הספר דעת אורות
   תקציר
 
   הספר כולל ליקוטים של יסודות האמונה והדעות הנכונות שהם יסוד ואבני הבנין
   למעשה המצוות. מבוסס על סופרים ומחברים, ספרי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן בעל
   התניא(ליקוטי אמרים ושער היחוד האמונה).
 
   פרקי הספר:יסוד היסודות, שער היחוד והאמונה, הכרת המציאות והיש ע"י
   המדע וידיעת התכלית ע"י האמונה, הנבואה, שלשה עשר יסודות התורה ועיקריה,
   עבודת ה' היא תכלית המציאות, טעמי המצוות וחלוקתם, שלשלת הקבלה, שאלת הגמול,
 
   התשובה, חינוך קטן למה שירגיל את עצמו האדם, החסידות, מידת הביטחון ותיקון
   המידות, תלמוד תורה, אהבת ישראל והאומה.
 
 
                  "יסוד  הבנין"
 
פירוט עיקרי אמונתינו הטהורה עפ"י הרמב"ם ונושאי הגות ומחשבה ביהדות.
 
 
                                  "התחיה"
 
ספר "התחיה", על יסודות האמונה עפ"י הרמב"ם והחסידות, למול השקפותיו ודעותיו
של הפילוסוף ישעיהו לייבוביץ. הספר כולל גם פרקים רבים בנושאי עיקרי האמונה היהודית:
האמונה והמדע, אחדות הבורא, ....עבודה מאהבה, חכמת תורת החסידות, הגמול והעונש, הקיבוץ המדיני והחברתי בזמן הזה, אהבת ישראל והאומה וכן סיכום אקדמי על הנושא
 
ת"ד 7729 רמת גן.
   mrhavakuk@gmail.co.il לדואר אלקטרוני 
 
מתוך ויקיפדיה
 
"התחיה' הוא ספר הגות יהודי שנכתב על ידי משה רבפוגל ויצא לאור בשנת 2005. הספר עוסק בעיקרי המחשבה היהודית על פי הרמב"ם והחסידות מול חשיבתו והשקפתו של ישעיהו ליבוביץ' וכן סוגיות הבחירה החופשית, חזרה בתשובה, ועוד, ובנוי בצורת שיחה בין המחבר לבנו. חלקו השני של הספר הוא 'סיכום אקדמי' של הגותו הדתית-יהודית של ליבוביץ' ובחינת ערכי היהדות והתורה כמו מעמד האישה ביהדות במדינה מודרנית ונאורה כמדינת ישראל של ימינו.

תוכן הספר

בספר נעשה נסיון למפות את הגותו הדתית של ישעיהו ליבוביץ', ולהבין את הנקודות הנכונות והשגויות בה, לדעת המחבר. המחבר מציג בספר את עמדתו באשר לדעותיו של ליבוביץ שהיו נכונות, כגון אמירתו הבסיסית שהיסוד והמשותף לקיום התורה והמצוות על רבדיה השונים בקרב קהל המאמינים מושתת על קבלת עול מלכות שמים בפועל, למול אמירותיו והשקפותיו האמוניות בעניין ההשגחה הפרטית ותחית המתים שבהם חלק לעיתים על חז"ל וחכמים אחרים בהם הרמב"ם ואבות החסידות.

מכיוון שהשקפותיו של ישעיהו ליבוביץ' היו לדעת המחבר השקפות פילוסופיות אמוניות, כלומר התייחסות לעיקרי האמונה בצורה לוגית, הספר מעמת את האמונה התמימה למול הפילוסופיה הכללית והיהודית.

בחלקו השני של הספר נעשה סיכום אקדמי של הגותו הדתית בהסתמך על מקורות בספרי הגות ומחשבה ביהדות כגון מורה נבוכים של הרמב"ם וכתבי החסידות וכן מוצגת בעיקר סוגיית הקיום היהודי-דתי במדינת ישראל במודרנית.

בספר מנסה המחבר ליצוק נופך של אמונה על בסיס 13 עיקרי האמונה למגילת העצמאות ולעשות שימוש בקווי מחשבה של ליבוביץ' על מנת לנסות להתוות דרך אמונית ודתית אחידה לכלל הציבור היהודי במדינה.

ניסיון זה נעשה על בסיס עיון עמוק ובחינת השפעתה של המודרניזציה ותרבות המערב על החיים במדינה מתוקנת בשאיפה לחקיקה דתית ולו חקיקה מזערית על מנת לאחד את הציבור סביב קווי חשיבה אלה להמשך דרך התורה וזאת, בין השאר בנושאים טעונים כגון מעמד האישה ביהדות, רפואה ודת, ועוד.                   "החוט המשולש"                                                    

                                                                          

 
 
הספר "החוט המשולש" הינו החמישי בספרי המלקט. הספר מאגד את שלושת מרכיבי עבודת ה' והם לימוד התורה ברצינות (עפ"י דרכו של הרמב"ם), צוואת הרבי (על ספר בראשית ושמות) ועיקרי שמירת בריאות הגוף והנ]ש עפ"י הרמב"ם. בספר זה כנוסה דרכו של הרבי ראש בני ישראל לאיש הישראלי. הרבי מתווה דרך סלולה לעבודת ה' על רקע הפרשה והתבסס על ההנהגה המעשית הנלמדת מפרשת השבוע. דרכו של הרמב"ם בשמירת בריאות הגוף והנפש מוצגת ונלמדת ע"י המלקט, הן בהיבטי בריאות הנפש (חיזוק הכח החיוני בשמחה, ניגון, הרחת הריחות הטובים עם תיקון המידות) והן בהיבטי בריאות הגוף (שמירה מהשובע, הקדמת המזון הקל לכבד, הרחקה מהמזונות הרעים, ההתעמלות, השהיה באויר נקי ועל בסיס הדעות המפורטות בהלכות דעות).
 
עלות הספר הינה 70 ש"ח כולל דמי משלוח - יש לפנות לדואר אלקטרוני mrhavakuk@gmail.co.il 
נא לא לשלוח תשלום לפני קבלת הספר ותיאום ראשוני מול הדואר האלקטרוני הרשום לעיל.
"שמירת בריאות הגוף והנפש עפ"י הרמב"ם"
 
 
 הספר מפרט את דרכי שמירת הגוף והנפש מכל כתבי הרמב"ם - הספר הינו פרי עבודה של שנים וכולל את כל כתבי הרמב"ם בנושא.
 
להלן אישור שניתן ע"י הרב רפאל הלפרין להציג באתר זה תמונות מתוך האנציקלופדיה לבית ישראל.
                                      זדים הליצוני עד מאד ולא יכלו לי כי ה' עזרני
 
 
 
 הספר דרכו של חסיד
  

דרכו של חסיד

חסידות בית אברהם

מלוקט ע"י הרבני משה רבפוגל

מורה ומדריך לחסידים דרך

www.mrhavakuk.co.il כתובת האתר הינה WWW.MRHAVAKUK.CO.IL

יסודות האמונה, שמירת בריאות הגוף והנפש עפ"י הרמב"ם, שו"ת, פורומים, ספרים

פרקי הגות,הלכה ומעשה

בדרכו של חסיד

מבוסס ומלוקט על דברי הראשונים ומקצת אחרונים בעניין היות האדם לחסיד. והנה אברהם אבינו היה איש חסד ובשם החסיד הראשון יקרא ולפיכך כל הממשיך דרכו, היה יהודי או גר, בשם אברהם וביתו יקרא. העמדתי דברי בתיאור ה"חסיד הזה" על דברי עמודו של עולם אדוננו הרמב"ם וסמכתים באשישות ורפדתים בתפוחים ובהם דברי רבותינו הקדושים. במשנה ובגמרא, דברי רבי יהודה החסיד, הרמח"ל, הרמ"ק, רבינו בחיי, הרוקח, השל"ה הקדוש, המהר"ל מפראג, אדמו"ר הזקן ואלה שהם בני זמננו והם: ר' חיים בן עטר , הבעש"ט וממשיכי דרכו, רבי נחמן מברסלב, ר' חיים מוולוז'ין, ה"חפץ חיים", האדמו"ר מפיאסצנא, הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, אדמו"ר השביעי ועוד מדברי רבים, טובים וקדושים להורות לאדם דרכו. לכן הכנתי מדבריהם מרקחת וקילורית כיצד יהיה "אדם חסיד" ושלם וילך ב"דרך המלך". מטרתנו שיצא האדם מהיותו "עם הארץ" ויתקרב לדרגת חסיד גם אם למעלת תלמיד חכם טרם הגיע, כדברי רבותינו "לא עם הארץ חסיד". והבאנו משהו מעיקרי דברי החסידים האלה בדרך קצרה כדי שיהיה האדם מוצא בנקל דרך האמת בעניינים אלה שהם עיקר מהותו ודרכו של "החסיד לבית אברהם". והנה כל מה שמלוקט בחיבור זה לא תמצא בו דבר אחד משלי אלא מה שנתאמת לי בדברי רבותינו הקדושים ובדבריהם הנאמרים באמת שיש בו מעט נופך משלי.

מלוקט ע"י תלמיד האומר "אני משה בן מימון הספרדי"

משה רבפוגל

המצפה להתקבל בתשובה לפני יודע תעלומות

דרכו של חסיד

"כל איש ואיש מכל באי העולם (ולא אמר ישראלי) אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה'. והלך ישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים" (הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל).

מכתב ברכה

מאת כב"ק הרב יעקב אריאל.

משמעויות רבות יש למילה "חסידות" ביניהן:

א. גמילות חסדים בגוף ובממון. המייצג התנהגות זאת הוא אברהם אבינו, עמוד החסד שהתבטא בהכנסת אורחים מופלגת, ובעין טובה שבה הוא מלמד זכות על כל אדם. בדורות מאוחרים יותר הדגישה תנועת המוסר מיסודו של ר' ישראל סלנטר את טיפוח המידות המוסריות.

ב. מידת חסידות של הנהגות לפנים משורת הדין. לא האומר מה חובתי ואעשנה אלא הזדהות עם המעשה והידור במצוות.

ג. תנועת החסידות, שהוקמה ע"י הבעש"ט לפני כ300 שנה ועדיין לא נס ליחה. אדרבה, דומה שיש לה עדנה חדשה בדורנו וישראלים רבים מתעניינים בה ומחפשים דרך להצטרף לשורותיה.

הקשר שבין תנועת החסידות החדשה למשמעויות המקוריות של המונח "חסד" הוא שהחסיד אינו מסתפק בקיום יבש של סעיפי השו"ע. הוא שואף לקיימם מתוך התלהבות, כוונה, דבקות ושמחה. וממילא להדר בהם. הדבר מתבטא בעיקר בתפילה, בהכנות לקראתה (כגון טבילה, חגירת חגורה מיוחדת, אמירת תהילים, ועוד, גם אם ההכנות גורמות לדחיית התפילה(. ובעיקר בתפילה עצמה, בתוספות של ניגון ואף ריקוד. יש חסידויות שתפילתן נערכת בהתלהבות גדולה, בתנועות גוף ובקולי קולות ויש מאופקות יותר, ויש שהדגישו את תפילתו הספונטאנית של היחיד בכל עת ובכל שעה (ברסלב). אך אצל כולן, עבודה שבלב, זו התפילה, אינה חובה יבשה אלא עבודה שבכל הלב. וכן באשר לקיום המצוות יש לקיימן בשמחה והתלהבות עם זאת יש להעיר שנושא מידת החסידות מצומצם לנושאים מוגדרים ואינו מקיף את כל התורה. לדוגמא, התחום שבין אדם לחברו. החסידות לא זלזלה חלילה במצוות שבאדל"ח, אולם נושא זה טופח בעיקר ע"י תנועת המוסר, ולא ע"י החסידות. או בתחום האחריות לכלל-ישראל בנושא זה חצרות החסידות לסוגיהן לא הדרו בדרך כלל, אלא דאגו בעיקר לאנ"ש, בחינת עושה חסד עם חברותיה (תצוין חסידות חב"ד הנושאת בעול האחריות ליהודים בכל קצוות תבל, וכן אותם אדמו"רים מועטים שהשתתפו בצערם של עקורי גוש קטיף, לרובם צערם לא נגע כל כך לליבם).

במשך הדורות התגבשו חצרות חסידים שלכל אחת יש יחוד משלה. כל חצר שומרת על סגנון לבוש והתנהגות מסוימים, כפי שהתגבשו בגולה. גם השפה בה נאמרים דברי התורה היא שפת הגלות - האידיש. המסגרת ההדוקה של החצרות משמרת את ההווי והקשר החברתי בין חסידי אותה חצר, וגם חסיד שאינו מכיר ומזדהה אישית עם כל התכנים המיוחדים של החצר רואה את עצמו מקושר לה ולאדמו"ר העומד בראשה. הרצון לשמר את המסגרות אפשר את תחייתן מחדש של החצרות. אי אפשר שלא להתפעל מהשיקום המופלא והמהיר של חלק מהחצרות החסידיות אחרי השואה האיומה (אם כי יש חצרות שהושמדו כליל, לצערנו). אלא שהסגירות המאפיינת את רוב החצרות החסידיות והמשך הסגנון הגלותי לא מאפשרים בדרך כלל לישראלי המצוי להצטרף אליהם.

יישר כוחו של ר' משה רבפוגל שבא לרענן את החברה הישראלית ע"י הצגת אתגר חדש של חסידות ארץ-ישראלית מקורית. יש תסיסה חיובית בציבור. יש צמא לחסידות חדשה, ארץ-ישראלית. יש רצון לקיים מצוות מתוך ספונטאניות ווולונטארית. אומנם רצון זה מופיע גם בצורה שלילית, של קיום סלקטיבי של מצוות שהאדם בוחר בצורה שרירותית. אך א"א להתעלם גם מהפן החיובי של צמא להתחדשות דתית אמיתית. ומכאן הנהירה לחסידות. מחוסר הדרכה והכוונה נכונות אנו עדים לתופעות של חקיינות חיצונית חסרת טעם. כגון אימוץ פרטי לבוש מסוימים, למרות שלא כל חצר חסידת מקפידה עליהם, או גידול פאות פרוע, למרות שיש חסידויות שבהן גידול הפאות הוא אסטטי, או מוסתר. בכלל זה נסיעה לאומן בעיקר לר"ה. למרות שר' נחמן סיכן את חייו להגיע לר"ה לא"י דווקא וחג את החג בחיפה, שהייתה כפר דייגים עלוב ובו בקושי מניין של יהודים. הוא חש בא"י עליית נשמה. אך הציבור מחפש את החוויה, ועוד ועוד. יש כמיהה כנה ליהדות של לב שיש בה כל הלב.

אין כאן רק החזרת עטרה ליושנה, אלא שאיפה ליצור יצירה של עטרה חדשה ההולמת את המקום והזמן. חסידות על כל משמעויותיה, הן גמילות חסדים, הן מידת חסידות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, והן בתנועה חסידית שאינה ממוסגרת וממוסדת, שאין לה סגנון לבוש והתנהגות מסוימים ושאינה מקושרת לאדמו"ר מסוים. אלא מעין שאיפה של חסידי חסידות...

ומכיון שמדובר בחסידות ארץ-ישראלית באה בה לידי ביטוי גם היחס לגוף האישי, כדרכו של הלל שעושה חסד עם הגוף, בשמירה על הבריאות ומכאן גם היחס לגוף הלאומי, לישוב הארץ וביטחונה. וכמו"כ יחס חיובי לעיסוק במלאכה, בתעשיה בחקלאות ובמדע, כשכל אלו מכוונים לשם שמים. וכן חייל המתנדב ליחידה קרבית לשם שמים ולא רק לשם מימוש עצמי, גם הוא יכול לראות את עצמו כחסיד ארץ-ישראלי.

תנועת החסידות שידעה לקדש את החומר, בעיקר בתחום האכילה, ומכאן צורת ה"טיש", ה"שיריים" של הרבי ה"התועדות" ה"תיקון" המלווים שתית יי"ש בצוותא, שמטרתם העלאת ניצוצות של קדושה מהחומר אל הרוח, לא מצאה דרך להתמודד עם התופעות החברתיות של ההשכלה והציונות. הן היו תופעות ציבוריות מקיפות מורכבות וקשות יותר ולא קל היה להתמודד אתן. החסידות הסתייגה מהן. אולם באמת אי אפשר היה להתעלם מהן, הן סחפו את הציבור. מרן הרב קוק שהתמודד רעיונית עם תנועות אלו, סבר שא"י יש בכוחה לקדש ולהאציל כל תופעה חומרית. השפעתו ניכרת בעיקר ביצירת ציבור שידע להעלות את נושא הארץ לערך דתי נעלה. כמו"כ יש גם ניצנים ראשונים של גאולת האמנות. במוסיקה הדבר קל יותר, אולם באמנות הפלסטית הדבר קשה יותר. אך גם כאן יש התחלות. כמו כן יש ניסיונות בתחום המדעי, להעלות את המדע לערך. אולם עדיין לא זכינו לתנועת המונים שתגאל את המדע מלבושו החילוני. נושאים לאו מחכים לגאולה.

בחיבורו של ר' משה רבפוגל. יש רעיונות שניתן לגבש מהם חסידות ארץ ישראלית שתקיף את כל התחומים. לשם כך טרח ללקט לקוטי בתר ליקוטי ממקורות שונים ומגוונים של היהדות על כל גווניה וזרמיה מידות חסידות ורעיונות שיש בהם כדי להניח יסודות לחסידות ארץ-ישראלית חדשה.

נמצא בספרו של ר' משה רבפוגל ליקוטים מהרמב"ם הרציונאליסט ובנו שנהג מנהגי חסידות מופלגים. הרמ"ק, הגר"א (תלמידיו כינוהו בתואר הגאון החסיד) רמח"ל (שהקדיש ארבעה פרקים בספרו מסילת ישרים למידת החסידות ובין היתר כתב שמית החסידות היא כפרה על הדור וציפיה לגאולה) יחד עם דברי אדמו"רים בעיקר של נשיאי חב"ד לדורותיהם, וגדולי דורותינו הראי"ה קוק והגרי"ד סולוביצ'יק. שני האחרונים צמחו אומנם על רקע של "מתנגדות" ליטאית, אולם הם הושפעו לא מעט מחסידות חב"ד והדברים באים ליד ביטוי בהגותם. העין הטובה הרואה את החיוב שבכל דעה ובכל זרם מאפיינת חסידות ארץ ישראלית רחבת אופקים שאין עינה צרה בזולתה. אלא שצריך שיקול דעת את מי לקרב יותר ואת מי פחות. זהו מקצוע גדול ועמוק בתורה.

ספר זה הוא חריש ראשוני, שבא לעורר את הלבבות. עוד רבה וארוכה הדרך. יש לשדד, לעבד, לזרד, לנכש, לזמור ולדשן עד שתצמח משנה סדורה של החסידות החדשה. בעיקר זקוקה היא למנהיגות ראויה וסוחפת. אולי ההתעוררות שספר זה יגרום תביא בכנפיה מנהיגות כזו. בינתיים אין לזלזל בעשייה אישית ופרטנית תיצור אוירה שתוכל למושך אליה אנשים רבים שומרי מצוות ואף רחוקים מכך שהמאור שבתורה יפתח את ליבם.

זכותו של ר' משה רבפוגל בעצם העלאת הרעיונות שאי"ה יגדלו ויפרחו ויישאו בהמשך הזמן גם פרות, פרי הארץ לגאון ולתפארת.

בברכת כוח"ט

הרב יעקב אריאל

רמת-גן

הקדמה הכוללת עניינו של חסיד והיות האדם לחסיד

מטרת חיבור זה לעורר את כל מי שבשם ישראל יכונה להיות חסיד וזאת על מנת שידבק במידת החסד וישמר מהחטא. זאת יעשה ע"י שיטה את עצמו יתר על מידה הממוצעת במעשי החסד כפי שנאמר "עולם חסד יבנה" ויסור מרע ויעשה טוב על מנת שלא יבוא לידי מכשול, יזכה את עצמו ואת האחרים. והנה הרמב"ם באר בשמונה פרקים שהחסידים היטו את עצמם מדרך האמצע לאומץ הלב מעט על מנת שישלימו תכונת נפשותם וישיגו המעלות. ואלה הם דברי קודשו "ובגלל עניין זה, לא היו החסידים מעמידין תכונות נפשם בתכונות הממוצעות בשווה, אלא היו נוטים נטייה מעטה כלפי היתור או החיסור דרך סייג, כלומר שהם נוטים דרך משל מן הפרישות כלפי היעדר ההרגש בהנאות מעט, ומן האומץ כלפי חרוף הנפש מעט, ומן הרצינות כלפי ההתהדרות מעט. ומהענוה כלפי שפלות הרוח מעט וכן בכל השאר, ועניין זה הוא הרמוז באמרם לפנים משורת הדין" (רמב"ם, שמונה פרקים הפרק הרביעי). התבונן בעניין נפלא זה ואם תבינהו תבין את כל העניינים הכלולים במאמר זה וכדברי רבנו "האמת תעשה דרכה".

וביאר הגר"א (ראה חלק ב' מה שהבאנו מדבריו בחלק הראשון בסימן ט) שעל האדם מישראל להשתדל להיות חסיד כדבריו "ולא יאמר אשיג את קצה האחרון במעלות אינני חסיד אך אהיה צדיק לעשות מה שנצטוויתי עליו והוא לא ידע כי הוא חיסרון לא יוכל להימנות". ראה המשך דבריו בעניין זה (במאמר זה פרק ראשון, סימן ט). ומי שאינו חסיד איננו רע אם הוא גם איש מוסר כפי שבארנו עניני המוסר בשם מחבר ספר צדיקים (ראה פרק ראשון סימן יב). אבל כפי שביאר הגר"א אם לא ישתדל להיות חסיד יכול ליפול מדרגתו (הוא עצמו נקרא הגאון החסיד רק שלא חשב שהאדם צריך להתקשר לצדיק מסוים עד שיורה לו כל הנהגותיו). ותועלת ההתקשרות עם הצדיק בארנו לפי דברי הרבי מפיסצנא (ראה בפרק השני, סימן ה) אבל בהתקשרות זו עם הצדיק אפשר גם שיהיה לאדם ח"ו נזק אם אינו ראוי או/ו שלא הכין את עצמו כראוי כדברי הרבי מביעלא בספר החיים ואלה הם מקצת דברי קודשו "והרי כמה בני אדם שבאים לצדיק ומתקלקלים יותר משהיו בביתם, ותולים האשמה בצדיק. ובאמת הם הגורמים לזה, מחמת שלא הכינו את עצמם קודם בואם להצדיק. כי כל שלמות צריך הכנה מקודם" (מבשר טוב, ספר החיים, אות סה).

והנה הרמב"ם דיבר על עניין היות האדם לחסיד במדותיו כפי שהבאנו בחלק השני ממאמר זה (ראה פרק ראשון סימן ג) ."כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות, נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד". או מה שאמר בעניין מצוות ציצית "אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה, כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד, לפטור עצמו ממצווה זו". ובמעשיו אמר רבנו שאם יתחייב ממון לאדם אחד מתוך כמה בני אדם ואינו יודע למי התחייב. יתן לכל אחד מהם "ואם היה חסיד, נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמיים". או מה שאמר בעניין השבת אבידה אע"פ שלא ציין זאת במפורש שמדובר בחסיד, זוהי דרכו של החסיד "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום אע"פ שאינה לפי כבודו". או/ו בעניין מצוות פריקה שאפילו נשיא ישראל והוא חסיד יעזור במצוות פריקה שכן זוהי דרכו של החסיד לותר על כבודו למען אדם אחר מישראל.

וענינו של החסיד כפי שכבר הבנת, הינו להתנהג לפנים משורת הדין. אבל יש בעניינו של החסיד והחסידות היבטים נוספים שלא כולם מגיעים לידי ביטוי בחסידויות של הזמן הזה. שכן ענינה העיקרי של החסידות בזמן הזה הוא אהבת ישראל, הוספת חיות במעשה המצוות, לימוד התורה בטעם ודעת ולימוד פנימיות התורה עד שיאירו כל שבעת הנרות שהם שקולים למידותיו של האדם. אבל על מנת שיהיה האדם חסיד באמת ולא רק חסיד בחיצוניותו ההולך לפי מנהגיה ודרכה של חסידות מסוימת ובעצם אינו יודע את מהותו האמיתית של החסיד, עליו לדעת מה פירוש שם "חסיד" ומה הן המעלות הנכונות והאמיתיות הנדרשות ממי שרוצה להיקרא בשם "חסיד" ורבות הנה.

ועניין החסידות ימצא לאדם בשישה דברים והם.

א. החסידות בדעות ביחס לה' יתברך וראש המדברים בעניין זה הינו הרמב"ם.

ב. החסידות בהנהגות ובמעלות האדם ביחס לעצמו וביחס לאחרים וראש המדברים בעניין זה הינו הרמח"ל ב"מסילת ישרים" אבל איננו היחיד. וקודם להיות האדם חסיד עליו להשתדל להיות צדיק במידות ואיש מוסר לדעת מעלת תיקונם של המידות, כדברי מחבר ספר צדיקים והרמב"ם בהלכות דעות (ראה מקצת עניינם בפרק הראשון, סימן יב). או/ו כפי שהביא מחבר ספר הרוקח את שורשי החסידות (ראה פרק ראשון סימן ה) והסביר הרמח"ל את עניינו של החסיד. ורוב העניינים שכתבנום בסעיפים הראשון והשני, המה מצויים גם בספר ליקוטי האמרים של אדמו"ר הזקן.

ג. החסידות במצוות אהבת ישראל ואהבת כל יהודי בין עם הוא צדיק, תלמיד חכם בינוני או/ו רשע ח"ו לפי שעה. וראש המדברים בעניין זה הינו הרמ"ק בספר הקדוש "תומר דבורה".

ד. החסידות הלכה למעשה בזמן הזה וראש המדברים בעניינה הינו הרבי מלוובאוויטש אבל איננו היחיד. ועיקרי הדברים שחידש או/ו הדגיש הרבי בדברי קודשו הם: הראשון הינו עבודת ה' בשני קווים בסור מרע ועשה טוב וכן במידת החסד ובמידת הגבורה גם כן שהרי העבודה רק בקו אחד איננה נקראת עבודה שלמה שהרי יכול להיות שהאדם בוחר בעבודה זו לפי טבעו ונטיית לבבו. והשני הינו ההידור במצוות שאיננו רק בבחינת הידור אלא שומר על האדם שלא יבוא להקל ראש במצוות. והשלישי הינו שעל האדם לעורר את האהבה והיראה בעבודתו. והרביעי שאע"פ שהאדם מישראל צריך להשתדל למעט הנאותיו, זה ביחס לעצמו אבל ביחס לזולת צריך להשתדל לגרום לו הנאה שזהו חלק ממצוות ואהבת לרעך והחמישי עניין ההבלגה כפי שראינו אצל הרבי וכפי שביארנוהו (פרק ראשון סימן א, יח בשם מדרש תהילים) שזהו מסימניו של החסיד והשישי הוא פשוט והוא עניין השמחה והשביעי גם כן פשוט והוא עניין החיות בעבודת ה' – נאים וחביבים שבעת הדגשים האלה לרבי השביעי שכן כל השביעים חביבים.

ה. החסידות בהלכה וראש המדברים בעניין זה הינו גם כן הרמב"ם אבל איננו היחיד שכן פוסקים רבים עסקו בעניין זה וקדמו להם דברי הגמרא והמשנה.

ו. החסידות במילי דחסידותא והיא החסידות בהנהגות מסוימות ותמצא דבריהם מפוזרים בש"ס כגון שאמרו מדת חסידות לבדוק את התפילין בכל שנה. ולא כל מי שנוהג בעניין מסויים של חסידות יקרא חסיד.

ראשית ענינה של החסידות הינה בחסידותו של אברהם אבינו שהיה ראש וראשון לחסידים בענייני הדעות והמעשים (בעניין הדעות שרצה לפרסם את שם ה' בעולם ובמעשים שנהג במידת החסד עם כל הברואים כפי שמבואר בתורה ובמדרשים) וראה מה שבארנו מעניינו בפרק ראשון. ויש בחסידות זו תיקון לעניינו של אברהם אבינו עצמו שכן הוא פרסם אלוקות בעולם וביקש את רחמי ה' על הצדיקים אבל לא על הרשעים ורק משה רבנו שהוא רועה ישראל האמיתי ביקש את רחמי ה' , הן על הצדיקים והן על הרשעים.

והנה כל חסידות וחסידות יסודתה בהררי קודש, כפי שכך הנם גם נוסחי התפילה השונים.

אבל יש מקום להרחיב אהל החסד והחסידות כפי שנאמר "עולם חסד יבנה" וזאת על מנת שידע האדם מישראל, בין אם הוא חסיד ובין אם עדיין לא, את היקף עניינה ומהותה.

ולפיכך ליקטתי בחיבור זה עניינים רבים לעורר את האדם להיות חסיד ולהרחיב עניינם לכלל הציבור בארץ ישראל המקודשת מכל הארצות. וקראתי שם חסידות זו בשם חסידות בית אברהם ולא דווקא שברצוני לייסד חסידות חדשה. אלא שברצוני ללקט דברים ועניינים שהם כבנין אב לחסידות וכל אחד אם הוא כבר חסיד של חסידות מסוימת ילך בדרך אבותיו אבל לכשיקרא ויתבונן במאמר זה היטב יבין מה הם שורשי החסידות ועיקריה. ואם עדיין אינו חסיד יכול להצטרף לחסידות זו או אחרת ולא יהיה לו מונע מלהצטרף לחסידות אחרת כשירצה בכך. וכל עניין המאמר הינו לעורר על דברים הידועים שלא תמיד מודגשים מספיק בחסידות מסוימת ולפיכך קראתי גם שם מאמר זה בשם "דרכו של חסיד" וזאת כדי להאיר עניין החסיד והחסידות וחשיבותם.

והנה אפרט החידוש והדגשים שבדרכו של החסיד והם ארבעה עשר עניינים מעשיים שהם כוללים את מירב ענייני החסידות וזאת לאחר שהובנו ששת ענייני החסידות שביארנום.

א. ההשתדלות והחיוב של האדם להיות חסיד בדעות ובהבנת והשכלת היות ה' יתברך משולל כל תואר שהוא, ובמעשים לפי מה שהורתה ההלכה שזוהי הנהגתו של חסיד ולהתנהג במידת החסד וזאת לפי דבריו של הגר"א וביאורו שהאדם מישראל ראוי לו להיות חסיד כפי שנביא מדבריו.

ב. עניין ההבנה שהמוסר קודם לחסידות בזמן ולכן על האדם להשתדל בתיקון ומיצוע המידות, כפי שבאר הרמב"ם בהלכות דעות וכמו כן הסביר ופירט מחבר ספר אורחות צדיקים.

ג. הבנת שורשי החסידות לפי מחבר ספר הרוקח, הנהגות החסיד לרמח"ל ודברי קודשו של אדמו"ר הזקן בספר התניא.

ד. הבנת הספר הקדוש "תומר דבורה" וענייניו ביחסים שבין אדם לחברו.

ה. עניין השליחות במקומו (לקרב כפי יכולתו וכדברי הרבי השביעי לפי כוחו אבל במלוא כוחו) אלא אם הוא חסיד חב"ד ונשלח מחוץ למקומו, כפי שעוד יתבאר.

ו. עניין שינוי הבגדים שאינו מחויב להיות הלבוש לפי חסידות מסוימת אלא כדברי הרמב"ם שלבוש תלמיד חכמים צנוע, נקי ואיננו בולט אלא אם קיבל מרבותיו דרך מיוחדת בלבוש החסידי רק שגם מי שלא קיבל מאבותיו ומרבבותיו לבוש מסויים חסידי, יכול להיות שייך בתנאי שלבושו יהיה נקי כביאור הרמב"ם בהלכות דעות לגבי מי שהוא תלמיד חכמים.

ז. עניין האדמו"רות אינו מחוייב עד שיבוא משיח צדקנו באמת. ואם ירצה החסיד לבחור לו למורה דרך זמני אדמו"ר מחסידות אחרת הנה מה טוב אבל החסיד יכול להישאר בחסידותו ובדרכו גם ללא אדמו"ר עד ביאתו של אבי עד שר שלום שמו.

ח. עניין שכל מי ששייך לכל חסידות יכול להצטרף בדרכו של החסיד אם ירצה בכך, כך שאפשר שיהיו בה חסידי חב"ד וחסידי גור או/ו כל חסיד מכל חסידות או/ו מי שאיננו חסיד לעת עתה. ועניין הצטרפותו לחסידות זו פירושה אצלי שישתדל להיות חסיד כפי שבארנו במאמר זה ואח"כ יוסיף את הנהגת בית אבותיו.

ט. עניין ההשכלה של החסיד וידיעת ה' יתברך שאינו מותר על השכלה במדע האלוהי כפי שעוד יתבאר במאמר זה. ראשיתה קבלת שלוש עשרה עיקרי האמונה עפ"י הרמב"ם ואחריתה בשאיפה לידיעת ה' יתברך באמת ועד כמה שאפשר לו לאדם.

י. עניין אהבת ארץ ישראל כפי שציין הרמב"ם שכל מי שמהלך ד' אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא ושלא יעזוב את הארץ לצמיתות.

יא. שישתדל לחיות מיגיע כפיו ולא יצטרך לזולת עד כמה שאפשר לו ובמקביל יעסוק בתורה אלא אם הורו לו רבותיו אחרת, למשל כדברי ה"חפץ חיים" שתלמידי חכמים ובני הישיבות הינם "הלוויים והכוהנים" של הזמן הזה.

יב. שישתדל לקבל סדר הלימוד התורני הנכלל במאמר זה.

יג. קבלה והסכמה להנהגות ודרכו של החסיד המפורטות במאמר זה (כגון בהתוועדות החסידית), למשל כפי שבארנו בפרק השני לפי דרכו של האדמו"ר מפיסצנא ב"הכשרת האברכים".

יד. שיכבד ויוקיר יחיד או רבים שאינם משתייכים לחסידות זו של בית אברהם אלא לכל חסידות אחרת שכן יסודותיהם בהררי קודש.

בעניין מעלתו של "צדיק וחסיד" כתב בספר "מגן דוד" שעל האדם להפוך את הרע לטוב. וזהו עניין היותו ער, היפוך אותיות של הרע שנהפך לער במעשה המצוות וקיומם בחיות, אהבה ויראה וזה העניין עמוק ורחב מאד ובו נבדלים מעלות בני האדם זה מזה. ועל המצליחים ליישם עניין זה במלואו וזוהי ההצלחה האמיתית, אמר אדמו"ר הזקן בשם רבותינו הקדושים "אבל לעניין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים אמרו רבותינו ז"ל צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית אבל כל מי שלא הגיע למדרגה זו אף שזכויותיו מרובים על עוונותיו אינו במעלת ומדרגת צדיק כלל. ולכן ארז"ל במדרש ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמו שנאמר צדיק יסוד עולם" (תניא, פרק ראשון).

