופתי שברוב מקרי

           הקצרת הינו נדרש ללא ספק אולם יש בה כדי לתרום להבנת תהליכי הטיפול

          המונע במחלה זו.

4.     היותו בין היחידים שמכיר ומזכיר את מחלת הסכרת.

"בין רופאי ימי הביניים הוא היחיד שמכיר ומזכיר את הדיאבטיס, גליאנוס מספר רק על שני מקרים שנתקבל בהם בכל הפרקטיקה שלו. הרמב"ם עוסק במחלה זו בפירוט....הוא מוצא את סיבת הדבר באקלים החם ובמים של הנילוס שמתוקים הם יותר מימי אירופה.....אנו למדים שהרמב"ם ניהל מעין כרטסת מדוייקת לכל המקרים"(שם, שם).

5.     טיפול בהרעלות שונות ובהכשות– הרמב"ם מציע את הטיפול הרציונאלי.

"הוא ידע להבחין בין ארס האפעה ובין ארס הקוברה, ...הוא ידע שהנגועים בראשון נפגעו בכלי הדם והם מרגישים כאש בגופם. ואלה שנפגעו באחרון מרגישים קור נורא ושיתוק איברים.   חלוקה ברורה כזאת בהשפעת הארסים נודעה ברפואה המודרנית רק כלפני 60 70 שנה"(שם, שם).

6. תיאור קצר וממצה של תופעות רפואיות – "הרמב"ם מתאר תיאור נפלא בתקופתו את אברי הרביה בעוד שתאורים של בני דורו מעורפלים או נוגדים למציאות"(מבוא לפירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט, ד"ר מונטנר).

 פרק שני – עיקרי תורת הנפש של הרמב"ם.

א. הנפש וחלקיה:

לפני בואנו לעסוק בדרכי רפואת הנפש לפי הרמב"ם שומה עלינו לבחון ולדעת את מבנה הנפש לפי השקפתו. אין ספק שהרמב"ם סובר כי נפש האדם אחת היא. בלשוננו יאמר שסברתו הינה שאישיותו של האדם אחת היא אע"פ שניתן להבחין בה בפעולות שונות אך כולם באות מאותה הנפש. אם תשווה דעה זו לדעת חסידות חב"ד המובאת בספר התניא הקדוש תימצא כביכול סתירה שכן דעת אדמו"ר הזקן שלאדם 2 נפשות:נפש בהמית ונפש אלוקית (בעלת רצון ותכלית לאהבה ויראה לה'). ישוב הסתירה יכול להיעשות אולי אם נאמר שהנפש הבהמית של אדמו"ר הזקן כוללת את כל מרכיבי האישיות שמונה הרמב"ם (ועל המרכיב השכלי ישנה שאלה) ואילו הנפש האלוקית איננה חלק ממרכיבי האישיות שמונה הרמב"ם בשמונה פרקים מכיוון ששם הוא מונה רק את הכוחות הטבעיים של האדם ולפיכך הינה חלק נפרד לחלוטין מהנפש שמדבר עליה הרמב"ם בשמונה פרקים אך הנושא קשה וטעון הבהרה. הרב קוק מקבל את דעת החסידות שמבנה הנפש הינו כפול אע"פ שטענת הרב אריאל הינה שנושא זה יש לבחון לפי דעת הרמב"ם.

הרמב"ם מפרט כוחות אלה בשמונה פרקים ובהקדמתו לאבות.

דע אתה המתבונן במאמר זה שלדעת הרמב"ם הנפש הינה גם כן כח גופני אע"פ שאיננה נראית בעין. (ראה מורה הנבוכים) ולפיכך יש לכוחותיה קץ וסוף ומה שנשאר מהאדם לאחר מותו הינו צורת האדם השלם שהצליחה להכיר ולעבוד את ה' יתברך.

"ההקדמה השתים עשרה, שכל כוח הנמצא מתפשט בגוף יש לו סוף כשם שלגוף יש סוף"

(מורה נבוכים, חלק שני, הקדמה) – בעניין זה סמך הרמב"ם על ההקדמות המוכחות לדבריו שהביא אריסטו. הרמב"ם מפריד בעיקרון בין שני חלקים של הנפש. החלק הראשון הינו אותו מרכיב הקשור לגוף ואע"פ שאיננו מרכיב גופני הרי הוא/היא מושפעים מתהליכי הגוף וזוהי הסיבה שהרמב"ם סובר שלנפש זו יש קץ וסוף. וחלק שני הינו מרכיב רוחני גבוה יותר בנפש האדם שקשור למעשה עם צורת האדם וזהו מה שנשאר ממנו לאחר מותו ומרכיב זה קשור בהכרח עם הכרת האל של האדם ולכן אינו מושפע לא מהבריאות ולא מהחולי, ונפש זו קרויה בלשון חסידות חב"ד ובדברי הרב"י "נפש אלוהית". זאת לעומת הנפש הצמודה לגוף בהתהוותו הקרויה בלשון החסידות "הנפש הבהמית". והנה נפש זו העומדת עם האדם בצמידות לגופו – אע"פ שמהותה רוחנית, הנה בכל זאת הינה מוגבלת בכוחותיה ואל לו לאדם לחשוב שנפש זו הינה אין סופית ומכאן שורש הזיקה העמוקה בין כוחות הגוף לכוחות הנפש ובלשון חסידות דבר זה יאמר "שלכל כח גופני יש יסוד רוחני המעמידו". והנה אל תבקשני להשיב מהו היסוד המעמיד את אותה הנפש שהרי כבר אמרו חז"ל "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים מעליהם" רק שיראה לי שגם הנפש הבהמית מקבלת הארה מהנפש האלוהית אך זהו אינו מעניין חיבור זה.

ובשמונה פרקים מפרט הרמב"ם את כוחות הנפש וחלקיה. לדעתו, יש למנות חמישה כוחות בנפש האדם והם:הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר וההוגה.

החלק הזן אחראי למעשה על כלל הפעילות ההתפתחותית של האדם והוא הנקרא הזן מפני שרוב קיומו הינו מהמזון ולכן הוא קשור לכלל הפעילות הפונקציאלית הקשורה למערכת העיכול , דחית המותרות מהגוף, הגדילה וההתפתחות, לחלק זה  קורא הרמב"ם החלק הזן.

החלק המרגיש הינו החלק הכולל את חמשת החושים הגלויים והם:הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש(כוח זה מצוי בכל חלקי הגוף ואיננו מיוחד לאיבר מסויים כמו שאר החושים). החלק המדמה הוא הכח שזוכר בו האדם הדברים שראה, מפרידם ומרכיבם בין אם היו במציאות ובין אם לא היו, לפיכך, אפשר שתהיה בהשגת כח זה טעות. כגון, שידמה האדם בעל חי בעל אלף עיניים או/ו דבר אחר שאינו קיים במציאות הטבעית.

תפקידו של הכח המדמה איננו ברור דיו ואם כי אסור על האדם ללכת בעקבות הכח המדמה ומנקודה זו מסתעפות טעויות רבות ועיוותים רבים בהכרה השכלית ובהכרת האמת, כלומר בגין התערבות הכח המדמה ונהיית האדם אחריו, הרי נראה שאחד מתפקידיו הינו לסייע לבריאותו הגופנית של האדם ליצובו ואפילו לשלמותו שכן לא ימצא אדם המשולל כח זה. לדברי הרמב"ם כח זה חזק אצל מנהיגי המדינות, הקוסמים וחלק מהסופרים והדבר ברור שהרי ימצא רבות שהכרת האמת רפויה בידם והכרת האמת באה

מהשכל ולכן הכח השכלי אצל החכמים חזק ואם יהיו שני הכוחות חזקים זוהי מתכונת הנביאים שהשפע השכלי שורה בם על המדמה ויחזו מראה נבואה ולא כל מי ששני כוחות אלה חזקים אצלו הינו נביא.

  החלק המתעורר הוא הכח שבו ישתוקק האדם לאיזה שהוא דבר או ימאסהו. ובחלק זה כולל הרמב"ם את כל מדות האדם ותכונות אופיו, כגון:הפחד ואומץ הלב. האכזריות והרחמנות. האהבה והשנאה . הכלים בהם בא לידי ביטוי חלק זה  הינם למעשה כל אברי הגוף כגון כח העין לראיה, כח הלב לפחד או/ו להעיז וכו'.

בריאות הנפש ברמה הבסיסית הינה תיקון המידות שמביא את האדם לאיזון הנכון. הרמב"ם מודה ומכיר חולאי נפש קשים יותר הבאים לידי ביטוי בחריגה בוטה מנורמה התנהגותית בחברה האנושית ונושא זה בא לידי ביטוי בדבריו על אותם אלה שהוא קורה להם "משוגעים". הרמב"ם סובר שיש להניח להם או/ו להתרחק מהם ולפעמים אינו מנסה לרפא אותם וזאת בניגוד להישגים הקיימים בתחום זה בימינו ע"י שימוש ברפואות המדכאות תופעות של אלימות קיצונית או/ו התנהגות שלוחת רסן.

מבחינת הרמב"ם בריאות הנפש הינה תיקון המידות ומבחינתו ותקופתו הטיפול הנפשי התבטא בעיקר בתיקון המידות אולם יש עדויות בפרקי משה ברפואה לטיפולים אנטי דכאוניים באמצעות טיפול תרופתי.

"ואתה יודע שתיקון המידות אינו אלא רפואת הנפש וכוחותיה, וכשם שהרופא המרפא את הגופות צריך שידע תחילה את הגוף שהוא מרפא אותו בכללו, וחלקי אותו הגוף מה הם, כלומר גוף האדם, וצריך לדעת מה הם הדברים המבריאים אותו וישתמש בהם. כך המרפא את הנפש, ורוצה לטהר את המידות, צריך שידע את הנפש בכל היקפה וחלקיה ומה גורם למחלתה ומה הוא המבריאה"(בשמונה פרקים פרק ראשון)

תרשים 1 – מרכיבי נפש האדם והבחירה החופשית

     נפש האדם אחת היא אולם

הינה בעלת מרכיב נפשי ומרכיב גופני

חלקי הנפש

הקשורים לגוף

האדם ולמהותו הפיסית

ובהם אין האדם בחירי

 

 

חלקי הנפש הקשורים

לפעילות הנפשית

המושפעים מבחירתו

ויכולותיו

המרגיש

הזן

מרכיב גופני בנפש האדם

                 תרשים 2 – מרכיבים רוחניים בנפש האדם 

המרכיב הרוחני בנפש האדם ובו לאדם יכולת ובחירה

חופשית

החלק המדמה

החלק השכלי

 

"המתעורר"

זהו למעשה אופיו של האדם כפי שמעוצב

בבחירת האדם

 

תרשים 3 – נפש האדם – מבנה כללי , יכולות והקשר לתורה ולמצוות

נפש האדם

הזן

המתעורר

השכלי

המדמה

המרגיש

יכולת

לימודית

זיכרון

תחושות

אופיו של האדם

ההתפתחות הטבעית והגדילה

הכרת

האמת

מושפע מהמצוות

תלמוד תורה

תלמוד תורה

מושפע מהתלמוד תורה

 

השאלה הנשאלת לאחר הצפיה במבנה הנפש וכוחותיה הינה: מהו הגורם המפעיל וממרכז את פעילות הנפש ? האם המבנה הנפשי הינו טכני בלבד ? או שיש גורם נוסף המכוון ומפעיל את הפונקציות השונות של הנפש ? ואם יש גורם כזה, האם הוא נתון לחלוקה ? הרמב"ם משיב כי הגורם המרכזי המניע את הנפש הינו "הרצון". רצון האדם הינו הכח המניע, המכוון והממרכז את פעילות הנפש לכיוון אחד והוא זה שנותן לה את הכיוון והמגמה התכליתית. דעת הרמב"ם הינה שרצון זה צריך להיות מכוון להכרת האמת והכרת האמת הינה הכרת האל ללא ספק. ניתן אם כך לראות בפעילויות הנפש השונות תוצאה של הרצון – הרצון הינו מהותו האמיתית של האדם. רצון זה צריך להיות מכוון לשם שמים, כך שכלל פעילויות הנפש יממשו את הרצון הזה. נניח שמדובר באדם בוגר הרוצה לישא אשה ולהקים בית. למרכיבי הרצון הזה תת רצונות רבים העוזרים לו לממש את רצונו העיקרי. אולם רצון זה לישא אשה הינו כפוף לרצונו האמיתי של האדם לקבלת עול מלכות שמים ולקיום תורה ומצוות, במצב כזה נשמרת אחידות הרצון.

תרשים 4 – הרצון הינו הכח המניע את מרכיבי הנפש ובמידה רבה נמצא מעליה

 

הזן

בריאות וחולי

בריאות

וחולי הגוף

המרגיש

המדמה

השכלי

המתעורר

הרצון

 

ב. תיקון המידות ע"י הליכה בדרך האמצעית:

לדעת הרמב"ם התורה והמצוות הינם רפואת הנפש אולם על האדם להשתמש בטכניקות נוספות על מנת לאפשר להכשיר את עצמו לקיום מצוות התורה בדרגתם העליונה ולכרן להשגת המטרה שהיא תיקון הנפש על האדם לעמול, להכשיר את עצמו ולהשתמש במרכיבים נוספים על מנת על מנת לתקן דעותיו ומידותיו. מרכיבים אלה הינם בחלקם בריאותיים וזאת על מנת לאפשר לו לעסוק בקיום המצוות שהינן התכלית העליונה ולא להיות מוטרד מבעיות גופניות וכן מרכיבי אימון נפשיים על מנת למצע מידותיו.

תורת הנפש של הרמב"ם שונה מהעיסוק הבלתי נלאה של אחדים מרופאי הנפש בזמננו בלבטיו ורצונותיו הכמוסים של האדם אלא עוסקת במציאות האישית הכוללת של נפש האדם כפי שהיא באה לידי ביטוי במידותיו ובמעשיו בפועל. בניגוד להתפרצותם של חלק מרופאי הנפש בני זמנינו להתיר לאדם כל סטיה בתחומי האישות שבין איש לאשה או/ו התודעה מושתתת תורת הנפש של הרמב"ם על עקרונות התורה והמצוה. אע"פ שתורת הנפש שפיתח הרמב"ם הינה יחודית בשיטתו להגיע לדרך האמצע ולאמן את האדם למצע ולתקן את מדותיו, הרמב"ם מקבל באופן מוחלט כחז"ל את המידות הטובות(אומץ לב, נדיבות, ענוה) ושולל את המידות הרעות שהבולטות שבהן הינן: הגאוה, תאוה מרובה וכעס.  תיקון זה של האדם הינו בא כחלק מהשלמות התורנית שעליו להשיג על מנת שקיום המצוות והתורה יהיה מושלם ונכון יותר. כמו שעל האדם שרוצה ללמוד תורה להיות בעל אופי נוח ומיושב, כך האדם נדרש להשלים ולתקן את מידותיו ותיקון זה מושג באמצעות מצוות התורה אך לעיתים נדרשת התערבות ומודעות חיצונית שעל האדם להפעיל מעבר להתייחסות למצווה כזאת או אחרת בפועל. למעשה הדבר בא לידי ביטוי בדברי הנביא "האמת והשלום אהבו" ומסביר הרמב"ם ש"האמת" אלה הינם המצוות המעשיות, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה ואילו "השלום" הינו תיקון המידות שמושג באמצעות מצוות התורה שכן כולם הינם למעשה "רפואת הנפשות". נמצאנו למדים שישנם 2 מרכיבים במצוות התורה: 

1.     "רפואת הנפשות ותיקון המידות" ככלל.