והנה אם כבר קראת דברינו עד עתה, כבר ידעת והבנת שבכוונתינו לרענן ולחדש פני החסידות בארץ הקדושה ולהקים חסידות ארץ ישראלית אבל יש להיזהר בזה מאד. שכן אין כוונתינו חלילה בקנאה ותחרות ח"ו שהרי כבר אמר רבינו הגדול שמידה זו מגונה לכל אדם וקל וחומר למי שמקבל עליו את עול הדת, התורה והמצווה. כמו כן יש חסידויות שאדם מסויים יכול למצוא בהם את שורש התיקון האישי שלו ושיסודתם בהררי קודש ואילו אנו לא עסקנו בחיבור זה בתיקונים לאדם פרטי אלא דיברנו עפ"י הרוב, הכלל ומה שראוי לכלל החסידים והחסידות אבל מה שנדרש לאדם אחד לתקן לפי שורש נפשו יתכן ולא ימצא לו מזור בחיבור זה ועליו ללקוט פנינים ממה שנאמר בחסידויות אחרות, כללו של דבר לא באנו למעט או/ו לסתור חס ושלום אלא להניח יסודות מוצקים לכלל העניין החסידי. וכן אין בכוונתינו ח"ו להקל ראש בחסידויות אחרות שקדמו מהשמים בזמן, במעלה ובמקום ונתנה להם ברכת קדושי עליון ומהם גם למדנו מה שאפשר לנו, אלא ברצוננו לקחת הטוב מכל אחת מהן, מה שאפשר לנו וללקט גרגרים ופנינים מהן וחס ושלום שנשכח טובתם ואורם. לפיכך אין אנו מתנתקים מהן אלא מוסיפים עוד נדבך לבניין, לרענן טובתה של החסידות להיותה מושתתת על אברהם איש החסד אבי האומה ולחבר וללכד הכוחות באור החסידות. ומקור כוחה של חסידות זו איננו דווקא האדמו"ר אלא אברהם איש החסד אבי אומתנו וממציאה. ואע"פ שאין לחסידות זו צורך באדמו"ר אחד, הנה גם ידעתי שהחסידות הזו תידרש למורי דרך טובים שימנעו מימנה לגלוש או/ו להתמקד רק בחלק מהמצוות שכן חובת כל יהודי לקיים את כל מצוות ה' הנהוגות בזמן הזה וגם את הצווים המוסריים שאמרו רבותינו הקדושים בפרקי אבות ואלה שנאמרו ע"י ממשיכי דרכם. והנה מורי הדרך של חסידות זו יהיו אנשי הלכה אמיתיים אנשי אמת ואוהבי שלום, ממשיכי דרכו של רבנו הגדול הרמב"ם והם אלו שיאירו את דרכם של החסידים החדשים ויהוו משוב למעשיהם. ולכן אם אתה הקורא מאמר זה כבר חסיד המשתייך לחסידות מסויימת אל תחשוב שלנתק אותך ממקור קדוש באנו אלא להרחיב לך המעגל והמבט הכולל על עצם נושא החסידות, לא שברצוננו חלילה שתעזוב ותזנח מה שלמדת וקיבלת מרבותיך הקדושים אלא באנו להוסיף ולהרחיב יסודות מוצקים לחסידותך על מנת שתדע ותבין עניינים שיתכן ואינך שם לב אליהם מכיוון שאתה חושב שכבר השגת מה שהשגת ודי לך בכך. זכור והבן זאת מאד מאד.

והנני מונה ארבעה עשר הנהגות לחסידי בית אברהם והם עשר נקודות אור בדרכו של החסיד. וההנהגה הראשונה שיקבלו חסידי בית אברהם הינה מחסידות חב"ד והוא עניין המבט הכולל על כל האומה והאחריות על כלל ישראל וחובת כל יהודי לזכות יהודי אחר במאור של הדת ומכאן נובע עניין השליחות החסידית – אם במקומו של כל יהודי ואם מחוץ למקומו במידת האפשר. עניין זה כבר קדם לחסידות חב"ד ותמצאהו גם בדבריו של אדון החכמים הוא מורנו ורבינו הרמב"ם כפי שאמר בספר המצוות שאם תאהב אדם תקרא אחרים לאהבתו, קל וחומר במלך מלכי המלכים שעלינו לקרוא לבני האדם לאהבתו ויראתו. ועל מנת ליישם זאת איש איש במקומו יעשה מה שאפשר לו לטובת הרבים, כפי שנבאר במאמר זה. והנה כמו שאנשי חב"ד הקימו בתי חב"ד בכל עיר ועיר ובכל מקום שאפשרי הדבר להם בעולם הרחב, כך אנחנו נלמד מהם שכן דבר טוב מותר לחקות ואין זה חיקוי אלא תוספת ברכה, לפיכך, כל אשר נדבה רוחו אותו לכך, ישתדל לזכות הרבים הנדרשים לכך כפי יכולתו. והנה אם יש באפשרות, יוקמו "בתי אברהם" לזכות בהם הרבים במעשה המצוות. רק שהמצווה הזו שהיא מצוות צדקה ברוחניות תיעשה על ידנו כפי הוראת רבנו שהיא המעלה השמינית בצדקה. ומעלה זו לתמוך במי שמך ולהקימו הינה המעלה הגבוהה בצדקה הגשמית ולאורה נלך בצדקה הרוחנית, כאשר נקרא ונדריך בני אדם לעבודתו יתברך, מטרתינו תהיה להעמידם על רגליהם ולא שיהיו נזקקים לסעד הרוחני מאיתנו כל ימיהם. כוונתי שנאפשר להם ללמוד את יסודות הדת כדי שיוכלו להמשיך בכוחם זה, כגון שניתן להם ונדריכם בספרי הלכה בסיסיים וקצרים שקל ללומדם ומהם יראה האדם מה יעשה וחי בו ושיהיו להם בבחינת "האמת והשלום אהבו", כגון ספר "קיצור שולחן ערוך" לידע ממנו אורחות חיים וספר "מסילת ישרים" או/ו "פרקי אבות" עם ביאור ללמוד המוסרים התורניים או/ ספר "תומר דבורה" או/ו ספר "התניא" או/ו כל ספר מוסר שנראה בהתבוננות האמיתי שהוא טוב לנפשם. ולא נעמידם רק להיות חסידים בחסידות מסויימת אלא ניתן להם את המבט הכולל על הדת ונאמר להם שיש בה נוסחים ואורות שונים אבל כולם מרועה אחד נתנו, כדברי ה"שולחן ערוך" - "אלה ואלה יסודתם בהררי קודש וכל אחד יתפלל לפי הנוסח שלו". והנה אין לנו כל עניין לדחוק בהם שיהיו דווקא חסידי חב"ד או/ חסידי גור או/ו חסידי ברסלב אלא מה שיפנו אליו נקבל בברכה והעיקר שיוכלו לקיים התורה והמצווה ויקימוה מאהבה עד כמה שיתאפשר להם ולנו שזוהי הדרך הנכונה לעבוד את אדון הכל כפי שבאר אדוננו הרמב"ם בפרק העשירי מהלכות תשובה. ואין כוונתי חס ושלום שלאחר שנדריכם מעט, נפוטרם לדרכם אלא ראוי לנו לעקוב אחרי התקדמותם ולתת להם משוב חיובי לדרבן אותם במעשה הטוב ומשוב שלילי להרחיק המעשה האסור, כפי מה שאפשר עד שלאט לאט יוכלו ללכת בכוחם. ומעלה זו תתאפשר לנו לאחר שנבין מהם היכן רצונם להתמקד יותר ומה מקשה עליהם.

והנה אבאר לך עוד כמה פנינים ששלה עבורי מורנו החסיד הרב יעקב אריאל בעניינה של חסידות זו ואע"פ שלא אמרם בלשון זו ממש, הנה התוכן זהה וכאומרו במכתבו "אין כאן רק החזרת עטרה ליושנה, אלא שאיפה ליצור יצירה של עטרה חדשה ההולמת את המקום והזמן". ההנהגה השניה לחסידי בית אברהם הינה בעין הטובה שנלמד מאברהם אבינו עמוד החסד לראות בה כל יהודי וללמד זכות על כל אדם שבשם ישראל יכונה. וההנהגה השלישית הינה בטיפוח המידות המוסריות כפי שעורר על כך רבי ישראל סלנטר וכפי שהבאנו בחיבור זה ממקורות שונים, כגון הרמח"ל, רבינו בחיי ומחבר ספר "אורחות צדיקים". וההנהגה הרביעית למידת חסידות של הנהגות לפנים משורת הדין. לא האומר מה חובתי ואעשנה אלא הזדהות עם המעשה וההידור במצוות.

ועוד נקודות רבות שעל החסיד לבית אברהם לתת בדעתו, כפי שאמר החכם "והחי יתן אל ליבו" שכן על המזכה את האחרים אל לו לשכוח את עצמו וחובתו בעולמו. וההנהגה החמישית שיהיו החסידים לבית אברהם אנשי אמת – כפי שאמר רבנו "קבל האמת ממי שאמרה" ויודו על האמת. וההנהגה השישית שיהיו נוטים מעט אל אומץ הלב, כפי שבאר רבנו בשמונה פרקים שהחסידים היו נוטים מעט אל התעוזה ואין כוונתי שיחפשו לסכן נפשם אלא שלא יחתו ולא ירתעו לעשות הטוב ולהציל העשוק מיד עושקו, כגון מה שעושים "יד לאחים". והנקודה השביעית שישמרו את מחשבתם, דיבורם ומעשיהם לבלתי יראה בהם שום דבר מגונה חס ושלום או/ו דיבור שאיננו ראוי וישמרו את לשונם בנקיות ולא יראה בהם עניין מכוער לעולם שכן בזה גם תלויה קדושת נפשם לה'. והנקודה השמינית שישמרו את גופם בקדושה הנדרשת מכל יהודי עפ"י ה"שולחן ערוך" ואין כוונתינו ליצור דגם של ה"יהודי הקדוש" או של ר' יהודה הנשיא אע"פ שיראה לי שהוא זה שעמד כנגד עיני הרמב"ם בהביאו את הנהגותיו במבוא למשנה שכתב וביאר אלא ברצוננו לשמור מה שראוי לשמור ולהרחיק מה שראוי להרחיק, כפי שידובר עוד מעט במאמר זה. והנה עבודת הקודש של היחידים אשר ה' קורא שהם במעלת ר' יהודה הנשיא או/ו ר' ישראל אבוחצירא שלא נהנו מהעולם הזה כלל איננה מעלת רוב הציבור שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, וגם אמר החכם "עץ חיים תאוה באה", כך שלא ניתן להרחיק את התאווה לגמרי לבני אדם שהם בינונים כמונו אבל יש לתעלה ולכוונה לעבודתו יתברך כפי שעשו כל התנאים והאמוראים וממשיכי דרכם. והנקודה התשיעית שלא תיזח דעתם של החסידים במעשה הטוב שיעשו ולא ירום לבבם מקרב אחיהם ויבחרו במידת הענווה אבל לא ענווה של שקר. והנקודה העשירית שיהיו מעשיהם לשם שמים ויעשו הדברים לשם פועלם ולא כדי לעשות לעצמם שם אלא מאהבת הבורא ברוך הוא שציווה על כך ותתחזק אהבתם אליו במעשי החסד הרבים כפי שאמר רבנו בחיי ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". והנקודה האחת עשרה שיקויים בהם "בכל דרכיך דעהו", כוונתי שגם המעשה שהוא לשם שמים ייעשה על ידם בדרך נאותה ובחכמה. והנקודה השתים עשרה שלא יזניחו ענייני שמירת הבריאות, כפי שעושים רבים מאנשי תורתנו ואמר רבנו ש"תיקון הגוף קודם לתיקון הנפש" ועניין זה של שמירת הבריאות חל על המזון, ההתעמלות ועוד הנהגות שאפרט במאמר זה בפרק הרביעי. וההנהגה השלוש עשרה הינה בהשגת הדעות הנכונות ובהשתדלותו של החסיד בכל מאודו להכיר את מי שאמר והיה העולם שכן זוהי התכלית לראשונים ולאחרונים, כפי שהדבר חובה אצל החכמים עליהם אומר הרמב"ם שהם "רודפים" בימים ובלילות אחרי הדעות הנכונות והנהגה זו נספחת למצוות תלמוד תורה שיהיה החסיד קובע עיתים לתורה. וההנהגה הארבעה עשרה שתהיה תפילתו של החסיד כתפילת חסידים ראשונים עד כמה שאפשר לו.

וכל יתר ההנהגות והמעלות שנראו לי כללתי לפי מיעוט דעתי כללתי במאמר זה ובוודאי שלא כללתי את כולם ובוודאי שאין הדברים שלמים וראוי ללטשם ולסננם אבל על עיקרי הדברים אמרנו וכבר אמר רבנו הגדול הרמב"ם ו"האמת תעשה דרכה".

מבוא

"פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" - מבוא שערי הספר.

יסוד המחשבה ושורש החסידות הנו במידת החסד של אברהם אבינו שקרא "בשם ה' אל עולם". וזהו שנאמר "עולם חסד יבנה". והנה אדמו"ר הזקן אמר בתניא "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדת רחמים דהיינו התגלות אלוהות ע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה" (תניא, שער הייחוד והאמונה פרק ה) ובדברי חז"ל (בראשית רבה, יב טו) "בתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, כיוון שראה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, שיתף עמה את מידת הרחמים וזהו שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם, ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים" (ה' אלוקים – רחמים ודין). אם כן מדת החסד הנה רק שותפה למדת הדין וכיצד זה יאמר שיסוד המחשבה הנו במידת החסד ? אלא שלולא צווינו במצוות צדקה וחסד והכול היה ניתן עפ"י הדין מלמעלה באמת או/ו הכול היה נבחן למעלה במידת הצדק המוחלט – לא היינו יכולים לעמוד שהרי בעלי תשובה אנחנו ומצפים להתקבל בתשובה ואין כוחו של בעל תשובה לעמוד בפני מידת הדין לבדה. ואז ח"ו לא הייתה מידת החסד בעולם והיה חיסרון בהידמותנו אליו יתברך שהרי הוא יתברך חפץ חסד. ועוד יתר על כן יאמר שלא ניתן להעמיד את העולם רק על מידת הדין ללא מידת הרחמים, כדברי חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה" (בבא מציעא נג ב).

נמצאת למד שהחסידות איננה רק הנהגה שהאדם מסגל לעצמו אלא היא הכרחית לקיום האדם ולתועלתו ובה ה' יתברך חפץ. רק שלא ניתן להעמיד את ההלכות על מידת החסד בלבד, כי ההלכה צריכה להיות ברורה וחד משמעית ואילו מידת החסד נוטה גם לפי הבנתו של האדם שנוהג לפנים משורת הדין ומשפיע חסד כראוי ולא תמיד ניתן לחייב את האדם לנהוג במידת חסידות. לפיכך, ההלכה עומדת על הדין ומידת החסד חברתה עימה להנהיג האדם את עצמו לפנים משורת הדין, כאשר הדבר ניתן באומד הדעת והמחשבה.

ומטרתנו בחיבור זה לומר יושר דברי אמת להעיר ולהאיר מעט מדרכי החסד שיבחר בהם האדם בקיצור, על מנת לדעת במה יהיה האדם לחסיד ? וזאת עפ"י עמודי האור של ההלכה והחסידות כדי להטות את עצמנו ואת הקורא לכף זכות וכדי שייעשו בפועל ממש.

והנה אמרו רבותינו הקדושים בגמרא "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות" (בבא קמא ל).

והנה הדרך כביכול סלולה לפני כל אדם אולם את אותן ההנחיות על מנת שיהיה האדם חסיד, לא ישיגם אלא מי ששנה אותם היטב במקומם וגם במקומם הם צריכים להארה נוספת ויש עוד היבטים להם. ולכן הבאתי ליקוטים מדבריהם של עמודי האור האלה שנביא מדבריהם לתוספת הבנה, והדברים מובאים בכמה דרכים, הן במהות והגדרת החסידות, הן בתאור הליכותיו של החסיד והן בתאור מקצת מדעותיו וזאת כדי שירוץ האדם בהם להיותו חסיד בזמן הזה ותהיה חסידותו בדעות ובמעשים.

הביא המהר"ל בדבריו על פרק בתרא דסוטה (מח עב) "תנן מיום שחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד", לכן בזמן הזה צריך לעורר את עניין החסיד והחסידות על מנת שאולי נזכה לאותם המתנות שהם תוצאת לוואי לבניין המקדש ואולי אם ישובו המה, יהיה זה סימן לשיבת המקדש במהרה בימנו.

ועמוק ממה שקדם, אמרו במדרש תנחומא קדושים, סה שהקב"ה נקרא חסיד. "נקרא חסיד שנאמר כי חסיד אני נאום ה' וקרא לישראל חסידים שנאמר אספו לי חסידי" והרי אנו מצווים להידבק במידותיו ואם הוא חסיד נשתדל אף אנו להיות חסידים.

ואברהם אבינו נקרא חסיד על שם שקבע מקום לתפילתו ואומר על כך המהר"ל בנתיבות עולם פרק ד "ויש לך לדעת, כי אברהם היה קובע מקום לתפילתו והיה לו הדביקות בו יתברך בקביעות ולא במקרה דכתיב אל המקום אשר עמד שם, ולכן היה השם יתברך עמו תמיד בקביעות מבלי הסרה כלל והיה דבוק בשכינה. ובעת צאתו למלחמה השכינה היתה לוחמת באויביו ותמיד היתה השכינה בעזרו, וכל זה מפני שהיה קובע מקום לתפילתו. ר"ל שתפילתו שהוא הדבקות שלו בו יתברך הוא בקביעות ואינו במקרה. ודבר שהוא בקביעות אין לה הסרה כלל הפך המקרה שאין המקרה מתמיד". וזהו גם ענינו של החסיד שהוא דבק במה שהשיג כפי שאביא מדברי הרמב"ם בהמשך בעניין החסיד. שכן החסידות הינה גם בדעות ולא רק במעשים והבן זה.

והנה דברינו מבוססים על החיוב ולא על השלילה, על הזכות ולא על החובה אולם יש מאנשי תורתנו שנמנעים מלהתקרב ולעיין בדברי אלוהים חיים וכל מה שבשם חסידות יקרא. והנה תורף וחולשת דעתם במה שחושבים שהחסידות (ההבדל והשווה שבין החסיד לחסידות של הזמן הזה עוד יבואר בהמשך דברינו) בזמן הזה כוללת כל מיני עניינים רחוקים מהשכל או התבודדויות ארוכות, התגודדויות וריחוק מחברת בני אדם או/ו כניעה לצדיק עד כדי ביטול המחשבה העצמית והשכל ח"ו. או/ו אימוץ דרכים אחרות שלא הם דרכי רבותנו ומסורת ישראל הקדושה. וכל זה איננו נכון ואין זו מהותו של החסיד האמיתי אשר בשם "החסיד לבית אברהם" יקרא. והראיה שהנני מביא הינה מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים שאומר שהשגחתו בחסידים ובטובים גוברת ואלה דבריו "ותהיה השגחתו בחסידים ובטובים כפי חסידותם ויושרם...והוא אשר ישר מעשיהם הטובים והשלים חכמות החסידים במה שידוע" (המורה חלק שלישי פרק יח).

הראייה מכאן שהחסיד הוא איש המחשבה והשכל ואיננו בועט בהשגה אלא בזכות אותה ההשגה, מעשיו רצויים והנם מעשי חסידות אמיתית. והדברים נבחנים עפ"י רוב העושים ורוב המעשים וגם אם ימצא אחד מעיר או שניים במדינה שאינם כדברנו הנהגתם תיראה לך שונה ומוזרה, אין זו ראיה לסתור מה שאמרנו. וביאר רבנו במורה שההשגה והעבודה שבאה בעקבות האהבה אינם מתנגדים אלא משלימים זה את זה כפי שאמר רבנו.

"וכבר ביארנו פעמים מספר כי האהבה כפי ערך ההשגה, ואחר האהבה אותה העבודה אשר כבר העירו חז"ל גם עליה ואמרו, זו עבודה שבלב, והיא לדעתי הפעלת המחשבה במושכל הראשון, וההתייחדות לכך כפי היכולת. ולפיכך תמצא דוד שציווה את שלמה בנו והדגיש לו לסעות (כוונתו לדבוק) בהשגתו ולסעות בעבודתו אחר ההשגה, לכך אמר ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו וגו' אם תדרשנו ימצא לך וגו'" (מורה נבוכים חלק שלישי פרק נא ) ולכן החסידים שהם העובדים מאהבה כפי שביאר רבנו משה בן מימון לעיל, הם הם המשיגים.

ועוד אמר רבנו ש"אין לדעתם פרוש אמיתי אלא עובד מאהבה כאברהם אבינו" (פירוש המשנה, סוטה פרק שלישי).

והבאתי ביסוד הדברים האלה לנהוג במידת החסידות מתוך דברי גדול הפוסקים והוא אדונינו הרמב"ם שדבריו הינם הציר שעליו נסוב חיבור זה. והנה בסופם של קבצי ההלכה שלו בספר "משנה תורה" כתב דברי יושר ואמת להנהגת האדם מישראל עפ"י מידת הטוב והרגש הנכון שנאמר "ועשית הטוב והישר", כפי שאמר בעניין השהייה בבית הכנסת ובבית המדרש "בבית אלוהים נהלך ברגש" . אולם לא נימנע מלהביא מדבריהם של ראשונים ואחרונים שאע"פ שחלקם לכאורה אינם מכונים חסידים בראשית המחשבה והעיון מכיוון שאנחנו נוטים לשייכם למסגרת מסויימת שונה (כגון החזו"א או/ו "החפץ חיים") ובהנהגתם ובדבריהם ראינו שהם חסידים. ולאחר שיובנו ויוכרו הדרכים והמעשים האלה הבנה אמיתית ונכונה, תהיה הנהגה זו הנהגתו של ה"חסיד לבית אברהם", כפי שהקדמנו שבמעשיו של אברהם אבינו הורה לנו את מידת החסד. ואמר רבנו הגדול תהילת המזרח ואור המערב בהקדמתו לפרקי אבות שאין אצלנו מעלה למעלה מן החסידות זולת הנבואה, והיא המביאה אליה, כמו שאמרו חסידות מביאה לידי רוח הקודש (הקדמה למסכת אבות לפני הפרק הראשון), הנה נתבאר מדבריהם שההתנהגות במוסרי מסכתא זו מביאה לידי חסידות ונבואה.

ואם נישאל "מהו טעם הדבר שאנו נסמכים בעניין החסיד והחסידות לא רק על אחד או שניים מדברי רבותינו אלא על כמה וכמה מהם ? שמא דבריהם שונים זה מזה ובענינים אחרים נאמרו?" ועל כך נשיב שעפ"י דברי קודשו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק הלכנו ולדעתו שמענו באומרו בדברי קודשו (מאמרי הראיה תלמים סעיף ב, "כיצד מבקרין").

"אם חיזיון אחד נתגלה, למשל, בספר המורה, וחיזיון אחר בספר הכוזרי, כל אחד הוא אמנם עולם שלם, ומאיר כשהוא לעצמו, אבל להבין את כל גודלם ורוממותם אפשר רק אז, כשהם "מקבלין דין מן דין" ומתכללים יחד. ולאו דוקא שני המאורות הגדולים האלה, כי אם כל המאורות הגדולים עם הקטנים, הנגלים והנסתרים, כולם יחד צריכים שיזהירו כזוהר הרקיע על אופקה של היהדות. רק אם יודע לנו נגהם (ההדגשה שלי), ורק אז נוכל בגדול נפש להוסיף מה שבכוחנו להוסיף עפ"י טעמנו ומדת תרבותינו, ואז תהיה הוספה שלנו בעבודה הספרותית באה להשלים את הבנין הגדול, שבנו נביאנו וחכמינו מדור דור לעדי עד" ולכן רק מי שיתבונן בכל המאמרים והמארג שבחיבור זה יצוייר לו העניין בכללותו. בפרט כאשר כאשר אנו באים לדון בעניין רחב כזה של היות האדם חסיד ומה עליו לעשות כדי שיהיה חסיד אין להסתפק בדברי אחד או שניים מרבותינו אלא יש להעיר ולהאיר את הדבר עפ"י כמה וכמה מדבריהם ובמקומות רבים.

כבר ביאר הרמב"ם בספרו "מילות ההיגיון" שהאדם מדיני בטבע וכדבריו ב"מורה הנבוכים", זקוק הוא לחברת בני האדם. לכן, יש מקום לקיבוצו עם חבריו בדרך החסידות שתיקרא "חסידות בית אברהם" ע"ש אברהם אבינו החסיד הראשון. וחסידות זו יסודה בארץ המקודשת מכל הארצות והיא ארץ ישראל שעליה נאמר "והיו עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחריתה". ותכלול חסידות זו בתוכה (אם תקום) מעט מכל החסידויות והנהגת החסיד בינו לבין קונו ובינו לבין הבריות. וכללנו בחיבור זה עניינים הנחוצים לחסיד לדעת ולנהוג והם: פרק על מהותו של החסיד ועניינו ובו אבאר מי הוא הנקרא בשם חסיד ? מדוע נקרא אברהם חסיד ? וכן הבאנו מדברי רבנו משה חיים לוצטו בהגדרת החסיד בספרו הקדוש "מסילת ישרים", הפרק השלישי הינו על ההתבוננות במציאות הטבעית, ממציאה ומיסדה וזאת עפ"י רבנו הרמב"ם על מנת שידע האדם החסיד מעט מדעתו של הרמב"ם במציאות הטבעית והמציאות הניסית ומה שניתן ליחס לה, פרק על הנהגת בריאות הגוף והנפש של החסיד שכן כבר אמר רבינו שתיקון הגוף קודם לתיקון הנפש ואם החסיד לא ישמור על בריאות גופו ונפשו כיצד יעסוק במעשי החסידות ויתר על כן כיצד ילמד תורה והוא חולה ? פרק בעיקרי אמונתנו עפ"י הרמב"ם שעליהם אמר הרמב"ם שהמאמין בהם נכלל בכלל ישראל גם אם עבר על מה שעבר, פרק על השגחת ה' יתברך בחסידים והשגת החסיד וזאת עפ"י מעט מציוני ההערות של רבנו ב"מורה הנבוכים" (שם ביאר דעתו באמת ולא הסתירה שכן הסתיר רבים מדבריו בחיבור זה, לעומת ספר "משנה תורה" שבו אמר דעתו באמת ולא הסתירה), פרק במידות שיחזיק בהם האדם וקל וחומר מי שהוא חסיד מיוסד עפ"י דברי החזו"א בספרו הקדוש "אמונה וביטחון" ועפ"י דברי הרמב"ם בספר "הנהגת הבריאות", פרק על תלמוד התורה של החסיד, מעט מענייני התשובה עפ"י הרמב"ם וביאורם שכן לא יתכן שהאדם לא יטעה ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ובדברי אדמו"ר הזקן אמר שכל זמן שלא חזר בתשובה נקרא רשע ח"ו, גם אם הוא שלם בכל המצוות האחרות וכאשר שב נקרא צדיק גמור (תניא פרק א), פרק בעניין הצדקה וגמילות חסדים שכן סתם מצווה בתלמוד הירושלמי נקראת מצוות צדקה והחסיד ירבה בענייני צדקה ובפרק זה הבאנו מדברי הרמב"ם ו"החפץ חיים" בספרו הקדוש "אהבת חסד", פרק על תפילת החסיד שכן בתפילה יתקשר החסיד עם הקב"ה, פרק ובו מעט מהנהגות החסיד הלכה למעשה עפ"י "משנה תורה" לרבנו משה בן מימון הספרדי, פרק ובו מעט מהנהגות החסיד במידות שבין אדם לחברו עפ"י "תומר דבורה" לרבנו משה קורדוורו. והבאתי בחיבור זה גם מעט משיחות קודשו של האדמו"ר השביעי מנחם מנדל הוא הרבי מליואבאוויטש והבאנו מדבריו ומדברי חסידות חב"ד מכיוון שלהם קיימת הראיה והדאגה הכוללת גם למען כלל ישראל ולמען מצבו הרוחני של כל יהודי ויהודי והנכונות לעשות בפועל ולצאת מד' האמות וזהו עניין השליחות החסידית, פרק על אהבת בית אברהם ובו ביאור על ההתעוררות לעבודת ה' מאהבה. אכלול בו גם עניין אהבת האשה שכן היא נכללת בכלל אהבת רעים ועליה אמר הרמב"ם שיאהבה כגופו ויכבדה יותר מגופו וכן עניין "אהבת גרים" שאנו מצווים על אהבתם לא בשל מידת חסידות אלא בשל היותינו בניו של אברהם, יצחק ויעקב וגרים בארץ מצרים ושלא יכשל החסיד בחסידותו ולבל ידח מאיתנו נידח. וחתימת הספר הינה בתוספתא ובה כללנו ענייני משנת החסידים, לקט מידות חסידות וקונטרס מקוצר של חסידות בית אברהם אם וכאשר תקום שכן אין כל הכרח בהקמתה בפועל אלא בהבנת עניינה באמת.

ואחזור על הבנת סדר הפרקים הנבנה במאמר זה באופן קרוב, שהינו לפי ביאור המהות למען יבין הקורא עניין החסיד כתבתי אותו בראש החיבור ולאחריו בדעות על המציאות ומיסדה ולאחריו ענייני בריאות הגוף כפי שציווה רבנו להקדים תיקון הגוף לתיקון הנפש. לאחריו ביאור עיקרי האמונה שכן כל הבניין עומד על העיקרים האלה. ולאחריו השגת ה', השגחתו ומטרות התורה על מנת שיבין החסיד כיצד יושגו מטרות אלה בו וכתבנום עפ"י "מורה הנבוכים". ועניינו של ספר "המורה" הזה איננו גלוי אלא לנבונים ולשרידים אשר השם קורא ונכשלו בהבנתו גדולים וטובים משום שלא נזהרו בשבעת עמודי השער שכתבם הרמב"ם. ועניינו האמיתי של הספר הקדוש הזה הינו הבנת המשלים והמדרשים האלוהיים והקניית דרך ה' האמיתית לעובד ולא דברי הפילוסופיה, כפי שטעו בהבנת עניין זה רבים. ולאחריו המידות שכן המידות מקורם בהבנה השכלית כפי שאמרו רבותינו ובפרט בדברי אדמו"ר הזקן שהחכמה הינה אם למידות והבינה הבנתם והדעת שיתקע האדם מחשבתו בה' כיתד שלא תימוט. ולאחריו כתבנו על מידת הביטחון שהיא עומדת בזכות עצמה בגלל חשיבותה ורוחב עניינה שכן בה תלויים גם קצת מענייני החסיד.

ולאחריו פרק בתלמוד תורה שעליו נצטווינו ביום ובלילה. ולאחריו ביאור הלכות תשובה שכן התשובה הכרחית ובה ביאר רבנו ב"מורה" שישיג האדם מעלה גבוהה ממה שהיתה לו לפני שחטא ולכן יש לבאר ענייני תשובה אלה שברמב"ם. ולאחריו פרק במצוות צדקה וגמילות חסדים שכן האדם מישראל נצטווה על מצוות צדקה וגמילות חסדים וזוהי גם מהותו של החסיד בהיטיבו לאחרים כי חפץ חסד הוא. וכללתי בו עניינים שעמד עליהם "החפץ חיים" בספרו "אהבת חסד". עניינים אלה מבהילים עד כמה חייב האדם לותר ממונו למען חברו הראוי לקבל הצדקה והחסד בתנאי שישתדל ליתן לעניים הגונים כפי שביאר רבינו נחמן מברסלב. ולאחריו מקצת מהנהגות החסיד המעשיות המפורטות במשנה תורה ולאחריו ענייני החובה לדון לכף זכות שפירטם הרמ"ק ב"תומר דבורה". ולאחריו על השליחות החסידית שכן החסיד רוצה להיטיב לאחרים כאברהם אבינו שהיה איש חסד. ולאחריו בארנו עניינה של אהבת בית אברהם הכוללת אהבת רעים ולאהיב את שם ה' על הבריות ואהבת ה'. ולאחריו אזהרות לשמירה על החסיד שישמר בדרכו שכן החסידות איננה רק בעשה אלא גם בלא תעשה, כגון מה שאמרו שלא יחזיק האדם טובה לעצמו שכן לשם כך נוצר כדברי כב"ק הרבי השביעי "אני נבראתי לשמש את קוני". ולחתימת הספר בתוספתא ובה משנת חסידות הכוללת פירוט מדות חסידות.

ואמר הרמב"ם "הוא שציוונו להידמות בו יתברך כפי היכולת והוא אמרו והלכת בדרכיו. וכבר נכפל זה הציווי ואמר ללכת בכל דרכיו, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה הי' חנון, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד".

ואתה יודע שלא את כל ענייני החסיד והחסידות לא יכולתי להביאם אלא רק את מקצתם ואלו שנראו לי כעיקרים במהותו ופועלו של החסיד.

וכאשר יושגו לחסיד כל העניינים שכללנו אותם במאמר זה מדברי המאורות האלה ויתמיד החסיד להבינם, לשומרם ולעשותם יהיה בסוד הצורה העליונה ויהיה לו כאן בעולם הזה השפל הארה מצלם האלוקים שבו כדברי הרמ"ק ב"תומר דבורה".

תוכן העניינים

פרק ראשון – ביאור עניינו ומהותו של החסיד.

פרק שני – ביאור מהותו של החסיד עפ"י הרמח"ל ועפ"י האדמו"ר מפיאסצנא.

פרק שלישי – דעת החסיד בממציא המציאות הטבעית ומיסדה.

פרק רביעי – הנהגת בריאות הגוף והנפש של החסיד.

פרק חמישי – עיקרי אמונתו של החסיד לפי הרמב"ם.

פרק שישי – על השגחת ה' בחסידים והשגת החסיד בה' יתברך.

פרק שביעי - על מדות החסיד ומדת הביטחון לפי דברי החזו"א ורבנו הרמב"ם.

פרק שמיני – תלמוד תורתו של החסיד לבית אברהם.

פרק תשיעי – ביאור מקצת הלכות תשובה המצויים במשנה תורה לרמב"ם.

פרק עשירי - מצוות צדקה וגמילות חסדים.

פרק אחד עשר - תפילת החסיד לפי מקצת הלכות תפילה ברמב"ם.

פרק שנים עשר – הנהגת החסיד במדות שבין אדם לחברו עפ"י משנה תורה.

פרק שלושה עשר - לדון לכף זכות עפ"י דברי הרמ"ק בסה"ק תומר דבורה.

פרק ארבעה עשר - השליחות החסידית בדברי קודשו של הרבי מליוואבאוויטש.

פרק חמישה עשר – אהבת בית אברהם.

פרק שישה עשר - הנהגותיו של החסיד ההולך בדרכו אברהם אבינו.

פרק שבעה עשר – משנת חסידים על מדות חסידות.

פרק ראשון – ביאור עניינו ומהותו של החסיד

"תתן אמת ליעקב חסד לאברהם"

סימן א - ביאור שם חסיד.

א. שם "חסיד" יורה על ההפלגה בדבר מסויים (לפנים משורת הדין) ובלשון התנ"ך יורה על עושה חסד, מיטיב וצדיק. ושם "חסד" יורה בלשון התנ"ך על נדיבות, צדקה, מעשים טובים ורחמים. אבל בלשון המשנה שם "חסיד" הינו כפי שקדם וגם בעל עין טובה, שלם וירא כפי שנאמר באבות ש"רצונו שייתן ויתנו אחרים – חסיד" והוא בעל עין טובה כלפי המיטיבים האחרים שישיגו גם כן שלמותם, והוא החסיד בעל עין טובה על הבריות. ושלם שכן נאמר באבות "הולך ועושה – חסיד". ושלם ביראה כפי שנאמר "תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה" - מכיוון שהיתה מחשבה זו בשבת ואע"פ שהתירו רז"ל מחשבת מלאכה בשבת רק דיבור נאסר והחסיד הזה קידש מחשבתו לשם שמים ובפרט בשבת.

ועניין הנהגתו של החסיד לפנים משורת הדין הינו בזהירותו של להזיק לשום אדם כפי שעוד נבאר, אבל יש שאמרו שזהירות זו הינה גם ואולי בעיקר כדיי שלא יבוא לידי חטא.

אבל בדברי ר' חיים ויטאל נמצאת הגדרה אחרת ל"חסיד" ואמר ש"החסיד" הוא בעל מעלה גדולה שלא כל אדם יגיע אליה והוא שמקיים את כל המצוות מאהבה ובשמחה ללא גרוי של יצר הרע. ואלה דבריו "ונמצא כי כל זמן שלא קיים תרי"ג מצוות נקרא צדיק שאינו גמור, כי לא על חינם התפלל מרע"ה תפילות כמנין ואתחנן ליכנס בארץ אלא להשלים נפשו בקיום כל תרי"ג מצוות וכאשר יקיים כולם אלא שעדיין לא נקנו בו גם כן כל המדות הטובות בקניין גמור אלא ע"י מלחמתו עם היצה"ר, והנה זה נקרא צדיק גמור הכובש את יצרו, וכאשר יטבעו בו כל המדות טובות בטבע גמור עד שקיים (או/ו יקיים) התרי"ג מצוות בשמחה מאהבה בלי גרוי יצה"ר כלל יען נזדכך החומר לגמרי וכמ"ש דוד המלך ע"ה ולבי חלל בקרבי גם אמר ה' לא גבה לבי וגו' נפשי כגמול עלי אמו יראה כאילו הוטבעו בו המדות משיצא מרחם אמו הנה זה נקרא חסיד גמור כי כן דוד המלך ע"ה להיותו מוטבע בטבע במדות טובות ובקיום המצוות קרא עצמו חסיד כמ"ש (תהילים פו) שמרה נפשי כי חסיד אני" (חלק א' שער ג). וביאר ה"פני דוד" שדוד המלך חייב היה להיות חסיד מכיוון שקיבל את שנותיו מאדם הראשון "דק״ל שנה הללו שפירש מאשתו היה יושב (אדם הראשון) בתענית ומתנהג בחסידות וע׳ שנים שנתן לדוד הע״ה היו ביחד מאתיים שנה שהם חומש מחייו... כי החסידים מפרישים חומש במקום מעשר. ואומר ה"פני דוד" שמזה נמשך שהיה דוד חסיד גדול וזהו חיוב לגביו.

כתב במדרש פנחס "צדיק הוא שצריך לטרוח ולשבור כל מדות רעות ובחינת חסיד הוא שכבר שברם ואין צריך לטרוח עוד כי נעשה בטבע....דהיינו שהורגל נפשו לפרוש ממדות רעות עד שנעשה בטבע טוב, זהו איש חסיד" (מדרש פנחס לרבי פנחס מקארץ, כח), נמצאת למד שהחסיד נקרא לפי פירוש זה "טוב" וזוהי מעלותו של החסיד האמיתי.

ולי יראה שהחסיד עליו מדבר הרב חיים ויטאל יקרא בפי אדמו"ר הזקן ובספר תניא קדישא "צדיק בשם התואר". שכן "אתכפיא" (לשון אכיפה) פירושו שהוא כופה את יצרו בעבודתו ועדיין יש לו גרוי מצד יצר הרע. אע"פ שבפועל לא יעבור עבירה כלל, כפי שביאר אדמו"ר הזקן בפרק א' בתניא אבל כשיגיע ל"אתהפכא" פירושו שהפך את יצר הרע ליצר הטוב ואין לו גירוי יצר הרע כדברי ר' חיים ויטאל שכל המדות הטובות בו כבטבע גמור. ושניהם ר' חיים ויטאל ואדמו"ר הזקן לעניין אחד התכוונו. ובאופן כללי יאמר שכל לשון יש לה את דרכה לבאר שם "חסיד" אם זו לשון התנ"ך, אם זו לשון תנאים במשנה ואם זו לשון חכמים ואמוראים בגמרא (עפ"י דב"ק של הרב יעקב אריאל).

ב. אמר בעל ספר "קורבן העדה" בעניין החסידות שמביאה לידי רוח הקודש עפ"י מאמרו של ר' פנחס בן יאיר כפי שנאמר בברייתא: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים" (עבודה זרה כ, ב) ואמרה הגמרא"וחסידות גדולה מכולן, שנאמר (תהילים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידך". באר בספר "קורבן העדה". "לידי יראת חטא. שאל יאמר אני אלך בשוק של זונות ולא אחטא וכמו שאמר שלמה המלך )שטעה בעניין ריבוי הנשים, המלקט) ע''ה, שכיון שהוא עניו ויאמר שהוא שפל אנשים יהיה ירא חטא: לידי חסידות. והיינו שיעשה דברים שהם לפנים משורת הדין כדי שלא יבא לידי שום חטא (שקלים דף ט עמוד א)

ובתלמוד הירושלמי מסכת שקלים דף יד ב תמצא נוסח מלא יותר.

זריזות מביאה לידי נקיות דכתיב (ויקרא טז) וכלה מכפר נקיות מביאה לידי טהרה דכתיב (ויקרא יב) וכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מביאה לידי קדושה דכתיב (ויקרא טז) וטהרו וקדשו קדושה מביאה לידי ענוה דכתיב (ישעיהו נז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח ענוה מביאה לידי יראת חטא דכתיב (משלי כב) עקב ענוה יראת ה' יראת חטא מביאה לידי חסידות דכתיב (תהילים קב) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו חסידות מביאה לידי רוח הקדש דכתיב (תהילים פט) אז דברת בחזון לחסידיך רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים דכתיב (יחזקאל לז) ונתתי רוחי בכם וחייתם תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב דכתיב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא תנא בשם ר"מ כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא ק"ש בבוקר ובערב יהא מבושר שכן עולם הבא הוא.

ג. במידותיו החסיד האמיתי שהשלים מעלת חסידותו, הוא עניו וראוי לרוח הקודש, כפי שנאמר בהילל "נתנו עיניהם בהלל הזקן בשעת מיתתו היו אומרים אי עניו אי חסיד תלמידו של עזרא" (סוטה יג ד).

ד. ובגמרא אמרו רבותינו, כפי שקדם אבל גם שהוא ותרן בממונו וגם שומר עצמו מלהזיק ומשתתף בצרת הציבור ובתעניתם. כפי שנאמר בבא מציעא "אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, תנו רבנן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד". ובמסכת שבת אמרו.

"מיהו חסיד לא מיקרי אא''כ מוותר משלו" (שבת דף קכ עמוד א)

ה. נאמר בעניין שמירתו של החסיד שלא להזיק ואזהרתו למי שסיקל אבנים מרשות היחיד לרשות הרבים. "לגלג עליו (מי שסיקל אבנים מרשותו לרשות הרבים) לימים נצרך למכור שדהו והיה מהלך באותו רה"ר ונכשל באותן אבנים (שהוא בעצמו סיקל משדהו לרשות הרבים) אמר יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך" (בבא קמא נ ב). ונאמר "כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו שנאמר (הושע יא) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה ר"ל אמר נקרא חסיד" (תענית יא ב).

ו. לעיתים יקרא החסיד גם "בעל נפש" כדברי רש"י על הגמרא "דברי רבא "בעל נפש חסיד" (פסחים מ א). והחסיד הינו זה שגם מדקדק במצוות כדברי הגמרא פסחים דף ט עמוד א "כדתניא חסידים הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר, עכשיו מכניסין דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות לבית כדי לפוטרן".

ז. לדעת רבנו הרמב"ם החסיד הינו חסיד גם במידות (כלומר באופיו ובדעותיו), כדבריו בהלכות דעות "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר--נקרא חסיד ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד" (ספר המדע דעות י).

ח. והנה אמרו שהחסיד הינו זה שרוצה להיטיב לאחרים וחפץ בטובתם. ועניין זה ימצא בדעותיו ובמעשיו. בדעות כפי שאמר הרמב"ם שאברהם אבינו היה קורא בני אדם להכרת האמת והכרת ה' שהוא אחד ואין בלתו "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד" (ספר המדע הלכות עבודת כוכבים פרק א הלכה ג). ובמעשים החסיד גומל חסד כפשוטו.

ט. אבל לעיתים יקרא מי שמפליג בזהירות "חסיד שוטה" וזה לשלילה בעת שיפליג בזהירותו כאשר אין צורך בכך ובעטיה של זהירות זו עלול אדם אחר להיטרף, כגון מה שאמרו (בסוטה כא ב) "היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה" (שאינו רוצה לגעת באשה ועל כן איננו מצילה מהטביעה) וזה איננו או אינו רוצה להבין שמצוות איסור נגיעה נדחית (בעת שהוקרתה לפניו) מפני "לא תעמוד על דם רעך".

י. וכן עניינו של החסיד שלא יהיה חסיד כתוצאה מרכות האופי אלא מההחלטה השכלית והאיתנה בנפשו. וראה מה שכתב הגר"א בעניין החסיד. על הפסוק "לעשות נקמה בגויים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו" (תהילים קמט) שואל הגר"א. "כלום מעשי נקם ודין ראויים הם לחסידים" ? הרי הם העושים חסד תמיד ? ועונה כי כאשר החסיד עושה חסד לזולת, יש להרהר ולחשוש שמא עושה כך מפני תכונתו הרכה והעדינה, ולא מפני דרישות ה'. אבל כאשר החסיד לובש בגדי נקם ופוגע אנושות במורדים בה'. זהו "הדר" לכל חסידיו. כאשר החסיד אברהם אבינו משנה תכונתו ואופיו והולך לשדה קרב, או כדי להציל עשוקים, או לפגוע בחומדי ממון הזולת, או כדי לפרסם כי המתנגדים לכבוד שמים ייכחדו ויאבדו ממהעולם, כל זה הוא "הדר".

יא. היותו של האדם חסיד איננו ערובה לשינוי הדין או/ו ההלכה בעטיה של חסידותו. כפי שאמר ר' שלמה גנצפריד בקיצוש"ע שאין לאפשר הלוואה ולסמוך לתיתה כשטר עסקא ולא כשטר חוב גם אם המלווה הוא אדם חסיד ואלה הם דבריו בקיצוש"ע סימן סו סעיף ט. "אם הנותן רוצה שהמקבל יתן לו שטר חוב פשוט ואמיץ כחק המדינה, בכדי שאם המקבל יסרב מלפרוע או ימות, יהא לו נקל לגבות מעותיו על ידי ערכאות, אלא שבעל פה הם מתנים שהמעות האלה הן בתורת עיסקא לא מהני. ואפילו השטר אינו אלא על הקרן לבד, דכיון שהנותן יכול לגבות כל המעות בשטר חוב שבידו, אפילו אם יהיה הפסד ברור אסור. ואפילו אם המקבל מאמין להנותן והוא אדם חסיד, מכל מקום לא מהני, ואפילו אם המקבל נותן להנותן גם שטר עיסקא, שכתוב בו כי המעות שנכתב בשטר חוב הוא בתורת עיסקא גם כן לא מהני, דאיכא למיחש שמא הנותן או יורשיו יעלימו אחר כך את השטר עיסקא ויגבו בשטר חוב. ואין היתר לזה אלא שישלישו את השטר עיסקא ביד שליש, או שנותן יחתום את עצמו על השטר עיסקא, ויהא מונח ביד המקבל, או שיכתבו על השטר חוב שהוא על פי אופן המבואר בשטר עיסקא, או לכל הפחות ייחדו עדים שהשטר חוב הוא בתורת עיסקא, ובכל אופנים אלו אפילו אם נכלל בשטר חוב הקרן עם הריוח שפיר דמי". וכן הקיצוש"ע אומר שמעלתו של החסיד גבוהה לעיתים משל הצדיק.

יב. אמרו "אין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי, ואפילו רשע חמור אצל רשע קל אין קוברים, וכן אין קוברים צדיק וכל שכן בינוני וכשר אצל חסיד מופלג. שנים שהיו שונאים זה לזה אין לקברם יחד שגם במותם אין להם מנוחה יחד" (סימן קצט סעיף ו) אבל בעל תשובה עם צדיק גמור כן קוברים.

יג. כתב בספר טעמי המנהגים בעניין הגדרתו של האדם והתאמתו לשם "חסיד".

"שאמרו ז"ל בצפרנים שורפן חסיד. כי שריפת הציפורן מזקת מאד וכן כל דבר הבא מן האדם ולכן הוא חסיד שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו. וכן אמר זאת בשם התוספות לנדה דף יז ע"א" וזהו לענ"ד, איננו הטעם היחיד שיקרא בו האדם בשם "חסיד", כי לא יתכן שבהנהגה אחת שלו נקרא לו חסיד אף אם זוהי הנהגה חסידית. וכי כל מי שנוהג לעיתים ב"מידת חסידות" יקרא חסיד ? אלא האמת שהבנתי ונתבארה לי שהחסיד יקרא בשם "חסיד" על הנהגתו לפנים משורת הדין בכמה עניינים והראש וראשון להם הוא על היותו שומר על כוחו הפנימי לבלתי יצא לחוץ. והביא בספר טעמי המנהגים לשון ספר אגרא דכלה "והחסידה" מתרגם "וחיוורתא" נקראה חסידה על שם הגוון שלה לובן גוון החסד. ...חסיד נקרא האדם שמביישין אותו ומלבינים פניו ושותק (ההדגשה שלי)". ודע שזהו העניין הקשה והחשוב מכולם להיות האדם נקרא חסיד במהותו, כאשר יצורפו לו הנהגות חסידות בענייני ממון ואיסורי ערווה ובענייני דעות (כפי שקדם) ואם הוא כזה ראוי הוא להיקרא חסיד אע"פ שעדיין אולי חסרים לו, כמה ממדות חסידות שבקיצוש"ע או/ו בגמרא.וכן כתב בספר בני יששכר "עוד טעם שנקראים חסידים. להיות שממשיכים החסדים. וכמו שאמרו איזהו חסיד המתחסד עם קונו". וכדברי ה"פני דוד" בפרשת "וישב" במעשה תמר שזוהי חסידות גדולה במאמרו של יהודה "צדקה ממני".

"אפשר לפרש צדקה דלא עבדא איסורא והיא מעוברת מאיתי והראיה הוא ממני שלא רצתה להלבין פניו אף שהיא מסוכנת לישרף וזה מעשה חסידות גדול.

יד. אמר רבי נחמן שע"י חיסרון חלבו ודמו של האדם בתענית נקרא חסיד וממשיך חסדים.

"ויקרא בהם שמי ושם אבותי. שע"י התינוקות (אנחנו שהננו בניהם של האבות הקדושים) נתגלו האבות להגן ע"י צדקה דא"י יכללו באוירא דא"י אויר הקדוש בחי' הבל שאין בו חטא. וזה שאמרו חז"ל היושב בתענית נקרא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסיד, כי התענית הוא גמילות חסדים לנפשו, היינו לתורה כמו שכתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש. על כן נקרא איש חסיד כי מבטל הדין והחושך וממשיך חסדים בעולם" (ליקוטי מוהר"ן).

טו. ובדברי רבנו מצאתי שאע"פ שאין האדם מוכרח להתנהג במדת חסידות ולעיתים הדין שונה ממדת חסידות, ראוי לו להתנהג במדת חסידות ומשמע מדבריו שזוהי הדרך הנכונה לאדם מישראל ולאומה הישראלית שדרכה לרחם על הבריות היכן שהדבר אפשרי ומותר. ואלה הם דברי קודשו של רבנו הרמב"ם בעניין הרדיה בפרך בעבד הכנעני.

"מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואע''פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה (ההדגשה שלי) שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה. וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד. ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו''ם עובדי ע''ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב''ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב''ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (ספר קניין הלכות עבדים פרק תשיעי הלכה ח)

טז. פירש ר' שמחה הכהן מדווינסק בספרו "משך חכמה" שהיכן שהדבר נוגע למדת חסידות אין אדם רשאי להוכיח את חברו ואין אומרים ולא תישא עליו חטא אולם היכן שיש חשש להעברה על איסור תורה כן יוכיחו.

"ולא תישא עליו חטא, פירוש, שהיכי שהדבר נוגע למדת חסידות חששו חכמים ליוהרא, אבל אם נוגע הדבר לחשש איסור ומכש"כ איסור תורה, כמו חדש בזמן הזה וכיו"ב אין בזה משום יוהרא, ולא ישא עליו פירוש בשביל חברו חטא, אדרבא על פניו יוכיחנו שגם הוא ינהג כמותו, ע"ד צחות".

יז. ומצאתי בקונטרס שם שאול שכתב בחידושי הריטב"א מועד קטן ה "כל השם אורחותיו , פירוש לחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, זוכה ורואה בישועתו של מקום. כי בודאי השם אורחותיו חסיד גמור הוא ואין חטא בא על ידו". ועיין בתוספות יום טוב אבות (פרק ה משנה יא) "קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד". ועיין בתמורה דף טו ובפרק הגוזל קמא דף קג ש "לא נקרא חסיד אלא מי שלא חטא כל ימיו מעיקרו וכו'". וקשה לי לקבל דברים אלה מכיוון שהם עומדים בסתירה לדבריו של אדמו"ר הזקן בתניא פרק א שגם מי שחטא ושב נקרא צדיק גמור לאחר ששב ואם יכול הוא להיות צדיק גמור מדוע איננו יכול להיות חסיד ?

יח. ויפה אמר במדרש תהילים טז, ד"ה "כל מי ששומע קללתו ושותק כדאי הוא שיקרא עצמו חסיד, וכן דוד היה אומר, שמרה נפשי כי חסיד אני (תהילים פו, ב). וכן הקב"ה אמר "חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם" (ירמיהו ג, בי) והעושה כן נעשה לו שותף" ולכן אנחנו אומרים בתפילה "ולמקללי נפשי תידום" ואע"פ שאמרו שלא תהיה קללת הדיוט קלה בעיניך אצל המבינים הכל הבל, למעט השגת השלמות והמחריש בעת שיקולל חסיד ושלם הוא אלא אם עושה הוא לכבוד מלכות ולשם שמים שלא יתבזו כדוד.

והביא "שם שאול" בקונטרס דף סז אות פא מדבריו של המגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק ב "חסיד, קרוב לזה ולזה רחוק לזה ולזה זו מדת כל אדם, כי המתרחק מן האיסור יותר מכל אדם נקרא חסיד."

יט. על ההבדל שבין הצדיק לחסיד כתב בספר לבנת הספיר.

"הצדיקים המתגברים על יצרם ומחכים ליוצרם זוכין ליין דכתיב "חכלילי עיניים מיין" ואפילו נידונין בהסתר פנים דכתיב "יעשה למחכה לו". והחסידים דאיתגבר חיוורא עליהון זוכין לחלב אשגחותא טבא אע"ג ד"עיניו כיונים" ממכל מקום "רוחצות בחלב" להשגיח על החסידים שבישראל ואוכלין בעולם הזה ובעולם הבא מהיכא נמשך עליהון ? מחלבא דאימא עילאה" (לבנת הספיר על פרשת ויחי).

סימן ב - מהות "החסיד לבית אברהם"ההולך בדרכו של אברהם.

* א. החסיד לבית אברהם הינו החסיד ההולך בדרכו של אברהם אבינו ונקרא תלמידו של אברהם. כדברי קודשם "א"ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו" (ברכות דף ו עמוד ב). וכבר בארנו שעניינו של החסיד שיהיה חסיד בדעותיו ובכוונתו להנחיל האמת לכל מי שהדבר אפשרי להנחילו וכן במעשים. ומהיכן נדע שאברהם אבינו היה חסיד ? והנה אברהם הוא החסיד בדעותיו להנחיל דרך האמת לכל באי העולם כדברי רבנו "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען – והוא קורא, שנאמר: ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כא לג) וכיון שהיו העם מתקבצים אליו ושואלים לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת – עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים והודיע ליצחק בנו" (הלכות עבודת כוכבים פרק ראשון הלכה ג). הנה זוהי הראיה שהיה אברהם אבינו חסיד בדעותיו.

*

* ב. הראיות על חסידותו במעשיו רבות הנה. כגון מה שנאמר בו בעניין הכנסת אורחים "וירא וירץ לקראתם" (בראשית יח), "וימהר אברהם האהלה" ואל הבקר רץ אברהם" (שם) ומכאן שהשתדל בקיום המצווה בהידור ולא רק על צד ההלכה. וכן השתדל אברהם להתפלל על אבימלך שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים" ועשה יותר ממה שהיה צריך לעשות עפ"י דין. וכדבריהם "ר"ש בן יוחאי אומר זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל הרואה אותה מיד נתרפא" (קידושין), מכאן שגמל חסד ברפואת בני אדם. ונקרא שלם ע"ש המילה שעשה אותה כדבריהם וע"ש כך נקרא "תמים" והרי החסיד יקרא גם כן "תמים" כדבריהם "רבי אומר, גדולה היא מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם, עד שמל, שנאמר "התהלך לפניי, והיה תמים" (בראשית יז,א) והיה עניו במידותיו כפי שנאמר "וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של בלעם... תלמידיו של אברהם--עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה" (אבות פרק ה יז). וראה מאמרם "אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב דכתיב (נחמיה ט) ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (ברכות דף סז עמוד ב) .

*

* ג. והיתה לו מסירות נפש שהיה מוכן לתת כל אשר לו למען הקב"ה והתורה "ואברהם זקן בא בימים וי"י ברך את אברהם בכל מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר (בראשית כו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורותי" (קידושין דף מח עמוד א). וכפי שנכתב "וישלח את המאכלת לשחוט את בנו" וביקש גם רחמים על הרשעים (בתנאי שלא הרשיעו כל כך עד שיש להם גם מעט מעשים טובים בישובו של עןולם שמטים דינם לכף זכות) כפי שידוע באנשי סדום והיה עניינו לגמול חסד עם הרעים, הרי כל אלה ראיות על היותו חסיד גם בהנהגותיו וגם במעשיו.

ד. ואמר השל"ה בשם בעל העקידה בהתייחס לאברהם אבינו ומדותיו.

"הכנסת אורחים היא ממידת החסד אשר היא מדת אברהם אבינו כנודע, כי חסד לאברהם והעולם חסד יבנה. ובנין העולם היה בשביל אברהם כמו שדרשו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם. וכמו שבא בארוכה בדרוש לך לך. ומדת החסד היא מדת האהבה הפנימית להקב"ה ועל כן קראו הקב"ה אברהם אוהבי, כי זה רומז לחסידות. בתיקונים פירשו איזה חסיד, זה המתחסד עם קונו" (עפ"י בעל העקידה)

...."ואמר והוא עומד עליהם ויאכלו. הוא על דרך ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כי אברהם עמד עליהם להכניסם תחת כנפי השכינה. ועשה כן להתחסד עם קונו בעת שנתבשר על יצחק ועניין ההתחסדות היה אז להורות בני אדם את הדרך הטוב שיכנסו תחת כנפי השכינה ועל שם זה הר המוריה שממנו יצאה הוראה לעולם"

עפ"י השל"ה.

ואמר על יעקב "שהיתה מטתו שלימה ואשרי מי שזוכה לזה ועל זה יתפלל כל חסיד עולמי עד שלא נמצא פסול בזרעו וזרע זרעו עד עולם כי אין לו לאדם בעולמו אלא כשמניח בנים הגונים"(של"ה).

ואמר על גד "שמעתי פירוש שמשבח את גד בחסידות שעשה לפנים משורת הדין כי מצד הדין לא היו מחוייבים לילך החלוץ בראש רק ילכו למלחמה בשווה עם ישראל כמ"ש מרע"ה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה והיה די להם מצד המשפט לילך עם ישראל וזהו ומשפטיו עם ישראל, כך היה קו המשפט לילך עם ישראל אבל גד הוסיפו ועשו בדרך צדקה שהיו הולכים בראש ובזה עשו צדקה מעין הצדקה שעשה ה' כמ"ש וה' בראשם....אשרי אדם המתחסד עם קונו ומקיים מצוותו ומוסיף בהידור מצווה ובזריזותה"(של"ה).

לוי היה חסיד שבשבטים ועל מה זכה בכך ? אלא עליו אומר הרמב"ם שלא עבד עבודה

זרה מעולם (עפ"י אור החיים).

ה. וגנאי גדול לחסיד שיהיה משתדל וטורח כדי שישבחוהו בני אדם על עבודתו וכתב רבנו בחיי בשער יחוד המעשה.

"אבל שיהיה האדם החסיד משתדל וטורח במה שישבחוהו בני אדם על עבודתו לאלהים אין זה ממנהגי החסידים, על כן הזהר מזה והדומה לו מפתויי היצר לך כי הוא משתדל להדריכך בזה עד שיפילך במצודת החונף". והשב עליו בשבחו אותך ומה הוא שתאשר אותי עליו מדעתי חובות האלהים עליו וכי הוא כי אם לטענה עלי לאלהים מפני שאיני סובל לעשות כפי דעתי ואפילו אם הייתי עושה כפי דעתי היספיק הכלך להודאת הבורא יתעלה על הקטנה שבטובותיו עלי ומה היא מדת ימי במדת ימי העולם וכולם לא יספיקו לספר טובות הבורא".

ו. אמר רבנו בהלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ב.

"כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו...ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם בניו, שנאמר "ושננתם לבניך", מפי השמועה למדו "בניך" אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויים בנים שנאמר "ויצאו בני הנביאים (מלכים ב, ב ג)". ואמר הרב סולוביצ'יק. "חכמינו לימדונו, כי כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (סנהדרין יט עב). כאשר התווספה האות ה"א לשמו של אברם, הוא נעשה ל"אברהם", "אב המון גויים" (בראשית יז ה). אביהם הרוחני של כל אלה שלמדו מפיו. הזוג חשוך הילדים אינו זוכה לחזקת "אברם", של הורות ההולדה הטבעית, אך השגת דרגתו של "אברהם", ההורות הבוראת, היא אתגר אשר הכל נקראים להתמודד עמו....צורה חדשה של הורות (באימוץ) אינה עומדת בסתירה לקשרים הביולוגיים. היא באה במימד חדש אשר ניתן להבחין בינו לבין המימד הביולוגי. אין אדם חייב לעבור תחילה את שלב "אברם", כדי להיעשות בסופו של דבר "אברהם". הילד הרוחני, ולא הילד הביולוגי, הוא הדבר שאינו בר שינוי בקיום האנושי" (אדם וביתו, הנישואין, עמוד 69).

ז. כדברי ה"פני דוד" לפרשת בא. "ואברהם אע״ה שעשה היצה״ר טוב והיה חסיד גדול בגודל צדקותיו וכשרון פעולותי. מהפך מדת הדין למדת רחמים וכמו שפירשנו ו"ה׳ בירך את אברהם בכל" דכל מקום שנאמר וה׳ הוא ובית דינו כביכול וממדת הדין עצמו נתברך "בכל".

סימן ג - מקצת הלכות והליכות החסיד

א. הננו רואים ונוכחים שחסידויות רבות צמחו לתת פרי ולהורות טוב לישראל .

הואיל וכל החסידויות הינם ענף מדברי רבותינו הקדושים אולם צמחו בארצות גויים, הננו מתאווים לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים, כאן בארץ הקדושה ולהנביט נבט וצמח חדש לחסידות שהנה המשך לדרכו של אברהם אבינו ותיקרא "חסידות אהבת בית אברהם".

אבל תחילה עלינו לבאר בתוספת ביאור מהו חסיד ? ומהו עניינו ? ובדברי אדונינו הרמב"ם יש לעיין. וגם בדברי מי שאיננו לכאורה נחשב כחסיד לפי מושגי הזמן הזה בחסידות, והוא החזו"א ואחרים שאקרא להם חסידים כפי שהגמרא מציינת שדויד המלך "חסיד" היה בשל מסירות נפשו לטהרת בנות ישראל.

ב. כתב רבנו מברטנורא "כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה , ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע" (אבות ב ט).

ג. חסיד הוא זה שמתנהג לפנים משורת הדין לטובה. ומי שנוהג לפנים משורת הדין , כך גם נוהגים איתו, ובדברי הרמב"ם בהלכות דעות נאמר "כל אדם שדעותיו כולן דעות בינוניות ממוצעות, נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד" (ספר המדע הלכות דעות פרק א הלכה ט). וכן הוא אומר "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד" (ספר המדע, הלכות דעות פרק א הלכה י) ושפל הרוח נקרא חסיד מכיוון שהוא נשמר בתכלית ממידת הגאווה והוא עניו (אבל ענוה של שקר איננה ענווה כלל וצריך שהאדם שיגבה לבו בדרכי ה' כמו שנאמר בשאול שהיה עניו ונחבא אל הכלים אבל הכתוב אמר עליו "ויגבה לבו בדרכי ה'" ועניין זה עוד יבואר במאמר זה באר היטב).

ד. בעניין מצוות ציצית אמר רבנו "אף על פי שאין אדם מחויב לקנות טלית ולהתעטף בה, כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד, לפטור עצמו ממצווה זו" (ספר אהבה הלכות ציצית פרק ג הלכה יב) ובעניין שמירה מהיזק אמר "ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין--אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משא של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עימו" ( נזיקין, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יג הלכה א) וזהו מי שמוחל על כבודו למען שלא יצער אדם אחר מישראל ויעזור לו.

ה. עניין זה דומה למה שבאר רבנו בתלמיד חכמים שלא יצער אדם לעולם כדבריו בתלמיד חכם בהלכות דעות "אוהב שלום ורודף שלום. ..אינו מדבר אלא בחכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן" (הלכות דעות, פרק ה, הלכה ז).

ו. ובהלכות מכירה אמר רבנו "הלוקח מקח (סחורה שחייב עליה תשלום לאחד מהם) מאחד מחמישה בני אדם, וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהן לקח--מניח דמי המקח ביניהם, ומסתלק; ויהיו הדמים מונחין עד שיודו, או עד שיבוא אליהו. ואם היה חסיד, נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמיים" (ספר קניין מכירה פרק כ הלכה ב) וזהו הנקרא חסיד מכיוון שאיננו רוצה לבוא לחשש עוול בממון. ובהלכות לווה ומלווה אמר "מצווה להקדים הלוואת ישראל בחינם, להלוואת גוי בריבית. ואסור לאדם שייתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד, שזה אבק ריבית הוא; והעושה כן רשע. ואם נתן, חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק. והנותן מעותיו קרוב להפסד ורחוק לשכר, הרי זה חסיד" (ספר משפטים הלכות לווה ומלוה, פרק ה, הלכה ח) גם כאן החסיד הוא זה שאינו רוצה שחברו יכשל והוא מותר ממונו על מנת שלא להכשיל את האחר ואת הכלל.

ז. יש שם מקומות שאין רבנו קורא את האדם בדרך מסויימת חסיד ואעפ"כ זוהי דרך טובה כחסידות, כגון מה שאמר בהלכות גזילה ואבידה במי שמצא אבידה במקום שרובו גויים האבידה שלו ואפילו בא ישראל ונתן בה סימנים. ואומר רבנו "הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין – מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה" (הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה ז) ועוד אומר רבנו "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה בכל מקום אע"פ שאינה לפי כבודו" (שם, הלכה יז). נקודה זו של הליכה בדרך הטוב והישר חוזרת אצל רבנו גם בדין בעל המצר שנביא בהמשך דברינו.

ח. נמצאת למד שהחסיד הוא זה שמתנהג לפנים משורת הדין על מנת שלא יכשל באיסור. והוא טוב לשמים וטוב לבריות. ומדקדק על עצמו שלא יכשל באיסור גזל ובאיסור הונאה ובשאר איסורים ומוחל על כבודו והנאת ממונו, בשביל כבוד שמים וכבוד הבריות. והחסיד הוא כבר מי שיצא מהיות "עם הארץ" כדבריהם "לא עם הארץ חסיד" (אבות) אע"פ שלמעלת תלמיד חכם לא תמיד יגיע. ויש חסידים שהם גם נזהרים ביותר בענייני טהרה וקרובים למעלת תלמידי חכמים, כמו שאמרו "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין . בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש . בגדי קודש מדרס לחטאת . יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה , והיתה מטפחתו מדרס לקדש יוחנן בן גדגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו , והיתה מטפחתו מדרס לחטאת" (משנת חגיגה ב ז). והנה ראה מאמר זה הנפלא של ר' נחוניה בן הקנה בספר הבהיר שהראוי באמת להיקרא חסיד איננו רק מי שגומל חסד לאחרים אלא מי שהוא גומל חסד לנפשו ולומד תורה. והנה זה פשיטא ומה חידש כאן באומרו שהוא לומד תורה, האם בשל זה שהוא לומד תורה כחובת כל איש מישראל יקרא חסיד ? אלא אמר "כשאתם לומדים תורה לשמי". ואלה הם דברי קודשו. "מכאן אמרו לא עם הארץ חסיד. אם עליו אינו גומל איך אפשר להיקרא חסיד ואע"פ שמתחסד עם הבריות והוא עם הארץ, לא חסיד יהיה נקרא. ובמה יתחסד עם קונו אם אינו גומל חסד. איך אפשר להיקרא חסיד עם קונו אם לא בתלמוד תורה. שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו דכתיב רוכב שמים בעזרך כשאתם לומדים תורה לשמי אזי אתם עוזרים לי ואני רוכב שמים ואז ובגאוותו שחקים" (ספר הבהיר המיוחס לר' נחוניה בן הקנה). וכיצד יהיה לימוד התורה לשמו יתברך ? אלא זהו עניין "לשמה", לומד התורה לשמה אינו לומדה מיראת העונש או/ו מתקוות שכר אלא מכיוון שזוהי תכלית האדם ומאהבת הקב"ה הוא עושה כמו שביארנו בשם "שושן סודות".

ט. פירוש אמירתם "לא עם הארץ חסיד" הינו שהיות האדם חסיד מחייב התבוננות, איפוק ועדינות מסויימת שאין לו לעם הארץ שהוא עלול להיות דורס ואוכל (בטרם למד תורה או/ו חסידות) כדברי הגמרא שמי שהשיא ביתו לעם הארץ "כאילו כופתה ומניחה לפני הארי" (חולין סא א). אבל הרמב"ם פירש ש"בור" הינו מי שאינו במעלות ההגיוניות ולא במידות אבל "עם הארץ" הוא מי שאיננו בקי במעלות ההגיוניות אבל יש לו קצת מהמעלות המדותיות ולפיכך לא ניתן לעשות מדברי הגמרא בחולין הכללה אלא זוהי דעת אחד מהחכמים. וגם שם "עם הארץ" שדברו עליו חכמים יכול להתפרש בכמה אופנים והינו שם משותף, כפי שביאר אדמו"ר הרי"צ "דהנה העולם טועים בשם "עם הארץ", דהעולם קוראים למי שאין בו דעת תורה, והיינו מי שאינו יכול ללמוד קוראים אותו בשם "עם הארץ", והאמת אינו כן, דמי שאינו יכול ללמוד נקרא בשם "בור". ועם הארץ הוא מי שעסוק תמיד במסחר וקניין בענינים ארציים, וכמו "החורי יושב הארץ" (מאמרי אדמו"ר הרי"צ, שמיני עצרת, תר), שהכוונה הינה רק באופן כללי למי שעוסק במסחר ולכן הוא נקרא "עם הארץ", כלומר שייך לענייני החומר של העולם הזה ואין זה לפי דבריו שם גנאי ואפשר שכשילמד האדם מקצת ענייני חסידות כבר יצא מהגדרת "עם הארץ" אבל למעלת חסיד טרם הגיע עד שיעשה את רוב מה שכתבנו בחיבור הקדוש הזה.

י. ויש עוד עניינים רבים בהם נוהגת מידת חסידות כפי שמבואר בשולחן ערוך, כגון מה שאמרו שאדם נשוי לא יגע במילתו או כגון מה שאמרו שמצווה לתת לשמש מכל מין ומין שהאדם אוכל (אורח חיים, סימן קסט) או מה שנאמר שתפילין של רבנו תם יניח רק מי שמוחזק במידת חסידות (עפ"י שו"ע אורח חיים סימן רלה אבל בזמן הזה התירו גם למי שנשוי או/ו מי שראוי לפני כן) או/ו כגון מי שאמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה שהיא טהורה אמר ה"בית יוסף, שאם ירצה האדם שלא להאמינה, זוהי מידת חסידות (שו"ע, יורה דעה, סימן קפה) או מה שנאמר "מנהג חסידות לבדוק התפילין בכל שנה בחודש אלול. אמנם מעיקר הדין אין חיוב לבודקן, אפילו לאחר כמה שנים, כל שנכתבו על-ידי סופר מומחה, ונבדקו בתחלתן. ואם לא הניח תפילין אלו אלא לפעמים, ובמשך זמן רב היו מונחות בארון בלא שהניחום כלל, צריכות בדיקה בכל שלש שנים ומחצה". (ראה ילקו''י על הלכות תפילין, מהדורת תשס''ד, סי' כה הערה יג). ורבים, רבים אחרים וכל אלה קצרה היריעה מלהעתיקם ובהם נבדלות מעלות החסידים ביראה, זהירות ובפרישות ואלה אינם מעיקר הדין.