2.     תיקון הנפש וחולייה שהאדם מודע לו ומשיג אותו ע"י עמל והשתדלות.

נעיר כי האדם השלם משתדל לתקן את נפשו וחולאיה ולהשלימה לדרגה גבוהה של עבודת ואהבת ה' מעבר לרפואת הנפש הטבעית אולם אין תיקון זה מעניין המאמר כעת, זאת מכיוון שכדברי התנא "ראיתי בני עליה והם מועטים" – בני האדם שכל מהותם ותכליתם הינה העליה התמידית במעשה התורה והמצוות הינם מועטים ורפואת הנפש הבסיסית הנדרשת מכל אדם ואדם הינה עניין שכל אדם ואדם צריך להשתדל להשיגו.

רפואת הנפש למעשה הינה תיקון המידות, באמצעות תיקון זה של המידות. משיג האדם גם ביטחון ושמחה במעשיו. כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ראשון:

"ואתה יודע שתיקון המידות אינו אלא רפואת הנפש וכוחותיה, וכשם שהרופא המרפא את הגופות צריך שידע תחילה את הגוף שהוא מרפא אותו בכללו, וחלקי אותו הגוף מה הם, כלומר גוף האדם, וצריך לדעת מה הם הדברים המבריאים אותו וישתמש בהם כך המרפא את הנפש, ורוצה לטהר את המידות, צריך שידע את הנפש בכל היקפה וחלקיה ומה גורם למחלתה ומה הוא מבריאה".

למעשה, השמחה והביטחון שהאדם משיג תלויים בדרכו. ואם האדם הולך בדרך ישרה ואמיתית (וזה מושג בעיקר ע"י משפטי התורה וההשתדלות בדרכה) בריאותו הנפשית מתחזקת. "דעו כי האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף ולא מצאתי רפואה לרכות הלב, כהרכבת האמת והצדק, ולא הבטיחני אחוזת מרעים ועשתרות קרניים ושלח ושריון ככובע האמת(ההליכה בדרך הישרה מחזקת ומרפאת את הגוף ואת הנפש כאחד) ומגן הצדק" (אגרת המוסר לר' אברהם בנו).

בימינו, תורת הנפש הינה למעשה הכרת המבנה הנפשי של האדם והכוחות הפועלים בו, כאשר לתיקון המידות מושם דגש המתבסס על תרפיה התנהגותית אולם לאו דווקא על תיקון המידות ולמעשה כל ההבחנה הנפשית בין בני האדם הינה לגבי אלה המוגדרים כבריאים בנפשם ולבין אלה המוגדרים כחולים או/ו פגועים בנפשם.

למעשה, לתיקון המידות והנפש שמושג ע"י מעשה המצוות ותיקון המידות אין כמעט התייחסות בתורת הנפש של הזמן הזה ללא שימת לב לעובדה שלתיקון זה יש גם כן משמעות והשלכה רבה על חולאי הנפש אפילו עפ"י ההגדרות המקובלות בזמן הזה.

הדבר האחרון שיעלה בדעתו להתייחס אליו רופא הנפש בן זמנינו הינו מידותיו של המטופל. תיקון מידת הכעס חשוב אך ורק במידה וההתנהגות בשעת כעס איננה נורמטיבית ואז תפנה הרפואה הפסיכיאטרית או/ו מדע הפסיכולוגיה את המשאבים הנדרשים לסילוק מידת הכעס מהאדם וזאת על מנת לאפשר את התפקוד היומיומי. אולם אמירה כגון "לעולם אין לכעוס", או "אל לו לאדם להיות קמצן או פזרן בממונו" לא תאמר ולא תובא כחלק מהשיטה הרפואית, זאת מכיוון שאופיו הבסיסי של האדם איננו מעניינה של הפסיכיאטרה או/ו הפסיכולוגיה בת זמנינו. חיסרון זה בא לידי תיקון באמצעות הדת, תיקון המידות ותיקון הנפש שמושג ע"י הדת על מנת לעלות את סף הרגישות האנושית שלו כאדם ולעצב את אופיו ומידותיו ברמת שליטה גבוהה יותר מאשר זו המושגת ע"י הפסיכולוגיה.

ג. תיקון המידות וחוליי הנפש ע"י החכמים.

הבחנה זו של הרמב"ם יוצרת את הפעילות הנדרשת לתיקון הנפש ולרפואתה ע"י החכמים ולאו דוקא ע"י רופאים:

"וכשם שהחולים כאשר יודעים מחלתם ואינם בקיאים במלאכת הרפואה שואלים לרופאים ואלה מודיעים אותם מה שראוי להם לעשות, ומזהירים אותם ממה שהיו מדמין אותו ערב, ויכריחום לקחת דברים הנגעלים המרים המבריאים את גופותיהם ואז יחזרו לבחור את הטוב ולגעול את הנגעל, כך חולי הנפש ראוי להם לשאול את החכמים שהם רופאי הנפשות ואלה יזהירום מאותם הרעות שהם חושבים אותם טובות, וירפאום במעולה אשר בה מרפאין מידות הנפש שנבארם בפרק שאחר זה"(שמונה פרקים פרק שלישי).

מנגנון תיקון הנפש:

תרשים 5 – התרפיה הנפשית עפ"י שיטת הרמב"ם.

תיקון המידות

במידה ולא פעל לתיקון המידה הנדרשת או המידות

מידות ממוצעות

האם התיקון  קשה במובן זה שהינו הפוך מהמקובל ע"י רוב בני האדם ?

ריבוי מעשים הופכיים

מעשים הופכיים מועטים

כן

לא

 

הרמב"ם מדגיש שהמעבר מתכונת אופי אחת בעיתית לתכונה הממוצעת אינו זהה.

למשל, כוונת הדברים הינה באופן הבא:

אם ניקח את מידת השמחה הממוצעת לה נדרש האדם להגיע ונבחן אותה בשני קצותיה. הקצה האחד הינו העצבות והדיכאון והקצה השני המנוגד הינו עליצות יתר שאיננה מבוקרת ושני הקצוות הינן רעות. אולם בעת שעלינו לפעול למען החזרת האדם למידת השמחה הממוצעת, קל יותר להעבירו ממידת העליצות למידת השמחה הממוצעת מאשר ממידת העצבות (דיכאון) למידת השמחה הממוצעת. לכן, מעשי התיקון הנפשיים כלפי האדם הסובל מעצבות על מנת להחזירו לדרך האמצע יהיו רבים יותר מאשר אלה שננקוט כלפי מי שהינו עולץ יתר על המידה. וכך למשל, גם במידת אומץ הלב. על מנת להביא את מי שירא או/ו מי סובל מפחדים לדרך האמצע עלינו לנקוט יותר פעולות שבם יוציא את עצמו ממצבי הפחד מאשר עלינו יהיה לנקוט כלפי המעז העזת יתר.

 תרשים 6 – הטיפול הנפשי מאגד את הנפש והגוף כאחד

תופעה גופנית או נפשית

תופעה גופנית

תיקון הנפש

תופעה משולבת

פעילות נדרשת לתיקון הגוף ולתיקון הנפש כאחד

ד. קווי יסוד לרפואת הנפש עפ"י הרמב"ם.

1. הליכה בדרך האמת והיושר"האמת והצדק הם תכשיטי הנפש ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף" (עפ"י הבחנה זו הגוף הינו חלק מנפש האדם וכדבריו בשמונה פרקים "נפש האדם אחת היא, כלומר אישיותו של האדם כוללת ביחד , הן את המרכיב הנפשי והן את המרכיב הגופני ולכן האמת והיושר פועלים גם על הגוף)" – הבחנה זו הינה הבחנה חשובה מעין כמוה להבנת תורת הנפש והגוף של הרמב"ם.

 2. המיצוע – על האדם לחתור ולכווין את כל דרכיו במיצוע המידות.

"המעשים אשר הם טובים הם המעשים המאוזנים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד הגזמה והשני מיעוט, והמעלות הם תכונות נפשיות והרגלים ממוצעים בין שתי תכונות רעות שהאחת יתיר והשניה חסיר, ומהתכונה הזו יבואו אותם המעשים (שמונה פרקים פרק רביעי).

"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים

הראשונים שיהא האדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו. כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני. לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כעניין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהיה עמל בעסקיו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה וכעניין שנאמר טוב מעט לצדיק. ולא יקפוץ ידו ביותר. ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק (ליצן) ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו בינוניות ממוצעות נקרא חכם" (הלכות דעות, פרק ראשון).

ההליכה בדרך האמצעית מובילה לציווי האלוהי "והלכת בדרכיו":

"כך למדו בפירוש מצוה זו. מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנוין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן. להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות אליו כפי כוחו" (שם).

הרמב"ם קורא לאדם ללכת בכל דרכיו ודעותיו בדרך האמצע, למעט שתי מידות בהם הוא מורה את האדם לשלול אותם ממנו באופן מוחלט ו 2 מידות אלה הינם הכעס והגאוה

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח

ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים מאד מאד הויי שפל רוח. ואמרו שכל המגביה רוחו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך. ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו במקצתא (כלומר יהיה בנידוי). וכן הכעס מידה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחד. וילמד את עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו ואינו כועס (יעמיד פנים שהוא כועס אבל לא יכעס באמת). אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג את עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו דרך הטובה. ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורים. ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"(הלכות דעות, פרק שני).

 

והנה מי שנטה מדרך האמצע ירפא את השקפותיו הרעות שהן מחלות הנפש ע"י הנהגתם בקצה השני הנגדי שהוא היפך אמונותיהם.

"וכדי למחות עקבות ההשקפות (של עובדי עבודה הזרה שאסרו אכילת מיני בעלי החיים, כגון הבקר וכו') הבלתי נכונות הללו נצטווינו להקריב אלו שלושת המינים דווקא מן המקנה, מן הבקר מן הצאן תקריבו קורבנכם, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני"(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מו).

 

 

 

 

 

 

 

3. קניית המעלות הנפשיות מתבצעת ע"י ריבוי וחזרה על המעשים הטובים

 

כדברי רבינו בחיי ב"חובת הלבבות" ש"לאחר הלבבות נמשכים המעשים" סובר גם הרמב"ם שבריבוי המעשים החיוביים תוכשר הנפש וישתנו מידותיה לטובה. כגון הנותן צדקה לעשרה אנשים סך של 10 שקלים יחזק בנפשו את מידת הנדיבות יותר מאדם שנתן סך של 100 שקל לאדם אחד.

"וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו. יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו. ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם דרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה. נקראת דרך זו דרך ה'. והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו"(הלכות דעות, פרק א, הלכה ז).

 

 

4        הסרת ההיפעלויות הנפשיות

 

לדעת הרמב"ם אל לו לאדם להיות כמת שאינו מרגיש אולם גם הקצה השני רע הוא. כמו שהאדישות הינה מידה רעה, כך גם ההתפעלות הרגשית המוגזמת שאיננה נתונה לבקרת השכל והמחשבה הינה עניין לקלי דעת.

"ובעבור זה ציוו הרופאים להשגיח בתנועות הנפשיות ולהסתכל בהם תמיד ושיכוונו

השתוותן בעת הבריאות ובכל חולי, ולא יקדימו להן הנהגה אחרת בשום פנים. ויחשוב הרופא, כי כל חולה לבו צר, וכל בריא – רחב הנפש ולכן יסלק מעליו ההיפעלויות הנפשיות., המביאות לקוצר רוח, כי בזה תיארך בריאות הבריא והוא הקודם ברפואת כל חולה וכל שכן אם היה חוליו מיוחד בכוחות הנפש ובכליהם"(הנהגת הבריאות)

 

מהי הטכניקה להתגבר על ההיפעלויות הנפשיות ?

הרמב"ם מתווה דרך להסרת ההיפעלויות הנפשיות מהאדם.

המצבים הנפשיים השונים שיחווה אותם האדם הינם אלה שנותנים את אותותיהם במראהו הנוכחי ובמצבו הנפשי. מצבים נפשיים אלה הינם תולדה של החוויות שהאדם חווה ושל התייחסותו לאותם חוויות. כלומר, האופן שבו האדם מקבל את המצב הנפשי שבו הוא שרוי כעת משפיע על אותו מצב נפשי וניתן לראות שקיים משוב שלילי או/ו חיובי בין המצב הנפשי לבין אופן קבלתו ע"י האדם.

הדבר ניתן לתיאור באופן הבא:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תרשים 7– תיקון ובקרה על החוויה הנפשית שעבר האדם

החוויה הנפשית

 

מתן תגובה והתייחסות בנפש האדם

משוב שלילי או/ו חיובי

תגובה

מתוקנת

המשוב השלילי ממתן ומרסן את האפקט של החוויה ואילו המשוב החיובי מעצימה ללא צורך ומשפיע על חוויות כאלה בעתיד. 

לא יתכן שהאדם לא יושפע כלל מהחוויה הנפשית שעבר אולם התייחסות נכונה לחוויה יכולה להפחית את עוצמתה, בין אם החוויה חיובית ובין אם החוויה שלילית. הקושי האמיתי שנראה בעיון ראשון הינו ההתמודדות עם החוויות השליליות אולם גם החוויות החיוביות הינן בעיתיות במידה והאדם איננו מסוגל להתמודד איתן כהלכה.

על האדם להיות מודע למצבים נפשיים אלה ולנתב את מצבו הנפשי למצב הרצוי ע"י איזון כוחות הנפש ע"י ההתבוננות האמיתית בדברים.

כיצד באים אותם ההיפעלויות הנפשיות לידי ביטוי ?

אבחונם של מצבי הנפש השונים ניתן לזיהוי ע"י קולו של האדם, מראהו, החום הטבעי של גופו, איכות קולו ועוד.

5. הדבקות בה'

הדבקות בה' הינה הטוב האמיתי. למול הדבקות הזאת כל טובה או רעה גשמית הינם פחותי ערך. אמנם, הטוב האמיתי יכלול גם את העניינים הגשמיים אולם כל זה בתנאי שאלה הינם תואמים את המציאות האמיתית ואת צרכי האדם האמיתיים ולא את דמיונותיו הכוזבים. נקודה יסודית הינה שהאדם למעשה, שוגה בהבחנותיו ומדמה לעיתים את הטוב לרע ואת הרע לטוב. בדרכו להשגת הישגים כלכליים או/ו ברדיפת הממון לעיתים הוא מסכן את עצמו וגורם לעצמו אובדן חלקי או מלא של כוחותיו ושל גופו. השווה עם דעת הרב"י שכל הימשכות אחרי איסורי התורה והליכת הנפש אחר תאוותיה גורמת לנזק רוחני שתוצאתו הינה אף פיסית. 