יא. וישנם עוד מידות חסידות הנוהגות כפי שאבאר, אולם עיקר עניין החסיד והחסידות כתבתיהו לך ועל מנת שיהיה האדם חסיד לבית אברהם גם אם עדיין אינו מחזיק בכל פרטי מידת חסידות שבשו"ע. והנה החסיד הוא זה שמחמיר לעצמו ומקל לאחרים אם הדבר אפשרי. ושלושת עמודי האור שעליהם עיקרי דברינו הם הרמב"ם, הרמח"ל והרמ"ק ונוספו להם דברי קודשו של הרבי השביעי של חב"ד ואילו מקצת ענייני החסידות שבחיבור זה התבארו גם ע"י אדמו"ר הזקן, הרבי השביעי וגם ע"י החסיד ה"חזון איש" ואחרים. אולם מכיוון שהחסיד הינו בראש וראשונה אדם, כללנו בחיבור זה גם ענייני בריאות הגוף ומקצת בריאות הנפש ותורת המידות. ונקודה עיקרית אצל החסיד הינה המחילה והויתור בשל רצונו להתרחק מהמחלוקת ולהיטיב לכל מי שיש בידו להיטיב ולעשות לפנים משורת הדין בדרך חברית (אבל לא מתוך רכות הטבע), בין אדם לחברו ובין אדם למקום שכן כבר אמר החסיד החזו"א על גודל הזהירות והחיוב במצוות "ואהבת לרעך כמוך". ועל מצווה זו גם אמר הרמב"ם "האחר הוא אני" (ראה פירוש המשניות).

יב. אמר החזו"א בדברי קודשו.

"יש איש המתאווה להיטיב לזולתו, היפגשו עם רעהו הוא לו לחדוות לב, מקבלו בסבר פנים יפות, חרד אולי לא קלע למטרה לפי רוח רעהו, אולי דיבר איתו שלא כהוגן, כי אין כאב לב אצלו, ככאב של פגיעה בכבוד חברו, או שחסר מרעהו חסד, ומעולם לא נפגע הוא מרעהו, כי לבו המלא אהבה תכסה על כל פשעים, והוא מוכן מראש לקבל באהבה נאמנה פצעים ונזיפות שיחלק לו רעהו, ביודעו שאין רוב בני האדם אצילי המידות, ומה אפשר לתבוע מהם, ובכל זאת רוחש לבו להם יקר וכבוד, ואין בלבו הרהורים רעים בכבוד הבריות, ...יקיר הנפש דנן, אינו דורש מנפשו התאפקות יתירה, וחגירת שארית כח, נגד הרגזנות הטבעית, ונגד כאב של הלבנת פנים, כי נפשו כבר מלוטשת ומצוחצחת שאינה מקבלת כתמים, והוא שובע שמחות וגיל בנעימות נצח" (חזו"א, אמונה וביטחון, פרק א).

דברים אלה של החסיד החזו"א תואמים לדברי הרמב"ם על "המעולה", עליו מדבר הרמב"ם בשמונה פרקים ואף "החסיד" צריך להשתדל להיות מעולה בחסידותו עד שמעשי החסידות ילטשו את נפשו להיותה נטולת כתמים.

יג. כתב רבנו בחיי בשער חשבון הנפש.

"וכן שאל החסיד מאלוהיו לתת לו מן המזון די סיפוקו ולהרחיק ממנו העושר המביא אל המותרים והריש (העוני) המביא אל אבדת המוסר והתורה כאומרו שתיים שאלתי מאתך ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי".

יד. אמר רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון.

"כי האדם אשר יכנס בחצר בית המלך הפנימית לעשות ככל הכתוב צריך להתנהג לפנים משורת הדין כמו החסידים כי אורחות משפט הוא מה ששורת הדין נותנת ודרך חסידיו הוא על דרך למען תלך. ואמר אורחות לשון רבים ודרך לשון יחיד להיות כי אורחות משפט ירבו מלמנות מינים ממינים משפטי ה' אבל דרך חסידים הוא דרך אחד כולל לעשות תמיד לפנים משורת הדין".

טו. כתב בספר אשל אברהם ס' שפ"ב "שמעתי בילדותי שמצד מחללי שבת בדרבנן נכון החסידות שלא לטלטל גם כשיש עירוב ונכון הוא".

סימן ד - אסור לאדם להיות חסיד שוטה.

א. אסור לאדם להיות "חסיד שוטה" כדברי המשנה והרמב"ם "לעולם לא יקדיש אדם ולא יעריך ולא יחרים, כל נכסיו"; והעושה זה, עבר על דעת הכתוב--שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" (ויקרא כז, כח), לא כל אשר לו, כמו שביארו חכמים. ואין זו חסידות, אלא שטות שהרי זה מאבד כל ממונו, ויצטרך לברייות; ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים, חסיד שוטה מכלל מבלי עולם" (ספר הפלאה הלכות ערכים וחרמים פרק ח הלכה יט)

ב. או כגון מי שאיננו רוצה לקפוץ למים להציל אשת איש שמא יגע בה (אבל מי שאסורה עליו עפ"י התורה, בחיי יום יום לא יגע בה אע"פ שגם מצד הדין אסרו לכל אדם ואפילו איננו חסיד. אולם לכל אדם יש פתח להתיר מצד יצר הרע כגון שהוא חושש לבישה ולכן אמרו רז"ל. "יד ליד לא ינקה רע – כל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינקה מדינה של גהינם" (ברכות ס"א)).

ג. "והוא היה אומר, חסיד שוטה, רשע ערום, אישה פרושה, מכות פרושים--הרי אלו מבלי עולם" (סוטה ג ג). בעת שמזדמנת לפניו מצוות פיקוח נפש יבטל כל מצוות עשה אחרת מפניה ואפילו יש בו מעט ביזוי המצוה שעוסק בו"

"אי זהו חסיד שוטה ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו" (סוטה טז א).

סימן ה - כמה מידות חסידות.

א. יש עוד עניינים רבים בהם נוהגת מידת חסידות כפי שמבואר בשולחן ערוך, כגון מה שאמרו שאדם נשוי לא יגע במילתו או כגון מה שאמרו שמצווה לתת לשמש מכל מין ומין שהאדם אוכל (אורח חיים, סימן קסט) או מה שנאמר שתפילין של רבנו תם יניח רק מי שמוחזק במידת חסידות (עפ"י שו"ע אורח חיים סימן רלה אבל בזמן הזה התירו גם למי שנשוי או/ו מי שראוי לפני כן) או/ו כגון מי שאמרה טמאה אני ואח"כ חזרה ואמרה שהיא טהורה אמר ה"בית יוסף, שאם ירצה האדם שלא להאמינה, זוהי מידת חסידות (שו"ע, יורה דעה, סימן קפה) או מה שנאמר "מנהג חסידות לבדוק התפילין בכל שנה בחודש אלול. אמנם מעיקר הדין אין חיוב לבודקן, אפילו לאחר כמה שנים, כל שנכתבו על-ידי סופר מומחה, ונבדקו בתחלתן. ואם לא הניח תפילין אלו אלא לפעמים, ובמשך זמן רב היו מונחות בארון בלא שהניחום כלל, צריכות בדיקה בכל שלש שנים ומחצה". (ראה ילקו''י על הלכות תפילין, מהדורת תשס''ד, סי' כה הערה יג). ורבים, רבים אחרים וכל אלה קצרה היריעה מלהעתיקם ובהם נבדלות מעלות החסידים ביראה, זהירות ובפרישות ואלה אינם מעיקר הדין.

ב. כתב בספר בני יששכר (חודש אדר מאמר ב') שאין זוהי מדת חסידות שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם אלא אם יש לתלות בסברא. "ועתה כיוון שהדבר הזה מאת הש"י שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר, בכדי שיהיה ניתר (מותר) באכילה, כי יודע הש"י שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל. ואם כן מצווה הוא בדווקא שיאכל ישראל החתיכה ההיא כי נסיבה מאת הש"י שיתברר המאכל האיסור ההוא ולזכות יחשב לאדם האוכלו עפ"י התורה, כי יתברר הגוף והוא גדול מן החשש שאינו רוצה לאכול מטעם שיש בו תערובת איסור. על כן לדעתי אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמן שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם. הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר כגון ע"י תערובות בשישים וכיוצא, כי לדעתי אדרבה מצווה הוא יאכלו ענווים וישבעו. כי הוא נסיבה (כוונתו לסיבה) מאת הש"י שישוב האיסור להיתר ויתברר ע"י אכילת ישראל. ומשארז"ל לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, היינו דווקא במלתא דתליא בסברא וכמ"ש הפוסקים" והנה עניין זה יש בו לימוד גדול על החסידות שאיננה נמדדת בהחמרה אלא בהבנה.

ג. בדין המשיק לדין בעל המצר כתב רבינו הרמב"ם בהלכות שכנים פרק יד.

"כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שניים כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהן בעל המצר (אין לו קרקע בשכנות שכן אם יש לו הוא בעל המצר וקודם לכל אדם), אם היה אחד מיושבי העיר ואחד משכני השדה. בן העיר קודם. שכן ותלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם. שכן וקרוב, השכן קודם. שגם זה בכלל הטוב והישר הוא.

ובהלכה יא כתב. "קדם אחד מהן וקנה, זכה, ואין חברו שראוי לקדם לו יכול לסלקו, הואיל ואין אחד מהן בעל המצר. שלא צוו חכמים בדבר זה דרך דין אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך". כלומר, אין עניין החסידות יכול להיות קודם או במקום דין או הלכה מפורשת. וכתב הרב יוסף קאפח זצ"ל "ועניין דין בן המצר הוא שתורתינו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת "קדושים תהיו". והכוונה כמו שאמרו קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחרי התאוות, וכן אמרנו ועשית הישר והטוב. והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצוות התורה הם בכל עת, ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן. ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים. והחכמים כתבו קצת פרטים מועילים, נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם דין גמור, ומהם לכתחלה מדת חסידות. והכל מדבריהם. ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה (עבודה זרה דף לה) שנאמר טובים דודיך מיין" (שם ה)

ד. לעיתים תיקרא מידת טובה שהיא קרובה להיות חסידות בשם "הטוב והישר". ואע"פ שכוונתו בעניין זה לכל אדם ואיננה מידת חסידות, בכל זאת "הטוב והישר" נושק ל"חסידות" ולמקצת הנהגתו של החסיד. וכעניין של החזרת אבידה בו אמר רבנו כך.

"היה רוב העיר עכו''ם אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל חייב להכריז. אבל אם מצא בסרטיא ופלטיא גדולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהעכו''ם מצויין שם תמיד ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי המציאה שלו. ואפילו בא ישראל ונתן סימניה. שהרי נתייאש ממנה כשנפלה מפני שהוא אומר עכו''ס מצאה אף על פי שהיא שלו, הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה" (הלכות גזילה ואבידה פרק אחד עשר הלכה ז).

ה. בדין בעל המצר אמר רבנו.

"המוכר ליתומים קטנים אין בו דין בעל המצר הטוב והישר שעושין חסד עם אלו יתר מבעל המצר" (הלכות שכנים פרק שנים עשר הלכה יג).

ו. ובדין מכירה אמר.

"כל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהן בעל המצר. אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם. שכן ות''ח ת''ח קודם. קרוב ות''ח ת''ח קודם. שכן וקרוב השכן קודם שגם זה בכלל הטוב והישר הוא. קדם אחד וקנה זכה ואין חבירו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהן בעל המצר שלא צוו חכמים בדבר הזה אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך" (הלכות שכנים פרק ארבעה עשר הלכה ה)

ז. הביא מחבר ספר "הרוקח" יב שורשי חסידות להיות האדם נקרא בשם חסיד. ושורשים אלה הרחיב בדבריו, כיצד ישמרם וייעשם האדם להיותו חסיד.

"שורש אהבת השם (בכל לב ונפש ומאד הנפש קשורה באהבתו), שורש ליראה את ה' (עוזב תאוותו ועושה ביראה), שורש הענווה (מרחיק מן הכבוד ואינו משיב למחרפיו וחושב עצמו כאין), שורש זכירת השם (והתפילה באהבה ובשמחה ובחינון לב בבקשות), שורש החסידות בתחילתו (ואינו נוטר ואינו משקר ועושה לפנים משורת הדין), שורש התורה (להעמיק לדעת להשכיל ולהסביר לשומעה לתיאבון ולסלסלה), שורש קבלת חכמים (וסוד המוסר משפיל רוחו שומע ומכסה דבר אוהב תוכחה), שורש טהרה פרישות וזהירות (ממאכל וממשתה ממלבושים וממחשבות), שורש נקיות מחטא (מקנאה ומאיבה, נקי כפים ובר לבב ונקי מכל וכל), שורש המידות (בקש שלום, דובר אמת והצנע לכת , טוב לשמים ולבריות והשתיקה), שורש זכויות (ערום ביראה, ושלא לעבור דבריו ולקיים מצוותיו ולעשות גדרים), שורש קדושת היחוד (שמו ומרכבה וסודות קדש עצמך במותר לך ובכל דבר וטוב לך)" – הקדמת הרוקח.

ח. כתב באדרא רבא (זוהר חלק ג דף קכח א) "כך אמר רבי שמעון לתלמידיו אנן בחביבותא תלייא מלתא". מה עניין זה לחסידות ? אלא שזוהי מדתו של בית הלל שאינם מקפידים ונוהגים זה עם זה בחביבות וזהו גם עניינו של החסיד בדעות שלא יקפיד עם חבריו, היכן שאין צורך להקפיד לפי ההלכה וגם היכן שאולי יש מקום להקפיד ולהעמיד על שורת הדין ימצא לו פתח של היתר לדונו לכף זכות.

סימן ו - חובת החסיד למוסר וביאור צדיק וחסיד בשם התואר.

א. ועוד יאמר על החסיד שהינו גם כן איש מוסר שאם אין לו מוסר אין לו חסידות וחסידותו תהיה רק חיצונית ולא פנימית. ולא כפי שיש כאלה שחושבים שאם למד חסידות אין לו צורך במוסר. גם בעלי המוסר צריכים ללמוד חסידות. מכיוון שהמוסר הנו הלכות מידות ונטיית החסיד במידות לפנים משורת הדין. ולפיכך ראוי לו לחסיד מעת לעת להתבונן גם בספרי מוסר ובראשם ספר "מסילת ישרים".

וביאר הרמח"ל עניין החסידות בדרך נפלאה כפי שנביא בהמשך דברנו.

ב. והחסיד אוהב את האמת ומודה עליה כדברי התוספות יום טוב למשנת עדויות פרק א משנה יב. "שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון , הודו לו וחזרו לדעתו . כ''ש שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו , יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף . וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף כו' . וע''ז אמרו חכמים , הוי מודה על האמת". ולכן בודאי שהחסיד הינו גם "צדיק" לעניין שכר ועונש כפי שביאר הרמב"ם ויותר מזה.

ג. ועוד ייאמר על הצדיק שהוא לפחות בינוני בשם התואר כפי שמבואר בתניא.

שכן אם איננו "בינוני" בשם התואר ויש לו עבירות שטרם תיקן יקרא ח"ו רשע עד שיחזור בתשובה ואז חוזר הוא להיות "צדיק גמור". הרמב"ם הגדיר את "הצדיק" כמי שזכויותיו מרובות על עוונותיו. אמר אדמו"ר הזקן שזוהי הגדרה נכונה רק לעניין "שכר ועונש" אבל לעניין מהותו של האדם העניין שונה ואלה הם דבריו.

"ועוד בשעה שעושה עוונות נקרא רשע גמור (ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור). ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים מקרי רשע כדאיתא בפרק ב דיבמות ובפ"ק דנדה. ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא רשע וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצוות עשה שאפשר לו לקיימה.....והא דאמרינן בעלמא דמחצה על מחצה מקרי צדיק הוא שם המושאל לעניין שכר ועונש לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו אבל לעניין אמיתת שם התואר והמעלה של מעלת ומדרגות חלוקות צדיקים ובינונים ארז"ל צדיקים יצר טוב שופטן"(תניא פרק א).

אדמו"ר הזקן בוחן את האדם עפ"י מדרגתו הרוחנית ומהותו הפנימית. כל זמן שהוא עושה עדיין עבירות הרי הוא איננו אדם שלם ונקרא רשע מכיוון שהטוב האמיתי שהוא יצר הטוב איננו מאיר בו, זאת למרות שבדינו אולי הוא זוכה מכיוון שיש לו גם זכויות, כגון צדקה או/ו גמילות חסדים.

ולכן מי שיקרא "בינוני" בשם התואר ובמדרגתו הפנימית הוא במעלה גבוהה ממי שנקרא "צדיק" לעניין שכר ועונש. והנה אנו טועים בין השמות האלה שלא כפי מה שראוי להיות לפי דברי אדמו"ר הזקן. ולכן "החסיד" הוא השלם שיקרא גם לפחות "בינוני" בשם התואר ויותר מכך עד שיגיע למדרגת צדיק שאיננו גמור בשם התואר.

ד. הביא רבנו בחיי בשער יחוד המעשה סיפור על אחד החסידים "שנכנס לשוק לקנות חפץ ובא לחנות אחד מן הסוחרים לקנותו ממנו. ואמר לו שכנו ותר לו ועשה רצונו כי הוא מאנשי היראה והתורה, אמר לו החסיד איני צריך לויתורך כי לא באתי לקנות כי אם בממוני לא בתורתי ומאן לקנות ממנו החפץ ובקשו אצל זולתו שלא ידע ענינו"

סימן ז – יתרונות החסידות ומקצת ממטרותיה.

א. בדברי חסידות לאדם מישראל קיימת נקודת קיום המצוות בחיות.

לפי דבריו של אדמו"ר הרי"צ לבית חב"ד עניינה של תורת החסידות הינו בהשראת אור רוחני או כדברי אדמו"ר הזקן בתניא "לעלות את הנפש על הגוף" ובדבריו אמר הרי"צ "חכמת תורת החסידות חותרת לזיכוכו של החומר עד כדי איחודו עם הרוחני במטרה לגלות את אור הקדושה של חביון עוזו יתברך". "זיכוך החומר" מתבטא גם בגישה לחיים בכללם. ה"חסיד" פועל בד"כ לפנים משורת הדין, כלומר רואה את הדברים שמעבר לדין ונוהג לפיהם. לעיתים הדין נוקשה ביותר, כמו מה שכתבנו לעיל בחורבנה של ירושלים (תיבנה ותיכונן בימינו). בהתייחס למקרה זה, אמרו חכמים אחדים כי ירושלים והמקדש חרבו בשל דין תורה, ובמילים אחרות, ירושלים חרבה כיוון שלא נהגו בה לפנים משורת הדין ודקדקו יתר על המידה, כך שלא "התפשרו" לגביה כדרכו של החסיד שהוא ותרן ורך כקנה כדבריהם "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז" (תענית דף כ עמוד א) בתנאי שאין הדברים כנגד ההלכה.

ב. "התפשרות" זו של החסיד (בדברים שאינם דברי הלכה או היכן שהדבר אפשרי לפי ההלכה), מאפשרת לחסיד את הרוגע הדרוש לו לעבודת ה' ומקילה על ההתקבצות החברתית ("תיקון גוף המדינה" בלשון רבינו). ועוד אמרנו שעניינה להוסיף חיות למעשה המצוות. וכן להפוך את הכוחות הטבעיים לכוחות המונעים כפ"י השכל וצורת האדם השלם, כמאמרו של רבינו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, "כל עניין החסידות הוא לשנות את טבע מידותיו". לא רק לשנות את מידותיו הטבעיות, אלא גם את טבען של מידותיו. ועוד אמר הרמב"ם במורה שמטרת התורה שיהיו בני האדם גמישים ונוחים וכדברי הרמב"ם במורה (חלק שלישי פרק לג) "וכמו כן מכלל מטרות התורה העדינות והגמישות, ושלא יהיה האדם בעל עקשנות וגסות, אלא בעל היענות ומשמעת וישוב הדעת וגמישות, כבר ידעת מצוותו יתעלה ומלתם את ערלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד, הסכת ושמע ישראל, אם תאבו ושמעתם. ואמר בגמישות לקבלת מה שראוי לקבלו, ושמענו ועשינו, ונאמר בכך על דרך המשל משכני אחריך ונרוצה" ונאמר על הבא לקבל מה שחייבים לקבל ושמענו ועשינו (דברים ה',כד). ונאמר על זאת על דרך המשל: משכני אחריך נרוצה".

ג. ומהו שנאמר "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל איננו תלמיד חכם" (תענית ד, א) ? עניין זה נסוב על דברי הלכה שעליהם נאמר "יקוב הדין את ההר" וכן על עקרונות התורה שאין בהם פשרה, כדברי הרבי השביעי שיש לקרב יהודי לתורה ולא את התורה ליהודי, כי הדבר השלם בתכלית לא יתכן שיהיה בו שינוי או תוספת (הרמב"ם).

ד. מגישה זו של החסידות לקרב כל יהודי לה' יתברך (וזוהי חסידות בדעות), נגזר חידוש חשוב. כל אחד ואחד – גם זה שטרם זכה לגבהות הנשמה וגם זה שטרם זיכך את עצמו – יוכל להשיג הבנה אלוהית. עפ"י תורת החסידות, "צדיק" הוא זה שהפך את הכוחות השליליים הללו שבנפש הבהמית (שעניינה העיקרי צרכי הגוף) לכוחות חיוביים, ומשתמש בהם לעבודת ה'. מעתה והילך, "הנפש האלוהית" תהיה כולה מכוונת לאהבת ה' וליראתו, שיושגו בעזרת שלוש תכונותיה המרכזיות: חכמה, בינה ודעת (עפ"י התניא פרק א). ואע"פ שלא כל אדם יכול להגיע למדרגה זו כפי שכבר בארנו, הרי למדרגת הבינוני בשם התואר הוא יכול להגיע. וה"בינוני" בשם התואר הוא זה שיצר טוב ויצר הרע שופטים אותו, פירוש שעדיין יש לו מחשבות מצד הרע שבנפשו אולם יצר הרע איננו מושל בו ולכן בפועל לא יעבור עבירה לעולם.

ה. "ופירשו בגמרא צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור וברעיא מהימנא (ספר הזוהר הקדוש) פרשת משפטים פירש צדיק ורע לו שהרע שבו כפוף לטוב וכו' ובגמרא ספ"ט דברכות צדיקים יצר טוב שופטן רשעים יצר הרע שופטן בינונים זה וזה שופטן"(שם שם).

ו. עניין זה של עבודה פנימית והתבוננות במהותו הפנימית של האדם הינה אחת הנקודות העיקריות של תנועת החסידות בזמן הזה.

ואל תתמה מדוע מחד גיסא אנחנו מדברים על "החסיד" ועל "החסידות" בנשימה אחת אע"פ שאין עניינם שווה. שהרי לא כל מי שנקרא חסיד המשוייך לחסידות מסויימת הוא החסיד שעליו אנו מדברים. אלא שתנועת החסידות שבזמן הזה על כל גווניה ואורותיה באה להחזיר משהו מזוהרו של החסיד (של ימים ראשונים) להיות האדם חסיד בדעות.

ז. ועל כן יאמר שהנקודה הייחודית של החסידות, הינה משיחתו של אור חדש והמשכתו מאין סופיותו של הקב"ה, וכל שאר מעלות החסידות הינן רק הסתעפויות מנקודה זו.

ביאור מהותה של תורת החסידות יבואר אם נלמד את תוכנה הפנימי של ביאת המשיח,

שכן משכרה של מצווה נדע את מהותה והוא התכלית שעליה אומר הרמב"ם שלא

נתאוו חכמים לימות המשיח אלא כדי להיות פנויים לעסוק בתורה ובחכמתה ולדעת

את סודות התורה "לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח--לא כדי שישלטו על

כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול

ולשתות ולשמוח: אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש

ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה, (מלכים פרק יב

הלכה ז).

ח. לימוד דרכי החסידות מביא לקרוב מסויים במועד ביאתו של המשיח (שכן הדעת מתרחבת ומעמיקה בעניין תכלית האדם), כפי שקבע הבעל שם טוב. בעת ביאתו של משיח יתחדשו בעולם מספר חידושים נעלים שנכספנו אליהם, כמו גאולת ישראל והשכינה מגלותם. רבנו אף מוסיף על כך, באומרו כי בביאת המשיח בני ישראל יחכימו ויבינו נושאים שנחשבו עד אז לסתומים כפי שבאר בסוף הלכות מלכים. באותה העת האדם יגלה את האלוהות ויהיה זכאי לקרוא את השם ככתבו. גילוי זה של שם ה' לא יהא מוגבל בזמן ובמקום, אלא יתחולל בעולם כולו בבחינת "ה' הווה ויהיה' כאחד שלמעלה מזמן ומקום", כדוגמת גילוי ה' שחל בבית המקדש. ועניין זה הינו גם לגבי שאר החסידויות שנסמכות על העיקרון החב"די הזה של בעל התניא ותמצא את זה גם בדברי מרן הרב קוק בדבריו על ספר התניא הקדוש שתפיסה זו בשתי הנפשות הפועלות באדם יש בה מהכרת האמת.

ט. ועוד ממטרות החסיד להקל לאחרים אם הדבר אפשרי ולהחמיר לעצמו, כמו שראינו אצל מורנו הרב יעקב אריאל שליט"א שהוא מיקל היכן שהדבר אפשרי לאחרים. והראיות על דרך זו רבות, הביאם ה"שם שאול" בדברי קודשו ראיות לדבר מהשל"ה.

י. ואהבת האמת הינה הכרחית לחסיד וראה מה שהביא ה"פני דוד" בחיבורו על התורה.

פירש, בבאורו על פרשת שופטים את חיובו של האדם ללכת לפי בית הדין ולקיים מאמר התורה שלא לסור ממה שבית דין מצווים עליו. שיניתי מעט הלשון כדי שיהיו הדברים מבוארים ואלה הם דבריו ללמד האדם דעת שלא לירא מפני איש וכדי שהאמת תעשה דרכה. "ועוד מתבאר מדברי הרמב״ן בספר המצות בשרש א׳ דזה שידע שטעו ב״ד חייב לבוא לפניהם ולטעון טענותיו (ולא לירא לטעון טענותיו אם הוא סבור שהאמת איתו, המלקט). ואם ב״ד הסכימו ביטול דעתו ושבשו עליו סברותיו ינהוג כדעתם. ומשמע דדוקא כאשר חשבוהו לטועה ודברו אליו קשות והסכימו בטעותו אז אם הוא עודנו עומד בדעתו מחויב לחזור ולנהוג כמותם והוא מ״ש "ימין ושמאל" (כלומר שלא לסור מהוראתם שאפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל קבל דעתם) אפי׳ שיאמרו על ימין שהוא שמאל. אך אם בהתוכחם עמו ולא היה להם כח לומר שהוא טועה מכיוון שגם הם ראו שיש פנים לדבריו אלא שאמרו שהם ירדו חדרי עומקא דדינא וסברתם אמת. וזה גומר בדעתו שהם טועים אז מחויב שלא לנהוג בדעתם זהו העולה מסוגיות הבבלי ירושלמי ודברי הרמב״ן הנזברים. אמור מעתה ז״ש "על פי התורה אשר יורוך" כי אתה מחויב לקבל הוראתם ואם אתה מסכים בדין אלא שאתה רוצה להחמיר אז "ועל המשפט" - על דייקא לפנים משורת הדין וז״ש "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" דרך חסידות על המשפט והיינו דוקא לעצמך לא להורות לאחרים וזהו תעשה. ואם אתה סובר שטעו והם אומרים שאתה טועה ושבשו עליך סברתך אז לא תסור מן הדבר אשר יגידו דברים קשים

כגידין שדברו קשות שאתה טועה בכגון זו" לא תסור ימין ושמאל" אפי׳ שאומרים על ימין שהוא שמאל לדעתך אתה מחוייב ללכת אחריהם ודוקא באופן זה אשר יגידו דברים קשים כגידים אז "ימין ושמאל" ,לאפוקי (להוציא) אם לא דברו אליך קשות, אז הבט ימין וראה ועשה בדעתך ודוק היטב" (וכל זה בתנאי שיהיה תמים עם ה' ואנשים ויעשה זאת רק מאהבת האמת והתורה, כדי שלא יגיע לכך מאהבת המחלוקת וההתנצחות חס ושלום, המלקט).

נמצאנו למדים שלושה דברים והם.

א. שחייב האדם לבוא לבית דין, לא רק לפי מה שהוא חייב לבוא להישפט בפניהם בדיני ישראל אלא גם כשהוא חושב שסברתו אמת והם טעו בהוראתם ולכן עליו לומר סברתו.

ב. חייב הוא לשמוע בדעתם ולעשות כסברתם הפך דעתו, רק אם יאמרו לו דברים קשים כגידים. ואם לא אמרו לו דברים קשים אינו חייב לשמוע ולעשות כסברתם אלא יעשה כפי שנראה לך שזוהי האמת לעשותה.

ג. ואם אמרו דברים קשים והוא עושה כדעתם, הנו עושה זאת בדרך חסידות לעצמו ולא להורות לאחרים (כפי שיש להוסיף בזמן הזה בברכת המזון על הנוסח המקובל כדברי המג"א שהבאנו שיש לומר "אותנו כולנו בני ברית").

סימן ח - מטרות חסידות הבעש"ט וממשיכי דרכו.

א. אם כי החסיד שעד קומה של תנועת החסידות יקרא רק בשיתוף השם "החסיד של תנועת החסידות" יש קשר בין השניים, כפי שכבר אמרנו ולא בכדי בשם משותף יקראו. על מנת להראות קשר זה יש להקדים ולהתבונן מהי מטרתה של תנועת החסידות ולשם מה קמה ? החסיד של דברי רבותנו הנו חסיד בהנהגתו ובמידותיו אילו החסיד של תנועת החסידות הינו החסיד בדעתו ובמעשיו על מנת שתתגלה האלוקות בנפשן, כדברי המהר"ל שכאשר האדם לומד תורה עליו להיזהר שלא ישכח את נותן התורה.

ב. מטרת החסידות להוסיף בקיום המצוות בחיות ודבקות, להביא את האדם שירגיש אלוקות במוחש. וכן תורת החסידות מדגישה את אהבת ישראל שהינה כלי נותן ברכה לאהבת ה' יתברך. והנה עניינים אלה נמצאו גם בדברי רבותנו שעד הקמתה של תנועת החסידות אולם תנועת החסידות הרחיבה אותם. והנה החסיד שעד הרמב"ם הינו בעיקר החסיד בהנהגה והרמב"ם הוסיף את הכרת הדעות הנכונות של החסיד והפצתם, כך שהחסיד הינו גם חסיד בדעה כדבריו בעניינו של החסיד ב"משנה תורה" וב"מורה נבוכים". החסיד הינו חסיד גם בדעה שכן השלמות כוללת הדעות והמעשים ביחד. ולכן הנני אומר שהחסיד השלם בדעה עפ"י הרמב"ם ראוי שיהיה גם חסיד בהנהגה ובמידות ולא יהיה חוצץ בין הדעה וההנהגה וזוהי תוספת ההרחבה שיש בחסידות בזמן הזה. עיקר עניינה להרחיב את הדעת באופן כזה שיחזרו גם המעשים להיות מעשי חסידות כדברי רבותינו הקדושים במשנה, גמרא ואגדה.

ג. אמר הרב דוד כהן בספרו המלוקט "קול הנבואה" שמטרת ומגמת החסידות לעורר בנפש כל אחד מישראל גילוי אלוקות ע"י התבוננות ואלה מקצת דבריו בעניין זה.

" כל עיקר מגמת החסידות הוא גילוי אלוקות בנפש כל אחד מישראל לפום שיעורא דיליה (הכוונה לפי יכולתו והשגתו). אך לא רק בנפש הטבעית, בהתפעלות חיי בשר, כלחסידות הראשונה, אלא ע"י התבוננות. כשהשכל מתפעל, בשמיעה פנימית, בהתפעלות המוח, הנקרא האזנה טובה.....והוא עניין מי שלבו דואג בקרבו. אז ישכון בו מקור כל החיים, להחיות רוח נדכאים, ואז נהפך האנחה שלו והמרה השחורה הטבעית לשמחה ועונג רק מצד אלוקות, ששורה על נפשו ממש" (קול הנבואה ההגיון העברי השמעי כא).

ד. תורת החסידות מבקשת אפוא להעיר את העולם מ"עלפונו", ומסיבה זו נמשלת תורת החסידות לשמן. גם התמצית שבכל דבר ו"עצמיותו" של כל דבר ודבר, וגם יסוד המובדל מכל דבר ודבר מצד עצמו. תכונה זו מתבטאת גם בנגלה שבתורה – מעין הלכה למעשה. מחד גיסא, ה"שמן" אינו מתערב בשאר הנוזלים, ומאידך גיסא, השמן מפעפע בכל דבר, כך גם תורת החסידות. מחד גיסא, החסידות אינה מתערבת בשום דבר מצד תכונתה העצמית, אלא מהווה את עצם נקודת החיות שלמעלה מהתפשטות, ומאידך גיסא, החסידות מתפשטת ומפעפעת בכל דבר ודבר. חיות זו שתורת החסידות מכניסה בכל עצם, נושא ודבר בעולם (הן בעולם הקטן שהוא האדם והן בעולם כפשוטו) נמשכת מהחיות שהחסידות מכניסה בכל נושאי התורה, כיוון שכל ענייני הבריאה נמשכים מהתורה ובאים על ידה לידי ביטוי ונוכחות.

ה. ועוד עליך להבין שמטרת החסיד הינה להידבק במידותיו של הקב"ה, כפי שאמרו רבותינו "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון". וזוהי מצוות "והלכת בדרכיו" שידמה לו החסיד עד כמה שאפשרי הדבר לו. ושלושת עמודי האור של הדבקות בו יתברך הם חסד, צדקה ומשפט. ואלה הם דברי רבנו הקדוש בספר "המורה".

"והנה בגלל המציאו את הכל נקרא חסיד, ובגלל רחמיו על החלשים כלומר הנהגת החי בכוחותיו נקרא צדיק, ובגלל מה שמחדש בעולם מן הטובות היחסיות והפגעים הגדולים היחסיים אשר חייב אותם המשפט שהוא תוצאה של החכמה נקרא שופט" (המורה חלק שלישי פרק נג) וכיצד ילך החסיד בדרכים אלה ? הנה כבר באר רבנו שפרק נג במורה הנו מצע לפרק נד "וכל מטרתי בפירוש עניני שמות הללו (חסד, צדקה ומשפט) הצעה (הקדמה) לפרק שאביא אחריו" (שם נג).

ו. ומה הם הדברים בפרק נד שפרק נג מצע להם ? בפרק נד באר הרמב"ם את ענייני השלמות האנושית ושהסוג הרביעי בהשגת השלמות שהוא מונה בפרק זה, "היא השלמות האנושית האמיתית, והיא השגת המעלות ההגיוניות, כלומר ציור מושכלות המביאות להשקפות אמיתיות בעניינים האלוהיים, וזו היא התכלית הסופית, והיא המשלימה את האדם שלמות אמיתית, והיא לו לבדו, והיא המעניקה לו הקיום הנצחי ובה האדם אדם" (שם נד). ומדגיש רבנו הקדוש כי היתרון של החסיד הוא בידיעת מעשיו.

"ובאר לנו בפסוק ("כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" ירמיהו ט כב-כג) זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד, משפט וצדקה" (שם)....רוצה לומר שיהיה מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שבארנו בשלוש עשרה מדות, שהמטרה להתדמות בהן ושיהיו אלה הליכותינו. ...והיו הליכות אותו האדם אחר אותה ההשגה מתכוון בהם תמיד חסד צדקה ומשפט להתדמות במעשיו יתעלה".

ז. כפי שכבר בארנו, תורת החסידות שקמה במאות השנים האחרונות שונה מהגדרת החסיד המופיעה בדברי רבותנו הראשונים. שכן זו מטרתה החיצונית לפרש ולהביא לכל את פנימיות התורה. ולכאורה החסידות עניינה הלימוד שאנו מדברים עליו אולם מעיון מעמיק בין תורת החסידות ובדברי הרבי השביעי יראה שיש קשר בין הדברים, כדבריו שהחסידות לא חדשה דבר אלא רוצה לעורר את הדברים שכבר היו בימי ראשונים. ועניינה של החסידות במעט יותר ממאתיים השנים האחרונות הינו לעורר את החסד בדעה של האדם להיותו חש אלוקות וחיות בעבודתו וגם לזה חסיד יקרא - אם כי בהנהגתו של "החסיד לבית אברהם" יכללו עניינים נוספים רבים בהנהגתו המעשית.

ביאר בספר תפארת חיים שאנחנו קוראים לחסידים בזמן הזה "חסידים" רק בשיתוף השם, כמו שקוראים לסוחר עצים מתחיל בראשית דרכו "סוחר" מעצם העובדה ששלח ידו במסחר, כך ה"חסידים" הנוסעים אל הרבי נקראים "חסידים" אע"פ שהינם רק בראשית דרכם ואינם עדיין במעלת "החסיד" כלל. "מפני שמשתדלים ועוסקים בעבודת ה' וחפצים לבוא למדרגת חסיד ומצפים ואומרים מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי החסידים לכן מיד נקראים בשם זה" (תפארת חיים).

סימן ט - על חובת האדם להיות חסיד עפ"י רבינו בחיי והגר"א

א. ועתה נבאר שחובת האדם להיות חסיד איננה רק זכות, רצה עושה, לא רצה אינו עושה אלא חובה. שכן אם לא ינהג בחסידות עלול האדם ליפול ממדרגתו ולהיות ח"ו רשע כדברי הגר"א בספרו "אבן שלמה" (השמטות לפרק ג' סימן י) ואלה הם הדברים שנאמרו שם בהביאו את דברי רבנו יונה.

"ורבינו יונה בביאורו על אבות פרק ב משנה ט כתב וזה לשונו אל יאמר האדם כי מדת הכילות איננה רע אשר לא עשק ולא גזל את עמיתו. ורעתו רבה כי היא יסוד לכל מדה רעה וממנה יבוא לעשות כל דבר רע. ולא יאמר אם לא אשיג את קצה האחרון במעלות אינני חסיד אך אהיה צדיק לעשות מה שנצטוויתי עליו והוא לא ידע כי הוא חיסרון לא יוכל להמנות איך יחסר בלבו באחרית הימים כי המעט החסר יחסרנו חוסר גדול כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בחכמתו (קהלת י א) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. ר"ל כאשר הזבוב שהוא קטן מפסיד לגמרי אף הדבר החשוב מאד כמו שמן רוקח כן סכלות מעט ליקר החכם והנכבד כי מדת הסכלות גורם לאיש להיות בליעל במדות הטובות ונקרא שמו בליעל כמו שמצינו בנבל הכרמלי". אומר הגר"א שהחיסרון או הויתור על החסידות בהנהגה יכול להביא לטעות.

הדברים דומים לדברי הרבי שחזר כמה וכמה פעמים על חובתו של האדם להפריש את עצמו מכמה היתרים כדי שלא יגיע לאיסור.

ב. הנהגה זו בחסידות הינה הנהגה משמרת לאדם ואע"פ שהתירה לו ההלכה לנהוג במעלות בדרך האמצעית, כפי שפסק הרמב"ם בהלכות דעות ואמר כפי שכתבנו לעיל "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד"ולכאורה אין הרמב"ם פוסק שצריך האדם להתנהג בשפלות רוח עד שיהיה חסיד (אם כי בהתרחקות ממדת הגאוה, פוסק רבנו שיתרחק לקצה האחר ומהו הקצה האחר אם לא מדת השפלות ?) ורבנו עובדיה מברטנורא באר כפי שכתבנו לעיל "ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע" (אבות ב ט). אם כן מדוע אומר הגר"א שעל האדם להיות חסיד ? אלא שהאמת היא שאם האדם המעולה עליו דיבר הרמב"ם בשמונה פרקים, ישמר ויזהר ביותר לאחר שלמד מה שלמד לא יטעה אף אם איננו חסיד אלא שמדת זהירות זו קשה מאד להגיע אליה ולכן על האדם להישמר ע"י נטייתו לקצה האחר, כפי שבאר רבנו בשמונה פרקים ואז יהיה חסיד וכל נטיה קלה שלו ממדת החסידות תביאהו עדיין להיות בקו האמצעי ולא ירט מהדרך הנכונה.

ג. אמר החסיד רבינו בחיי בעל "חובת הלבבות" שבדק ובירר שחובת הלבבות מצווה היא. ואע"פ שחובת הלבבות איננה חסידות, בכל זאת קרובה היא אליה. אלה דבריו בהקדמתו לספרו הקדוש.

"וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל חיפשתי עלי בדברי חז"ל ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים. ומהשכל קצתו במה שאמרו רחמנא לבא בעי. ואמרו לבא ועינא תרי סרסורי דחטאו (פירושו שמראה העיניים והרהורי הלב הם "השליחים" לדבר עבירה") נינהו. וקצתו בפרט במסכת אבות שאין צריך להאריך בזכרו. ומצאתי הרבה במדותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם כשהיו נשאלים על עניניהם. כמו שאמרו רז"ל במה הארכת ימים ?

וראיתי עוד מצד הכתוב במכה נפש בשגגה שאינו חייב מיתה ומי שהוא שוגג במצוות אשר לא תעשינה שהיו חייבים עליהם במזיד אחת מד' מיתות בית דין או כרת שאינו חייב עליהם אלא חטאת או אשם. וכל זה ראיה כי העיקר בחיוב העונש אלא על שיהיו הלב והגוף משתתפים במעשה. הלב בכוונתו והגוף בתנועתו".

ופירש "טוב הלבנון" מאמר זה של רבנו בחיי כך.

"במה הארכת ימים – ובאה התשובה בשלמות מדותיהם לדרכי החסידות אשר המציא לו כל אחד בכדי להתקרב אל השם מצד אהבתו התקועה בלבבו".

מכאן ראיה שעל האדם להמציא לו דרכים חדשות בעבודה המותרת מצד אהבת ה' התקועה בלבו. ועניינים רבים מובאים בגמרא בעניין זה, הדומה לדעתי לאלה שהתפללו על הגשמים ונענו יותר מאחרים מכיוון שהיו מעשיהם נוטים לצד החסד.

ופירש "פת לחם" עניין זה בעניינים התלויים במחשבה, כדוגמת שהיו נזהרים מלהרהר בדברי תורה במבואות המטונפות.

סימן י - מעלת חסיד בשם התואר קשה להשגה אולם אפשרית

א. כבר בארנו שיש הבדל בין ההתייחסות למושג ושם "צדיק" או/ו "חסיד" בשם התואר או/ו לעניין שכר ועונש ומעלת "צדיק" בשם התואר גבוהה ממעלת "צדיק" לעניין שכר ועונש. יש מי שאמר שמעלת "חסיד" בשם התואר קשה להשגה ועל כן לא כל אדם יקרא "חסיד". ואלה דבריו של הרב נפתלי כץ כפי שמופיעים בספר "טעמי המנהגים".

"כתב בצוואת הקדוש ר' נפתלי כ"ץ.....ולדעתי תואר חסיד אסור לכתוב על שום אדם כי אין אנו יודעים בדור הזה מי הוא זה ואי זה הוא המתחסד עם קונו נוסף על החיוב. ובימי חכמי התלמוד שהיו כולם חסידים ואנשי מעשה אחז"ל כל מקום שנאמר מעשה בחסיד אחד או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אלעי הרי שבכל הדור ההוא לא בחרו אלא לאלו לקרותם בשם חסיד. ואף על אלו חובה בכתבים שזה השם של יהודה דוקא הוא מסוגל לשם חסיד. כי על זה רמז דוד המלך עליו השלום ברוח הקודש "בי" "תפילה" ה'" "חסיד" "לו" סופי תיבות יהודה ולולא שנרמז ע"ז השם ברוח הקודש אפשר שלא היו קוראים בשם חסיד אף לאלו בשגם שהיו מפורסמים בחסידות. א"כ מה יעשה איזובי קיר כמוני היום אשר אי אפשר להעמיד משפטי הדת על תילם ולכן נראה לי שזה השם חסיד הס מלהזכיר על שום אדם. כי אם הוא באמת חסיד ואין אנו קוראים אותו בזה השם אין אנו פוגמים בזה כלום לזה הנפש הלא הקב"ה יודע ועד. ולהיפך כשאנו קוראים אותו ומשבחין ומפארים אותו בזה השם אנו פוגמים וגורמים רעה לו ולא טובה לו ולנו. על כן יותר טוב בשב ואל תעשה וה' רגלי חסידיו ישמור וגומל לאיש כמפעלו (טעמי המנהגים ענייני שמחות לד)"

ב. ולדבריו המובאים בספר "טעמי המנהגים" מעלת "חסיד" גבוהה וקשה להשגה. וברור שדבריו הינם על שם תואר "חסיד" ולא על מידת חסידות. כמו כן ישנה שאלה על דבריו עפ"י המציאות בפועל שכיום כל איש המשתייך לחסידות מסויימת בפועל יקרא "חסיד" ואע"פ שבודאי אדם זה איננו באופן ישיר במעלת החסיד שבימי המשנה והגמרא, הנה עניין זה שבדבריו של ר' נפתלי נסוב על הזהירות שיש להיזהר בשם התואר "חסיד". אבל מעלת שם "חסיד" הרי בודאי הוא שם משותף הכולל כמה עניינים ולכן לפחות מי שנוהג מנהגי חסידות אולי בכל זאת יקרא "חסיד". ולפי מה שהבאנו בדעת הרמב"ם, החסיד יקרא בשם "חסיד" אם הוא שפל רוח ביותר או/ו שנוטה מדרך האמצע לפנים משורת הדין (לטובה). או/ו מה שאמר בהלכות במשנה תורה שהוא זה שנוהג לפנים משורת הדין בענייני ממונות ויש לעיתים חסידות גם בענייני איסורי ערוה. אולם לפי מה שבארנו לעיל בביאור "שם חסיד" סימן א, ה"חסיד" הינו מי שהפך טבע מידותיו לטוב לעבוד את ה' יתברך מאהבה ובשמחה, ללא גירוי של יצר הרע, הוא זה שנקרא "חסיד", לכן הנני אומר שהמעלה קשה

והחסיד נזקק לסיעתא דשמיא רבה למימוש רצונו זה.

ומי ימצא לנו כיום שהוא שפל רוח ביותר לקרוא אותו חסיד ? ולכן כל דברנו בחיבור זה במי שיקרא "חסיד" הינם כדי להתעורר למעלה זו ואינני אומר על "החסיד לבית אברהם" שהוא חסיד בשם התואר אלא קורא אותו "חסיד" לעניין ההנהגה ומעט מהמעלה, בעבור ההשתדלות והכוונה בחלק ממעשיו ומאחל לו אם יעלה בדעתו ובכוחו להשיג מעלה זו גם בשם התואר. והנה אפילו אדמו"ר הזקן אומר שיש להתעורר למעלה זו של "צדיק בשם התואר", גם אם המעלה הזו לא תושג לו באמת.

ג. גם אם מעלת חסיד בשם התואר קשה להשגה הרי יש להתעורר אליה ואם כדברי הגר"א היא חובה, היאך נידרש מאת ה' יתברך להגיע למעלה שאין באפשרותנו להגיע אליה ?

והנה ביאר "החזון איש" שמעלת "תלמיד חכם" קשה להשגה שכן הינה דורשת בקיאות רבה ויראת שמים אמיתית בלולה בה, ואע"פ שנראה לעיתים שמעלה זו קלה להשגה ממה שנאמר ש"תלמיד חכם" יקרא מי שהוא בקי אפילו במסכת "כלה", אין זוהי דעתו של "החזון איש" אלא לפי דעתו "תלמיד חכם" הינו הוא זה הבקי בכל מקום שישאל בש"ס ובנוסף צריך להיות בו גם את היראה הפנימית ולא אמר כך על החסיד לעניין הבקיאות. מכאן יש להבין שמעלת האדם להיקרא "חסיד" בהנהגתו אפשרית כמעט לכל אדם או לפחות למרביתם, בניגוד למעלת ה"תלמיד חכם" שאפשרית ליחידים והתורה לא תדבר אלא על הרוב, לכן יש להתעורר למעלת "חסיד" יותר מאשר למעלת "תלמיד חכם" או/ו לשניהם למי שהדבר אפשרי לו או/ו חסד ה', יתברך ויתעלה בפי כל בעזרו.

ועוד אמר המשך חכמה בעניין אל תאמין בעצמך עד יום מותך שלא יחשוב האדם שבימי זקנותו איננו יכול לבוא לידי מכשול גם אם השיג מעלה הקרובה לחסידות ולכן יזהר.

"ונראה דהנה אמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וההוא חסידא אמר עד זקנותך, בא לידי מכשול, כמפורש בירושלמי שבת, והכונה דצריך לעשות סייגים כמו תמן דלא יקרא לאור הנר שמא יטה ולא יאכל עם הזבה, לכן אמר למען תירא כו' לשמור כל חוקותיו, הוא לעשות סייגים וגדרים, שלא יבואו לפרוץ גוף החוק והמצווה

ד. וכתב באורחות חיים לראש "אל תניח דרך חסידות אף ע"פ שמלעיגין עליך ואל תבוש לדבר מצווה".

ה. ביאר ב"קונטרס שאול" עניינים רבים שליקטם אחד לאחד לאחדים בידו בשם מעלת "חסיד". הביא מדבריו של ה"שיטה מקובצת" בבא קמא דף ל.

"מילי דנזקין בחסידים אלה שהיו חוששין אף לדבר שאינו רגיל כדי שיתרחקו מהיזק הבריות. מילי דאבות אבות דרבי נתן שהם פרקי דחסידים. מילי דברכות שיהיה זריז בתפילה כותיקין וכחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללין. ובפחות משלושה אלה לא יוכל להיות חסיד שיקיים מילי דנזקים שישמר מהיזק חברו בכוונה ושלא בכוונה, ושיקיים מילי דאבות, שיהא ותרן בממונו, שיאמר שלי שלך ושלך שלך, ושיקיים מילי דברכות שיתפלל בכוונה שלמה". ועוד הביא בקונטרס שם שאול בשם הנמוקי יוסף, פרק המניח (דף יב). "האי מאן קבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, היינו כל הדינים האמורים בתלתא בבות, דהיינו נזיקין וגזל והשבת אבידה וריבית ואונאה".

ועתה הקורא, הגיע העת לבאר את יתר הפרקים והראשון שבהם לאחר הבנת עניינו ומהותו של החסיד והחסידות, הינו בדברי הרמח"ל על החסיד ואחריו מה שליקטנו מדברי קודשו של רבנו הרמב"ם על המציאות הזו עד שנגיע אל המטרה והיא הבנת עניינו של החסיד בכל דבר.

ואתה יודע שלא את כל ענייני החסיד והחסידות יכולתי להביאם אלא רק את מקצתם ואלו שנראו לי כעיקרים במהותו ופועלו של החסיד. ושאר ענייני החסיד תעשה לפי טוב שכלך.

סימן יא – שמירת המחשבה לאדם בכלל ולחסיד בפרט.

א. שמירת המחשבה הכרחית לכל אדם קל וחומר למי שרוצה להיות חסיד וזוהי אמירת הכתוב ומצוות לא תעשה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר תן, לט).

ובאר רש"י "ולא תתורו אחרי לבבכם", כמו "מתור הארץ". הלה והעיניים הם מרגלים לגוף, מסרסרים לו את העברות. העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה.

ואמר רבנו משה בן מימון שתכלית העניין שלא נחפש בדעתנו בדעות שהם נגד התורה וכן שלא נתור אחרי עינינו ונימשך אחרי רצוננו הראשוני וכל דבר שנראה כטוב לנו. והנה כל החסידים הראשונים לא הגיעו אל מעלתם אלא משום ששמרו את מחשבתם וענינינם להיות בטהרה. כמו שאמרו ז"ל בתלמיד חכם שפיו ולבו שווים ואיננו אחד בלב ואחד בפה. ועניין שמירת המחשבה קשה להשגה לאדם מכיוון שאיננה כמעשה שלם ואמר רבנו בחיי שאחרי הפעולות נמשכות הלבבות ולעיתים בפרט בזמן הזה יש יותר להיזהר בכך. כתב בספר חסידים (סימן קעב)."יש שלושה מיני יצרים בעניין התאוה הזאת, אחד, יצר מיוחד המפתה לראות ולהסתכל ולהנות מראיה. שנית, היצר לעבירה ותאוה גופא חס ושלום ושלישית, היצר של הרשעים אשר התאוה בוערת בלבם תמיד כתנור אש".

ב. כתב בספר חרדים שיש לנו להיזהר שלא נחשוב לעשות עבירה.

"שלא נחשוב לעשות עבירה או כל דבר פשע וכו'. ואחר שהשם יתברך רואה כליות ולב, איך יעיז אדם פניו לטמא לבו" (מצוות לא תעשה התלויים בלב, אות כט).

ג. חלק המחשבה הינו החלק הנכבד באדם שאותו עליו לשמור בתכלית ודיבר עליו הרב ב"מורה" שבפרט צריך האדם לשמור מחשבתו בהיותו על מיטתו.

ד. יש מחשבה מביאה לידי מעשה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל. "והתקדשתם והייתם קדושים, שלא יהרהר ביום ויטמא בלילה, וזהו שכתוב הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם" (פרי מגדים, חלק ג סימן תן).

ה. עיקר התשובה צריך לקדש את עצמו במחשבה וינצל מהרהורי עבירה. וממילא לא יבוא לידי מעשה, והרמז תשובה בגמטריא הרהורי עבירה" (אמרי נועם, פרשת פנחס).

ו. אמר רבנו "תהילת המזרח" בהלכות תשובה בספרו הקדוש "משנה תורה".

"ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה....ומהם חמישה דברים העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהם, לפיכך צריך האדם להיזהר מהם שמא ידבק בהם, והם כולם דעות רעות עד מאד, ואלו הן: רכילות, ולשון הרע, ובעל חמה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע מפני שהוא לומד ממעשיו והם נרשמים בלבו" (הלכות תשובה, פרק רביעי, הלכה ה). צא ולמד ששקולה מחשבה רעה כנגד כל אלה שקשה לפרוש מימנה ואומר רבנו שכל אדם צריך להיזהר בהם, קל וחומר לבעל תשובה וכן מי שרוצה לשמור על חסידותו.

ז. המצוות שנצטווינו בהם לשמור את המחשבה רבות הן ומנה אותם רבנו בספר המצוות, כגון המצווה העשירית שנצטווינו "אל תפנו אל האלילים" והביא רבנו הגדול את לשון ספרא. "אם פונה אתה אחריהן אתה עושה אותן אלוהות" ואמר ר' יוחנן "אל תפנו אל מדעתכם" וכבר נכפל הלאו בעניין זה עצמו, כלומר באיסור המחשבה על עבודה זרה והוא אמרו "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם" (דברים יא טז). ובאר רבנו "אם תועה לבך לחשוב בה, זה יגרום לך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה" (ספר המצוות, מצוות לא תעשה, המצווה העשירית). ובזמן הזה שעבודה זרה בטלה במחוזותינו כתב בספר "אשר בנחל". "מצינו בזוהר הקדוש (קדושים פד) שרבי שמעון הלך עם תלמידיו, וראו נשים יפות, אמר להם את הפסוק (ויקרא יט ד) "אל תפנו אל האלילים", ו"אלוהי מסכה לא תעשו לכם", מסביר רבנו נחמן ז"ל (ליקוטי מוהר"ן א, סימן לו) "איזה קשר יש בין הסתכלות על נשים לעבודה זרה ? אלא אדם צריך להיות דבוק בהקב"ה, להסתכל רק עליו יתברך, כי כשמנתק את עצמו ומסתכל על נשים, בזה, רחמנא לצלן, עוקר עצמו ממנו יתברך, וכאילו עובד עבודה זרה". ודברים אלה צריכים עיון ובפשטות ואין לומר בהם שהם מדת חסידות ליחידים ויש לבאר כוונתו שזהו במי שמתכוון לראות כדי להינות אבל מי שרואה נשים בעת מלאכתו ועיסוקו או/ו בדרך והוא מתעסק בעניניו ואף אם הוא מדבר איתה לצורך עבודתו לית לן ביה רק שהזהירו רבותינו שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי מכשול בלילה ח"ו.

ח. כתב בספר אמרי נעם על פרשת פנחס והביא מדבריו בספר "שמירת המחשבה".

"עיקר התשובה צריך לו לקדש עצמו במחשבה וינצל מהרהורי עבירה, וממילא לא יבוא לידי מעשה, והרמז תשובה גימטריא הרהורי עבירה". והדרך לבוא לשמירת המחשבה הינה בתלמוד תורה, איש איש לפי יכולתו, כוונתו ודרגתו. ובזוהר הקדוש חלק א ח כתב. "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך (קהלת ה ה) דלא יהיב ברנש פומיה למיתי להרהורא בישא ויהא גרים למחטי לההוא בשר קודש דחתים ביה ברית קדישא".

ט. אמר אדמו"ר הזקן בספר התניא פרק יב.

"המח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצא נאדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו, שלא למלאות משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי. ובפרט אל צד הקדושה".

י. העצות לשמירת המחשבה רבות הנה ומנה רבות מהם בספר "שמירת המחשבה".

העצה הראשונה לימוד התורה כדברי רבנו "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" (הלכות איסורי ביאה, פרק כב הלכה כא). וכתב בספר טהרת הקודש, מאמר שמירת הברית דף תסב עמוד ב. "לכן העצה היעוצה לכל ירא שמים אשר רוצה להציל נפשו מבאר שחת, שילמד לעצמו איזה לימוד של תורה בעל פה, כמו איזה מסכת או חלק ממסכת, או פרקי משניות, או תרי"ג מצוות, כדי שבשעה שילך בשוק או יסע במסילה יהרהר בדברי תורה" ואמר הרב מנחם שאפשר גם ללמוד פרקי תניא בע"פ.

יא. והעצה השניה הינה התפילה. יתפלל לה' שיצילהו מהרהורים.

"וכשבאים יסורים על האדם לפי שעה יצום ויבכה ויתחנן ליוצרו. כל שכן שיתפלל אדם לבוראו להצילו מן העבירה" (ספר חסידים אות כח).

וכתב בספר חובת התלמידים דף קלט.

"האם יש לך אוהב ורע כאביך שבשמים אשר רמזו חז"ל עליו יתברך רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקדוש ברוך הוא, ומי יבין את הגיון לבך ומי ירפא את נפשך כמוהו יתברך. הקשב לדברי, הסתר את עצמך בחדר מיוחד אם אפשר לך, ואם לאו הסב פניך אל הקיר וציר במחשבתך שאתה עומד לפני כיסא כבודו יתברך ואתה שופך לפניו את לבך בשיח לתפילה כפי שעולה על לבך בכל לשון שאתה שומע". עצה זו בשם נחמן קלונימוס תיקרא.

יב. ועצות נוספות שכתב הינם שילך וידבר דברים עם בני אדם (בשם ספר חסידים אות קעה) וכן שיחשוב "אם היו גוזרים עליו גזרה היה נהרג על קדוש השם, ויאמר זה הדבר קשה יותר שלא אוכל לעמוד בו, כל שכן זה הקל שלא אחטא" (ספר חסידים, סימן קעג). וכתב ה"שפת אמת" "נוכל לקיים זאת ברצון של אמת למסור נפשו לשם יתברך בכל לילה, וע"י מסירת הנפש מבער כל המחשבות שעברו עליו כל היום" (שפת אמת צו). והביא עוד מדבריו "כשההתלהבות הוא כראוי ממילא מחשבה רעה העולה על הלב נשרפת בהבל הלב כהמס דונג מפני אש" (שם, שם). והביא עוד מספר חסידים שיטבול במים קרים או יכניס ידיו ורגליו במים קרים וזה בדוק ומנוסה.

יג. ובפרוש החיד"א על ספר חסידים אמר דבר דבור על אופניו, בדוק ומנוסה.

"אפשר שזה רמז הכתוב הוי כל צמא לכו למים שנדרש על התורה, ורמז שע"י המים תכון התורה, וזה הוי כל צמא בהרהורים רעים מצד הסטרא אחרא לכו למים לבטל היצר, ותלכו לתורה שנמשלה כמים " ולי נראה לפרש שיש לבאר שרק מים ממש יעבירו את יצרו ממנו ולא די לו בדברי תורה אלא מי שלא חטא מעודו אבל מי שכבר התגבר עליו יצרו פעם או פעמיים צריך הוא מים קרים ממש להעביר חמימות היצר.

יד. והנה כל העצות שמנינו יכול עדיין היצר להשיב ולכן אין בהם כל כך ממש אלא מה שאומר החיד"א בבאורו והוא מה שאומר לך כעת ולא תזוז ממנו והוא שיהיה אצלו מוחלט וברור שלא יחטא עוד בזה. "אם יפתוהו חטאים באיזה פיתוי שיהיה, אזי קודם סידור טענות המאון על כל פנים יהיה זה להקדמה שאינו רוצה בשום אופן אפילו ידחה המפתה טענותיו, כי באם יתחיל בטענות דלמא המפתה יראה פנים לדחות הטענה ויפול ברשתו" (אגרה דכלה פרשת וישב בשם האלשייך) וזוהי האמת שאין בלתה.

טו. וגם ראיתי אצל מורנו הרב יעקב אריאל שליט"א שאינו מרבה לדבר בעניינים אלה אולי משום שככל שירבה האדם לדבר בהם באופן שירצה להיות בטהרה ולהורות לאחרים טהרה יתירה, היצר עלול לגבור עליו יותר והוא עלול להשיג תוצאות הפוכות. רק שעל האדם להישמר במה שאמרו רבותינו הקדושים וכן אין להרבות בהרחקות שבהם יתרחק מבני אדם וישתוממו עליו שהרי התורה לא דרשה מאיתנו שנהיה בקדושתו של ר' ישראל אבוחצירה, זכותו תגן עלינו אלא דרשה מאיתנו שנתרחק מגופם של עריות במחשבה, דיבור ומעשה. ואינני רואה בדבר זה הבדל כל כך גדול בין החסיד לכל אדם אם כי גם בעניינים אלה החסיד יזהר יותר משאר בני אדם רק שאינני יכול לדבר בזה יותר שהריני בעל תשובה.

סימן יב - בחסד ואמת יכופר עוון הוא תיקון המדות לאדם החסיד.

מאמר זה שנחל בו עתה הינו על בסיס הספר הקדוש "אורחות צדיקים" והנני מביא לך מתוכו מקצת מאמריו בעניין ההנהגה לפנים משורת הדין הראויה לחסיד, אין כוונתי להעתיק לך קטעים מספרים אף אם אלה ספרי קודש אלא כוונתי להאיר עיניך באמירות מדברי רז"ל בעניין שאנחנו עוסקים בו והוא השגת השלמות האנושית הראויה ל"חסיד לבית אברהם". וזהו כמאמר רבותינו "ר' מאיר מצא רימון תוכו אכל קליפתו זרק". והנה חשיבות דבריו שהספר הזה עוסק בתיקון המדות. ואמר הרב הגדול שהוא "תהילת המזרח ואור המערב" שזהו מאמר הנביא "האמת והשלום אהבו". האמת פירושו ההשגה השכלית וקיום כל המצוות באמיתות התורה ו"השלום" הינו המדות שבין אדם לחברו. והנני מביא לך עיקרי דבריו בתיקון המדות שהם לפנים משורת הדין כראוי לחסיד והם עשרים ושמונה מדות. וכתב בעל ספר המדות בהקדמתו. זה ספר מדות נכתב ונחתם בטבעת החכמה, ללמד לאדם דעת, להיות ספר זה ביד כל איש לכלי אמנות, לתקן מתוכו מדותיו ומעשיו, כי האמן אשר בידו כלי אמנותו יוכל לעשות מלאכתו.

א. שער הגאוה – דיבר בו בגנות מדה זו, כמו שכבר בארנו בדברי קודשו של רבנו. ואמר שהכל אצל האדם צריך להיות בנקיות. גם שולחנו גם מטתו יהיו נקיים, וכל עניניו יהיו נקיים. גם גופו יהיה נקי ולא מזוהם, כאשר מצינו בהלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך, אמרו לו, להיכן אתה הולך, אמר להם, לעשות מצוה. אמרו לו, וכי מה מצוה הלל עושה. אמר להם, לרחוץ במרחץ. אמרו לו, וכי זו היא מצוה. אמר להם, הן, ומה איקונין של מלכים, שמעמידין אותן בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות, מי שממונה עליהן מורקן ושוטפן, והם מעלים לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל בגדולי מלכות, אנו שנבראנו בצלם ודמות, שנאמר כי בצלם אלוהים עשה את האדם, על אחת כמה וכמה.

ומה שקשור לעניין החסידות שאנו בו אמרבשם אחד מהחסידים שפגש אנשים החוזרים מהמלחמה, ושללו שלל גדול, אמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה, ועדין אתם עתידים למלחמה הגדולה. אמרו לו, מה היא המלחמה. אמר להם, היצר וחילותיו. כי כל אויב שיש לך שתנצח אותו פעם אחת או שתיים או שלוש, אז יניח אותך. אבל היצר, אינו פוסק ממך אף אם יהיה נצוח מאה פעמים, כמו שאמרו רבותינו (אבות פרק ב, משנה ד) ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, כי כל ימיך יארוב לך, אולי תעלים עיניך ממנו, ואם ינצחך בקלה שבקלות, סוף ינצחך בחמורה שבחמורות. וכן הזהיר שלא יסית היצר את האדם לגלות חסידותיו ומעשיו הטובים שגם זה נמשך מהגבהות. אף על פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו, לא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם, כדי שימשכו אחריהם ויתפשו מעשיהם. והעצה להרחיק הגאוה מלב האדם הינה להנהיג עצמו הפוך ממה שנהג, כגון מי שהוא בעל חימה וכועס הרבה, תחילה ינהיג עצמו, שאם הכו אותו או קללו אותו לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיעקור שורש הגאוה מלבו, ואז יחזור וילך בדרך האמצעית וילך בה כל ימיו. ועל זה נאמר ושם דרך אראנו בישע אלוהים.

ב. שער הענוה – לעניין מדת החסידות אמר מדברי רבותינו "מאד מאד הווי שפל רוח בפני כל אדם" (אבות ד, ד). ואמר הדברים הראויים לחסיד משורש הענוה שהם. שינהג בענוה בדברים רכים, כמו שנאמר "מענה רך ישיב חמה" (משלי תן א), ובקול נמוך, כי זה מדבר השפלות (רק שלא ילחש כדברי גסי הרוח), כמו שנאמר "ושפלת מארץ תדברי ומעפר תישח אמרתך" (ישעיהו כט, ד) ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר "ושח עינים יושיע" (איוב כב, כט), ולא יתעסק בתענוגים, כעניין שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה). והנני המלקט אומר שלפחות ימעיט בהם כל אחד לפי יכולתו.ואמר שצריך להרחיק במדה זאת, שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים, ועל זה נאמר "מעין נרפש ומקור מושחת צדיק מט לפני רשע" (משלי כה כו).

ג. שער הבושת – אמר החסיד הצדיק שהשכל הוא הבושת, והבושת הוא השכל וכן מדת הבושת היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות. ודוד אמר לשלמה בנו "דע את אלוהי אביך ועבדהו" (דברי הימים, א כח ט) ובאר שבזה העניין יגיע שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא בלבד. ובעניננו אמר מושיעי "חסיד נקרא על שם הבושת, כי חסיד לשון לבן הוא, כי תרגומה של חסידה (ויקרא יא יט) הוא חורתא, וכן "ולא עתה פניו יחורו" (ישעיהו כט, כב) ותרגומה של חרפה הוא חסודה. וכל זה למה ? כי החסיד צריך לסבול בושת כדי לקיים את התורה, וצריך להעביר מעל פניו הבושת במקום מצוה ואז נקרא חסיד, ובזה יגיע לנבואה, כדכתיב "אז דיברת בחזון לחסידך" (תהילים פט, כ). ויגיע בבושתו לידי יראת שמים, כדכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, איזוהי יראה שהיא נכרת על הפנים, הווי אומר זו בושת" (נדרים כ, א).

ד. שער העזות – אמר המדה ואמר הפכה. שהרי מדה זו הנה הפוכה ממדת הבושת, כי הבישן מעביר על מדותיו וחומל וסולח ומוחל, אבל מי שהוא עז פנים לא יתביש מפני איש. והפכה של המדה הינה בעזות המותרת בעזות התורה והעבודה, להעיז פניו נגד הרשעים ולהקשות עורף כנגדם, שלא לשמוע לעצתם ושלא להחניף להם. ואמר מי שהוא ממפרשי השולחן ערוך שלא ירגיל עצמו לענות בעזות למי שהוא מלעיג עליו בעבודת השם שלא יקנה תוך כדי כך את מדת העזות לעצמו ויפה אמר.

ה. שער האהבה – באר כל אחת ממיני האהבות באיזה אופן ראוי שתהיה. ובאר שהיראה קודמת לאהבה ושיעזוב אדם כל האהבות וידבק באהבת הבורא ברוך הוא, ואהבת השם ברוך הוא היא תכלית כל ההתבוננות וסוף כל המעלות והיא מדרגות כל עניני העבודה ונדבות הנפשות מאנשי החסד והנביאים והפרושים.

ו. שער השנאה – אמר מדברי הכתוב שהשנאה יש בה לאו והוזהרנו להסיר מנפשנו מדת השנאה באומר הכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" ועוד אמר לא ישנא את חברו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ? שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך. ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך למחול לו, ולא יהיה המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלוהים".

ועוד אמר מה שנראה כבר כמתאים לחסיד "וזה יסוד גדול ועמוד חזק לתורה ולמצוות ולקבל מאהבה כל דבר. והמנהיג עצמו בזה ולומר על כל פגעיו "גם זו לטובה (תענית כא א) ומתכוון בלבו, ושמח במשפט הבורא יתברך, ינצל משנאה ואיבה וקנאה. אמר המלקט שכל זה בפגעים חיצוניים אבל מה שבא לו מעצמו עליו ללמוד כיצד לתקן ולחזור בו שלא ישנה.

ז. שער הרחמים – אמר שמדת הרחמנות הינה סימן לזרע אברהם אבינו זרע ישראל. ומה שמתאים לחסיד הינו בדבריו "ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים. אמר החכם, מן הנדיבות יעמוד אדם במדת הרחמים. ובדברי שלמה מצווה על הרחמים ועל החנינה באמרו "הצל לקוחים למות ומטים להרג" (משלי כד יא). ומעלת המדה הזאת תבחין ותשכיל אשר הבורא מתנהג בה עם כל הברואים, שנאמר "ורחמיו כל כל מעשיו" (תהילים קמה ט).

ח. שער האכזריות - אמר בשם רבותינו ש"כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מהשמים" (שבת קנא ב). ובזכות הטובים והצדיקים, הקדוש ברוך הוא מיטיב לעולם. גם העני יתן צדקה מעט, ואפילו הוא מתפרנס מן הצדקה, ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה של העשיר. וכן אמרו רבותינו "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים" (ברכות ה ב).

ט. שער השמחה – אמר שמי שמאמין באל בלב שלם ובוטח בו בביטחון חזק, יביא אותו הביטחון שלא יפחד מאדם ומדבר רע, ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יקוה לאיש. ומה שאמר בדבריו שמתאים לחסיד הינו הביטחון שיבטח על מלך מלכי המלכים המושל על הכל, ברוך הוא, שיביא בימיו תשועה לישראל, ויכונן ירושלים, ויבנה בית המקדש בימיו. ויבטח בעניין העולם הבא אשר הוא סוף כל האדם, ישים בשם בטחונו על שיגיעהו לעולם העליון, ואל ישליכהו מלפניו. ואין לו ביטחון בלא מעשים טובים, אך אחרי שיעסוק בכל יכולתו, יעלה אל מדרגות החסידות הראויות לענין זה, והוא שיוציא אהבת העולם הזה מלבו, ויכניס במקום ההוא אהבת הבורא ברוך הוא וימסור עצמו על קדושת השם יתברך. ואם יעשה כך ויבטח בבורא שמתחסד עמו כמו שהתחסד עם כל הנביאים והחסידים, אשריו ואשרי חלקו. והבוטח בה' חסד יסובבנו. ואמר בעניננו שטוב לשמח חתן וכלה ומאד יזהר שלא לשמחם בנבול פה ואין לשמוח בטובתו, ןלא ישמח בשום עניין אלא בעניין המביאו לעבודת המקום ברוך הוא. ומה שנאה לחסיד באומרו "לא ישמח בתקלת שום אדם בשביל הנאתו". ועל זה נאמר ואהבת לרעך כמוך. וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות, וביותר ישמח בראותו בני אדם המחזרים על המצוות לעשות רצון הבורא יתברך.