6. שמירת בריאות הנפש ע"י שמחה , ביטחון וחיזוק הכח החיוני (ערנות).

אם עד כה עסקנו ברפואת הנפש לאדם הבריא או/ו מלכתחילה, הרי הרמב"ם מלמד את האדם כיצד יש להתמודד עם מצבים בהם נטה מדרך המיצוע או/ו הבחין בעצמו שמידותיו נוטות אל החסר, כגון מידת הכעס, אותה עליו להרחיק בתכלית וכן את מידת העצבות שכן השמחה עוזרת להתפשטות החום הטבעי והארת פניו.

ולאחר שהבנו את חשיבות תיקון הנפש נוכל להגיע לתיקון הגוף והשגת בריאותו

פרק שלישי – קווי יסוד ברפואת הגוף.

א. הנהגת בריאות הגוף כוללת לדברי הרמב"ם 7 מרכיבים.

1. היסוד הראשון הינו הינה הכרת גוף האדם ומערכותיו (האנאטומיה), צורת האיברים ופעילותם.

2 היסוד השני הינו ידיעת מצב האדם הבריא ושיעור בריאות כל איבריו.

3. החלק השלישי הינו הכרת הרופא בסוגי החולאים השונים וסיבותיהם עד כמה שאפשר  

    זאת לרופא.

4        היסוד הרביעי הינו התצפית הרפואית וכיצד ישער הרופא אם האיבר המסויים פעילותו ותפקודו התקינים וכן אם הוא חולה איך יבחין בין חולי וחולי, גם כאשר הסימנים דומים.

5. החלק החמישי הינו ההבחנה כיצד להנהיג את בריאות הגוף בכל עת ועת של חיי האדם ובכל עת במשך השנה(שכן בעת שמזג האויר משתנה צריכה גם להשתנות ההנהגה הרפואית, למשל במזג אויר קר על האדם לשמור על החום הטבעי שבגופו יותר מאשר בזמן שמזג האויר חם) ולפי כל איזור ואיזור שכן האקלים משפיע על בריאותו.

6.     החלק השישי הינו ידיעת דרכי הרפואה שינהיגו בהם החולים עד שתשוב הבריאות.

7.     החלק השביעי הינו ידיעת המזונות הנכונים והמתאימים ושישער מהי הכמות הנדרשת למאכלו ושיסתפק במספר מועט של תבשילים, הרחיצה ועיסוי הגוף, ידיעת סוגי החבישה ואמצעי הניתוח וידיעת הצמחים או/ו המחצבים המשמשים את הרופא (התרופות בפועל הושתתו בזמנו של הרמב"ם על צמחי רפואה, תרכובות מתכתיות, מזונות  והרכבות שונות שלהם).

"והרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים יותר מעט נזקו מאכילת הרבה מן המאכלים הטובים והבריאים. כי האדם כאשר יאכל מן המאכלים הרעים ולא ישבע מהם, הנה יתבשלו בישול טוב(כוונת רבינו שהם יתעכלו היטב) ויזינו האברים מהם בכל מה שיועיל, ויתחזק הכח הדוחה וידחה מותרותיהם הרעים. ולא יתחדש מהם נזק כלל, או יחדש מה שלא יהיה נזקו ניכר. ואולם השובע, ואפילו יהיה מן הלחם מתוקן המלאכה והבשר הטוב, לא יתבשל בישול טוב בשום פעם(פנים), וכבר זכרנו סיבת זה.  ואשר להישמר מן השובע הזהירו הרופאים מלאכול תבשילים שונים ושיספיק (שיסתפק) בכל אכילה בתבשיל אחד, כדי שלא ירבה מאכלו, ותיפסק התאוה קודם השובע, וינצל גם כן משינוי הבישולים: כי התבשילים השונים יתבשלו בישולים שונים, כל תבשיל לפי טבעו:ואולם עצת העבד בשיעור כמות המאכל למי שירצה הנהגת בריאותו הוא, לאכול בשעת שיווי האויר שיעור, שלא ימשוך אסטומכתו(קיבתו מבחינת העיכול) ולא יכבד עליה ושתוכל לבשלו. וכאשר יתבאר אליו כי זה השיעור הטוב, יבחר מאכל טוב לטבעו, והוא (שלא יעשהו) עטוש נפסד ולא יצמא וימצא בו עונג וקלות הטבע ממוצעת נוטה אל הרכות מעט, זהו מאכל טוב, יתמיד לקיחתו. וכל מה שיתחמם האויר, ימעיט מן השיעור, כי הבישולים בקיץ חלושים מידי כדי להתקבץ ע"י החום הטבעי, וכל מה שיתקרר האויר, יוסיף השיעור, כי הבישולים בחורף די חזקים לקבץ ולחזק החום הטבעי. וכל מה שיקרר, יסתם נקבי הבשר, לא ימנע השובע."(הנהגת הבריאות)

עיקרי שיטתו של הרמב"ם הינם:הימנעות מריבוי המאכל, הסתפקות בתבשיל אחד או שניים. הסיבה לצמצום בסוגי מאכלים שונים הינה כפולה. האחת לשם שמירה מהשובע, מכיוון כשיאכל האדם תבשיל אחד באופן טבעי הוא לא ירבה לאכול ממנו, והשנית הינה לשם שמירה מקשיי עיכול שכן לדעת הרמב"ם ריבוי סוגים שונים של מאכלים בארוחה אחת עלול להביא לקושי בעיכול המזון שנאכל באותה הארוחה. על האדם לאמוד את מצבו ולשער את כמות המאכל, סוג המאכל המתאים לטבעו ומזגו וכן למזג האוויר, כפי שכבר ראינו שבמזג אויר קר יש לאכול מאכלים חמים יותר(תבלינים חריפים) ואילו במזג אויר חם מאכלים קרים (כגון מיני מלפפונים או/ו פירות רטובים העתירים בנוזלים ותורמים לקרור הגוף). בחורף בעת שמזג האויר קר השמירה על חום הגוף מחייבת הוספה מסויימת בכמות המאכלים לעומת הקיץ.

"הרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים, יותר מעט נזקו מאכילת הרב מן המאכלים הטובים והבריאים. כי האדם כאשר יאכל מן המאכלים הרעים ולא ישבע מהם, הנה יתבשלו בישול טוב ויזונו האיברים....ויתחזק הכח הדוחה וידחה מותריהם הרעים, ולא יתחדש מזה נזק כלל"(הנהגת הבריאות, שער ראשון, סעיף 1).

למעשה, בגישה זו המאכל נבחן לאור כמותו, איכותו, זמנו ומקומו ויכולתו של האדם להתגבר עליו, כלומר לעכלו בצורה מיטבית ולהפיק ממנו את מלוא התועלת באופן שמחד גיסא יזין את האדם באופן מיטבי ויתפרק בגוף האדם ללא משקעים רבים וכבדים.

ב. סיבת התחלואה העיקרית

סיבת התחלואה העיקרית נובעת מיצירת ליחות מעופשות ע"י שינויי מזג אויר או/ו אכילת מאכלים שתורמים ליצירתם בריבוי כמות ואיכות ירודה, ללא סדר נכון, ניקיון לקוי של הגוף מהמותרות, ללא התעמלות, סיבוכים שונים של התקררויות(הרמב"ם הזהיר מאד מסיבוכי ההתקררות והנזלת מכיוון שלדעתו סיבוכים אלה גורמים לחלק גדול ממחלות הפרקים והנשימה) והרגלים רעים נוספים עלולים להביא לחלק גדול מהחולאים.

תהליכים אלה כאשר הינם מלווים בפגיעה בתהליך העיכול, היפעלויות נפשיות מיותרות , הפרת האיזון בין הלחות של הגוף מהווים לדעת הרמב"ם את סיבת התחלואים העיקרית.

התייחסותו לבריאות הלב הינה שולית במידה רבה, לעומת זה מוזכרת בדבריו התייחסות למחלת הסרטן שמכונה בפיו "המורסה הסרטנית". להערכתו את המורסות הסרטניות לא ניתן למנוע לגמרי אולם ניתן לעכב את תהליכי התפתחותם .

 לדעת הרמב"ם יש קשר אצל הנשים בין הורקת דם הנידה לבין הסרטן בשדי הנשים.

הורקת דם הנידה הינה גם אמצעי לניקיון הגוף אצל האשה וריבוי החום הטבעי (מחזור זה הינו גם סיבה מסויימת לאריכות חיים יחסית)."כי ברוב הדם ירבה החום"(שם, שם)

"המורסא הידועה כסרטאן, רוב מה שיתחדש בשדי הנשים, אם לא ינוקה גופיהם בנדות. ואם תהיה זאת הצריכה כפי מה שראוי, הנה האשה תישאר על בריאותה תמיד, מבלי שישיגה מהחליים כלל"

המסקנה האופרטיבית הינה שעל האשה להשתדל שעיתות נידתה לא תיפסקנה טרם בוא העת הטבעית לכך.

 חלק מלחות הגוף העליון ניתנות להורקה באמצעות פעולת המעים.

"ופעמים יהיה הלחות ההיא היורדת מן הראש, או מאברים אחרים, אשר תתילד באצטומכא ובמעים"(פרקי אבוקראט, מאמר שביעי).

ג. פגיעה בחום הטבעי

סיבת הפסקת החיים העיקרית הינה לדעת הרמב"ם בפגיעה בחום הטבעי והיא גם זאת שיכולה להביא לתחלואים שונים.

ישנם 6 סיבות המניעות את החום הטבעי ועלולות לגרום לפגיעה בו. תוצאות הפגיעה בחום הטבעי הינן חמורות ועלולות לגרום להפסק החיים. הסיבות המשפיעות על החום הפנימי מבחוץ הינן 6 סיבות: הפרשתו מחוץ לגוף, נטייתו והתכנסותו כלפי פנים יתר על המידה, התמלאותו, חוסר נשימה והשחתת איכותו.

הפרשת החום הטבעי – יש ותהיה כתוצאה משמחה רבה הבאה לאדם בפתע פתאום ואז הגוף עלול להתקרר באופן מסוכן. הדבר דומה למנורה שעלולה להיכבות כתוצאה מזרימת רוח חזקה.

השחתת החום הטבעי – כגון מי שנפחד או/ו נבהל באופן פתאומי ובמיוחד אצל זקנים שאצלהם החום הטבעי הינו נמוך וראה מעשה שרה ויצחק כאשר שמעה על מותו כביכול "פרחה נשמתה".

התמלאות – דבר זה דומה לטביעה וקורה כאשר נמנעת כניסת האויר לריאות. במצב זה קורה לחום הטבעי דבר דומה למה שקורה לאורה של המנורה, שעה שעודף השמן בה מרבה את השומן ומכבה את הלהבה.

היעדר הנשימה – כאשר נמנעת כניסת אויר לריאה, אזי מצטברות הפרשות עשנות בלב ומכבות את החום הטבעי. במצב זה קורה לחום הטבעי דבר דומה למה שקורה לאורה של מנורה, שעה שכופים עליה כלי אטום, שאז מצטבר העשן והאור כבה.

השחתת עצם החום הטבעי – בגין שאיפת אויר קר מידי או/ו אויר מעופש.

השחתת החום הטבעי ע"י השחתת איכותו – דבר זה עלול לקרות כאשר הוא מתלהט מאד וכתוצאה מכך נמס ומתקרר, כגון מי שמרבה לשהות בבית מרחץ חם מאד, או בשמש חזקה או בקיץ חם מאד. במצב זה קורה לחום הטבעי דבר הדומה למה שקורה ללהבתה של מנורה הכבה, כאשר שמים אותה מול אש גדולה או בשמש חזקה מאד.

במידה והאדם נשמר מאותם סיבות העלולות לפגוע בחום הטבעי, הרי הוא יוכל להגיע לאורך החיים הטבעי שלו.

"אין אצלנו קץ קצוב לחיים, ואמנם בעל חיים יחיה כל זמן שיתחלף מה שיאבד מלחותו החיונית, ותעמוד בעינה, לא תיפסד, כמו שזכר גלינוס שסיבת המות היא הפסד שיווי החום הטבעי. והפסדו בא מסיבות המניעות אותו מבפנים, ומסיסות הבאות עליו מבחוץ....והיות שהדבר כך כמו שתיארנו, ויש גם כן שיארע המות מפגיעות הגופים הקשים, אם בקטיעה, מפגיעת החרב או כלי הברזל החד וניתוק החיבור, או בריצוץ, מפגיעת האבן או שאר הגופים הקשים אשר יכו בגוף בעל החיים מכה עזה, או בנפילה מן המקומות הגבוהים – לכן כאשר ישמר האדם מאלו הסיבות אשר זכרנו, לא ימיתוהו הפגעים, ויגיע אל אורך החיים הטבעי"(תשובת הרמב"ם אל ר' יוסף בענין הקץ הקצוב לחיים).

ד. כללי שמירת בריאות הגוף

כללים אלה מנויים בעיקרם הלכות דעות והינם:

1        קיום חיי האישות למען המשך הקיום האנושי ותיקון הגוף והזהירות מריבוי התשמיש, עניין זה של הקשר בין ריבוי התשמיש לכוחות הגוף לא ברור לרופאים כיום, מכיוון שהם אינם נותנים דעתם כיצד ההנהגה הנפשית של האדם משפיעה על חיי הגוף בהיבט זה. הרפואה של היום המבוססת על התצפית הרפואית והניסיון המצטבר קטנה מלהתייחס לאמיתות אלה ולאופן בו חלק מההנהגות הדתיות משפיעות על הגוף ואחת הסיבות לדבר שקשה למדע לערוך מחקר בנושא או/ו שאותם אנשי מדע מעוניינים בביצוע אותה ההפרדה בין מישורים אלה.

"שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העיניים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכוחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חיליך. כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו. וכוחו תשש".... (פרק ד, הלכה יט).

"אע"פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד. ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח. וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא. ולא בסוף הלילה כשהוא רעב. אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה. הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו. אמרו חכמים אפילו שיחה קלה בין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ולא יהיו שניהם לא שיכורים ולא עצלנים ולא עצבניים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישנה. ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עימה כדי שתתיישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד. כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים ובישנים ראויים לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך יהיו לו בנים כמו אותו העם"(פרק ה, ד). 

2        שמירה מהשובע, דחיית וסילוק הלחות יחד עם ניקיון המעיים לפני האכילה ואחריה.

"וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה. וקודם בעילה ואחר בעילה. וקודם שייגע ויתעמל ואחר שייגע ויתעמל. וקודם שישן ואחר שישן. ובשיעור הכל עשרה"(משנה תורה, הלכות דעות, פרק ד, הלכה טז).

"ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יחזיק מותרו בשום פנים. אלא בעת הצורך ישתדל לדחותו. וראוי שלא יקח האדם מאכל ולא יכנס למרחץ ולא יבעול ולא יישן ולא יעשה התנועעות עד שיבדוק עצמו גם כן"(פרקי משה).

"כוונתינו בזה השער לספר דרכים יקל זכירתם והעשייה בהם רב התועלת בהנהגת הבריאות(כוונתו שאלה הינם כללים רפואיים פשוטים אולם בעלי תועלת רבה לאדם), והם מאמרים כוללים לגדולי הרופאים. מהם מאמר אפוקראט "התמדת הבריאות בהישמר מן השובע והשברון מן היגיעה". והתבונן איך חיבר אפוקראט הנהגת הבריאות בשני דרכים כללים. והם:שלא ישבע האדם ושלא יטרח כדי שלא יפסיד תועלת ההתנועעות וההתעמלות וזה, כי השובע והיא האכילה עד שתסור תאוות המאכל. יחייב מילוא האיסטומכא ומשיכתה (התרחבות הקיבה) וכל אבר שיהיה נמשך, יתפרקו חיבוריו ויחלשו כוחותיו בהכרח(כוונתו שבהרחבת הקיבה ע"י ריבוי המאכל יש נזק מצטבר לקיבה), ולא יעכל האסטומכא המאכל ההוא בישול טוב בשום פנים, ויחדש השברון וחולשת התנועה וכובד המאכל, וכל שכן כאשר ירבה לשתות מים אחר המאכל המשביע(כוונתו שתלווה את האדם תחושת כובד)....וכך אמר גאלינוס בזה הלשון:"מי שירצה שלא יחלה כלל, ישים כוונתו שלא יתחדש לו הפסד בישול(כוונתו שלא תהיה פגיעה בתהליך העיכול), ולא יתנועע אחר המאכל" ובעבור זה הצורך (הנזק שעלול להיגרם לאדם אם הוא אוכל יותר מכדי שובעו או שאוכל כדי שובעו ואינו מונע את עצמו משביעה) הזהירו כל הרופאים מן השובע וציוו, שימשוך אדם את ידו מן האכילה בעוד התאווה דביקה בו, קודם שתסור, וישמור ממשיכת האסטומכא ומלואה. והרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים יותר מעט נזקו מאכילת הרבה מן המאכלים הטובים והבריאים. כי האדם כאשר יאכל מן המאכלים הרעים ולא ישבע מהם, והנה התבשלו בישול טוב ויזינו האברים מהם בכל מה שיועיל, ויתחזק הכוח הדוחה וידחה מותריהם הרעים (גם במאכלים הרעים נמצא גרעין טוב המזין את הגוף ולכן אם יורחק החלק הרע בכוח הדוחה ישאר החלק הטוב והמזין). ולא יתחדש מזה נזק כלל, או יחדש מה שלא יהא נזק ניכר. ואולם השובע, ואפילו יהיה מן הלחם מתוקן המלאכה והבשר הטוב, לא יתבשל(כוונתו לא יתעכל) בישול טוב בשום פעם(פנים), וכבר זכרנו סיבת זה(מכיוון שהקיבה איננה יכולה להתרחב ולהתכווץ כראוי). ואשר להישמר מן השובע הזהירו הרופאים מלאכול תבשילים שונים ושיספיק (שיסתפק) בכל אכילה בתבשיל אחד, כדי שלא ירבה מאכלו, ותיפסק התאוה קודם השובע, וינצל ג"כ משינוי הבישולים. כי התבשילים השונים יתבשלו בישולים שונים (כוונתו שמשך ואיכות העיכול שונה מתבשיל לתבשיל), כל תבשיל לפי טבעו:ואולם עצת העבד בשיעור כמות המאכל למי שירצה הנהגת בריאותו הוא, לאכול בשעת שיווי האויר שיעור, שלא ימשוך אסטומכתו ולא יכבד עליה ושתוכל לבשלו (לפרקו היטב ע"י תהליך העיכול, דעת הרמב"ם הינה שתבשיל בכמות מועטה שיאכל בעת הנכונה יתפרק היטב בתוך גופו ויזין היטב את הגוף וירחיק הגוף כל מותרותיו של אותו תבשיל, השווה דעת בעל התניא למאכל שעולה לקדושה כאשר הוא נאכל בכוונה לשם שמים כפי שנאמר בכל דרכיך דעהו). וכאשר יתבאר אליו כי זה השיעור הטוב, יבחר מאכל טוב לטבעו, והוא שלא יעשהו עיטוש נפסד ולא יצמא וימצא בו עונג וקלות הטבע ממוצעת נוטה אל הרקות(הרכות) מעט, זהו מאכל טוב, יתמיד לקיחתו. וכל מה שיתחמם האויר, ימעיט מן השיעור, כי הבישולים בקיץ חלושים (מידי) כדי להתקבץ ע"י החום הטבעי, וכל מה שיתקרר האויר יוסיף השיעור, כי הבישולים בחורף (די) חזקים לקבץ ולחזק החום הטבעי. וכל מה שיקרר, יסתם נקבי הבשר, לא ימעט (ימנע) השובע"(פרקי משה).

עמדתו של הרמב"ם באשר לניקוי מידי של מותרות הגוף, מופיעה גם בדברי חז"ל ובשולחן ערוך באיסור שלא להשהות את הנקבים. להשהית הנקבים ישנם, הן היבטים רפואיים והן היבטים תורניים לשמירת קדושת האדם וההתרחקות מכל תועבה. והרי אין לך דבר ברור מזה שלתורה יש מבוא בטבע והיא משלימה אותו מצד הבחירה הנכונה והרצויה לאדם "ובחרת בחיים".

"וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני(הלכות מאכלות אסורות, יז, לא-לב)"

בעניין הנזק שהצטברות לחות מסויימות בגוף עלול להביא, מקבל הרמב"ם את דעתו של גליאנוס(גליאנוס היה אחד מגדולי הרופאים של הזמן העתיק, 131 לפנה"ס, לגליאנוס היתה השפעה רבה על עולם הרפואה שנים רבות לאחר מותו, חלק ניכר מתרופותיו היה תרופות צמחיות, עד היום קוראים לרפואה המתבססת על חלקי הצמח השונים בשם רפואה גליאנית, ראה ויקיפאדיה האנציקלופדיה החופשית באנטרנט) ומאשרר אותה. את הנזק שיש בהצטברות הלחות מכירה כמובן גם רפואת ימינו, הן בהיבט התרופתי והן באמצעות הפסיותראפיה. למשל, כשהאדם סבל מדלקת ריאות מצטברים בגופו לחות שאחד מתפקידיה של הפסיותראפיה הינו לסלקם. אולם הרמב"ם מחדד את הנושא על מנת למנוע מצב של צבר של אותם לחות שלדעתו שקיעתם האיטית בגוף הינה מזיקה מאד.

"הדברים אשר ראוי שיורקו הם הלחות המולידות החליים, אשר כבר בא להם הניקיון בלתי שלם, והאיברים שראוי שיורקו מהם, והמקומות אשר הם טובים לניקוי, הם בני המעיים, והאצטומכא, והמקווה, והרחם(אברי הוצאת מותרות הגוף), והעור. ועם זה גם כן החיך והנחיריים, כאשר רצינו ניקוי המוח. וראוי לרופא שיסתכל ויזכור בידיעת נטיית הטבע"(פירוש לפרקי אבוקראט, מאמר ראשון. אבוקראט הוא היפוקראטס 377 – 460 לפנה"ס היה רופא יווני שנחשב לאבי הרפואה במערבית ומחבר שבועת הרופאים, היפוקראטס הוא אבי תורת ארבע הליחות – לפי תורה זו, כאשר עקב גורמים חיצוניים יש עודף או חוסר באחת הליחות, יהיה האדם חולה, עוד טען היפוקראטס...הרופא אמור לעזור לטבע באמצעות הקזה או הוספה של ליחות. היפוקראטס הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, בשבועתו, הקרויה כיום "שבועת היפוקראטס":שמירת סודותיו הרפואיים של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. את שבועתו נשבעים רופאים מתחילים בעולם כולו, עפ"י ערך "היפוקראטס" בויקיפדיה).

"הרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים, יותר מעט נזקו מאכילת הרב מן המאכלים הטובים והבריאים. כי האדם כאשר יאכל מן המאכלים הרעים ולא ישבע מהם, הנה יתבשלו בישול טוב ויזונו האיברים....ויתחזק הכח הדוחה וידחה מותריהם הרעים, ולא יתחדש מזה נזק כלל"(הנהגת הבריאות, שער ראשון, סעיף 1).

למעשה, בגישה זו המאכל נבחן לאור כמותו, איכותו, זמנו ומקומו ויכולתו של האדם להתגבר עליו, כלומר לעכלו בצורה מיטבית ולהפיק ממנו את מלוא התועלת באופן שמחד גיסא יזין את האדם באופן מיטבי ויתפרק בגוף האדם ללא משקעים רבים וכבדים.

"אמר העבד:לו הנהיג האדם עצמו כמו שינהיג בהמתו אשר ירכב עליה, היה ניצל מחלאים רעים רבים. וזה, כי אתה לא תמצא אחד מבני האדם, יתן מספוא לבהמתו יותר מידי, אלא ישעירהו אליה, לפי מה שתוכל לסבול – והוא, יאכל יותר מדאי, מבלי שיעור ומחשבה"

(הנהגת הבריאות, שער ראשון).

הרמב"ם מזהיר מפני עודפי שומן בגוף ומפני סתימות בעורקים, הרמב"ם מפליג באזהרתו דווקא לגבי העוסקים בעבודה פיסית מכיוון שכאלה היו רוב הפועלים בימיו.

"שומן הגוף המופלג לבעלי העמל סכנה, כאשר הגיעו ממנו בתכלית האחרון (מוגזם).....

כי הנה הוא צריך שיהיה בעורקים ריקות, לקבל מה שיגיע אליהם מהמזון"(פירוש לפרקי אבוקראט, מאמר ראשון).

3        עיכול נכון ומניעת אימוץ הקיבה.

"לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רבים באים. ובמה ירפה אדם מעיו אם יתאמצו מעט. אם היה בחור יאכל בבקר בבקר מלוחים שלוקים מתובלים בשמן זית ובמורייס(ציר של דגים, המלקט) ובמלח. ואם היה זקן ישתה דבש מזוג במים חמים בבוקר ויהא כמו ארבע שעות ואחר כך יאכל סעודתו. ויעשה כן יום אחד או שלושה או ארבעה ימים אם צריך לכך עד שירפו מעיו"(הלכות דעות, פרק ד, הלכה יג). 

4        שינה במידה סבירה.

"היום והלילה כ"ד שעות. די לו לאדם לישן שלישן שהוא שמונה שעות. ויהיו בסוף הלילה כדי שתהיה מתחילת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות. ונמצא עומד ממטתו קודם שתעלה השמש. לא יישן אדם לא על פניו ולא על עורפו אלא על צדו. בתחילת הלילה על צד שמאל . ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה כמו שלוש או ארבע שעות. ולא יישן ביום".(פרק ד, הלכה ה). 

           הרמב"ם סובר שעדיף לאדם שלא יישן ביום ואע"פ שאינו נותן טעם בדבר נראה

           לי שסיבת הדבר תלויה בכך שביום כל מערכות האדם פעילות והסדר הטבעי                

           שקבע הבורא ב עולמו הינו שהשינה תהיה  בלילה, יחד עם זאת מכיוון שההרגל

           נעשה טבע שני ואם הורגל בשנת היום, הדבר לא יזיק לו כך כך באומרו "והשינה

           תעזור על הבישול, וכל שכן למי שהרגיל השינה ביום". לעומת דברים אלה איזק וקליין סוברים שהטעם לאיסור השינה ביום הינו תורני ולא בריאותי "רבנו פוסק כאן כדברי רב במסכת סוכה"(שם, חלק ב). ומביאים כהוכחה את דבריו ההפוכים בהנהגת הבריאות "השינה תעזור על הבישול, וכל שכן למי שהרגיל שינה ביום"(הנהגת הבריאות, שער ראשון, סעיף 3). קביעה זו שלהם תמוהה שכן מעיון בהלכה זו נראה שכל דבריו בה מושתתים על הבנה רפואית אע"פ שלא מן הנמנע שבספר שהוא בעיקרו ספר הלכה ופסיקה היה הרמב"ם תחת הרושם התורני המסויים של "והגית בו יומם ולילה". אמירה שונה בעניין זה המובאת ב"הנהגת הבריאות" איננה סותרת ואת ההבדל בגישות ניתן לנמק

לאו דוקא בהבחנה בין המישור ההלכתי למישור הרפואי אלא בגישה שהשינה שונה מאדם לאדם וההרגל נעשה טבע שני ובעזרת ההרגל ניתן לשנות קביעות שנכונות לכלל, כפי שכבר נאמר  אולם יש להיזהר בעניין שינויים אלה

5        סדר נכון באכילה.

הרמב"ם סובר שאת הסדר הנכון באכילה ישיג האדם ע"י הקדמת המאכל הקל(להתעכל) למאכל הכבד(שקשה להתעכל). יבדוק את עצמו בטרם יאכל, יכנס לאכילה מתוך מצב של תנועה ופעילות, ימנע את עצמו משתיה בתוך האכילה וזאת כדי שלא להציף את המזון בקיבה ולאפשר לו להתעכל יפה יפה ע"י מיצי הקיבה. כמו כן יפסיק את אכילתו בעודו שבע כדי להשאיר מקום בקיבה ולא לאמץ מידי את כוחות העיכול.

           "מה שראוי שתתחיל בו בהנהגת הבריאות הוא ההתעמלות ואחריו המאכל,

           והמשתה ואחריו המשגל, ויפעל בכל אחד מאלו השיעור השווה"(פרקי משה,

           המאמר השבעה עשר).

           האכילה הנכונה כוללת גם מנוחה וישיבה נכונה ואיסור אכילה תוך כדי תנועה.

           "לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל, ולא יהלך ולא ירכב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבהמעיו, וכל המטייל אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים"(..................)

תהליך האכילה צריך להסתיים באכילת מזון שסוגר את המעים והקיבה.

"אחר האכילה יאכל כל המקבץ מהם...כמו הספרגלים (החבושים) ולא ייקח מאלו כי אם מעט, כדי שיחזק ויסתום פי האסטומכא"(הנהגת הבריאות)

6        שלילת המאכלים הרעים ובחירה בטובים שבהם במיצוע הדעת.

חלק ממאכלים אלה היינו אומרים עליהם כיום שהם עתירים בחידקים.

"יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם. כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים. והגבינה המלוחה הישנה. והכמהין ופטריות

והבשר המליח הישן. ויין מגתו. ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר. הרי אלו לגוף כמו סם המות. ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים

7        רפיון המעיים וניקויים.

"לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין בכל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חלאים רבים באים. ובמה ירפה אדם מעיו אם יתאמצו מעט. אם היה בחור יאכל בבוקר בבוקר מלוחים..................

"ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יחזיק מותרו בשום פנים. אלא בעת הצורך ישתדל לדחותו. וראוי שלא יקח האדם מאכל ולא יכנס למרחץ ולא יבעול (ולא ישן) ולא

          יעשה התנועעות עד שיבדוק עצמו גם כן"(הנהגת הבריאות). 

8        פעילות, התעמלות  ותנועה.