י. שער הדאגה – באר הדברים הטובים שבה בבחינת "מה יתאונן גבר חי על חטאיו" לתת אל לבו לשוב לפני ה' יתברך. ומה שנאה לחסיד אומרו שאם מת אדם כשר יצטער ויבכה עליו, ואותן הדמעות הקדוש ברוך הוא סופר אותן וגונזן בבית גנזיו. והביא מדברי התנא דבי אליהו "כל חכם וחכם מישראל שיש לו דברי תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודו של ישראל שנתמעט, ומחמד ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמח בקרוב ועל כנוס הגלויות, השם ברוך הוא משרה בקרבו רוח הקודש. לכן ידאג ויבכה על התורה שנשתכחה, ויאנח על יראי השם ברוך הוא אשר נמאסו, ויתמרמר על מעוט חסידות (וזוהי סיבת הליקוט הזה) ועל ישראל עם השם אשר נדרסים ברגל. ויעלה ירושלים על ראש שמחתו. ויראה לראות בשמחתה, כדכתיב "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו י). השם ברוך הוא ברוב חכמיו יזכנו להיות מן הרואים בכבודה של ציון, כדכתיב "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (שם נב ח) ונאמר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (שם מ, ה).

יא. שער החרטה – אמר שהיא דרך ישרה לתשובה, כי מי שחטא ומתחרט כאילו לא חטא. ואמר שלא יתחרט על הטובות שעשה וזה כדברי הרמב"ם שאמר שמי שתוהה על המצוות שעשה אין מזכירים לו שום זכות. כלל גדול תקח בידך, תחשוב בלבך על כל דבר שעשית ועל כל מצוה שלא נזהרת בה, תתחרט על כל אחד בפני עצמו, ותחשוב ותתקוטט בלבך, איך לא רדפתי לעשות רצון בוראי ברוך הוא ? ואיך עזבתי דברי חכמים ומוסריהם הטובים ? נמצאת החרטה היא תיקון גדול לכל המצוות.

יב. שער הכעס – אמר כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו עד שמרבה דברי הכעס, ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים, וכן אמר אליהו לרב יהודה "לא תרתח ולא תחטי". ויפה אמר מדבריהם שכל הכועס עליו רבו פעם אחת ושתיים ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות (ברכות סג ב) ואמר מר, אין לך קשה יותר מדיני ממונות ודיני נפשות" ושתיקה זו היא גם סגולה לחסידות. והמוכיח צריך שיוכיח בנחת כמאמר קהלת "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט יז). וכבר ידעת מהלל ושמאי שאמרו עליהם אותם שלושה הגרים (שבת לא א) ,קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם, ענותנותו של הלל קרבתנו תחת כנפי השכינה". הלל מרוב ענווה שהיתה בו לא היה אדם יכול להכעיסו, כי המונע עצמו מן הכעס, קונה מדת הענוה והרחמנות, כי מחרון אף תהיה מדת האכזריות". השתיקה מבטלת הכעס וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן יראה האדם כשכעסו מתגבר עליו, שישתוק, או ידבר בנחת ולא ירים קולו בכעסו. ומי שרוצה לעצור רוחו מן הכעס ורוצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, ואם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הצבור כדי שיחזרו למוטב, כיצד יעשה ? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי ליסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו ובין עצמו, כאדם שהוא מדמה שהוא כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. וכשהוא מראה כעסו, יזהר מאד שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים, כי הם סבורים שהוא כועס עליהם, לכן יראה עצמו שמח בפניהם. ציוו חכמים להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים, עד שיעקור הכעס מלבו, וזוהי הדרך הטובה ודרך הצדיקים (שבת פח ב), הם נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא). ולמה הארכתי בבאור מדה זו כי מדה זו היתה בי מנעורי ועתה רככתיה.

יג. שער הרצון. – אמר שמאחר שהכל תלוי במדת הרצון, לכן יטה כל רצונו לעשות מצוות השם יתברך, וכך אמרו רבותינו ,עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב, ד). כללו של דבר, לא יתעקש אדם ולא יקשה עורו גד מוכיחיו ונגד מי שמורה לו דרך ישרה. ואמר שכל מי שרוצה להיכנס בעומק החסידות ובעומק היחוד להכיר את השם יתברך, אין זה יכול להיות אלא אם כן הוא חכם ונבון ונפש רצון בלא כעס. ואמר שמדת הרצון גדולה אשר כל התורה כלולה בה. אפילו אמרו לך החכמים על השמאל שהוא ימין ועל הימין שהוא שמאל תתרצה להם לשמוע. ומה שנוגע לחסיד הוא באומרו לא יהא אדם סרבן נגד הבורא יתברך ורבותיו, כי בכך נשתבח חכם אחד ,מימי לא עברתי על דברי חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אמרו לי חברי עלה לדוכן, הייתי עולה.

יד. שער הקנאה – הקנאה היא ענף מהכעס. כי כאשר הוא רואה שחברו קונה קנין מענייני העולם, הן ממיני המאכלים, הן ממיני הבגדים, או בונה בית, או מאסף ממון, אז הוא טורח להשיג כזה, כי הוא חושב, חברי יש לו גם זה, גם לי יהיה כך. ודבר זה רמז שלמה המלך "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת ד ד). אך יש דרך אחרת להשכיל ולהבין, איך הקנאה והחמדה מקולקלת מאד, הוא על דרך שאמר שלמה "אל יקנא בך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי כג יז). ועל דרך זה אמרו רבותינו"קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כא א). ומה שנוגע לעניין החסיד אמר וכיוון שקיום העולם תלוי בקנאה, ישים כל הקנאות לשם שמים. אם יבנה בית, יבנה בו חדר ללמוד בו תורה, ושיהא ביתו בית ועד לחכמים, ולהכניס בו אורחים, ולעשות שם בו חסד לבני אדם. וכן אמרו (שם) אלמלא שקנא אברהם לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא ? כשאמר למלכיצדק כיצד יצאת מן התיבה ? אמר לו, בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו, וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה ? וכי עניים היו שם ? והלוא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושים צדקה ? אמר לו, עם הבהמה וחיה ועוף. לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם, ומה אלו, אלולי שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים, וכיון שעשו צדקה יצאו. ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם שהם בצלמו של הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה. אותה שעה "ויטע אשל בבאר שבע אכילה, שתיה ולויה" (בראשית כאל ג). ועל דרך זה ירבה אדם קנאה. וכן יקנא בחטאים וברשעים להילחם כנגדם ולהוכיחם, כאשר אמרו רבותינו ז"ל "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (סנהדרין פא ב). משה קנא את המצרי, שנאמר "ויך את המצרי" (שמות ב, בי). וכן מצינו באליהו שאמר "קנא קנאתי לה' אלוקי צבקות כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים א יט י).

טו. שער הזריזות – הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות, והיא מדת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה "זריזין מקדימין למצוות" (פסחים ד א). והנה תראה באברהם אבינו בעניין עקדה, שנאמר "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית כב ג). ואע"פ שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידוף עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות להשכים בבוקר. כי הזריזות תלויה בלב האדם, כשהאדם מפנה לבו מכל המחשבות האחרות שיש בו ותופס מחשבה אחת, אז הוא מזדרז, בלי ספק שיצליח. כמו כן עשה אברהם שהסיר מלבו אהבת בנו, ואחז רצון בוראו, וביטל אהבת בנו מפני אהבת הבורא יתברך, ועל כן נזדרז להשכים, כי היתה דעתו קשורה בחשק גדול באהבת הבורא יתברך, על כן נשבע לו הקדוש ברוך הוא לזכור העקדה. ובעניין שאנחנו בו אמר שאברהם ויצחק שניהם עשו מחפץ לבם כי מדרגת האהבה היתה אצלם גדולה מאד, ושניהם יתדבקו עם השם יתברך בידיעתם, עד שנתיחדו ביחוד גדול. כי כל כוונתם היתה לפרסם יחוד הבורא יתברך בעולם ולישר בני אדם לאהבתו. ובעת שעשו באהבה עבודת השם יתעלה ומצוותיו, נתבטל כח גופם ונתדבקה דעתם באהבת הבורא יתברך ויוצר עולם, לכן עשו שניהם בזריזות. וכן אמר דוד חשתי ולא התמהמתי לשמור מצוותיך. וכן דרשו חז"ל ושמרתם את המצות, אל תקרי מצות אלא מצוות, אם תבוא מצווה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד (מכילתא). וצריך מאד קלות וזריזות וגבורה להילחם כנגד הרשעים, להיות אביר לב כמשה רבנו עליו השלום שאמר שימו איש חרבו על ירכו. ואמר מה שנאה לחסיד המתון שאע"פ שהזריזות טובה מאד, יזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מידי, כי הרוכב במהירות הוא קרוב מאד להיכשל. וכן מי שהוא רץ במהירות, הוא נופל. ולא יתכן לתקן מעשה בבהלה אבל במתון יתוקנו הענינים. וכן אמרו רבותינו "הוו מתונים בדין" (אבות פרק א משנה א). והזריזות שיהא נעור לבו ויקיץ מחשבותיו ויקלו אבריו למלאכתו, אך לא ימהר בשום עניין, וכל אלו הענינים צריכים חכמה גדולה, מתי ימהר ומתי יאחר.

טז. שער העצלות – אמר כי העצלים אוהבים מנוחה, ומתוך כך המצוות קשות עליהם ולמוד התורה כבד על נפשם, ויברחו מן המדרש אל המנוחה. ויש עצלות כנגדה שהיא טובה מאד, כגון היושב ומתעצל לעשות רעות ולרדוף אחר התאוה. ואמר בדברי קודשו שיבחר האדם מכל אבר ואבר קצת קלות וקצת כבדות, והכל לשם שמים. תהא קל לשבת עם חברים המתחברים לתורה ולמצוות, ותהא כבד לשבת עם הליצנים ועושים רעה. ותהא קל בעיניך לראות דת ודין ועניני המצוות, ותהא כבד בעיניך לראות מעשה הבלים ולהסתכל בעבודה זרה ובעריות.

יז. שער הנדיבות – הנדיבות היא המדה אשר בה יגיע האדם למעלות גדולות, וכשהנדיבות על דרך טובה, אז היא משובחת מאד. ובעניננו אמר שיש שלשה מיני נדיבות. האחד נדיבות בממון, השני נדיבות בגוף והשלישי נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו ויהיו בך החסיד לבית אברהם. אברהם היה נדיב בממונו, דכתיב "ויטע אשל" (בראשית כאל ג). נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי לימד כל העם דרך הישר עד שנתגירו, דכתיב "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית בי ה). וזאת המדה היא משובחת מאד, מפני שבה האדם מתכבד, כדכתיב "רבים יחלו פני נדיב" (משלי יט ו). ודבריו נשמעים כשהוא מוכיח בני האדם לשוב לעבודת הבורא יתברך. אם הוא צריך לעזרה, הכל יעזרוהו, והכל בשלום עמו. ודע שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים, אותה המתנה היא מטמון ספון שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היתה כוונת שלמה המלך עליו השלום שאמר "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו" (קהלת יא א). ואמר החכם עשה חסד עם מי שראוי לו, ומי שאינו ראוי לו, תהיה אתה ראוי לעשותו. ועוד יהיה נדיב בממונו לקנות המצוות, כגון רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מא ב) ויהיה נדיב בממונו להדר במצוות (שבת קלג ב). והדור מצווה עד שליש (בבא קמא ט ב). ויהיה נדיב בממונו לכתוב ולקנות ספרים ולהשאילם למי שאין לו, שנאמר "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" (תהילים קיב ג). ואמר בהפכה שיזהר שלא יהא פזרן להשיג תאוות לבו במיני מאכל ומשתה ולתן הון לזונות, ולעשות בגדים יקרים, ולפזר ממונו במיני תחבולות שאינן מביאות ליראת שמים. וצריך נדיב הלב שלא יפזר לריק, ולא לרדוף אחר תאוות המביאות כל רע, אך ידקדק להיות ותרן לעניים הטובים להלבישם ולהאכילם מן המיטב, כדכתיב "כל חלב לה'" (ויקרא ג טז). ויהיה שכרו טוב הצפון אשר "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד ג). וראה גם מה שהבאנו בחיבור זה מהנהגותיו של ה"חפץ חיים" במצוות צדקה וגמילות חסדים.

יח. שער הציקנות – אמר שזוהי מדה מגונה שעליו אמר שלמה "אל תלחם את לחם רע עין". ומדותיו שלא יתן צדקה, ולא ירחם על העניים, ומדקדק עם חברו במשא ומתן יותר מידי, ולא יותר לו מאומה ולא יהנה ממנו שום אדם. והטוב שמדה זו שאינו מפקיר ממונו בהבלים ופעמים נמנע מעבירות גדולות, ומחמת שמחסר נפשו מטובה, מתוך כך אין לו גאות כמו שיש לנדיב. ואולם בשם חסיד לא יקרא.

יט. שער הזכירה – אמר שהזכירה גדר לאמת. שיזכור לקיים נדריו ואם יש דבר בינו לבין חברו יזכור העניין ולא ישנה דבריו. וידקדק בחשבונו וישלם כל חובותיו. ואמר שיש שם שש זכירות שעל האדם לזכור. הראשונה שיזכור שהבורא הוציאו מאין ליש, השניה שיזכור חסדי השם יתברך שהוא שלם באבריו, השלישית, שיזכור חסדי השם שנתן בו חכמה ודעת. הרביעית, שיזכור הטובה שנתן לו השם יתברך, החמישית שיזכור רחמי האל יתברך, שרחם עליו לתת תורתו הטהורה בידו והשישית שיזכור לתקן מה שעיוה., השביעית שישתדל להיות כעבד המוצא חן בעיני אדוניו, התשיעית שיזכור ויכוון כל מעשיו לשם שמים, העשירית שיזכור כל מעשיו שהיו עד היום הזה, האחד עשרה שיזכור איך הוא זריז ומהיר בעניניו לאסוף הון, קל וחומר שיעשה למעלות נשמתו הקיימת לעד. השתים עשרה שיזכור שהקדוש ברוך הוא זוכר ויודע מחשבותיו, השלוש עשרה, שיזכור שלא יחכה לקבוץ עושר עד שיעשה לשם שמים ולמתן הצדקה, הארבע עשרה שיזכור שאם האדם מסביר פנים לחברו עד כמה יאהב אותו כדכתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כזי ט), קל וחומר לבורא יתברך שהודיענו על אהבתו אלינו, החמש עשרה, שכמו שהאדם מזמין צרכיו קודם שצריך, קל וחומר לאדם שמצוי לפני דרך ארוכה שהיא בארצות החיים והעולם הבא, השש עשרה, שאינו יודע מתי יבוא בעל הפיקדון ויקח פקדונו, השבע עשרה, שיזכור, מעלה טובה מאד להסתלק מבני אדם כשיכול להינצל מהם, וישב בחדרו יחיד, כי רוב העבירות אינן נגמרות אלא בשניים. ומה שנוגע לענייננו הוא אומרו "וכשאתה יושב יחידי, אתה ניצול מעוונות הרבה, אבל עם החסידים יתחבר וישב אצלם וילמד מהם, כדכתיב "הולך את חכמים יחכם" (משלי יג כ), השמונה עשרה, שיזכור חסדי המקום שהוא מציל אותו מפגעי העולם. וידע כמה הוא ראוי להיכנע לפני בוראו ולבקש ממנו שישמרהו מכל הצרות המתרגשות בעולם., התשע עשרה שלא יצטער לפרוע מה שהוא חייב, העשרים, שיזכור ויתבונן בין העליונים ובין התחתונים, ויבין שהוא שפל וקטן כנגד העליונים. העשרים ואחת, שיזכור תמיד כל מצוות המלך, וירגיל עצמו לעשות הטוב עד שיהא רגיל בו מאד. העשרים ושתיים שיזכור לעשות טובה עם חבריו ויאהב להם מה שיאהב לנפשו, וישנא להם מה ששונא לעצמו. העשרים ושלש, שיזכור תמיד גדולתו של האל יתברך במעשיו כדברי דוד שאמר "נפלאיםן מעשיך ונפשי יודעת מאד" (תהילים קלט יד), העשרים וארבע שיוסיף בחכמה. העשרים וחמש שיזכור נעימות העולם הבא ויוציא אהבת העולם הזה מלבו ויגביר אהבת העולם הבא אשר בקרבו. העשרים ושש שירא מעונש מלך מלכי המלכים, העשרים ושבע שיקבל הכל מאלוהיו בשמחה, העשרים ושמונה שישים בטחונו בהשם יתברך ויראה כאילו הכל נתון לו במתנה מאת ה'. העשרים ותשע שיזכור לתקן נשמתו כי כל המעלות מימנה. השלושים שיחשוב שהוא כיחיד שאין לו חבר

כי אם אדוניו שיחמול עליו והוא בוראו.

כ. שער השכחה – אדם שהוא שוכח, יעשה לו זכרונות, וצריך גדרים גדולים שלא ישכח את התורה. אך ישתמש במדת השכחה לשכוח המצוות שעשה, כי אם יתן על לב לזכור מצוותיו ותורותיו וישכח רעותיו אז יהיה צדיק בעיניו ולא ישוב. אך יזכור פשעיו ויכתבם על ספר ויקראם, כדי שיזכור את כולם וישוב מכל אחד ויתודה עליהם. אולם כאן עלי לבאר בדבריו שני עניינים; הראשון שאסור לו לתהות על המצוות שעשה (כדברי הרמב"ם) והשני הוא שאם רצה לכתוב פשעיו אסור לו לפרסם עוונות שבינו לבין המקום (כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה). וישכח חטאת חברו וימחול לו., וישכח מלבו שנאה וקנאה והרהורים רעים. ובעת התפילה ישכח מלבו כל דבר שבעולם, אך יעלה במחשבתו חסד השם יתברך, וידבק בו בדבוק גדול. כללו של דבר, לכל מצווה ומצווה יעשה מה שלא ישכחנה, כי נר מצווה ותורה אור.

כא. שער השתיקה – אמר רבן שמעון בן גמליאל, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואמר החכם , כשאני מדבר הוא (הדבור) מושל בי, כי אם אני מדבר על האדם (דבור) שאינו הגון, אותו הדבור מושל בי ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר, אני מושל מלאומרו ולהסתירו. ועיין שם יופי דבריו במיעוט הדיבור אבל לגבי החסיד אמר שיזהר האדם שלא לביש אדם ולא יצטער בדבריו. אם יושב אצל אדם שיש לו מום בגופו שהוא מתביש בו, או שיש מום בבניו או באשתו שהוא מתבייש בו, או שיש פגם במשפחתו, יזהר שלא ידבר על אותו מום או באותו פגם אפלו אם אינו מדבר עליו אלא מדבר באיש אחר שיש בו כזה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתביש.

ודברים אלה בזהירות בדברים שלא לבייש שום אדם נאים לחסיד וכן השתיקה

שלא יענה בעזות אלא ישתוק וימחול כאשר בדברים בגנותו, כמו שנהג הרבי מאור

ישראל ולא השיב את חורפיו דבר וגם אם היו אלה שהם מאנשי תורתנו.

ועוד אמר שאם אדם עשה דבר של גנאי, וחזר בו ועשה תשובה, יזהר שלא ידבר

באותו מעשה לפניו, ולא יאמר לו אפילו דרך שחוק, היאך עשית כך ולא נזהרת

ממנו ? כי היה לך לעשות בעניין אחר. או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר,

שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש לך בו דבר שלא ידעת מתחילה. גם יש לו

הנאה שיאמר לך דבר, ואפילו אם יודע אתה שלא יחדש לך, שתוק עד שיגמור.

שנים שהיו להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתפיסו יחד, אין לשום אחד מהם

לומר, אתה עשית לי כך וכך, ולכן עשיתי לך כך וכך, ואפילו אין דעתו לחזור

למחלוקתו, כי מתוך כך שיאמר לו אתה עשית לי כך, אז ישיב לו חברו, אדרבה,

הפשיעה היתה שלך. ומתוך כך יעוררו המריבה פעם אחרת, ואפילו אם לא

תתעורר המריבה יבישהו שפשע.

כב. שער השקר – דע, כי כאשר ישקול האדם כסף וזהב במאזניים ומבחין בין קל לכבד, כך ישקול האדם החכם במאזנים להבין השקר והאמת. ומה שנאה לחסיד להישמר בו ואע"פ שנאמר ע"י רבותינו מוסר ההשכל בזה לכל אדם הוא מאמרם ברב שאמר לאשתו, עשי לי טלופחי (עדשים) ועשתה לו חמצי (מין קטנית) וכשהיה אומר "חמצי" עשתה לו "טלופחי". הלך חיא בנו והיפך הדברים. כשהיה חפץ "חמצי" אמר לאמו תעשי "טלופחי", והיא עשתה "חמצי". וזה הבן עשה לכבוד האב, כדי שיהיה לו מזומן המאכל שחפץ, ואעפ"כ מיחה (רב) בידו שלא לעשות עוד, משום "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיהו ט ד).

ועוד מה שראוי ללמוד החסיד לבית אברהם את הפסק בספר חסידים, אפילו יבוא גוי לבית יהודי ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות, ואין דעתו להלוות לזה הגוי, לא ירמר לו אין לי מעות, אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שישקר. ויכול להיות שאם היה יודע הגוי שהיו לו מעות לא היה יכול להישצט ממנו בלי שנאה, היה יותר טוב לומר אין לי, מפני דרכי שלום. אך הכל תלוי בדעתו של אדם, איך שנראה לו עניין של הגוי.אם יוכל לומר יש לי, אבל אני צריך אותם למקום אחר, אם בענין זה יוכל לדחותו ללא שנאה יעשה.

ופעמים שהתירו חכמים לשקר, כגון לעשות שלום בין אדם לחברו (יבמות סה ב) וכן מותר לשבח הכלה לפני החתן שהיא נאה וחסודה, ואע"פ שאינה כן (כתובות יז א). ובאורח אם בעל הבית הטיב לו, אל יאמר בפני רבים, כמה טוב פלוני שהתארחתי בביתו, כמה כבוד גדול עשה לי, פן יבואו רבים שאינם מהוגנים להתארח אצלו, ועל זה נאמר "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכים קללה תחשב לו" (משלי כז יד). ובמסכתא, אם שואלין לו אם שגורה בפיו הגרסה, מדת ענוה היא שיאמר, לא. ומטה, אם שהה לבוא לבית הכנסת מפני ששימש מטתו, ושאלוהו למה שהה, יתלה בדברים אחרים (בבא מציעה כג ב) ובכל אלה שהתירו חכמים לשנות, אם יוכל לעשות שלא ישקר, הוא טוב יותר ממה שישקר, כגון אם שואלין לו, יודע אתה מסכתא פלונית ? ישיב, וכי אתה סבור שאני יודע ? ואם יוכל לסלק השואל בענין שלא ישקר, הוא טוב מאד.

כג. שער האמת – אמר החסיד, הנשמה נבראת ממקום רוח הקודש, שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב ז). ונחצבת ממקום טהרה, ונבראת מזוהר העליון מכסא הכבוד. ואין למעלה במקום קודשי הקדשים שקר, אלא הכל אמת, שנאמר "וה' אלוקים אמת" (ירמיה י י). "האלוהים עשה את האדם להיות ישר" (קוהלת ז כט), וחותמו של הקב"ה אמת וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. הקדוש ברוך הוא שהוא אמת מתקרב למי שקוראו באמת. ואיזה דבר נקרא קריאת אמת ? זה המפנה לבו מכל דבר שבעולם ומתקרב אל הקדוש ברוך הוא לבד, ושכלו הולך ומתחזק להדבק באור העליון, וישים מחשבתו בחשקו תמיד. וזה הענין ישיד האדם כשהוא מתבודד בחדרו, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד, ולא יתחבר עם בני אדם רק לצורך גדול. (כל זה טוב, יפה ונכון רק שלא יתרחק כמאמר רבנו הרמב"ם). ובאשר לחסיד לבית אברהם במדה זו אמר רעי איש האלוהים. לכך חסידים הראשונים כשהיה להם מקח, היו נותנים אותו לקונה כפי הסכמת לבבם, איך שהיו מסכימין לתן. אפילו אם היה הקונה רוצה להוסיף לא היו רוצים אלא כפי הסכמת לבבם. אדם חשוב ההולך בדרך זו לדבר אמת בלבבו, אם קיבל עליו במחשבותיו לעשות דבר אחד, יכתוב אותה מחשבה שלא ישכחנה, ולא יחל דברי מחשבותיו. ואם אינו יכול לעמוד בו, ילך אצל חכם ויתיר לו מחשבותיו, ויהדר שלא יהיה במחשבותיו כלום כל זמן שלא יוציאם בפיו. ועניין זה גם נראה לי לומר בכמה מהחסידים לבית אברהם.

מעשה ברבי שמעון בן שטח שקנה חמור מישמעאלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו אבן תלויה בצוארו. אמרו לו רבי "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י כב). אמר להם, חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזירה לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי, ברוך השם אלוהי שמעון בן שטח. וכן יש בירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בהן צרור שלך מעות, והחזירו להם. אמרו הגויים, בריך אלההון דיהודאי. וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קידוש השם. וכי יעלה בדעתך שתלמידיו של ר' שמעון בן שטח נהגו שלא כדין בדבריהם אליו אלא שהוא נהג כחסיד. הרחמן ידריכנו באמיתו, ויביאנו לחדריו להגיע לאור העליון אשר שם חביון עוזו וצבי תפארתו.

כד. שער החניפות – גם בה כבכל המדות שמנה המחבר יש צד שלילי וגם צד חיובי.

הצד השלילי שבה ידוע ועיין מה שכתב בדברי קודשו והצד השלילי שבה גדול מהחיובי אולם הצד החיובי באומרו. ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו שלא ילחצנו, לרבו שילמדו תורה, ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות. ואולי ראוי לומר שאין לקרוא לדברים בשם "חניפות" אלא לפנים משורת הדין שכן שם "חניפות" יש לו משמעות שלילית בעיני השומע. אמר רבי שמעון בן חלפתא, מיום שגברה אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים, ולא היה אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך, אמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר "וחנפי לב ישימו אף" (איוב לו יג). לכן צריך הצדיק להתרחק מאד מן החנפות, שלא יחניף ולא יקבל החניפות מאחרים. ויזהר מאד כשיעשה מעשים טובים שלא יתכון בהם להחניף לאחרים, אלא לשם שמים בלבד. הרוצה להינצל מן החניפות, יזהר להרחיק עצמו מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך להחניף. וגם צריך להיזהר שלא יהנה מאחרים, כי רוב המחניפים מחניפים לאדם שסבורים שתהיה להם הנאה ממנו. אל ינהיג עצמו בדרך חטאים כעניין שנאמר "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיהו ט א).

כה. שער לשון הרע – אמרו רבותינוז"ל "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו איתנו מי אדון לנו" (ערכין טו ב). הרגיל בלשון הרע פרק עול שמים מעליו, כי הוא חוטא בלי הנאה. וראה דבריו שם בשער העשרים וחמישה ומה שהוא בעניננו הוא המספר לשון הרע על גבאים שהם כשרים וגובים באמונה ומחלקים ליראי שמים, המספר לשון הרע עליהם שהם נושאים פנים ונותנים למי שהם רוצים ולקרוביהם, זה לשון הרע אין ערך לעונשו. בוא וראה, איך צריך אדם להיזהר בלשון הרע, מי שאומר לחברו, היכן יש אש ? ואומר לו חברו בבית פלוני ששכיח שם בשר ודגים או שהם מבשלים תמיד, אפילו זה הוא לשון הרע (ערכין תן ב) ועוד יש אבק לשון הרע, כגון שאומר, שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה שאני יודע בו. והבאתי כל הדברים האלה מדבריו של שר המוסר, כדי שתדע להיזהר במיני לשון הרע שזהירות זו נאה לחסיד לבית אברהם. מעשה באדם אחד שקרא ברחוב, מי רוצה לקנות סם חיים ? באו כולם לקנות, והוציא ספר תהילים והראה להם מה שכתוב בו "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע. וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו והאכילו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו, עד עתה לא ידעת זה הפסוק ? אמר להם ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה, וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני. אמר קוהלת "והחי יתן אל לבו" ואמר הרמח"ל שלא חיש דבר בספרו מה שלא היה ידוע לבני אדם קודם לכן רק ליקט ועורר על הדברים באופן שיחוש להם, כך צריך האדם שתהיה לו התעוררות לדברי אמת. וכל עניני האדם לרע או לטוב תלויים בלשון. ירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות, ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות, ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברב טוב הצפון לצדיקים.

כו. שער התשובה – אמר רבי יוחנן, גדולה תשובה שמגיעה עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד ב) "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" (יומא פו א). ואמר שצריך האדם לשוב במועד. ואם יאמר, אמתין עד שאהיה פנוי ועד שארויח די סיפוקי, הנה טרדות העולם אינן פוסקות, כמו שאמרו חז"ל "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (אבות ב י). השני, אם יאחר תשובתו עד שיכנוס ויאסוף הון, אז יחמוד ויכסוף יותר, כמו שאמרו ז"ל (קוהלת רבה א יג אות לד) "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו. יש בידו מנה, מתאוה לעשותו מאתים. השיגה ידו מאתים, מתאוה לעשותם ארבע מאות. וכן כתוב "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קוהלת ה ט). השלישי, הזמן מתמעט והמלאכה מרובה, מלאכת התורה, ותיקון הנפש, והשגת המעלות, כמו האהבה, היראה. הרביעי, כשיאחר לתקן נפשו, אז היצר הולך ומתגבר, ומתקשה הלב, וכבר הורגל בעברות, וכל העברות הן בעיניו כתר ולא יוכל לטהר עצמו. החמישי, מי שאינו רוצה להקדים לשוב, אולי לא יאריך ימים וימות טרם ישוב, על כן הזהיר קוהלת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קוהלת ט ח). השישי, כשיאחר לשוב יהיו עוונותיו ישנים,] וישכח ולא ידאג כאשר בתחילה. השביעי, כשהוא יבוא בימים ויחלש כח היצר, לא יקבל שכר על התשובה כאילו עשה תשובה בימי בחורותו כשהיה בחוזק כוחו.ובעבור אלו שבעה דברים, יקדים אדם עצמו לתקן נפשו לפני מלך עליון. והנה מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל השם יתברך. ולעולם אין הנשמה טהורה בטהרה שלמה שיהיו העוונות כלא היו, אלא אחר שיטהר האדם את לבו. וכמו הבגד המטונף, אם יכבס אותו מעט, אז יעבור הטנוף אבל רושם וכתם ישארו בו. אך לפי רוב הכבוס, יתלבן לגמרי, וכן כתוב "הרב כבסני מעווני" (תהילים נא ד). לכן תכבס לבך מן העוון, שנאמר "כבסי מרעה לבך ירושלים" (ירמיהו ד יד). ואמר החסיד שעל האדם לרדוף פעולת החסד והאמת, שנאמר בחסד ובאמת יכופר עוון. ומה יעשה אדם שחטא ויאריכו ימיו ? כבר אמרו רבותינו הקדושים שאם שנה פרק אחד ישנה שני פרקים ואם שנה דף אחד ישנה שני דפים ובשם הרב צבי כהן ששמע מהרב חיים קניבסקי מעשה באדם שבא אל הרב קניבסקי ואמר לו שחלה ואמר לו הרב שיעסוק בהכנסת כלה שכן שנינו במשנת "אלו דברים".

"אלו דברים שאין להם שעור (כלומר שאין קובעים בהם מדה ובעומקם של דברים למרות ששכר מצוות בעולם הזה ליכא, פירוש שאינו קיים, בכל זאת יש דברים שמקבלים עליהם שכר גם בעולם הזה), הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא, ואלו הן, כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ותלמוד תורה כנגד כולם" ואמר הרב חיים קניבסקי ש"הכנסת כלה" מצויה במשנה זו בין "ביקור חולים" ל"לווית המת", מכאן ש"הכנסת כלה" מרחיקה מלווית המת ומוסיפה לאדם חיים בעולם הזה וכך עשה אותו אדם ונוספו לו עשרים ושתיים שנה על חייו. וכבר הבאנו בפרק על התשובה את דברי רבנו הגדול בדברים אלה ועליהם יש להוסיף שהתשובה מתקנת כל העבירות אפילו מי שחטא בדברים כבדים כדברי הרב עובדיה יוסף שזהו שנאמר תשב אנוש עד דכא, "דכא" פירושו דם, כפירה ואשת איש ה' ישמרנו. ואמר החסיד יקיץ האדם משנת תרדמתו, ויתעורר להבין אחריתו, לקשט עצמו בתכשיטי המצוות להיות לפני האלוהים בכל רגע. ובעניין החסיד לבית אברהם אמר שארבעה מיני תשובות הם. תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, ותשובת הכתוב. תשובת הבאה כיצד ? אם חטא ובא מעשה לפניו שנית ומנתק תאותו מיראת שמים בלבד, זוהי תשובה שלמה. תשובת הגדר לא יראה שחוק השים ובתולות, ולא יסתכל באשה בפניה או בין דדיה, ואפילו באשתו בעוד שלא טבלה. וכן יעשה גדר לכל המצוות. וכתב הראב"ד (רבנו אברהם בן דוד) וראינו לרבותינו, שהיו חסידים גמורים והיו גודרים עצמם בכמה גדרים, כל אחד מהם היה גודר עצמו לפי מה שהיה מכיר את עצמו,. כי יש אדם שיש לו תאוה לעבירה אחת ואין לו תאוה לעברה אחרת, כגון לאחד יש תאוה לזנות ולא לגנוב, ולשני יש תאוה לגנוב ולא לזנות. לכן כל אחד יעשה גדרים לפי מה שרואה שיצרו עלול להתגבר עליו. וכן אמרו רבותינו ז"ל על אברהם אבינו שהיצר השלים עימו ועל זה נאמר "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים איתו" (משלי טז ז).הגדר המעולה להכנעת היצר, הוא רעבון הנפש, למעט התענוגים וההנאות במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב ומן רחיצת המים למי שהמים החמים ערבים עליו, והמאכל המועט יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור שיערב עליו, ותהיה נפשו מקבלתו ומתפיסת במעט ממנו. ולעולם יניח מעט מכדי צרכו והשלמת תאוותו. וידע כל חי, שאין דרך ליצר הרע אלא דרך הסתה, מתחילה מסיתו אל המותר למלאות תאוותו, ואחר שהורגל למלא תאוותו מן ההתר והרעיב נפשו להיות שוקקה בכל עת למלאות תאוותו, אז מסיתו אל האסור הקל, ומן הקל אל החמור. על כן היזהר בהתר לעשות גדר למעט התאוה מן המותר, ואז, אם יעלה על לבך האיסור, מזה אתה נושא קל וחומר בעצמך, ומובטח לך שאתה פורש מן ההרהור, וכל שכן מן המעשה. ואל יתענה אדם ענויי נפש, פן יחלש לבו ויתערבב מוחו, ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי עלול להתבטל מהתורה.

תשובת המשקל כיצד ? כפי ההנאה שנהנה מן העבירה, יעשה לו צער בתענית ובמעוט אכילה ושתיה, ובענין המשכב ובענין כל ההנאות ימעט.