הפעילות והתנועה הכרחיים לדעתו להפעלת מערכות כל הגוף ולחיזוק הזיקה ביניהם וכך מושגת תועלת לאיברים החיצוניים ולאיברי הגוף הפנימיים.

"ראוי שלא תעלים עיניך מתנועת הגוף, כמו שנוהגים אנשי החכמה(בלשון ימינו כוונת הדברים לכל מי שאינו עוסק בעבודה פיסית ממש), אשר ישקטו היום והלילה כולו, אך ראוי שתניע הגוף והאיברים כולם תנועה שווה, ושיעשה כל אבר מעשהו ויקבלו תועלת האיברים כולם, החיצונים והפנימיים"(פרקי משה ברפואה, המאמר השבעה עשר).

     ההתעמלות הטובה והמועילה הינה לפני האכילה וזאת כדי שהגוף יתחמם בטרם

     האכילה ואילו מיד לאחר האכילה טוב יותר לאדם שינוח כדי שלא להפריע לתהליך

     העיכול. במידה והאדם נוהג אחרת המזון מותרות המזון מגיעים לגוף והאדם עלול

     לחלות.

      "ההשקט רוע גדול בשמירת הבריאות, כמו שהתנועה טוב גדול. וזה שהאנשים לא

      יחלו, אם יקרה להם רוע עיכול ולא יתנועעו אחר המאכל תנועה חזקה. וכמו

       שההתעמלות היותר חזקה טובה קודם המאכל, כן אחר המאכל היא רעה מכל

        הדברים."(שם, שם).

ככלל, נראה שהרמב"ם התנגד להתעמלות מאומצת מידי והמליץ לאדם מהישוב לעסוק בהתעמלות שבה האדם מפעיל רק אחוז מסוים ממלוא כוחו.  כמו כן, מיני ההתעמלות החזקים ביותר עלולים לאמץ  את הגוף במידה כזו שהיכולת המנטלית תרד, זאת בגלל

שימת הדגש הבלתי נלאה על הפעילות הפיסית.

"מיני ההתעמלות החזקים מיבשים הגוף וישימוהו קשה, מאוחר החוש, מאוחר התבונה"(פרקי משה המאמר השמונה עשר).

דווקא וגם בעת שהאדם מתעמל יכול הוא לשלב בין כוחות הגוף והנפש. שילוב זה יכול להתבצע בעת שהאדם מבצע את הפעילות הגופנית וההתעמלות מתוך שמחה.

מתוך זה נראה שהרמב"ם לא עודד את הספורט התחרותי אולם הספורט צריך להיות חלק בלתי נפרד מחיי האדם ובו תבוא לידי ביטוי גם צורתו כאדם.

"המשובח שבמיני ההתעמלות (שיתעמל) עד יגיעת הגוף, שתרגיל הנפש, ותשמח בו. כמו הצידה והשחוק בכדור. כי תנועת הנפש מן הצחוק והשמחה דיה שיגיעו משיעורה. כי רבים סרו חולייהם מהם בסיבת שמחה שישמחו בלבד... וראוי שתחדש כוונתך בעניין תנועת הנפש...כפי מעלת הנפש על הגוף, ותכוון בכל מיני ההתעמלות, שתחבר בהם לבעליהם עם היגיעה שמחה ושעשוע וגילה(שם, שם).

באופן מעשי התועלת הגדולה בשמירת הבריאות ע"י ההתעמלות הינה בשמירת החום הטבעי של הגוף ולדעת הרמב"ם חום זה מתיך את הליחות והמותרות של הגוף. מותרות אלה הינן חלק מתהליך העיכול , המסת המאכל  והעברתו ע"י הדם לכל אברי האדם. מכיוון שתהליך זה איננו מושלם, ההתעמלות מסייעת להשלמתו ומונעת משקיעת עודפי המאכל בגוף (בלשון ימינו נקרא להם שומנים בדם, אולם הרמב"ם בגישתו האיכותית ולא הכמותית שאינה באה לידי ביטוי במדדים מסויימים מיטיב להגדירם).

"אמר העבד:לו הנהיג האדם עצמו כמו שינהיג בהמתו אשר ירכב עליה, היה ניצול מחלאים רעים ורבים. וזה כי  אתה לא תמצא אחד מבני האדם, יתן מספוא לבהמתו יותר מידי, אלא ישערהו אליה, לפי מה שתוכל לסבול – והוא, יאכל יותר מידי, מבלי שיעור ומחשבה. כמו כן יחשוב ענייני תנועת בהמתו ויגיעה, כדי שתעמוד הבריאות ולא תחלה והוא לא יעשה זה בגופו ולא ישים מחשבתו (בהתעמלות) אשר היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים...כי ההתנועעות וההתעמלות תבעיר החום הטבעי והנה ייתילדו מותרות בגוף. ואפילו יהיה המאכל בתכלית טוב האיכות ושווי הכמות, ההתנועעות וההתעמלות תכלה אותם – ובהתעמלות ידחה נזק רוב ההנהגות הרעות, אשר יתנהגו בהם רוב האנשים. ואין כל תנועה התנועעות והתעמלות. ואולם תיקרא התעמלות התנועה החזקה או החלשה או הכוללת לשניהם, והיא התנועה הכבידה, אשר תשתנה ממנה הנשימה. ויתחיל האדם להרבות נשימתו. ומה שיוסיף על זה, הוא יגיעה, ר"ל התעמלות החזקה מאד תיקרא יגיעה. ולא כל אחד יסבול היגיעה ולא יצטרך אליה גם כן. אבל הטוב בשמירת הבריאות, לקצר ההתעמלות, ואין ראוי שתהיה ההתעמלות כי אם על ריקות האסומכא(לאחר) הניקוי מן המותרות (נקיון המעיים), ר"ל השתן והיציאה. ולא יעשה את ההתעמלות בחום החזק ולא בקור החזק, והטוב שבעיתים להתעמלות – תחילת היום, אחר אשר יעור (האדם) משנתו, אחר הניקוי מן המותרות, כמו שזכרנו. וממאמרי גליאנוס הכוללים בהנהגת הבריאות אמרו:כמו שהתנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה אחר המאכל כולה רעה. ודע, כי התנועה אחר המאכל מזגת מאד, ר"ל (לא) תנועה מקומית, (ולא) משגל, (ולא) מרחץ, בעבור כי הזקם רב, וכל שכן למי שגידיו צרות ודקות בטבע(דווקא לאנשים שמנים לעיתים עורקיהם צרים ובעת שיתאמצו בבת אחת יכולים לבוא לידי סכנה), כי נזק זה גדול. ואולם ראוי אחר המאכל שיתעמל מעט באורך ביתו שיעור מה, (כדי) שיפול מאכלו בתחתית האיסטומכא ויתחמם עד שיתבשל...והשינה תעזור על הבישול, וכל שכן למי שהרגיל השינה ביום".

הרמב"ם, נאמן לשיטתו שעל מיני ההתעמלות להיות סבירים וסבילים ולכן הוא מעדיף את ההליכה על פני הריצה. כמו כן, סובר הרמב"ם שהעת המתאימה להתעמלות הינה בתחילת היום.

דעת הרמב"ם שטוב לאדם אם ירחץ גופו לאחר ההתעמלות שהיתה בה יגיעה רבה מהרגיל: "ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב מאד"(הלכות דעות)

9        שהייה בסביבה מאווררת ובעלת איכות אוויר טובה.

"ערך אויר המדינות לאויר המדבריות והיערות כערך המים העבים והעורים אל המים הזכים והדקים. וזה כי המדינות לגובה בניניהם וצרות הדרכים ורוב מה שיותך (כוונתו לפסולת שהיא תוצר לוואי של השוכנים בערים) מהשוכנים בהם וממותריהם ומתיהם וצואת בהמתם והעיפוש שיתעפש ממאכלם – ישיב כל אוירם מעופש. עכור עשני ועב, וישובו הרוחות בהתאם לכך(כוונתו שעובדה זו באה לידי ביטוי באיכות האויר הירודה באותם מקומות) והאחד ממנו לא ישער במה שימצאהו. ואם לא תהיה לך בזה עצה (כוונתו ברירה, כשאין לך ברירה להתרחק ממקומות עירוניים), כי הנה גדלנו במדינות(לא תמיד ניתן לאדם מטעמים שונים להתרחק מהעיר) וכבר התרגלנו להם, צריך לפחות שיבחר מן המדינות מדינה מגולת האופקים(שאינה מיושבת בדוחק), וכל שכן לרוח הצפונית והמזרחית(בפשטות כוונתו שהיא מקוררת ומוארת), והגבוהות על ההרים והעירות מעטות האילנות והמימות. ואם לא תהיה לך גם בזה עצה. רוצה לומר להתרחק מן העיר(השתדל) לפחות לשכון בקצה המדינה (העיר) ובצד שמאל (צפון) וממזרח ממנה. ותהיה העמידה בבית גבוה הבנין, ורחב החצר, שיעבור בו רוח השמאלי(צפון) והשמש. כי השמש תתיך עיפושי האויר ותדקדק אותו ותזככהו. ויכווין להרחיק מקום בית הכיסא ממקום העמידה בתכלית מה שיוכל, וישתדל עם זה לתקן האויר וליבשו בבשמים ועישונים(לאויר מרובה הלחות נספחים המותרים והעיפוש ולכן על האדם להעדיף את האויר היבש), במה שראוי לפי השתנות האויר. וזה עיקר בהתחלת ההנהגה מהנהגות הגוף או הנפש(הנהגת הבריאות שער הרביעי).

הניקיון החיצוני מטרת התורה, לאחר טיהור הדעות והמעשים (שנא)

"אשר לנקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב"(מורה נבוכים, חלק שלישי פרק לג).

          דעת הרמב"ם הינה שהאדם יכנס למרחץ רק לאחר שהמזון כבר התחיל להתעכל

          ולא לפני כן, זאת על מנת שפעולת העיכול לא תופרע ע"י המאמץ שברחיצה.

        הרמב"ם סובר שעל מנת שהעיכול יושלם כיאות יש להימנע מהפרעות לתהליך זה.

         על מנת לחסן ולחשל את גופו על האדם לרחוץ גופו במים חמים ואח"כ בפושרים

         ואח"כ בצוננים. תהליך זה אמור לחסן ולחשל את הגוף מפני התקררויות והשפעות

         מזג האויר. כמו כן עליו לכסות את ראשו על מנת שלא יתקרר.

"דרך הרחיצה, שיכנס האדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. ולא יכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן. ואחר כך ירחץ גופו בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. ולא יעבור על ראשו מים לא פושרין ולא צונן. ולא ירחוץ בצונן בימות הגשמים. ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו. ולא יאריך במרחץ אלא כשיזיע ויפרך גופו ישתטף ויצא ובודק עצמו קודם שיכנס למרחץ ואחר שיצא שמא יהא צריך לנקביו. וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה. וקודם בעילה ואחר בעילה. וקודם שישן ואחר שיישן. ובשיעור הכל עשרה:כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון כדי שלא תשלוט בו רוח קרה. ואפילו בימות החמה צריך להיזהר. וישהה אחר שיצא עד שתתישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות ואחר כך יאכל. ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה הרי זה יפה מאד. ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ. ואם צמא כשיצא מן המרחץ ואינו יכול למנוע עצמו יערב המים ביין או בדבש וישתה. ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף הרי זה טוב. ולא ירגיל אדם להקיז דם תמיד. ולא יקיז אלא אם יהיה צריך לו ביותר. ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא מעט בימי ניסן ומעט בימי תשרי. ומאחר חמישים שנה לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם ויכנס למרחץ בו ביום. ולא יקיז ויצא לדרך. ולא ביום שיבוא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל. וינוח ביום ההקזה ולא ייגע ולא יתעמל ולא יטייל. 

10   . שמירה מהתקררות(מניעת השפעות של מזג אויר קר או/ו רוח קרה)

"רבים הם אשר יקלו בעיניהם הנוזלים, ר"ל הם דומים בסכלותם (בלא יודעים) מה שיתחדש מהם לרוב אם הזלת החוטם, כאשר ירדו לחוטם, או צרידות הקול או השיעול אם ירדו לקנה הריאה. והטוב בו הוא, שיזהר וישמור מן הנוזלים בחורף ובקיץ, ושילבש האדם בגדיו בהיותו עוד בתוך המרחץ. וישמור ראשו לעולם מן הקור החזק המביא לנוזלים, וכן מן החום החזק, שיתיך את המותרות הנקרשות אשר במוח וירדו, והם הנוזלים החדים. וכל הנוזלים, החמים והקרים, לרוב יישפכו לחללי הריאה וימלאו אותם פתאום לרוב (מפני רוב הליחה היורדת) ומפני חולשת המקבל.  ותחליש את כוח הדוחה מהוציא אותה ע"י השיעול, ותחניק את האדם,...או יחדש לו חולי העמידה (אסטמא), שהוא קוצר הנשימה ופעמים ירדו לחלל המעים, ....ופעמים ירדו אל קשרי הפרקים ויתחדש כאב הפרקים, ופעמים ירדו לגופי האברים הפנימיים, לחלליהם, ותתחדש מוגלה באבר ההוא, ותתחדש מוגלת הריאות(דלקת ריאות) ומוגלת הכבד...ולזה צריך שמירה מן הנוזלים(הנהגת הבריאות שער רביעי).מים איסורים רבים שהם איסורים מפני הסכנה בשתיית משקים מגולים.

רוב האיסורים האלה אינו תקף בימינו עקב התפתחות שיטות קרור ואחסון חדישות שלא היו נהוגות בימיו.

הרמב"ם מסכם את השקפתו הכוללת בעניין שמירת הבריאות במתן עצה כוללת לאדם לעסוק בהתעמלות הגוף, להקפיד על רפיון המעיים והרחקה מעצירות יחד עם אכילה מבוקרת ומועטת כמפתח לשמירת בריאות הגוף.

"ועוד כלל אחד אמרו בבריאות הגוף. כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק. ואפילו אוכל מאכלות הרעים. וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל. או מי שמשהא נקביו. או מי שמעיו קשין. אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה. כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות. והוא עיקר לכל החולאים. ורוב חולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים הרעים. או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כלומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא מצרכיו"(שם, יד-טו).

ניתן לסכם את הדברים בזהירות מריבוי התאווה, תהיה אשר תהיה ובמיעוט התענוגים. הרמב"ם אינו אומר בשום מקום שהאדם ירחיק את עצמו מהרגש התאווה לחלוטין, כי זה לא אפשרי אלא למי שהוא בדרגת רבינו הקדוש אבל שאר בני אדם די להם שימעיטו את תאוותם לעיתות המותרים ושיהיו כל מעשיהם בהנחיית השכל כדבריו "כל מעשיך יהיו לשם שמים". במידה והאדם אינו נוהג כך הוא עלול לכלות את גופו טרם הגיע עתו הטבעית. לאדם כזה שנהג מנהג רע ישנם דרכים יחודיות לטיפול.

"כי רוב להיטות ההמון והתפקרותם אינה אלא בזלילה במאכל ובמשתה ובתשמיש, וזה הוא המבטל את שלימות האדם הסופית, והמזיק לו גם בשלמותו הראשונית, המפסיד רוב מצבי אנשי הערים והנהגת הבית. כי ברדיפה אחר עצם התאווה כדרך שעושים הסכלים, יבטלו התשוקות העיוניות, ויפסדד הגוף ויאבד האדם בטרם בו עתו הטבעי"(מורה נבוכים, חלק שלישי פרק לג).

והנה בעניין זה התירו חלק מהמתפרצים בין רופאי הנפש לאדם לעשות ככל אשר עולה על רוחו בחושבם שכל תאווה צריכה לצאת מהכח אל הפועל, אם האדם רוצה בכך והתירו לאיש משכב זכור ולאשה משכבי אשה ולהשחית הזרע ח"ו וביאת אשתו נידה מכיוון שלדעתם הנפסדת כל נטיה של הנפש לאחד הקצוות הינה נטיה נכונה שאין לאדם שליטה עליה מכיוון שטבעו הביאו לכך והנה אין לך פגיעה באמת גדולה מזו. שכן האדם הינו בעל בחירה ואם ירצה ילמד את עצמו ללכת ההיפך מתאוותו עד שיחזור לדרך האמצע.

ה. תרופות הרמב"ם.

חשיבותם של תרופות הרמב"ם מוזערה  לאור ההתקדמות שהושגה במתן התרופות של ימינו והתישנותם של תרופות אלה. אולם, מכיוון שתרופות אלה התבססו בראש וראשונה על תרכובות מזון שונות ומזונות המוכרים לנו כיום, עלינו להפריד בין תרכובות מזון רפואיות שהשימוש בהם עבר מהעולם לבין שמירת הבריאות א/ו טיפול בתחלואים שונים ע"י המזון. השימוש במזון כמרפא מקובל גם היום על הרפואה המודרנית. ולכן כמו שדבריו על הרפואה המונעת ושמירת בריאות הגוף והנפש, לא אבדו ממשמעותם, כך גם חלק מהמזונות של הרמב"ם עשויים לתרום לבריאות הגוף. הבחנה זו אינה באה לידי ביטוי בעבודתם של יצחק איזק ואלכס קליין ומפשט דבריהם נראה שכל הרפואות, הן אלה שמבוססות על המזון והן אלה המבוססות על תרכובות מזון או/ו צמחים אינן בעלי ערך.

"מובן שהתרופות נתיישנו ואין להם ערך רב לאור הרפואות היעילות ביותר של ימינו"(חלק א', פרקי רפואה שבהלכות דעות לרמב"ם מאת י. איזק וא. קליין, מכלול טו). בהמשך מאמרם מתייחסים איזק וקליין לעקרונות הרפואיים ומשתדלים למזער את כל התועלת המוצגת בכתבי הרמב"ם במזונות או/ו בתרכובות המזון, תוך כדי שמירה על ביצוע אנליזה לעקרונות הרפואיים של הרמב"ם וניסיון נאה להראות שחלק מהתפיסות שהיו מקובלות בימי הרמב"ם מתחדשות בימינו, בעיקר בהיבט הקשר בין הגוף לנפש. למשל, בנושא ה"מזג" (אופיו של האדם) והשפעת הליחות או/ו המרות על אופיו. הכוונה לארבעת המרות והשפעתם על אופיו של האדם, כאשר "אדם שגוברת בו ליחה אדומה או דם – תגובתו הרגשית מהירה, שקטה וחולפת, הוא עירני, אמפולסיבי, עליז אופטימי ואוהב חיים ותענוגות" במאמרם מציינים איזק וקליין "עד היום לא מצאה הפסיכולוגיה המדעית תחליפים למושגים האלה. אדרבה, תפיסת קדמונים זו שתהליכים פיסיולוגיים מעוררים מצבים נפשיים נתחדשה לאחרונה ע"י האנדוקרינולוגיה הרואה בהורמונים מקור להתנהגותו הריגושית והרצונית של האדם"(שם, חלק א, פרק ד). בהמשך מתייחסים איזק וקליין לנושא הפירות והירקות כמרכיב בריאותי מזין ומביאים את דברי הרמב"ם באשר לאכילת פירות עשירי נוזלים לפני הארוחה כי הם מועילים "כדי לרכך את המעים" (הנהגת הבריאות, שער ראשון). הנהגה זו לגבי אכילת הפירות נכונה באשר רק למקצת הפירות ובעיקר התאנים והענבים, לעומת רוב הפירות שנראים כמזיקים בדרגה כזו או אחרת וזאת עפ"י דברי גליאנוס שמנמק את הצורך להימנע מלאכול פירות מפני ש"לחות הפירות הם חומר הקדחת", הווי אומר הפירות עלולים ליצור מיני חולאים בגוף. בניגוד לדעות אלה, שמקורן ברפואה העתיקה מביאים איזק וקליין את דבריו של פרופסור עזרא זוהר (בריאות ללא אמונות תפילות, זמורה – ביתן, ת"א 1987) כי "פירות מומלצים ללא הסתייגות להיכלל בתפריט בכמות גדולה יחסית, בגיוון עונתי". "אלה מכילים רק פחמימות ולעיתים כמות קטנה של חלבון, בד"כ אין בהם שומן, רובם עניים במלח בישול, עשירים באשלגן וכמובן בויטמין C  ובויטמינים אחרים, כן הם מכילים כמות גדולה של מים, ובנוסף לכך – סיבים צמחיים שאינם נאכלים". נראה , בעיון ראשון שבעניין הפירות והירקות נצחו רופאי ימינו את הרמב"ם וסיעתו והדעות בעניין הפירות השתנו לאמת שיש בתועלת שבהם. יחד עם זאת נראה לי שחששו של הרמב"ם מהפירות נובע מעודף החומציות שבהם, כפי שתוכל לראות זאת בדבריו בהלכות דעות "לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות ולא ירבה מהן"(פרק רביעי). אותם פירות שאינם מתוקים דיים או/ו אינם בשלים דיים עלולים לגרום לחומציות יתר בגוף האדם והיא היא סיבת הקדחת שמתייחס אליה גליאנוס. ביסוס מסויים לרעיון זה ניתן למצוא בעבודתם של בוקריוס וקרושינסקי(מחלות נפוצות ודרכי טיפולן, הוצאת ברונפמן, 1974) בעניין הגורמים למחלת הקצרת. הרמב"ם סובר שהגורם הטכני העיקרי למחלת הקצרת הינו הפרשת ליחה מאיזור הראש והמוח שמשפיעה על היצרות והתרחבות קנה הנשימה, כך שחולה הקצרת מתקשה בתהליך נשיפת האויר החוצה. יחד עם זאת סובר הרמב"ם שיש קשר בין מחלה זאת למערכת העצבים של האדם. דעה זו שקולה במידה מסויימת למקובל היום כסיבה למחלת הקצרת והיא היצרות קנה הנשימה של החולה המביא לידי קושי בנשיפה או/ו שאיפת אויר.

הדיאטה שממליצים עליה בוקריוס וקרושינסקי מתבססת במידה רבה על דיאטה מתאימה. לטענתם האיזון של חומצות ובסיס מופר אצל חולי קצרת בהתאמה להפרעות במערכת העצבים הוגטאטיבית. בוקריוס וקרושינסקי מציעים דיאטה על בסיס מזונות אסורים (העשירים בבסיס) ומותרים (מזונות חמוצים). "על סמך האיזון של החומצה והבסיס בקשר למערכת העצבים הוגטאטיבית מבוססת דיאטה חמוצה, המופיעה כאן, משום שבמקרים רבים הביאה לתוצאות טובות מאד לאחר שימוש ממושך". קשה שלא לראות את הקשר בין הפירות החמוצים שהרמב"ם מונע אותם לבין הפירות הטריים (תפוזים, לימונים, אשכוליות..) שמונעים אותם בוקריוס וקרושינסקי מכיוון שהם אחד הגורמים העקיפים או הישירים המביאים לתופעות אלרגיות אצל חולי הקצרת. אצל חולי הקצרת ישנה תגובה עודפת ורגישות יתר להתקררויות או/ו הצטננויות שמביאים בסופו של דבר להתקף או לקשיי נשימה. ומכאן הקשר להימנעות מאכילת פירות חמוצים, כגון תפוזים והתבססות על אכילת תפוחים מבין הפירות. נכון הדבר שהרמב"ם אוסר את אכילת הפירות החמוצים והטריים לכל אדם אך כאן מהפרט אולי ניתן ללמוד על הכלל.

קביעה זו איננה סותרת בעליל את המלצתו של פרופסור זוהר באשר לפירות אך יכולה להבהיר את התייחסותם של הרמב"ם וגליאנוס והסתיגותם מהפירות.  הפירות שאותם מציע הרמב"ם להקדים לאכילה הינם הפירות או/ו הירקות שמכילים אחוז גבוה של מים ולכן לדעתו יש בהם תועלת בפתיחת המעים לתחילת תהליך האכילה.

בכתבי הרמב"ם מופיע החומץ כרפואה מקררת ודוחה את המותרות. איזק וקליין מתייחסים לנושא החומץ כתרופה ידועה עד כלפני מאה שנה.

"עד לפני קצת יותר ממאה שנה השימוש בחומץ ברפואה היה נפוץ ביותר. כנראה שהניסיון לימד שהוא מועיל למניעת מחלות וריפויין – מה שגם מוכח לפי הידע המדעי של ימינו, אולם נמצאו חומרי ריפוי טובים יותר......מדברים אלה משמע שלחומץ מספר תכונות: יש לו תפקיד פעיל בחילוף החומרים שבגוף – כח דוחה, הוא שימושי בתור חומר חיטוי טבעי למניעת זיהומים ולריפויים – כח מונע, והוא מקרר."(שם, חלק א). בהמשך עבודתם מתייחסים איזק וקליין לסוגי מאכלים שונים.

בעיקרון ממליץ הרמב"ם להעדיף את התרופות הקלות על החזקות בכל מצב שהדבר ניתן.

"ויבחר בעת החולי רפואות הקלות ולא החזקות".

תרופות הרמב"ם מתחלקות ל 2 מרכיבים עיקריים" התרופות שהינן חלק מההנהגה הבריאותית הטבעית של הבריא שבהם כולל הרמב"ם  למעשה את המזונות הבריאים, המזונות שהחולה או/ו המתרפא יאכל ואילו המרכיב השני כולל את כל הצמחים או/ו תרכובות המזון שהרופא מכין לטובת החולה. תרופות אלה מטרתם הינה לאזן את טבעו הגופני של האדם (כגון בימים החמים לאכול מזונות קרים על מנת לצנן את חום גופו ובימים הקרים לאכל מאכלים חמים יותר על מנת לשמור על טמפרטורת גוף מאוזנת) ובחלקם השני מושגת הרפואה ע"י המסת והיתוך הליחות, כאשר רוב המרכיבים הרפואיים תכליתם להמיס את הליחות שלדעתו (כדעת הרופאים היונים) שקיעתם בגוף מביאה לחלק גדול מהחוליים.

המאכלים הבריאים בד"כ מאופיינים בכך שהם מתעכלים בקלות ואינם מכבידים על מערכת העיכול. אינם חריפים מידי או/ו חמוצים מידי ואינם סותמים את מעבר המזון.

הרמב"ם מציין שהמזונות המתאימים לחולה במחלת הסרטאן הינם דיסת שעורים, מי חלב וכמה מסוגי הירקות."מזונות בעלי הצרעה הגדמיית והסרטאן רובם מי כשך השעורים ומי החלב"(פרקי משה, מאמר תשיעי). לא ברור טעמו אך יתכן שמדובר באיזון שבין המרה השחורה שהפכה הוא המרה הלבנה המיוצגת כאן ע"י מי החלב ודיסת שעורים.

אנו נתמקד ברפואות הרמב"ם הקלות המושתתות על המזון.

ו. כוחותיהם ותכונותיהם של מקצת מהמזונות

1. השמן.

טוב לניקוי כלי הנשימה. "כשך השעורים(דיסת שעורים) שמחזק הכח ומנקה כלי הנשימה מן הליחות....וכשיתעב החולה כשך השעורים, הנה הנכון והטוב שבמזונות אחריו הוא דג הסלעים...ומלח ושמן בשווה"(פרקי משה, מאמר שמיני). השמן עוזר גם להרקת המעים ומשמש כמרכך את הטבע. "והיותר טוב שתמצא שישימו מאכליהם ירקות מבושמות בשמן ומורייס"(פרקי משה, פרק תשיעי).

2. היין:

"היין דרכו לבשל הליחות אשר לא נשלם בישולם, ומגיר השתן והזיעה ועוזר השינה"(פרקי משה, מאמר עשרים ואחד).

היין לדעת רבנו מזיק לצעירים אולם טוב לזקנים מכיוון שהוא מעורר אותם. כמו כן היין במידה מועטה כאשר הוא מהול במים עוזר לתהליך העיכול.

"אף על פי שהיין ימלא הראש ויזיק המוח ויחממו ויחדשו חוליים רעים קשים...אבל השיעור המועט כשלוש ארבע כוסות בעת עיכול המאכל תועלתו בהנהגת הבריאות ורפואת רוב התחלואים גדול מאד...ומיטיב העיכול...ויוציא הנוספות בזיעה ובשתן(ספר הקצרת, פרק שביעי). הרמב"ם מציין גם את טבעו של היין כגורם משחרר לכעס והנה עניין זה הינו גם הוכחה שהמזג מושפע מהחומר (ולא בכדי נקרא היין "חמר").

הרמב"ם שולל את השכרות בתכלית השלילה ואפילו ביום הפורים, הן מהטעם הדתי והן מההיבט הרפואי והמוסרי.

היין הינו מהמזונות הלחים המזינים את הגוף "וכל שכן כאשר היה בטבעו חם, יותר קל ויותר מהיר להיות מזון לגוף (בפרט היין), פרקי אבוקראט, פרק שני).

3. המים.

המים הינם המשקה הטבעי שעוזר לעיכול אולם שתיית מים קרים מידי מזיקה. שתיה של כמות מים מועטת תוך כדי אכילה עוזרת לתהליך העיכול.

"כי הטבע יבקש מים, להחזיק המאכל, כדי שיקל לאסטומכא"(הנהגת הבריאות שער ראשון, פרק 1).

4. החלב

החלב זן הגוף הנחלש ויריהו ומשבר רעת הליחות הרעות, עד שיתיש אותן וירכך הבטן. והגבינה שוקעת במעברי הכבד וסותמם"(פרקי משה, מאמר עשרים)

ואמנם חלב העז הוא ממוצע....והיותר משובח בטוב הכימוס, מה שיהיה מבעל חיים בריא ושמן. ושישתה מיד שנחלב, מן הראוי שיושם בו מעט דבש ומעט מלח להיותו בלתי מתגבן. 

5. הגבינה.

הרמב"ם סובר שהחלב מזין ומועיל לגוף אך נראה שהוא שולל את מוצרי החלב, בעיקר מוצרי החלב הישנים והקשים אולם הוא מוציא מהכלל את הגבינה הלבנה והמתוקה. תפיסתו של הרמב"ם בעניין זה קשה להבנה ולאור הרפואה בת ימינו אין גם לקבוע בנושא זה מסמרות ויתכן שהדבר שונה מאדם לאדם. הסתיגותו של הרמב"ם ממוצרים אלה יתכן ונובעת מחוסר האפשרות לאחסנם בצורה נאותה במצב בו לא היו מקררים.