תשובת הכתוב כיצד ? אם בא על הנדה ויש לו בזה כרת, או שעבר על חיבי מיתות בית דין או מלקות, יקבל עליו להצטער ולעשות צער לעצמו כענין הכתוב בתורה. עד כאן לשונו אבל כבר אמרו גדולי הפוסקים והרב משה פינשטיין בראשם שבזמן הזה התיקון לכל החטאים ע"י תלמוד תורה וצדקה כפי משאת ידו שאין בנו כוח להתענות יותר מידי ובקושי הננו עומדים בתעניות העיקריות שאנחנו מחוייבים בהם והם צום יום הכיפורים ותשעה באב. ואמר החסיד שאם אדם עשה תשובה וחוזר לסורו חס ושלום, ואפילו עושה כן הרבה פעמים, לעולם יכול לעשות תשובה. אך יש להחמיר בתשובה שניה ושלישית יותר מהראשונה. ואמרינן בירושלמי (יומא פח ט) "כיצג מתודה ? רבון העולמים, הרע בעיניך עשיתי, ובדרך רעה הייתי עומד, ושוב איני עושה כן. יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוהי אבותי שתכפר לי על כל פשעי, ותמחול לי על כל עוונותי, ותסלח לי על כל חטואתי. ומי שהוא בעל תשובה, יש לו לדרוש במעשים טובים, ולהתרחק מן עשתונות העולם הזה, ולהתחזק בעצת השםברוך הוא ולחסות בצלו, ולשאת עול תורת השם ברוך הוא, וחרפת אוילים וביזיון ולהיות כחרש ועור וכמת, כעניין שנאמר "כי עליך נשאתי חרפה" (תהילים סט ח-יד), ואתנה לבושי שק, ואני תפילתי לך עת רצון.

כז. שער התורה – בשלושה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרון, שנאמר "והיתה לו ולזגרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה יג), כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר "זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי" (תהילים פט לז). כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג ד). כל מי שירצה, יבוא ויטול. שמא תאמר שאותם כתרים גדולים מכתר תורה ? הרי הוא אומר בי שרים ישורו. הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה ומכתר מלכות. ואמרו חז"ל "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הרץ" (הוריות יג א) שנאמר "יקרה היא מפנינים, מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים" (משלי ג טו).

כח. שער יראת שמים – כתוב בתורה ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוהיך" (דברים י בי). וכתיב "את ה' אלוהיך תירא" (שם שם כ) וכתיב "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג ו). ואמרו "אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד" (שבת לא ב).אמר החסיד הזה שהמרגלית הטובה של יראת שמים היא כאשר ירא מפני הקדוש ברוך הוא, לא מפני שום דבר בעולם, רק שהוא נרעד מלפניו, וכל אבריו מזדעזעים בזוכרו גדולתו וגבורתו. ודיבר בעניני הנשמה, הגוף והגמול (בשער העשרים ושמונה) ואמר סוף דבר מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הכל רמוז באדם מעט מזער. והיודע סוד הדבר יבין נפלאות השם יתעלה. על כן נקרא האדם עולם קטן. סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

עד כאן דברי קודשו.

כט. שער העקשנות שער זה אינו מופיע בדברי קודשו בתיאור המדות אבל ראוי להוסיפו שכן במדה זו גער הכתוב בישראל באומרו "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (שמות לב ט). והזהיר על ההרחקה ממדת העקשנות באומרו "ומלתם את עורלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד" (דברים י טז). ואמר הרמב"ם במורה הנבוכים שמטרת התורה שיהיו בני האדם גמישים ובעלי ישוב הדעת ולא עקשנים וקשים ואמרה הגמרא "לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז".

אבל יש במדה זו גם דבר טוב והוא כאשר האדם עקבי במעשיו ומתעקש לילך בדרך ישרה ואינו הפכפך לשנות דעתו והחלטתו הטובה.

פרק שני – ביאור במהותו של החסיד עפ"י הרמח"ל והאדמו"ר

מפיאסצנא ר' קלונימוס קלמן שפירא זצ"וקלהה

זכור רחמיך ה' וחסדיך, כי מעולם המה.

א. מציאות החסידות עפ"י "מסילת ישרים".

מדת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול, כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון, ונמשך זה מחסרון העיון וההשכלה האמתית אשר לבעלי המדות ההם, כי לא טרחו ולא נתיגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה. והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים, ומן המשכילים עמהם, באשר כבר יחשבו שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדיעה הנכונה, ויאמינו היות כל החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות, ווידוים גדולים, ובכיות והשתחויות גדולות ובסיגופים הזרים שימית בהם האדם את עצמו, כטבילות הקרח והשלג וכיוצא בדברים האלה. והנה לא ידעו כי אף על פי שקצת דברים אלה צריכים לבעלי תשובה, וקצתם ראוים לפרושים, הנה לא על אלה נוסד החסידות כלל, כי אם הטוב שבמנהגים האלה הוא ראוי להתלוות אל החסידות.

אך מציאות החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית אשר ראוי לכל חכם לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת, וכן אז''ל (אבות פ''ב): לא עם הארץ חסיד. ונבאר עתה ענין זה על הסדר, הנה שורש החסידות הוא משאמרו חז''ל (ברכות י''ז): אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והענין הוא כי הנה המצות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת, אמנם מי שאוהב את הבורא ית''ש אהבה אמתית לא ישתדל ויכוין לפטור עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה אשר על כל ישראל בכלל, אלא יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואע''פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצוהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת.

והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת. שלא יאמר לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש, אלא ממה שנצטוה ידון על דעת המצוה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת. והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו ג''כ אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים ותהיינה לו המצות אשר צוויים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד לדעת שאל הענין ההוא נוטה רצונו וחפצו ית''ש, ואז לא יאמר די לי במה שאמור בפירוש, או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ''פ, אלא אדרבא יאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית''ש נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו, וזהו הנקרא עושה נחת רוח ליוצרו.

נמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר, והנך רואה שהחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאוין והחסידות בעשין ושניהם ענין אחד, שהוא להוסיף על המפורש מה שניכל לדון לפי המצוה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יתברך, זהו גדר החסידות האמתי ועתה נבאר חלקיו הראשיים.

ב. בביאור חלקי החסידות.

חלקי החסידות הראשונים ג', הא' במעשה, הב' באופן העשיה, הג' בכונה, החלק הא' במעשה אף הוא יתחלק לב' חלקים, הא' במה שבין אדם למקום, והב' במה שבין אדם לחבירו, החלק הא' שבא' הוא במעשה שבין אדם למקום, וענינו קיום כל המצות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלה הם שקראום חז''ל שירי מצוה, ואמרו (סוכה ל''ח): שירי מצוה מעכבים את הפורענות כי אע''פ שגוף המצוה נשלם זולתם וכבר יצא בזה ידי חובתו, הנה זה לכל המון ישראל, אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל.

החלק השני שבא' הוא במה שבין אדם לחבירו, וענינו גודל ההטבה שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מריע להם, וזה בגוף, בממון, ובנפש: בגוף, שיהיה משתדל לעזור כל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, והוא מה ששנינו (אבות פ''ו): ונושא בעול עם חבירו ואם מגיע לחבירו איזה נזק בגופו, והוא יוכל למנוע אותו או להסירו, יטרח כדי לעשותו. בממון, לסייעו באשר תשיג ידו, ולמנוע ממנו הנזקין בכל מה שיוכל, כל שכן שירחיק הוא כל מיני נזקין שיכולים לבוא מחמתו, בין ליחיד בין לרבים, ואפילו שעתה מיד אין היזקן מצוי כיון שיכול לבוא לידי כך יסירם ויעבירם, ואז''ל (אבות פ''ב): יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. בנפש, שישתדל לעשות לחבירו כל קורת רוח שיש בידו, בין בעניני הכבוד, בין בכל שאר הענינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחבירו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצות חסידות הוא לעשותו, כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער כלל, יהיה באיזה אופן שיהיה. וכלל כל זה הוא גמילות חסדים אשר הפליגו חז''ל בשבחה ובחובתינו בה, ובכלל זה רדיפת השלום שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחבירו.

ועתה אביא לך ראיות על כל הדברים האלה מן החז''ל, אע''פ שהדברים פשוטים ואין צריכים לחיזוק ראיה. בפרק בני העיר (מגילה כ''ז) אמרו שאלו תלמידיו את ר' זכאי, במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה ולא כניתי שם לחבירי, ולא בטלתי קידוש היום. אימא זקנה היתה לי פעם אחת מכרה כיפה שבראשה והביאה לי קידוש היום. הרי לך פה מן החסידות במה שנוגע אל דקדוקי המצות, כי כבר פטור היה מן הדין מהבאת יין לקידוש, כיון שלא היה לו, עד שהיתה צריכה אמו למכור כיפה שבראשה, אמנם ממדת חסידות היה עושה כן. ובמה שנוגע לכבוד חבירו שלא כנהו אפילו כנוי שאינו של גנאי וכדפירשו התוספות שם. ורב הונא גם כן קשר גמי על לבושו, לפי שמכר המיינו לקנות יין לקידוש היום.

עוד שם שאלו תלמידיו את ר''א בן שמוע במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת, ולא פסעתי על ראשי עם קודש. הנה זה המדות בענין כבוד בית הכנסת ובענין כבוד הבריות, שלא לפסוע על גב מסיבתן שלא ליראות כמבזה אותן. עוד שם שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה. ואמרו עוד שאלו תלמידיו את ר' נחוניא במה הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חבירי, ולא עלתה על מטתי קללת חבירי, ומפרש התם, כי הא דרב הונא דרי מרא אכתפיה, אתא ר''ח בר חנילאי וקא דרי מיניה, א''ל אי רגילת דדרית במאתיך דרי, ואי לא אתייקורי אנא בזילותא דידך לא ניחא לי, (תרגום: כגון רב הונא שנשא מעדר על כתפו בא ר''ח בן חנילאי ליטלו ממנו כדי לכבדו, אמר לו ר''ח: אי רגיל אתה לשאת כך בעירך קח, ואם אין אתה רגיל, להתכבד בבושתך איני רוצה). הרי שאע''פ שמשמעות בקלון חבירו הוא המשתדל לבזות חבירו, כדי שעל ידי זה ירבה כבודו, הנה לחסידים לא יאות לקבל כבוד, אפילו אם חבירו הוא הבא ומתרצה בזה, אם יהיה זה בזיון לחבירו.

וכענין זה אמר רבי זירא מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבירי ולא קראתי לחבירי בחניכתו (בכינויו), הרי לך מעשי חסידות מכל הדרכים שזכרנו למעלה, ואמרו עוד ז''ל (ב''ק ל'): אר''י האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות וזה למה שבינו לבין קונו. ואמרי לה: לקיים מילי דנזקין וזהו למה שבינו לבין חבירו. ואמרי לה: לקיים מילי דאבות ששם נכללים ענינים מכל החלקים.

והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסיד, כי חסידות עצמו נגזר מחסד ואז''ל (אבות פ''א): על ג' דברים העולם עומד ואחד מהם ג''ח. וכן מנוהו ז''ל עם הדברים שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואמרו עוד (סוטה י''ד): דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים (בתחילת התורה עשה ה' לאדם ולאשתו כותנות עור, ובסוף התורה קבר את משה). ואמרו עוד (יבמות ע''ט): דרש רבא כל מי שיש בו ג' מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן, וביישן, וגומל חסדים. ואמרו (סוכה מ''ט): אמר ר''א גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. ואמרו עוד (שם): בג' דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה: שהצדקה בממונו וג''ח (גמילות חסדים) בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים ג''ח לעניים ולעשירים. צדקה לחיים ג''ח בין לחיים בין למתים. ואמרו עוד (שבת קנ''א): ונתן לך רחמים ורחמך כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וזה פשוט, כי הקב''ה מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והוא מה שאמרו ז''ל (ר''ה י''ז): למי נושא עון למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין, ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקב''ה עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר (תהלים קמ''ב): ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל, ודוד היה מתפלל במדתו זאת הטובה שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, זהו מה שכתוב (שם ל''ח): ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי. ואמר (שם ז'): אם גמלתי שולמי רע וגו'.

ובכלל הענין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר (משלי י''ב): יודע צדיק נפש בהמתו, וכבר יש שסוברים (ב''מ ל''ב): צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן, כללו, של דבר הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער וכו'.

החלק הב' מן החסידות הוא באופן העשיה, והנה גם זה נכלל בב' ענינים, אמנם תחתיהם נכללים פרטים רבים, וב' הראשיים הם היראה והאהבה, ב' עמודי העבודה האמתית שזולתם לא תכון כלל. בכלל היראה יש ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו, והכבוד הנעשה אל מצותיו אל שמו יתברך ואל תורתו. ובכלל האהבה השמחה, הדבקות, והקנאה, ועתה נבארם אחד אחד.

הנה לך לדעת שעיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא, והוא מה שהזהיר התנא (שבת פ''ב): וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל, והנה ג' דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב, כדי שיגיע אל זאת היראה: האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו, ותראה כי זה הוא היותר קשה שיצטייר בלב האדם ציור אמיתי, יען אין החוש עוזר לזה כלל, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו. ואחר שיקבע זה בדעתו, צריך שיתבונן על רוממותו יתברך, אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהלה, על כל מיני שלימות שתוכל מחשבתנו לדמות ולהבין.

ועוד צריך שיתבונן על שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך, ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו, הוא מה שאמר הכתוב (תהלים ב'): עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב (שם פ''ט): אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו, כי המלאכים להיותם יותר קרובים אליו יתברך מבני הגוף החומרי קל להם יותר לדמות שבח גדולתו, על כן מוראו עליהם יותר ממה שהוא על בני האדם, ואמנם דוד המלך עליו השלום היה משבח ואומר (שם ה'): אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, וכתיב (מלאכי א'): מפני שמי נחת הוא, ואומר (עזרא ט'): אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. ואולם היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחלה, ואחר כך תראה פעולותיה גם באיברי הגוף הלא המה: כובד הראש וההשתחואה שפלות העינים וכפיפת הידים כעבד קטן לפני מלך רב, וכן אמרו בגמרא (שבת י'): רבא פכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מאריה.

והנה דברנו עד עתה מן ההכנעה ומן הבושת, ונדבר עתה מענין הכבוד, הנה כבוד המצוה ויקרה, כבר הזהירונו עליו חז''ל ואמרו (ב''ק ט'): זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, ציצית נאה, תפילין נאה, ספר תורה נאה, לולב נאה וכו', וכן אמרו הידור מצוה עד שליש, עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקב''ה. הרי דעת שפתותיהם ז''ל ברור מללו, שאין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה. ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקב''ה אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצוה נעשית לאמתה די בזה, אמנם האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא אל הכבוד (תהלים כ''ט), ואנו חייבים לכבדו, אע''פ שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו, ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות, אינו אלא חוטא.

הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' (מלאכי א'): וכי תגישון עור לזבוח אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואולם חז''ל הזהירונו להתנהג הפך זה בעבודה, ואמרו (סוכה נ'): בענין מים שנתגלו שלא יסננם במסננת, מטעם אימור דאמרי להדיוט, לגבוה מי קאמר?! לית ליה הקריבהו נא לפחתך?! ראה נא מה חסרון יש במים שנסתננו, וכבר מותרים הם להדיוט, ואפילו הכי אסורים הם לגבוה משום שאינו דרך כבוד, ואמרו עוד בספרי (דברים י''ב): וכל מבחר נדריכם, דהיינו שלא יביא אלא מן המובחר.

וכבר מצאנו קין והבל, הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, וקין הביא מן הפסולת מפרי האדמה כפי' ז''ל, ומה עלה בהם (בראשית ד'): וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ואומר (מלאכי א'): וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני. וכמה דברים הזהירונו ז''ל שלא יהיו מצות בזויות עלינו, וכבר אמרו (מגילה ל''ב): כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום מפני ביזוי המצוה. וסדר העלאת ביכורים יהיה לנו לעינים לראות מה הוא הידורן של מצות, שכך שנינו (בכורים פ''ג): השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו וכו', עוד שם העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של זהב והעניים בסלי נצרים כו', עוד שם ג' מדות בבכורים: בכורים, תוספת בכורים, ועיטור בכורים וכו', הרי לנו בהדיא כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצוה כדי להדרה, ומכאן נלמוד לכל שאר מצות שבתורה.

ואמרו (שבת י'): רבא רמי פוזמקי ומצלי אמר (עמוס ד'): הכון לקראת אלהיך ישראל. עוד ארז''ל (ב''ר פס''ה): על הפסוק ''בגדי עשו בנה החמודות'', אמר רשב''ג אני שמשתי את אבא כו', אבל עשו כשהיה משמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות, והנה א''כ לבשר ודם, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקב''ה שהעומד לפניו להתפלל ראוי הוא שילבש בגדי כבוד, ויושב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול. והנה בכלל זה יש כבוד השבתות ויום טוב שכל המרבה לכבדם, ודאי עושה נחת רוח ליוצרו, שכן צונו וכבדתו, וכיון שכבר התאמת לנו שכבודו מצוה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה חשיבות לשבת צריכים אנו לעשותו. על כן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות השבת, איש איש לפי דרכו (שבת קי''ט), ר''א הוה יתיב אתכתקא דשינא ומנשב נורא, רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגא, רב פפא גדיל פתילתא, רב חסדא פריס סלקא, רבה ורב יוסף מצלחו ציבי, רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר אלו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתפינא קמייהו, ותראה היקשו של רב נחמן שיש לנו ממנו מקום לימוד, כי הנה היה מתבונן מה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבודו, וכזה עצמו היה עושה בשבת.

ועל דבר זה נאמר (ברכות י''ז): לעולם יהא אדם ערום ביראה לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר, ולחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות היות מכירים גודל רוממותו עלינו, אשר על כן כל מה שיתיחס לו יהיה נכבד עלינו כבוד גדול, וכיון שהוא ית' בטובו הגדול עם כל שפלותנו רצה בענוותו לחלוק לנו כבוד ולמסור לנו דברי קדושתו, לפחות בכל כחנו נכבדם, ונראה היקר אשר להם אצלנו, ותראה שזאת היא היראה האמיתי שהיא יראת הרוממות שזכרנו שבה תלוי הכבוד המתקרב אל חיבוב האהבה, וכמו שאכתוב עוד בס''ד, מה שאין כן יראת העונש שאינה העיקרית ואין מעלות המדות האלה נמשכות הימנה.

ונחזור לענין השבת, הנה אמרו (שבת קי''ט): רב ענן לביש גונדא, דהיינו שהיה לובש בגד שחור בערב שבת, כדי שיהיה ניכר יותר כבוד השבת בלובשו בו בגדים נאים, נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר שמכחו יבחן יותר מציאות הכבוד, גם הוא מכלל המצוה, וכן אסרו לקבוע סעודה בערב שבת מפני כבוד השבת, וכן כל כיוצא בזה. ובכלל היראה עוד כבוד התורה ולומדיה, ובהדיא שנינו (אבות פ''ד): כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואז''ל (סנהדרין ק''ב): אמר ר''י מפני מה זכה אחאב למלכות כ''ב שנה, לפי שכבד את התורה שנתנה בכ''ב אותיות שנאמר וישלח מלאכים אל אחאב וגו', והדבר הזה לא אוכל לעשות. ואז''ל (ברכות י''ח): היה הולך ממקום למקום (וספר תורה עמו), לא יניחנו בשק ויניחנו על החמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כו', ואסרו עוד (מו''ק כ''ה): לישב על המטה שספר תורה עליה. וכן אמרו (עירובין צ''ח): אין זורקין כתבי הקודש ואפילו הלכות ואגדות. ואסרו (מגילה כ''ז): להניח נביאים וכתובים על גבי חומשים, הן אלה דברים שאסרו חז''ל לכל עדת ישראל, והחסיד יש לו ללמוד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלהיו.

ובכלל זה הניקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה שלא לעסוק בה אפילו בהרהור במקומות המטונפים, ולא בידים שאינם נקיות, וכבר הרבו חז''ל להזהיר על זה במקומות רבים, ובענין לומדי תורה, הנה מקרא כתוב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ומינה ילפינן לכל מיני כבוד שאפשר לעשות להם שראוי ודאי לחסיד שיעשהו. וכבר אז''ל (כתובות ק''ג): ואת יראי ה' יכבד, זה יהושפט מלך יהודה, שכיון שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו ואומר לו רבי רבי מורי מורי. ורבי זירא כשהיה חלש מלימודו, היה משים עצמו על פתח בית המדרש, לעשות מצוה כשיקום מלפני התלמיד חכם (ברכות כ''ח). כל אלה דברים שכבר רואים אנחנו היות הבורא, יתברך שמו, חפץ בה וגלה דעתו העליון בזה, וכיון שכן מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו, הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו ולעשות הישר לפניו יתברך שמו.

ובכלל זה כמו כן כיבוד בית הכנסת ובית המדרש שאין די שלא ינהג בהם קלות ראש, אלא שינהג בהם כל מיני כבוד ומורא בכל מנהגיו ובכל פעולותיו, וכל מה שלא היה עושה בהיכל מלך גדול לא יעשה בהם.

ונדבר עתה מענין האהבה, וענפיה הם ג': השמחה, הדביקות, והקנאה. והנה ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו ואלהותו יתברך, שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמיה ל''א): כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.

והנה ודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית, לא יניח עבודתו לשום טעם שבעולם, אם לא יהיה אנוס ממש, ולא יצטרך רצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבא לבו ישיאהו וירצהו אליה אם לא יהיה עיכוב גדול שימנעהו, הנה זאת היא המדה הנחמדת אשר אליה זכו החסידים הראשונים קדושי עליון, וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים מ''ב): כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבוא וכו', ואומר (שם פ''ד): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' וגו', (שם ס''ג): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו'. כל זה מתוקף התשוקה שהיה משתוקק לו יתברך, וכענין מה שכתב הנביא (ישעיה כ''ו): לשמך ולזכרך תאות נפש, ואומר: נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. ודוד עצמו אומר (תהלים ס''ג): אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, ביאר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו יתברך שמו, ואומר (שם קי''ט): ואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואמר (שם): גם מצותיך שעשועי וגו'.

והנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל''ב): הלא הוא אביך קנך, ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה, וכן אז''ל (שם ו'): ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאודך בכל ממונך.

אמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו ב' תשובות: הא' מהן שוה לכל נפש, והב' לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' היא כל מאי דעבדין מן שמיא לטב (ברכות ס'), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקב''ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד.

אך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב עד היכן מגיע עוצם אהבתו.

ונבאר עתה ענפי האהבה, הם הג' שזכרתי: הדביקות, השמחה, והקנאה. הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה'): אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ובגמרא אמרו ז''ל (עירובין נ''ד): אמרו עליו על ר''א בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי, והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה אם אוהב הוא את בוראו ודאי שיהיה לו הדביקות הזה. ובירושלמי אמרו ר''ח בן דוסא היה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו וכו', אמרו לו תלמידיו רבי ולא הרגשת? ואמר להם יבוא עלי מתוך שהיה לבי מכוין בתפלה לא הרגשתי (ברכות פ''ה): ועל הדביקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות (דברים י''ט): לאהבה את ה' אלהיך וגו' (שם): ולדבקה בו (שם): ובו תדבק, ובו תדבקון, ודוד אמר (תהלים ס''ג): דבקה נפשי אחריך, וענין כל אלה הפסוקים אחד, שהוא הדביקות שהאדם מתדבק בו ית' שאינו יכול ליפרד ולזוז ממנו, ואז''ל (ב''ר פ''פ): ארשב''ל בג', לשונות של חיבה חבב הקב''ה את ישראל ואנו למידים וכו': בדביקה, בחשיקה, ובחפיצה, והם ממש ענפי האהבה העיקרית, והיינו התשוקה שזכרתי, והדביקות והנחת והעונג הנמצא בעסק ענינו של הנאהב.

הב' הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק'): עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר (שם ס''ח): וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, וארז''ל (שבת ל'): אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה, אמרו במדרש (מדרש ש''ט): א''ר כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שה''ש א'): משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהלים קמ''ט): ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם.

ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול, אמר (שם ק''ד): יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'. ואמר (שם מ''ג): ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי. ואמר (שם ע''א): תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית. והיינו כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו ית', וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית. ומצינו שנתרעם הקב''ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כ''ח): תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה בהם ולא תסור, הוא מה שכתוב (ד''ה א' כ''ט): ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.

הענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ''ש דוד ע''ה (תהלים קל''ט): הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'. ואליהו אמר (מלכים א' י''ט): קנא קנאתי לה' צבאות וגו', וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב (במדבר כ''ה): תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, וכבר הפליגו חז''ל (שבת נ''ה): לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים עצמו.

ובמדרש איכה אמרו היו שריה כאילים, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר לו הקב''ה תבא השעה ואני אעשה להם כן, וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ח''ו ושיעברו על מצותיו, והוא מה שאמר שלמה (משלי כ''ה): עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל ח''ו, אך שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש, ואמר הקב''ה אל איוב (איוב מ'): הפץ עברות אפך ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון, כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר (תהלים צ''ז): אוהבי ה' שנאו רע.

והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשיה, נבאר עתה התלויה בכונה, וכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה''ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב''ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין הכתוב (קהלת ז'): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

ודבר זה ביארוהו בתנא ד''א ז''ל אמרו: כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב''ה כו', כל ימיו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו', נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר כי תצא): איזהו חסיד המתחסד עם קונו.

והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב''א שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל''ח): לפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב''ה שמח בזה.

ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ''ט): וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ואמר (שם ס''ג): ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ואמר (ירמיה ל'): ציון היא דורש אין לה, ופי' ז''ל (סוכה מ''א): מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי על כיוצא בזה שנינו (אבות פ''ג): לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה, ואמר עוד הנביא (ישעיה נ''א): אין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה. ואמר (שם מ'): כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, ופי' ז''ל (תיקונים): שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתד''א שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקב''ה ועל כבודן של ישראל.

נמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): ''אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'', שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז''ל (ב''ב ט''ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז''ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב''ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.

וכבר אז''ל (יומא ע''ז): על הפסוק ''ואני באתי בדבריך'' שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): ''לך בכחך זה'', לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב''ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב''ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב''ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י''א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב''ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם, והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים ופרטיהם מסורים לכל שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השרשים האלה כל דבר בעתו.


ג. - במשקל החסידות

מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד, ותדע באמת שזהו המלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצות גדולות, ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: א. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהלים פ''ד) אשרי אדם עוז לו בך וגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

אמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול דהיינו או אם הכונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעיין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול. אך אם שלשתם ישמור כראוי, תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה (שמואל א' ב'): ''רגלי חסידיו ישמור'', ודוד כמו כן אמר (תהלים ל''ז): ''ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו''.

והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז''ל (נדה ס''א): על הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. והבית השני גם הוא חרב ע''י חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ''ו): סבור רבנן לקרוביה, א''ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, סבור למקטליה א''ל רזב''א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר''י על זה: ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו.

הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה. הנה התורה צותה (ויקרא י''ט): ''הוכח תוכיח את עמיתך'', וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז''ל (יבמות ס''ה): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע. ראה פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול להולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי שחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה.

וכן אז''ל בענין הלוים ז''ל (במדבר רבה פ''ה): מפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכלן רצים לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב, ואומר אני טוען כאן, וזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם וגו'.

הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי''ט): ''ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'', וכן שנינו הוי עז כנמר וגו', אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): ''והצנע לכת עם אלהיך''. וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו.

נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

ומעשה דר' טרפון יוכיח (ברכות י'): שהחמיר להטות כב''ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אע''פ שמחמיר היה, וזה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'.

ד. בדרכי קניית החסידות עפ"י מסילת ישרים

הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות, כי כאשר ירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך, ותכלית שלימותו, ורוב ההרחק הבלתי משוער שבין גדולתו ובין שפלותנו, יגרום לו שימלא יראה ורעדה מלפניו, ובהתבוננו על רוב חסדיו עמנו, ועל גודל אהבתו יתברך לישראל, ועל קרבת הישרים אליו ומעלת התורה והמצות, וכיוצא מן העיונים והלימודים, ודאי שתתלהט בו אהבה עזה, ויבחר ויתאוה לידבק בו, כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש, ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן על אביו.

והנה לזה צריך האדם שיתבודד בחדריו, ויקבוץ כל מדעו ותבונתו על ההסתכלות ואל העיון בדברים האמתיים האלה. והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך ע''ה וההתבוננות במאמריהם וענינם, כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות, הנה בהתבוננו בם, לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו, וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים, וזה מבואר.

אך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות, כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות, ואפילו אם השיגו כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו, ואינם מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה, ושאר הענינים השייכים אל החסידות כאשר זכרתי, על כן אמרו ז''ל (שבת ל'): אין השכינה שורה לא מתוך עצבות וגו', כל שכן ההנאות והתענוגים שהם הפכיים ממש אל החסידות, כי הנה הם מפתים הלב לימשך אחריהם, וסר מכל עניני הפרישות והידיעה האמתית.

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז''ל במאמריהם (ביצה ט''ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו (יומא ל''ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו.

על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, הוא מה שכתב דוד המלך ע''ה (תהלים ט''ה): כי לא ממוצא וממערב ולא וגו', כי אלהים שופט וגו' ושלמה המלך ע''ה אמר (משלי כ''ג): ''אל תיגע להעשיר מבינתך חדל''. אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים תורתן עיקר ומלאכתן תפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.

ה. דרכו של החסיד עפ"י ספר הכשרת האברכים.

השם חסיד אשר ההולכים בדרך הקדוש הבעל שם טוב ותלמידיו זצוקלל"ה נקראים, אינו חדש, עוד בדברי הנביאים מוזכר איזה פעמים השם חסיד על איש המעלה הקרוב יותר אל הקדושה, כגון אבד חסיד (מיכה ז), שמרה נפשי כי חסיד אני (תהלים פז), תהילתו בקהל חסידים (שם קמט) וכו', אבל לא נאמר בפרטיות איזה מעשים יעשה שיעלה על שאר ישראל להיקרא בשם חסיד, כי לקיים התורה ומצוות כל איש ישראל מצווה ולא אתה בן חורין להיפטר מימנה, אם כן החסיד צריך לעשות יותר ממצוות התורה, ואיך, אם רק ירבה במצוות בכעמות או באיכות עשייתן, ייטיב לעשותן ?

ובדברי חז"ל נשמע שהחסיד הוא שבכל מעשיו עושה לפנים משורת הדין, ובאבות (ה, י) אומרת המשנה. שלי שלך ושלך שלך חסיד, אבל גם פעולות אחרות שאינן תלויות בדין ולא בפלפנים משורת הדין, נאמרות בדברי חז"ל על החסיד, כגון חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפילה וכו', לא אמרו שהקדימו זמן התפילה או שהו בתפילתם בעצמה יותר, שיש בזה דין זמן תפילה והם עדו לפנים משורת הדין, רק דבר חדש, היו שוהין שעה אחת קודם ואחר התפילה (ברכות פרק ה משנה א), ועיין בבא קמא (עא בתוספות) שלפנים משורת הדין הוא רק כשאחרים חיבים בו, עיין שם. ובבריתא דרבי פנחס בן יאיר בסוף סוטה מוזכרת חסידות אחרי כל המעלות ועליות בעבודה, אף אחר המעלה של פרישה שהיא פרישה גם מן המותר, כפרוש רש"י, והיא הגדולה שבכולן עד שמביאה לידי רוח הקודש, משמע מזה שלא רק על שם הפעולות לבד נקרא חסיד ולא סתם מחמיר במעשים הוא, רק מצב הרוח ודרך העבודה עלאה הוא, שבעבורו נקרא חסיד, ואף תוספת עבודתו בלפנים משורת הדין, ובעוד אפנים שונים, תוצאות מצב רוחו ודרך עבודתו הוא.

אבל הרמב"ם ז"ל בפרק ו משמונה פרקים, כבר מבאר את מצב הרוח של החסיד, שגם מעצמו נפשו שונאה את הדברים שגם דעת האדם מבין שרעים הם, כגון גניבה, גזלה וכו', ומה שאין כן מי שאינו חסיד נפשו מתאוה להם וצריך להתגבר ולכבוש בהם את יצרו. והוא ז"ל מחלק בין מצוות שכליות כנ"ל שרק בהם נפש החסיד בוחלת מה שאין כן חוקים שאין שכל האדם תופסן אדרבה עליהם אמרו חז"ל אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר וכו' רק אפשי (כלומר אפשר) ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, עיין שם. ובשערי קדושה מהרב חיים ויטאל ז"ל חלק א שער ג איתא, שהחסיד כל המדות הטובות מוטבעות בו בטבע גמור שאין יצרו מתגרה בו להן ויצטרך לכבשו, רק מקיים התרי"ג מצוות בשמחה מאהבה, עיין שם. היינו שגם החוקים גם מעצמה נפשו רוצה לקיים, ואין להקשות מהגמרא אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר וכו' הנ"ל, כי הגמרא אומרת שלולא שאסרה התורה היינו מתאוים לו, כמו שכל איש ישראלי רואה את עצמו שבאמת אין לו שום תאוה לחזיר, נבלות וטרפות, והאם נאמר בשביל זה שעוברים אנו על דברי חז"ל שאמרו אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר וכו' רק אפשי וכו', כי גם עתה אומרים כן, לולא שאסרתו התורה הייתי רוצה בו, אבל עתה שאסרתו התורה, דברי התורה נכנסו בי עד שבאמת אי אפשי בו.

והנה בזוהר הקדוש פרשת נשא (קמג) מגלה בקודשו יותר עד שגם לפי מעט השגתינו יתחור הדבר יותר, וזה לשונם הקדוש. תאנא וכו' כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, כל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות וכו', תאנר כל אדם שיש בו חסידוטת נקרא מלאך ד' צבאות וכו', משום דאתי מסטרא דחסד וכו', אמר רבי יהודה והא תנינן אדם כללא דדכר ונוקבא, אמר ליה ודאי הכי הוא וכו' דמאן דאתחבר זכר ונוקבא אקרי אדם וכו' ולא עוד אלא דשריא ביה חסד, ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא לא הוו ביה לא יראה ולא ענווה ולא חסידות וכו', ומשום דכהנא איקרי חסיד בעי לברכא וכו' כה תברכו וכו' וחסידיך יברכוכה, עד כאן לשון הזוהר הקדוש. היינו חסיד הוא מלשון חסד, ורק ע"י יראת שמים וענוה באים לה ונעשה בחינת מלאך ד' צבאות.

ואם שמענו וראינו שמלפנים היתה כל עיקר החסידות בהאברכים, הם ישבו זמנים רבים אצל רבם, מרוחו עליהם האציל ואת עצמם בחסידות קדשו אף את סביבותיהם בתיקוני החסידות תקנו מן הלומדים ובני תורה ועד פשוטי העם, אם יחשוב מי שזאת היתה רק מסבה פשוטה לבד, מפני שהיו פנויים יותר כי היו סמוכים על שולחן חותניהם, ומן הבחורים קודם נישואיהם לא לקחו ליסוד החסידות מפני שעוד קטנים היו כי אז בני ט"ו וי"ח נשאו, ולפי זה עתה שהבחורים פנויים עד למעלה מכ' וגם הם עוסקים ברוך השם בחסידות, לכן אין צורך באכילת הקעסט וכשיהיו האברכים פנויים לעבודת ה' ועבודת החסידות, אם יחשוב מי כך, טועה הוא, ועל זה מגלה לנו הזוהר הקדוש בזה שהחסידות רק מקצת קוויה מאירות אל השכל אבל עיקרה הוא למעלה מן השכל, סוד מסודי אלוקי ורז מרזי עולמות העליונים, הוא החסידות, חסד של מעלה הוא ואורות קדושות ממשכת גם למטה עד גם לבחינת וחסידיך יברכוכה, שכמו שממשכת האורות גם לעולם הזה, גם ברכה ממשכת לעולם הזה, והחסיד בחינת מלאך ד' צבאות הוא, ודווקא בנשוי עיקר החסידות. אם כן גם עתה שמצוק העיתם לדאבוננו ובעוונותינו הרבים הבחורים מתארחים להנשא, טוב הדבר וישועת ד' היא שהם עוסקים בחסידות, אבל את מקום האברכים אין הם ממלאים, ואם חס ושלום לא יהיו לנו אברכים הפנויים לעבודת ד' על ידי החסידות, כל החסידות תהיה חס ושלום מתמעטת וחסרה. ועוד נדבר מזה אם ירצה השם.