6. הירקות.

"הירקות אין בהם טוב הכימוס"(מזינים במידה מועטת).

7. הזיתים.

"מחזקים האסטומכא ופותחים התאוה והיותר טוב המתוקן בחומץ"(שם, שם).

8. הצימוקים.

מבריאים את רוע מזגו, וזן אותו ומבשל את אותן הלחות שאינן מבושלות, ומשוה הליחות הרעות ומתקן הכבד.

9. בשר התרנגולת.

בריא וקל לעיכול.

10. השום:

"השום הוא מן הרפואות המתיכות, הדוחות יותר מכל דבר שיתיכם, ואינו מצמיא, ומתיך הנפח יותר מכל המאכלים, ולכן אני קורא אותו תריאק הכפריים"(רפואת הכפריים), שם, שם. דברים אלה עומדים בניגוד לדבריו בהלכות דעות, אך שם נראה שכוונתו היתה לאכילתו בכמויות גדולות מידי ואילו כאן התייחסותו לשום הינה כמתיך הליחות.

הרמב"ם עומד כל תכונתו של השום כמחטא "שום הוא הממרק הוא אותו שעוקר הזוהמא מהשטח החיצון ומן הנקבים והחורים כמו הדבש וקמח תורמוסים"(פרקי משה, מאמר עשרים ושלוש).

11. סופגניה או/ו לחם שנלוש בשמן .

איזק וקליין מביאים את התנגדותו הרפואית של הרמב"ם לאכילת לחם  שנלוש בשמן.

ומביאים את מסקנתם שהסיבה לכך עפ"י הרמב"ם איננה ברורה.

"בכתבי רבינו לא מצאנו סיבה רפואית מדוע יש להימנע מאכילת לחם כזה". אולם הסיבה הינה פשוטה מאד, הרמב"ם סובר שהמאכלים הממוצעים ובלשונו שאינם עבים ואינם דקים מתעכלים היטב ואינם יוצרים ליחות רעות בעורקים. לעומתם, המאכלים הכבדים יוצרים לחות עבות או/ו בלשון ימינו נוכל לומר שהם גורמים לתהליך הדרגתי של סתימת  העורקים ומניעת  זרימה תקינה של הדם בין חלקי הגוף. לגבי הלחם שנילוש בשמן הרמב"ם סובר שלחם זה שייך למסעדים הכבדים הסותמים את העורקים ובמקביל עיכולו קשה. דווקא כאן אולי ניתן למצוא הקבלה בין מושגי ימינו בהימנעות מאכילת מזון עטיר קלוריות שמעלה את רמת הכולסטרול בדם.

12. לחם מחיטה מלאה.

הלחם הטוב לעיכול הינו הלחם העשוי מקמח מלא.

איזק וקליין מביאים את דברי הרמב"ם בנושא ומחזקים אותם עם הידוע ברפואת זמנינו והסיבה הינה שהלחם העשוי מחיטה מלאה מכיל כמות גדולה של סיבים הנחוצים לבריאות הגוף. "כבר ביאר גאלינוס , כי כל הנעשה מקמח חיטים, המנופה בתכלית הניפוי, יש במסעדו עובי וקושי העיכול, ומסעדו רב (עתיר בקלוריות)"(ספר הקצרת, פרק שלישי, סעיף 1). חיזוק נאה מוצאים איזק וקליין בספרו של פרופסור עזרא זוהר "בריאות ללא אמונות תפילות"(עמ' 100 עד 102).

"חיטה שמשה במשך אלפי שנים כאחד המזונות העיקריים של האדם. היא מכילה כמות גבוהה יחסית של חלבון טוב, וכן ויטמינים ומינרלים בכמות והרכב יחסי טובים. לכך יש בחיטה כמות לא מבוטלת של סיבים, אם אין מסלקים אותם בתהליך הטחינה. לחם האפוי מקמח שטחינתו גסה או לחם מחיטה שלמה עדיפים בהחלט על לחם לבן – וראוי להגדיל את השימוש בהם".

בעבר לא ייחסו כל כך חשיבות לסיבים במזון. היות שאינם נעכלים, אינם מכילים מאבות המזון או מן הויטמינים והמינרלים, הם נחשבו פשוט למיותרים. אולם מסתבר שמערכת העיכול חייבת להניע את השרירים כדי למנוע את התוונותם, ואילו מיעוט סיבים גורם ל"עצלות" של המעים, והמזון נשאר בהם זמן רב. מחלות כגון עצירות עקשנית וסרטן המעי הגס והחלחולת שכיחות מאד בחברת השפע".

13. הציר והמורייס.

ציר ומורייס הם מיץ או רוטב של דגים או/ו לעיתים מכילים גם שמן. קליין ואיזק מביאים את דברי הרמב"ם שיש להימנע מאכילת מאכלים אלה מכיוון שהם עלולים להביא לקדחת.

"אלו חומר לקדחת והם כסמי המות" (הנהגת הבריאות שער רביעי פרק 14).

איזק ןקליין אינם מביאים את סברת הרמב"ם שהציר והמורייס יכולים לסייע במניעת העצירות והנה גם כאן ראיה שישנם מאכלים שמזיקים לבריא אך יכולים להביא תועלת למתרפא.

14 הבצלים, השומים, החרדל והצנון.

קביעתו של הרמב"ם שהכרוב, הבצלים, השומים, החרדל והצנון הינם מאכלים רעים הינה אולי אמיתית ונכונה אולם כאן יש להביא לידי ביטוי את מרכיב הכמות, הזמן והמקום.

אכילה מועטת של השום, הבצלים, החרדל והצנון עשויה להיות טובה לגוף אם היא באה לידי ביטוי תחת עונות השנה המתאימות (בחורף כמאכל העוזר לחימום הגוף), אם היא באה כגורם מעורר את התיאבון או/ו לעיתים כחלק מתהליך הריפוי (הרמב"ם מביא לדוגמא את מי שנחלש כח תיאבונו והוא מעורר אותו ע"י אכילת מעט מהמאכלים החמים).כאן נשמר גם הכלל שאכילת מעט מהמאכלים הרעים , מזקת פחות מאשר אכילת הרבה מהמאכלים הטובים.

15 הדבש.

איזק וקליין מביאים את האנציקלופדיה העברית, ערך דבש וכותבים עליו:

"אכן במסורת הרפואית העתיקה וברפואה העממית הדבש מאד מקובל כחומר מבריא

וכסגולה למחלות ולמחיושים רבים. אין ספק שטעמו הערב והקלות והמהירות שבהן הוא נקלט דרך המעי, עושים אותו מזון מספק קלוריות מעולה בשביל ילדים, תשושי כח, ובייחוד חולי מערכת העיכול והכבד. מחקרים הראו כי יש לו השפעה מחזקת ומדרבנת על הלב המוחלש; יתכן שזוהי פעולת חומר ויטמיני או הורמונלי, הבא לדבש ממקורותיו הצמחיים או מן הדבורה, אך בדרך כלל יש לראות את האמונה בפעולה ריפויית ספיציפית של הדבש כלא מבוססת או על כל פנים מופרזת".

וכן את דעתו של פרופסור עזרא.

"הדבש נבדל בשני דברים מהסוכר:טעמו וריחו, ומחירו – הגבוה בהרבה ממחיר הסוכר. כל הטענות כאילו הוא בריא יותר מהסוכר, בעל תכונות מבריאות וכו'. משוללות כל יסוד. אין לדבש כל תכונה מרפאה או מונעת מחלות, אין הדבש בבחינת תחליף לסוכר – הדבש הוא סוכר". דבריו של פרופסור עזרא לוקים בחסר בלשון המעטה. פרופסור עזרא נלכד במלכודת החומר והיא ההתייחסות למוצר עפ"י הרכבו הכימי בלבד. גם הקביעה שהדבש הינו סוכר בלבד אומרת "דרשני", אין ספק שבדבש יש מרכיבים נוספים מהם התעלם פרופסור עזרא.

יחד עם זאת יש להתבונן בדברים גם לאור דבריו של הרמב"ם שלכל עצם במציאות ישנם 4 הגדרות והם:"הפועל", "הצורה", "התכלית" ו"החומר". הדבש יכול לעזור כמקור מרפא לא רק עקב הרכב כימי כזבה או אחר אלא גם עקב סמיכותו וצמיגותו, ידוע שהמסת דבש בפה עשויה לעזור בכאבי גרון. הדבר דומה לאנהלציות הניתנות להרחבת הנשימה שעקב האפקט המצטבר והמקיף או/ו המעבר האיטי של החומר הרפואי מאפשרים לקבל תוצאה טובה.

פרופסור עזרא סותר בהינף יד את כל המחקרים בנושא. ונשאלת השאלה האם לדעתו כל המחקרים בנושא שהובאו כמסייע בהגדרתו של הדבש באנציקלופדיה העברית שגויים ? ועל כל פנים האמת כפי הנראה נמצאת אי שם באמצע.

ז. טבלת המזונות הבריאים לפי הרמב"ם:

שם המזון

איכותו והערות לגביו

לחם העשוי מחיטה מלאה

טוב לכל אדם בריא

דבש

בכמות מועטה ובעיקר לזקנים או/ו כעזר להרקת המותרות ע"י ערוב במים חמים או/ו כמזון בעל יכולת תזונתית גבוהה לאחר רחיצת הגוף או/ו החלשותו במאמץ

יין

לזקנים או/ו מעט לצורך סיוע לעיכול המזון, היין עוזר להגרת השתן ולשינה

פירות מבושלים באופן כזה שהבשילו על העץ

לכל אדם אבל לא כל הפירות

מיץ תפוחים

טוב לכל אדם בריא

תאנים

לכל אדם

ענבים

לכל אדם

כל מזון שאינו בקבוצת המאכלים הרעים ובתנאי שטריותו נשמרת

לכל אדם

מרק תרנגולת

לכל אדם ובפרט למי שמוחם חם

גבינה בעלת מתיקות עדינה  ושאינה שמנה מידי או/ו מלוחה מידי

לכל אדם

חלמון ביצה

לכל אדם

זיתים

יש להקדימם למזונו שכן הם עוזרים למפתיחת תאוות האכילה

חלב בקר או/ו חלב העז

חלב העז ממוצע בפועלו באדם

צימוקים

הצימוקים עוזרים לכל אדם לבריאות הכבד

שמן זית

לכל אדם

  

ח. טבלת המזונות הרעים

דגים ישנים

לכל אדם ובעיקר

גבינה ישנה ומלוחה

לכל אדם

פטריות

לכל אדם

בשר מלוח וישן

לכל אדם

פירות שלא נתבשלו כל צרכם

לכל אדם

ירקות

כבר אמרנו שהרמב""ם הוציא מהגדרה זו מקצת מהירקות כגון מיני מלפפונים או/ו חזרת שטוב להקדימם קודם המאכל מכיוון שהם עשירים בנוזלים אולם נראה שהרמב"ם טעה בהשפעתם המזיקה מכיוון שבתקופתו לא הוכר ערכם כמזון עשיר בסיבים ובויטמינים וכמונעים התפתחות של סוגי סרטן מסויימים

  ט. טבלת המזונות הרעים שיש להרחיקם אך מזיקים פחות מהראשונים

שם מרכיב המזון

מידת ההיזק

גבינה וחלב ששהו לאחר שנחלבו

ברור שהדבר קשור גם לשיטות הקרור והאחסון שלא היו מפותחות בימיו

לחם שעורים

לכל אדם

פול ועדשים

לכל אדם

לחם מצות

לכל אדם, למעט בפסח שאז הוא רפואה לך

כרוב

לכל אדם, למעט מצבים בהם ניתן להסתייע בכרוב למניעת צרידות

בצלים

לכל אדם, אולם הרמב"ם מביא דוגמא נגדית למי שהורגל בהם ולכן לא הוזק ומיץ הבצל שימש לו כחומר מחטא ששמר על בריאותו (בלשון ימינו יאמר ששרף הבצלים עזר ופעל באותם אנשים כחומר אנטיביוטי)

שום

השום הוא אמנם מאכל רע לדעת הרמב"ם אך תועלתו רבה בהתכת הליחות ולפיכך יש אנשים שאכילתו תועיל להם באופן מסויים

חרדל

לכל אדם

צנון

יעיל בתחלואים מסויימים

ברוזים ואוזים

לכל אדם

בני יונה

"

תמרים

"

 י. תערובות קלות של מזונות העוזרים בתהליכי ריפוי

עירוב של חמאה ודבש עם מעט שקדים מרים – עוזר לריאה ולהורקת הליחות בבית החזה.

"לחמאה ודבש מעורבים יחד יש תועלת נפלאה מהרקיקה ההווה מן הריאה ....ואם תילקח החמאה והדבש בשקד מר, יהיה כוחו לרקיקה יותר" (פרקי משה, מאמר עשרים ואחד).

"היותר נאות שבדברים לרקיקת הליחות העבות הוא מי הדבש, ולליחות הדבקות הסכנגבין. והשני לו אחר מי הדבש, מי השעורה והיין המתוק"(שם, שם).

עירוב של צלפים, חומץ ומלח או/ו חומץ ושמן – עוזר לניקוי הבטן והקיבה.

"הקפריש (צלף) מעורר התאוה למאכל הקצרה וממרק מה שיש בצטומ'(קיבה) והבטן מן הלבנה, ומוציא אותה בציאה(צואה) ופותח סתום הכבד והטחול, ומנקה אותם, אם יעשה הפרי הזה עם חומץ ומלח ושמן קודם לקיחת המאכל כולו"(שם, שם).

כשך השעורים מעורב במעט פלפל – לניקוי החזה והריאה.

"כשך השעורים, יש בו כח המירוק שיעור נשאר עד שאינו צריך לערב עמו דבר...ואם תרצה להוסיף כוחו, אז תערב עמו מעט מן הפלפל"(שם, שם)

הרמב"ם מכיר בערך התנועה לבריאות הגוף ומצפה מהאדם שיתנועע למלאכתו ועשיית צרכיו באופן כזה שהרצון יניע את החום הטבעי וזה יפעל ל"שריפת המותרות".

דברים אלה של הרמב"ם מופיעים בהלכות דעות ומטרתם לדרבן את האדם לעשיה ופעילות. האדם הפעיל במלאכתו, יגיע כפיו או/ו לשם מצוה מניע את החום הטבעי באופן אופטימאלי.

יא. רפואות שונות.

החלב והשום והיין המורתח והחומץ והמלח מועילים מן הארסיים או כבגשם כמו הארסיים(מאמר עשרים ואחד).

שמן חרדל יוטף באוזן החרש ויחזיר השמע והטבילה בשמן מועילה מכאבי הגוף כולם (מאמר 22)

כנגד לחץ דם ?

איזק ואלכס מניחים שהיה לרבינו ידע באשר לקשר בין צריכה עודפת של מלח ללחץ הדם "מסתבר שגם היה ידוע לרבינו כי צריכת עודף מלח מזיקה לבריאות, ביחוד לאלה הסובלים מיתר לחץ דם". ולא נראה לי מכיוון שהרמב"ם שולל את המלח עקב הארס שבו שלדעתו בכמות רבה הינו מזיק לבריאות, יוצר ליחות רעות ותגובה רעה בגוף אולם לא נראה שהרמב"ם ידע מהו לחץ דם מוגבר.

רפואת הקצרת.

הרמב"ם מציע תערובות שונות של מזון להקלת תסמינים של מחלת הקצרת ורובם מושתתות על דיסות שונות של שעורים או/ו שיבולת שועל, זאת ביחד עם חלק מהתרופות המתיכות אל הלחה שהינה הגורם למחלה.

הסיבות לסרטן

א.     הרמב"ם מצביע על קשר בין מצבי דיכאון לסרטן ולדעתו דיכאון מתמשך בעל תסמינים קלים עלול לתרום במידה מסויימת להתפתחות המחלה אע"פ שהקשר אינו ישיר.

"החלאים המתחדשים מהשחורה (הלחה השחורה):כמו הסרטאן, והגדמות, והעלה שמתקלף בה העור קליפות, ...והבלבול ועובי הטחול"(פרקי משה, פרק שני)."מן החולאים השחורים בעור, הגרב והתקלפות העור וכשיתחדש החולי השחורי בבשר או בעורקים, יקרא סרטאן"(שם, מאמר תשיעי).

ב.     זיהומי אויר וסביבה הינם זרז להתפתחות המחלה.

ג.       הפרת האיזון הטבעי בגוף האדם. 

יב. רפואות התלויות בחוש הריח

ולא ישכח לעולם לחזק הכח הטבעי – במזון, וכן לחזק הכח הנפשי – בריח טוב(עם הבשמים החמים)כמו המור (המושק) והענבר(עלי בזיליקון) וליגנא אלובי(...) בחליים הקרים, או הסמים הקרים, כמו הוורדים והנילופר, וההדס והוויאוליש בחוליים החמים(עם חוםן) וכן לחזק הכח החיוני בכלי הניגון, ולספר לחולים סיפורים משמחים שירחיבו את נפשו וירחיבו את ליבו ולחדש חידושים(שיסיחו את דעתו) ויצחק מהם, הוא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו. כל זה מחוייב בכל חולי. כאשר יהיה רופא נעדר, ישער בעצמו את הדברים(הנהגת הבריאות, שער שני).

 יג. המרות מושגים

מושג רמב"מי

משמעות מקורבת בלשון ימינו

קיבוץ ל' רעות

סתימות בעורקי הדם או/ו הצטברות נוזלים רעילים בגוף האדם

מסעדים

מזונות

מסעדים עבים

מזון עתיר קלוריות או/ו שומנים כגון:לחם שנלוש בשמן, לחם לבן או/ו כל מזון עתיר בסוכר ובשומנים

דם טוב

מזון שמירב מרכיביו מועברים לגוף האדם באופן מיטבי וללא הצטברות של עודפים

כימוס

תפוקת המזון המועברת לגוף האדם לצורך המשך תפקודו ופעילותו המיטבית או לחה הנמצאת בגוף בעלי החיים

חום טבעי

אנרגית החיים של האדם

ל' אדומה

נוזל הדם

לחה לבנה

הפרשה לבנה ומימית המופיעה בשלבים ראשונים של התקררות הגוף

לחה ירוקה

הפרשה מוגלתית

ל' שחורה

הפרשה דמית כהה ביותר המראה על חולי חזק מאד

בישול

תהליך עיכול המזון והשפעתו על הגוף

כילוס

הלחה והמזון שנמצאים בפרי

אסטומכא

קיבה

הבערת חום טבעי

התפשטות אנרגיית החיים הטבעית בגוף האדם הנדרשת להמרצת פעילותו ותפקודו

הרטבה

אספקת נוזלים

התכה

המסת הלחות הרעות בגוף

הרקה

ניקוי הגוף מהמותרות

לחות קרות

הפרשות לבנות ומימיות המופיעות בשלבי התקררות ראשוניים

שמירה מן הנוזלים

שמירה מהתקררות

אימוץ או/ו שלשול בני המעיים

יציאה

מאכלים קרים

מאכלים המכילים אחוז גבוה של מים ופןעלים לקרור הגוף

מאכלים חמים

מאכלים יבשים וחריפים

תבשיל ששהה עד שנדף ריחו

תבשיל שהתישן

רעי

צואה

הרפיית המעים

מניעת מצבי עצירות

עיפוש הלחות

לחות מזיקות המצטברות בגוף האדם

התפעלויות

התרשמות מיותרת או/ו במילים אחרות השפעת הכח המדמה על האדם

דמעה

מיץ נוזל מהפרי

חלב

המיץ שנוזל מהענפים

שרף

עבה יותר מהחלב ונמצא בדרך כלל בגזע העץ, לעיתים עשוי לשמש כתרופה

 

פרק רביעי – ההבדלים השונים בין צעיר לזקן ברפואה

א. דעת הרמב"ם הינה שמלאכת הרפואה כוללת 3 הנהגות:הנהגת הבריאים שהינה רפואה מונעת לשמירת הבריאות. ההנהגה השניה הינה הנהגת החולים וההנהגה השלישית הינה הנהגת החולים שנתרפאו אך טרם החלימו לחלוטין וכמו כן הנהגת הבריאות של הזקנים. לדעת הרמב"ם הרפואה המונעת הינה מרכיב עיקרי וחשוב בשמירת הבריאות ומטרתה לאזן ולשמר את מערכות הגוף. לדעתו של הרמב"ם הבאה לידי ביטוי ב"מורה" הבריאות

 הינה למעשה איזון נכון בין כוחות הגוף השונים (השווה דעת הרב"י מלוובאוויטש ש"האדם הבריא אינו מרגיש את גופו") וכך.הם דבריו בהנהגת הבריאות, פרק שני.

"הראשונה והנכבדת הנהגת הבריא והיא הנהגת הבריאות הנמצאת עד שלא תאבד. השניה:הנהגת החולים, והיא לקיחת העצה ולעשות, כדי להשיב את הבריאות (הנאבדת), וזה ידוע כעצת הרפואה (אמנות הרפואה). והשלישית:ההנהגה, אשר יקראנה גאלינוס, החיות (שיקום), והיא הנהגת מי שאינו בריא בריאות שלמה (אולם גם כן) איננו חולה, כהנהגת החולים שנתרפאו אולם טרם נתחזקו (החלימו) ושל הזקנים".

והנה המטרה הנעלית הינה רפואת הגוף ורפואת הנפש כאחד ובזה נדבר בפרק הבא.

"ואולם הישישים, הנה יקרה להם רוע הנשימה והיריה (נזלת), אשר עמה השיעול, וטפטוף השתן, ועצירתו וכאבי הפרקים וכאבי הכליות, והסיבוב (סחרחורת) והשיתוק, והנגעים הרעים (מיני גידולים), וחיכוך הגוף, והיקיצה ורפיון הבטן, ולחות בעינים, ובנחירים, וחושך הרעות, ולובן העינים וכבדות השמע...סיבות אלה מבוארות למי שידע טבע הישישים"(מאמר שלישי, פרקי אבוקראט)

הרמב"ם אינו מחדש בנושא זה דבר אולם הוא מאשרר את קביעתו של אבוקראט.

"מזג שני הזקנים והישישים קר ויבש, וההפרש המבואר המבדיל בין שני הזקנים והישישים הוא תגבורת המותרים הרטובים עם התבארות חולשת כל פעולות הגוף(פרקי משה 32).

הזקן זקוק להרטבת הגוף. נקודה זו יש להשוות עם דברי חז"ל שלאחר גיל 40 על האדם להתמקד יותר בשתיה מאשר באכילה וסיבת הדבר הינה זהה. ככל שהאדם מתבגר יותר הוא מאבד מלחותם של אבריו ולחות זו עליו להשלים או לפצותה באמצעות שתיה מרובה.

"ישנם אנשים שיש להם הכנה הטבעית לשמירה על בריאותם בגיל הזקנה. התנאי הוא "מזג רטוב", מטבוליזם תקין, מחזור דם תקין לכל האיברים. בעלי ה"מזג הרטוב" פולטים מגופם את כל מוצרי הפסולת של חילוף החומרים, אם באמצעות התעמלות או שתן וצואה"(הקליניקה והפתולוגיה של גיל הזקנה במקורות היהודיים, ד"ר מיכאל עמית, פרק ג) 

פרק חמישי – השילוב בין רפואת הגוף לרפואת הנפש.

ההבדל היסודי בין מדע הרפואה לדת הינו לדעת הרמב"ם בעובדה שהרפואה לגוף והדת לנפש. הדת הינה רפואת הנפש בעיקר מכיוון שהיא מאזנת את כוחותיו הנפשיים של האדם ומאפשרת לו למצוא תכלית ומטרה רוחנית לחייו. מעדנת את טבעו ומידותיו ומאפשרת לו קיום אנושי מכובד כיאה לבעל צורה שהשכל מנחהו. השילוב בין רפואת הגוף והנפש הכרחי להשגת הבראת החולה. 

"ולא ישכח לעולם לחזק הכח הטבעי – במזון, וכן לחזק הכח הנפשי בריח הטוב(עם הבשמים) החמים, כמו המור והענבר בחולאים הקרים, כמו הוורדים, והנילופר וההדס והוויאוליש בחוליים החמים. וכן לחזק הכח החיוני בכלי הניגון, ולספר לחולים סיפורים משמחים ירחיבו נפשו, ולחדש חידושים ויצחק עליהם, הוא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו. מי שישמח בו. כל זה מחוייב בכל חולי"...(הנהגת הבריאות, שער שני).

תרשים 7 – חיזוק המרכיב החיוני בנפש האדם.

מחזקי החיוניות

 

בנפש האדם

הרחת הריחות הטובים

 

והנעימים

ניגון

צחוק ושמחה

    תרשים 8 – פירוט המרכיבים המשפיעים והמחזקים את בריאות הגוף והנפש

 אם נסכם את כלל הגורמים המשפיעים על בריאות הגוף ובריאות הנפש נוכל לתארם במכלול הגורמים הבאים:

א.     הנהגת בריאות הגוף והנפש כמתואר.

ב.     קיום מצוות התורה בשמחה.

ג.       קיום מצוות התורה ולימודה מאהבה.

ד.      דעות נכונות.   

כלל המרכיבים האלה משפיע אחד על השני ומשפיע על בריאות הגוף והנפש של האדם.

 

קיום המצוות ותלמוד תורה מאהבה

הנהגת

בריאות הגוף

ובריאות הנפש כמתואר לעיל

דעות

 

נכונות

קיום מצוות התורה בשמחה

                     פרק שישי  - תהליכי אבחון וריפוי

תהליך מוצע לאבחון מצבו בריאות הנפש של האדם.

תהליך האבחון יכול בראש וראשונה על כוחו המתעורר של האדם אולם התהליך מחייב התייחסות גם לכח השכלי והמדמה תוך כדי ניסיון להמעיט את השפעת המדמה והתערבותו בהחלטות השכליות שמקבל האדם.

על המרפא שיכול להיות החכם או/ו רופא הנפש להגיע לחקר הבעיה הנפשית. אבחון המצב הנפשי יכול להיעשות ע"י שהמטופל יפרט את אותה בעיה לפני הרופא, או שהרופא מכירו או/ו שהרופא מקבל מידע ממקור אחר. כדי להתחיל בתהליך הריפוי על המרפא לזהות את המרכיב העיקרי של הבעיה ולשייכו לאחת מהמידות אותה יש לתקן וזאת כאשר הבעיה נובעת מהכח המתעורר שבנפש. בתרשים 9 סוגים אפשריים לבעיה הנפשית של המטופל. הבעיה מאובחנת בכח המתעורר של האדם ולאחר שהובחנה מתחיל תהליך הטיפול. מטרת הטיפול להגיע למידה הממוצעת ולהישאר בה. אם למשל האדם השואף לתקן את מידותיו מגיע למטפל וטוען שהוא סובל מפחדים, כגון שהוא חושש לצאת מביתו או שהוא חושש מבני אדם על המטפל להתחיל בתהליך מובנה של שיחות בכיוון החיובי והמשכם של אותם שיחות יהיה תרגול מעשי וכך גם אם האדם סטה מדרך הישר על המטפל להחזירו לדרך הישר באמצעות שיחות שבהם יכול הוא להשתמש במוסרים התורניים או בתורת המוסר בכלל. החזרת האדם לדרך האמצע שונה כמובן מאדם לאדם אולם גם מותנה בכיוון שאליו הוא נטה מהמיצוע. למשל, את המעז יותר קל להחזיר לדרך האמצע מאשר את המפחד. את המעז והחושף עצמו לסכנות מיותרות קל להחזיר לדרך האמצע ע"י הסברה וציווי להימנע מהפעולות המסוכנות לאורך זמן או ע"י מציאת ואיתור תחליף עבורם אולם את המפחד נחזיר לדרך האמצע לאחר שנורה אותו להיחשף למקצת הפעולות שיש בהם סיכון, כך הדבר גם במידות האחרות, למשל את הפזרן נקל יהיה לנו להחזירו לדרך האמצע באמצעות המוסרים התורניים ואילו את הכילי (קמצן) נורה אותו לפזר ממונו, הן למען עצמו והדבר החביב עליו והן במעשי הצדקה עד שיגיע לדרך האמצע. וכפי שכבר נאמר יש 2 מידות בהם על האדם להישאר באחד הקצוות והם הכעס והענוה שעליו להטות עצמו יותר לצד הענוה מאשר הסלסול וכן מהכעס עליו להתרחק ביותר שמידה זו הינה מהמידות הגרועות. 

                        תרשים 9 – שיוך המידות לכח המתעורר של האדם

הסבלנות ממוצע ת בין הכעס

בושת פנים הינה הממוצע שבין העזות לבישנות

ההסתפקות

ממוצעת בין אהבת הממון והעצלות

הקטרוג למול הקנטרנות

הממוצע הינו נחת

 

 

ענוה או גאוה

הממוצע הינו הסלסול

היושר למול

הנבלה

והממוצע הינו טוב לב

יראת חטא

או זלזול

המיצוע הינו בזהירות

 

אהבה או שנאה

   מורך לב

 או אומץ לב

הממוצע הינו הגבורה

ריבוי תאוה או היעדר מוחלט שלה

אכזרי או רחמן

עצבות או ליצנות יתר

כילות או

פזרנות (שוע)

שיוך ואיתור של הבעיה

על המטפל או המטופל שמטפל בעצמו להגיע אל המיצוע בכל המידות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



"אנו מבקשים בכל לשון של בקשה, לא להפעיל את האתר הזה בשבת או/ו במועדי ישראל
השימוש במחשב במהלך השבת, כרוך בחילול שבת, שהוא איסור חמור מן התורה".
we ask you to refrain from accessing this web site on the Sabbath or Jewish holiday. The operating of a computer by a Jewish person on the " Sabbath, involves desecration of the Sabbath which is forbidden according to Torah Law
הוסף למועדפים