יסוד ועצמיות החסיד בחינת חסד הוא, ומה היא חסד, בפתח אליהו אומרים חד אריך וחד קצר וחד בינוני, אריך היינו שאין הכלי מסוגרה כל כך ואורה מאיר ומשפיע ממנה הרבה. וחד קצר, גבורה, שהכלי שלה מסוגרה ואורה נסתר יותר ורק מעט ממנה מתגלה. וחד בינוני, תפארת. ולפי זה אין להשם חסידות עצמיות מוגבלת לומר שרק זו היא, כי רק חסד והתגלות היא, שנפשו של החסיד אינה מוסתרת בהכלים וחומריותו כי זככם כנ"ל בשערי קדושה. והוא גם העניין שאיתא ברש"י (פסחים דף מ) בעל נפש, חסיד. היינו שאין נפשו טמונה ומסותרת כל כך בגופו, רק בחינת חסד, חד אריך עד שנפשו גלויה בו, ועליה נקרא "בעל נפש",ונפשו הגלויה שוקקה לד' עד שגם מעצמו אינו מתאוה לעבירה רק למצוות, וגם מרבה במעשים טובים שונים כדי להתקרב יותר לד', עושה לפנים משורת הדין, ושוהה שעה אחת קודם התפילה ולאחר התפילה ובשעת התפילה, וזהיר בכל המעלות המנויות בבריתא דרבי פנחס בן יאיר עד שבא לרוח הקודש. כי זה ראשית התקרבות לרוח הקודש לגלות את שורש נפשו, כמו שאיתא בהקדמה שבשערי קדושה, שהבאנו בראשית הכשרת האברכים, עד שנעשה כמלאך ד' צהאות. אף ברכות ממשיך לעולם הזה, כיוון שכל מעשיו ופעולותיו מעשי נשמה הן.

הן בכל דרך עבודה מן הנבואה והלאה היתה בחינת חסידות, כנזכר לעיל מהפסוקים ודברי חז"ל שהשם חסיד מוזכר בהם, כיון שאיןצ לחסידות דרך ועצמיות מוגבלת רק בהתגלות הנפש והקדושה היא, וההתגלות היתירה אשר בכל דרך עבודה בכל דור ודור אשר מלפנים בשם חסידות נקראה, אבל דרך והתגלות הבעל שם טוב, שלא את האור אשר בתוך הכלים לבד היא מגלה רק גם את הכלים בעצמם, וגם את אשר חשבנו לכלי, גוף ומסתיר, מעתה מאיר, האם יש לקראותה שם אחר אם לא את השם חסידות, התגלות וחסידות כזו גם בהכלים עצמם, זו היא באמת חסידות של ראשית והתגלות המשיח, במהרה בימינו.

וזה נראה יותר צד התדמות החסידות להנביאות, שכמו שהנביאות גם איש הפשוט אשר לא לפני הנביאים אם היה רוצה להתקרב להם ואורם גם עליו יזרח, גם הוא נתהפך לאיש אחר וגם ניבא עימהם. ואף אם לעצמו לא היה נביא, וגם חדלה נביאותו כשנתרחק מהם בגוף ונפש, כמו שאול ואנשיו, מכל מקום כשבאו לפני שמואל הנביא גם הם נבאו, כן גם החסידות גם אנשים פשוטים אם רק היו יראי ד' שומרי המצוות תמימים ובעלי אמונה, נעשו חסידים לפי ערכם כשהיו אל רבם, אף אם החסידות מדרגה עלאה היא. ולקדוש ישראל הבעל שם טוב זצוק"ל עם כל גדולי החברייא מלאכי אלוהים תלמידיו שנסעו אליו, גם אנשים פשוטים בעלי מלאכה ומוכסנים נסעו והוא זצ,ל היה מקרבם אף שלח לפעמים מגדולי תלמידיו צדיקים וגאונים לאיזה איש פשוט להתלמד ממנו איזה מדה טובה, תמימות או ביטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים או אהבת ישראל וכדומה. כי הלוא גם בהם נמצאה נשנת ישראל חלק אלוקי ממעל רק שלא נתגלה בו, וכשבא האיש אל רבו וניצוצין די נור עליו יפולו גם נשמתו תבער ואשה תתלהב (ועוד נדבר אם ירצה השם בפנים הספר למה יש לאנשים פשוטים, לפעמים אמונה יותר פשוטה וחזקה, וכן שאר מדות פשוטות הנ"ל עד שהבעל שם טוב זכרונו לברכה היה שולח לפעמים מגדולי תלמידיו להתלמד מהם).

ובסוף ספר הקדוש נועם אלימלך באגרת הקודש איתא, ששאל אותו בנו הצדיק והקדוש רבי אלעזר זצוקקל"ה על נוסח התפילה שהחסידים משנים מאשכנז לספרד, והשיב אביו הקדוש זצוקלל"ה שנוסח ספרד היא נוסחה גבוהה באור גדול שאין העולם כדאי להשתמש בו, ולכן העמיד הבית יוסף את נוסח אשכנז במקומו שהוא דבר השווה לכל נפש בערכנו, אבל לפי הצדיקים אשר רחצו מצואתם ומדקדקים על נפשם כחוט השערה, ודאי לא היתה כוונתו ז"ל עליהם לבטל אותם מלהתפלל נוסחה זו. ואם תקשה לך הא יש כמה אנשים שאינם במדרגה זן ואף על פי כן מתפללים נוסחה זו ומתחברים לחידים עליונים וגם הם נקראים בשם חסידים, ואומר בקדשו שכתוב, ויאמינו בד' ובמשה עבדו, שמשה רבנו היה מקדש עצמו עד שבא למדרגת הנבואה ועלה למרום והוריד התורה לישראל, אבל כל ישראל לא היו יכולים לבוא אל מדרגת משה רבינו ושיקבלו את התורה במדרגת הנבואה, אך מחמת שהאמינו במשה והתקשרו בו והוא היה משפיע עליהם רוח קדושה, והיה כאילו הם גם כן במדרגה זו, ועל ידי זה יכלו כולם לקבל התורה על ידי אחדותם והתקשרותם במשה, זהו קיצור דברי קודשם שם.

וממשיל בזה החסידים שאינם ראויים להיקרא חסידים, אל ישראל שלא היו כולם ראויים לנבואה ולקבל התורה, ומכל מקום ע"י התדבקותם ואמונתם במשה רבנו נתעלו וקבלו התורה. כי הקדושים בעלי הקבלה אף שגם הם קדשו את הבא אליהם, אבל שגם למודי הקבלה, השגותיהם והבנת חכמת קודשם יכנסו פתאום אל איש שלא למד ולא יגע, לא מצינו לא בהם ולא בבעלי התלמוד, עד שחקקו ואמרו לא יגעתי ומצאתי אל תאמין (מגילה ו ע"ב) וההדיוטים ועמי הארץ היו מרוחקים מהם, ואותם שרצו להתקרב אליהם היו רק בבחינת עלים שכל תכלית קיומם הוא רק לשמור את הפירות, כמו שאיתא בגמרא (חולין צ"ב) לא כן הוא בנבואה וביותר בחסידות שכל עיקרה הוא להרחיב ולפשט את אור קדושתו יתברך גם במקומות הרחוקים, גם הכלים אור וגם המסתירים אשר לנו נראו כמסתירים, קדושה הם, ומכל שכן ישראל שהוא יתברך דבוק בהם והם בו, כולם קדושים, ואפילו אם הוא איש הדיוט, מכל מקום בהתקרבו אל אור המאיר ואל האש הבוער, גם נשמתו העמומה בו תדלק ואורו יאיר, כנזכר לעיל.

ועוד בתנא דבי אליהו זוטא נרמז מן החסידים ההדיוטים, וזה לשונו הקדוש ריש פרק בי. חסידי עמי הארץ אף על פי שלא קראו וכו' הואיל והוקרו והושגו את בניהם, ואין בהם עובדי עבודת אלילים, ואין בהם חמס וגזל, ואין בהם גילוי עריות ושפיכות דמים, היו מהנין תלמידי חכמים מנכסיהם, הקדוש ברוך הוא מביא אותן ויושבין אצל הצדיקים, ויהיו נהנין מן השמש שיזרח לצדיקים לימות בן דוד ולעולם הבא, עד כאן לשונו הקדוש. כמעט כדברי קודש שבנועם אלימלך, שע"י שגם היו נשמרים מעבירות פשוטות, ואת בניהם לתורה גדלו, והיו דבוקים בתלמידי חכמים, קורא אותם אליהו חסידים, וגם לעולם הבא ולעתיד לבוא אצל הצדיקים ימצאו ומאור שמשם יהנו.

אדרבה זהו אחד מעיקרי החסידות לא לרחק רק לכלול גם את בעלי הבתים גם את ההדיוטים, ואף שגם מפעולת העלים יש להפשוטי עם גם בהחסידות, לשמור את הפרי לעסוק בשבילם במסחר ומלאכה ולפרנסם, אבל לא זהו בלבד כל תכליתם בעולם, רק שיחד עם רבם ועם החסידים הגבוהים גם הם ידלקו ומכולם יחד תיעשה אבוקה שתבעיר ותאיר אף את כל העולם באור ד' ואש של מעלה, ולא להם לבד ייטיבו בזה, רק גם להצדיקים עובדי ד' הגדולים, שגם הם יעלו יותר כשיתקשרו עם שאר ישראל אפילו ההדיוטים.

ו. השגת רוח הקודש בזמן הזה עפ"י רבנו קלונמוס קלמיש שפירא.

אף בעניין רוח הקודש עתה בימינו רואים שדרכה החסידות את דרכה, כי גם בשערי קדושה חלק ג שער ז, איתא, וזה לשונו הקדוש: בהנהגת רוח הקודש עתה בזמננו זה וכו' אל יתיאש האדם וכו', והנה באזנינו שמענו ובעינינו ראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוח הקודש בזמננו זה, והיו מגידים עתידות ובהם בעלי חכמה לא נתגלו בדורות שקדמו אלינו, עיין שם. אומר הוא זצ"ל בקדשו שגם עתה אפשר לבוא לידי רוח הקודש ולאמור עתידות שלא הגיעו לה דורות שלפנינו, אבל טעם למה יכולים לזכות לזה גם יותר מדורות שלפנינו לא נאמר בדבריו הקדושים.

ובספר הקדוש מאור ושמש פרשת ויגש, איתא, ובהיותו בא להכנעה, אזי ממילא הוא מופשט קצת מגשמיות וכו', ונשאר ברוחניות, ואזי מתדבק עצמו בעולמות עליונים, וכו', וזה ידוע וראיתי כן מצדיקים גדולים, שבהיותם מדבקים עצמם בעולמות עליונים, והמה מופשטים ממלבושי גופניות והשכינה שורה עליהם ומדברת מתוך גרונם, ופיהם מדבר נביאות ועתידות, עיין שם.

ביאר בספר "שושן סודות" שכאשר הגיעו כמה מהחסידים לדרגה זו של רוח הקודש היו פניהם מתלהטות ובוערות כלפידים "אמרו על ר' פנחס בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו, היו פניו בוערות כלפידים וכן על ר' אלעזר הגדול כשהיה דורש במעשה בראשית, היו קרנותיו כקרנותיו של משה ולא היה אדם מכיר אם יום אם לילה. והנה מכל זה יתבאר כי קרון פני משה היה דבר אלוהי וכפשוטו ולא כדברי מי שעשה זה משל. וכמה חסידים ואנשי מעשה ראינו ביום צום בהתבודדותם, היו פניהם אדומים כאילו אכלו ושתו. וזוהי הדרך ישכון אור. וברוך המשגיח על יראיו לראות עולמם בחייהם" (שושן סודות).

ז. השגת החסידות בעבודה ולא רק בשכל ועניין הנסיעה לרבו.

לכן אם ירצה מי להיות חסיד ע"י שילמד בספרים, ויבין בדעתו לבד את החסידות, ולא יעשה את עצמו, גם גופו וחושיו, נפשו, רוחו ונשמתו לחסיד, אז אף בקצה החסידות לא יגיע, וכן גם אם לא יסע אל רבי, או אף אם יסע ולא יסע כמו שצריך החסיד לנסוע, וכמו שצריך להימצא שמה אצל רבו, ואת יחודים הללו לא יעשה, גם הוא אינו חסיד. וירידת החסידות בדורנו, עד שישנם גם הרבה חסידים שלא ידעו מהי חסידות, כמו ששאלנו בהכשרת האברכים, ולעיל, הרבה יש להטיל על טעות הזה של בני האדם שרוצים להשיג החסידות בשכל לבד, לא בעבודה, וגם שמקילים בנסיעתם שמה, וגם אינה נסיעה חסידית הצריכה להיות.

ונחזה אנן החלוק בין הנסיעה אשר מלפנים כפי שאיתא בספרי קודש ובפרט במאור ושמש, באיזה מקומות, וגם כפי ששמענו מחסידים זקנים, לבין נסיעת החסיד עתה.

והנה יש מי שאומר שהחסיד בזמן הזה איננו צריך לאדמו"ר ? אולם זה מכיוון שאיננו ראויים בזמן הזה לרבי ואילו היינו ראויים היתה תועלת בדבר. ואל תתמה כיצד זה יסע החסיד לרבו וישפל לפניו ? וכיצד יאמר לפניו את מה שחושב הוא ושמא מעלתו הרוחנית איננה מתאימה להיפגש עם הרבי ? אין המחשבה הזו בך אלא מכיוון שבזמן הזה יש רבנים שאינם ראויים להיות רבי. אבל מדוע לא תתמה שאדם יסע למרחק רב להשיג רופא שיציל חיי גופו למען יחיה ואילו למען הציל חיי נפשו מדוע שלא יסע לרבו ? הרי רבו הוא שיכוון אותו לעלות משפלותו לדרגת אדם בפועל ולא רק אדם בכוח. אין עבודתו של הרבי באה להחליף את עבות החסיד. הרבי רק מראה את הכיוון אבל החסיד הולך בכוחותיו וברגליו שלו. ואלה דברי הרב בהטעימו את הצורך והחשיבות בנסיעת החסיד לרבו.

מדוע תאמין שבענייני הגשם יש מי שהוא רופא שלמד והתנסה וידוע כרופא גשמי טוב , לכן תרצה ללכת אליו להתרפא על ידו ולא תאמין שכך הדבר גם בענייני הנפש והמדע האלוהי ? הלוא תדע שלא כל בני האדם שווים בדרגתם הרוחנית שזהו יסוד באמונה, שיש נביאים וחכמים שאנחנו מצווים לשמוע להם, כך יש גם רבי שהוא חכם או/ו קרוב למדרגת רוח הקודש והוא זה שיכול לרפאות את חיי נפשך ואתה את נפשך הצלת.

אך כשעבד האיש והאברך את ד' בתורה ובעבודה ורצה לקדש את עצמותו וראה שקשה לו, הן רוצה ומשתוקק הוא, שכולו כל רצונותיו, מחשבותיו ומדותיו יהיו קודש לד', ומכל מקום רבה הפסולת בהן, ודאג והתמרמר בלבו לאמור הלא רואה אני כי רחוק אני חס ושלום מד' ומה יהיה תכלית חיי בזה ובבא, האם חס ושלום אשאר לנצח מושלך מהקדושה ושקוע בזוהמה חס ושלום, ומגודל דאגתו ומרירות לבו זו, אמר אסע אל הרבי שלי, שם בהר בית ד' אין להיצר הרע כל כך שליטה, והרבי יורני את דרך הקודש, וגם בציצית ראשי יאחזני ויוציאני מנמיכיותי, אתקשר בו, ובעל כרחי יטהרני, ואל המי שהוא טהור יעלני. הן גם פחד אחזהו כי הרבי יכיר את כל מעשיו הלוא טובים שעשה, אבל אדרבה זה הוא חפצו ותשוקתו להראות לרבו את כל נגעיו כדי שיטהרנו, והוא הרבי, תקוות חייו של עולם הזה ושל עולם הבא, ובשבירת לב ותקווה זו הלך אל הרבי. דרך הלוכו מיד דרך תשובה היה, כי איפה הוא הולך, לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו, אם כן אל ד' הוא שב. אם כמו ישראל מלפנים כדרכם לעלות אל בית ד' לראות את פני האדון ד' צבאות, הרגיש ההולך את עצמו אז, או כהנשמה במרום אחר שנתפטרה מפחד הגיהנם ואל הגן עדן מוליכים אותה, להינות מזיו השכינה יחד עם שאר נשמות הצדיקים.

ופשוט הדבר שזוהי הוראה מפורשת שיש אדם מישראל לדבוק בצדיקים ובחכמים כדברי הרמב"ם בהלכות דעות.

ולכן על החסיד הנוסע לרבו מעת לעת לוודא שתושג מטרת נסיעתו והיא העלאה הרוחנית הנדרשת לו, למען תשוב נפשו ותרום מעל גופו להדריכו לילך באור החיים.

הרבי מפיסצנא גם הוא היה הרבי לכל יהודי כמו שהרבי מלוובאוויטש היה רבי לכל יהודי.

וצריך אתה להיות גם רבי לעצמך ופירוש הדברים שתדע לשלוט בעצמיותך, כבר אמר הרבי נחמן מברסלב אורם של ישראל שיש מי שאינו יודע לשלוט בעצמו ורוצה לשלוט באחרים. ואין פירוש הדברים שלא תלך להתייעץ ולשמוע את דבר ה' ממי שהוכר להיות רבי, כמו שחושבים המסכנים שדבר ה' שווה לכל יהודי ויהודי וראינו שלא כך הם פני הדברים אלא יש כאלה שה' נותן עליהם מאורו יותר מאחרים רק שגם ביהודי פשוט יש חלק אלוקה ממעל ממש. אבל התורה עצמה צוותה עלינו לשמוע בקול החכמים שבכל דור ודור.

פרק שלישי

דעת החסיד במציאות הטבעית ובממציאה אל עולם.

"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"

פרק זה ברובו עפ"י הרמב"ם

ההתבוננות במציאות הטבעית מחוייבת כדברי הרמב"ם שכן על האדם להשכיל בחוכמות המודיעות לו את קונו. אמר רבנו שה' הינו תכלית המציאות כדבריו בספר מורה הנבוכים

"לכן אמרו שהוא יתעלה סיבה ועילה כדי לכלול את שלוש הסיבות האלה, כלומר, שהוא פועל העולם, צורתו ותכליתו" (המורה חלק ראשון פרק סט).

תכלית השגת האמת כאומרו במורה "המטרה היא שתעשה את השגתו לתכלית כל מעשיך כולם, כפי שביארנו בפירוש המשנה ובמשנה תורה" (המורה, חלק ראשון פרק לט) והנה לאחר שנתגבר בנו הרצון להכירו וליודעו וידענו שהוא מצוי אמת שהמציא את כל הנמצאים כפי מה שנתברר שיש לנו יכולת עליו (מה שביכולתנו להשיג) נרצה לדעת היאך היא השגחתו בנו ? וזהו המקום להיעצר בו ולהירתע ולדעת שאין השגחתו כהשגחתינו וחלילה לנו לנסות ולהאנישו ולהחיל מושגים שלנו עליו ואפילו יהיו בתכלית הרוממות שאנו מכירים. רבנו משה בן מימון חוזר ומדגיש נקודה זו, הן במשנה תורה והן במורה נבוכים וכמעט בכל כתביו וחיבוריו.

והנני מביא מדבריו ב"משנה תורה" למען יהיו לחסיד דעות אמיתיות ונכונות בממציא המציאות ומיסדה. וכתב הרמב"ם בפרק הראשון והשני מהלכות יסודי התורה.

סימן א - ידיעת ה' יתברך והכרת האמת שאין עוד מלבדו

א יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

ב. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.

ג. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי. ולא יבטל הוא לבטולם. שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

ד. הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת. הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו. והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו. כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו:

ה. המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית. בכח שאין לו הפסק. שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב. והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף:

ו. וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך. וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה. עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו:

ז. אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים. אלא אחד. שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה. ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם. אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות. מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף. ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד. אין כחו כח גוף. והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד:

ח. הרי מפורש בתורה ובנביאים שאין הקב''ה גוף וגוייה שנאמר כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר כי לא ראיתם כל תמונה. ונאמר ואל מי תדמיוני ואשוה. ואילו היה גוף היה דומה לשאר גופים:

ט. אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו. כתובים באצבע אלהים. יד ה'. עיני ה'. אזני ה'. וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודברה תורה כלשון בני אדם. והכל כנויים הן. שנאמר אם שנותי ברק חרבי, וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג אלא משל והכל משל. ראיה לדבר שנביא אחד אומר שראה הקב''ה לבושיה כתלג חיור. ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה. משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה. ובסיני כשליח צבור עטוף. לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה, ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו. וזה שאמר הכתוב החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא:

י. מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך. ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב''ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים. כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקב''ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא. והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו. והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו. עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקב''ה בדעתו משאר הנמצאים. כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים. ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו:

יא. וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות. לא חיבור ולא פירוד. לא מקום ולא מדה. לא עליה ולא ירידה. ולא ימין ולא שמאל. ולא פנים ולא אחור. ולא ישיבה ולא עמידה. ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים. ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי. ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי. ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם. לא שינה ולא הקיצה. ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות. ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם. וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי:

יב. והואיל והדבר כן הוא. כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן. כמו שנאמר יושב בשמים ישחק. כעסוני בהבליהם. כאשר שש ה' וכיוצא בהן. על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם. וכן הוא אומר האותי הם מכעיסים. הרי הוא אומר אני ה' לא שניתי. ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה:

יג. האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך. ונאמר את ה' אלהיך תירא.

ומהי אותה אהבה והיראה ? האהבה כדברי דוד לשלמה "דעהו ועבדהו". את הידיעה ישיג האדם בלימוד התורה ובלימוד החכמות שמביאות אותו לדעת את קונו. והעבודה היא התפילה ומעשה המצוות. והיראה שלא יעבור על מצוות עשה ולא תעשה.

יד. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד כי אראה שמיו מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם:

טו. כל מה שברא הקב''ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים. מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות. ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו. והם הגלגלים והכוכבים שבהן. ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות. ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים. שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו:

טז. ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים. הכל במראה הנבואה ודרך חידה. לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים. כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל. וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות:

יז. ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין. לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו. והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקב''ה וטובו. וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר:

יח. זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום. כמו אדם שיושב למעלה מחבירו. אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה. וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול:

יט. שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא. ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים. כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן, ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות. לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד. ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה. לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם:

כ. וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד. כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה. אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה. וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה. והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו:

כא. כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו. ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו:

כב. הקב''ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין. שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חֵי ה' אלא חַי ה'. שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם. לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.

כג. דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה. וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה:

כד. צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו. ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן. ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים. ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך, כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.

סימן ב - המציאות הטבעית.

א. אמר רבנו בעניין המציאות הטבעית.

"כי הדברים הללו הטבעיים המצויים בעולם ההוויה וההפסד לא יגיעו שכלינו להשגת איכות חידושן (איך חודשו מהאין), ולא לציור מציאות הכוח הטבעי בהן היאך ראשיתן, ואינם דברים הדומים למה שאנחנו עושים והיאך נחשוב שתהא הנהגתו יתעלה אותם והשגחתו בהם דומה להנהגתנו את מה שאנו מנהיגים או השגחתו במה שאנחנו משגיחים ? אלא החובה להיעצר בגבול זה ולהיות בדעה שהוא יתעלה לא יעלם ממנו נעלם כמו שאמר אליהוא (באיוב):"כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חושך ואין צלמות להיסתר שם פועלי און", אבל אין עניין השגחתו עניין השגחתנו, ולא עניין הנהגתו את ברואיו עניין הנהגתנו למה שאנו מנהיגים, ואינה כוללתם הגדרה אחת כפי שחושב כל מי שנבוך, ואין ביניהם שיתוף כי אם בשם בלבד, כשם שלא ידמו מעשינו למעשיו ואינה כוללתם הגדרה אחת, וכהבדלי הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות, כי הבדלי ההנהגה האלוהית לאותם הדברים הטבעיים, לבין הנהגותינו והשגחתינו וכוונתינו האנושית למה שאנו מנהיגים ומשגיחים בו ומתכוונים בו. וזו הייתה מטרת ספר איוב בכללותו, כלומר מתן היסוד הזה בדעה, וההערה על למידת זה בדברים הטבעיים, כדי שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהא ידיעתו כידיעתנו והשגחתו והנהגתו ככוונתנו והשגחתנו והנהגתנו. וכאשר ידע האדם זאת יקלו בעיניו כל ייסורים, ולא יוסיפו הייסורים ספקות בה', והאם הוא יודע או לא יודע או משגיח או הזניח, אלא יוסיפו בו אהבה כמו שאמר בסוף החזון הזה על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר, וכמו שאמרו חז"ל עושים מאהבה ושמחים בייסורין (מורה נבוכים, חלק שלישי פרק עשרים ושלושה).

סימן ג - ביאור מקצת מעשה בראשית עפ"י ר' שם טוב והרמב"ם.

א. עניין זה של סיפור מעשה הבריאה נראה בעיון ראשון סותר את מושגי המדע בזמן הזה.

והנה על מנת שלא תיגרם למאמין השלם בו עצבות ואע"פ שאיננו מעיקרי האמונה שקבע הרמב"ם, הננו מבארים אותו בדרכו של הרמב"ם במורה ולפי רבי שם טוב גפן.

אמר הרמב"ם שכל מה שמושג בחוש השלם הינו אמת ללא ספק (מורה נבוכים). הלך ר' שם טוב בדרכו של רבנו בהבינו שחוש זה הינו כאשר ישתלם מאד אצל האדם הינו הנבואה. והשלם מבני אדם בחוש זה יקרא נביא. והנני מבאר לך מקצת דבריו עפ"י אמירת רבותינו הקדושים "ניכרים דברי אמת" ואע"פ שאין לי הוכחה באותות ומופתים שהדברים הם כפי שבאר ר' שם טוב גפן איננו זקוקים לה, כיוון שאמיתתם ניכרת. וזהו יסוד הדברים בקיצור שראוי לבן אדם שלם וחסיד להאמינם ולדעתם כדברי רבנו במורה "קבל האמת ממי שאמרה".

ב. האדם משיג את הדברים שמחוץ לו בחוש השלם ובו מצטירים הדברים אצלו באמת. ובלשונו של ר' שם טוב גפן שהביא מדבריו של הפילוסוף קנט (שאנחנו משתמשים בו כמכשיר ותו לו) "החוש, רק החוש, נותן לנו ידיעות סנתטיות, אולם השכל אין בכוחו כי אם להשביענו בידיעות אנליטיות ולא יותר". (מעשה בראשית והאדמתנות, עמוד 224). אמירה זו של קנט תואמת לדברי הרמב"ם שאשר ישיג החוש השלם הינו אמת ללא ספק. ולכן יש למדע את חלקו ולאמונה את חלקה בזה.

ובעיון ראשון דעה זו תיראה לך רחוקה ומוזרה, כיצד בחוש הזה שבו האדם רואה, שומע, אוכל, שותה, מריח ומתבונן יקרא נבואה ? אולם כבר באר רבנו שהחושים הנכבדים הינם חוש הראיה וחוש השמיעה עליהם גם נאמר "והעם רואים את הקולות" וכוונת הדברים הינה "בטרם נתגשמו" או/ו אם נשתכללו שכלול אמיתי.

ג. דווקא אותן התחושות הגופניות של מימדי הגוף והמקום באו לנו מצד השכל. ואילו החוש השלם נקי הוא מהחומריות (ההדגשה שלי).

"החושיות הנקיה והצלולה בכל היותה יותר קרובה אל המציאות, הנה בערך הזה היא גם נקיה מכל חומריות וגופניות. החושיות היא, לפי זה, יסוד פסיכולוגי, הטהור גם מכל דמיון וגם מכל גשמיות" (שם, שם).

למשל, תחושתנו שהשמים מונחים עלינו כעין "כיפה" ואם יאמר שמעון "כיפת השמים העגולה והכדורית מונחת עלינו", הרי מאמרו זה הינו אמת והדבר מבטא תחושה אמיתית ועפ"י השכל יאמר גם שזוהי אמת, אבל אם יבוא ראובן ויאמר לשמעון שהשמים האלה שאמרת עליהם שהם עגולים אינם עגולים אלא הם מסתיימים כחרוט ולא ככדור ויעלה בידו להוכיח זאת, הרי אין אמירתו של שמעון שגויה כלל וכלל מכיוון שכך חש בחוש האמיתי. כך הדבר גם לגבי הנביא שחש באמת בחוש השלם יותר משאר בני האדם שחווה השיאה את אדם לאכול מה שנאסר עליו והיה זה לאחר שהנחש (הוא יצר הרע) גרם לה לטעות. והאדם מיצג את הצורה וחווה את החומר, הרי כל זה אמת כי כך חש אותו נביא שלם ולכן דבריו אע"פ שאינם מובנים לנו בעיון ראשון, הרי הם אמת לחלוטין.

ד. מכיוון שלפי יסודות ועיקרי האמונה שנתבארו בשם הרמב"ם לעיל (פרק חמישי, סימן א ז וח ), יסוד האמונה הינו בהכרה והידיעה שהשם יתברך ויתרומם ינבא בני אדם הראויים לכך ומשה רבנו רבן של נביאים, כתב את התורה הזאת וסיפר בלשונו מעשה בראשית. אם כך כי יעלה בדעתנו שמשה רבנו אמר ח"ו דבר שאינו אמת ? אלא כך הוא פירושם של הדברים. משה הנביא ראה את הדברים כפי שנכתבו במעשה בראשית. וזה מה שהוא חש בחוש השלם. ואם יאמר האומר שאין הדברים מסתדרים עם האמת המדעית שכן לא נמצא במציאות שנחש ידבר בקול, נומר לו שהאמת המדעית יש לה את חלקה בעניין זה וגם האמת התורנית יש לה את חלקה ומאמר הנביא ש"הנחש ידבר" ענינו שהנחש פעל את פעולתו להפריע לפעולת השכל והחוש הטבעי למשול על חומריותו של האדם.

ה. בעת הראשונה לאחר שהאדם נברא והופיע דמותו כדמות האדם ההסטורי והמודע לחובתו המוסרית כלפי האדם והאל (שכן רק זה יקרא אדם כפי שבאר הרמב"ם ב"מורה"). באותה העת היה "החוש" שבו השיג הדברים שלם בהרבה מאשר בעת הזאת.

בעת הראשונה ליצירת האדם העדנאי (הוא האדם הנוכחי שהיה בגן עדן והוא האדם ההסטורי שראוי להיקרא בשם אדם) היו החושים מפותחים אצלו עד למאד עקב קרבתו לימי היצירה הראשונים ותכונה זו היתה גם לטובים שבבני האדם וגם לרעים.

ו. כן דברי הנביא בסיפור מעשה בראשית אם יובנו נכונה הינם אמת מוחלטת ומה שנשאר לנו לבאר כיצד חשבון הזמנים מסתדר עם האמת המדעית ? והנה אע"פ שאין בדבר זה הפרעה לאמונה ולמעשה המצוות אנחנו ננסה לבאר זאת עפ"י דבריו של רבי שם טוב גפן כדי שלא תהיה עצבות למאמין בנושא זה.

ז הנה אמר הרב שם טוב גפן שכל מעשה בראשית יבחן לפי הגיאולוגיה (האדמתנות בלשונו) שכן בעניין מה שרצה לבאר לנו בזה הנביא אין שום סתירה וסיפור מעשה בראשית הינו כפשוטו (בחלקיו) וגם אינו כפשוטו (בהוראת הנושא שכן תורה מלשון הוראה בבחינת ישמע חכם ויוסיף לקח). אמר הרב שסדר זמנים קיים רק בתודעתו של האדם העדנאי ואילו יצוייר שהאדם לא נמצא בעולם אזי אין סדר זמנים ואין זמן. לפחות לא בצורת הזמן והמקום שנתגבשו אצלנו. שהזמן אצלנו מורכב מהרגע ומהמשכו ואילו בעת הראשונה לקיום העולם, לא היה זמן רציף כי אם זמן רגעי וזהו שנאמר "ויהי ערב" "ויהי בוקר" אלא הם חלקי זמן שאינם רציפים. וגם באר רבנו למבינים בעניין אמירת התורה "בראשית" שאין עניינה התחלה זמנית, כי אם הכתוב רצה לומר התחלה בזמן היה אומר "בתחילה".

ח. אע"פ שאין סדר זמנים יש עילה ועלול, כלומר סיבה ומסובב ומקובל על הגיאולוגים או שאר אנשי המדע שהאדם אחרון למעשה בראשית שכן בשכבות הקרקע הנחפרות ימצא האדם בשכבה העליונה. ולכן אף אם נאמר ח"ו שהאדם מוצאו מהאדם הקדמון ומוצאו של זה ממין החי האחר, כל ההשתלשלות הזאת היתה בו זמנית וללא רצף של זמן. ומה שהם מתארכים זאת בזמן – זהו זמן שאינו זמן שכן לא ניתן להסיק ממושגי הזמן והמקום שהתגבשו לאחר מציאות האדם, למושגי הזמן והמקום לפני היות האדם וזהו באור מאמרם "והארץ היתה תוהו ובוהו" – בעת הזאת לא היה סדר זמנים ומה שהם אומרים שדבר מסויים היה לפני כך וכך שנים, זוהי האמת רק מההיבט הסיפורי להבין את השתלשלות העניינים אבל לא מבחינת תוקף הזמן שכן באותה העת לא היה זמן.

למשל, כאשר אנחנו אמורים שאם מ Aà B ו B-> C אזי נאמר שמ A->C אבל כל זה נכון אם 2 המאורעות חלים באותה עת. אבל אם A->B בזמן T1 ומ B->C בזמן T2 אזי אין זה נכון לומר שמ A->C אם T1# T2. כך אלו שאומרים שלפי הפירוק הרדיואקטיבי נעשה חשבון על תאריך מלפני כך וכך מאות מליוני שנים, כל זה נכון בתנאי ש T1=T2 אבל מכיוון שבאמת T1#T2 לכן A#C

ט. ולתוספת ביאור בדברי רבנו הרמב"ם עפ"י פרקי ר' אליעזר.

כאשר נוצרה כל המציאות הזו בבת אחת ע"י ה' יתברך מחדש מעשה בראשית יש מאין, אזי באותה העת כל מה שבשמים ובארץ חוברו יחדיו ונתפרדו ע"י עילה ועלול בכח אין סופי מאיתו יתברך והימים האלה של מעשה בראשית לא היו ימים זמניים כלל וכלל אלא מורים על איכות ההפרדה וסדרה עד שנתגבש מה שנתגבש. כך שמאמר הכתוב "והארץ היתה תוהו ובוהו" עניינו שכל מעשה בראשית היה כלול בה לאחר היצירה הראשונית ולאחר מכן בצבץ כל דבר ודבר ביום הראוי לו אחד אחר השני באופן כזה שההפרדה היתה מבחינת עילה ועלול ובמקביל. ולכן אומרנו "אחד אחר השני" אין פירושו "אחר" בזמן נתון אלא כסיבה ומסובב. הדבר דומה לסתירה הנשאלת בתורת היחסות ונקראת בשם "פרדוכס הסבא" ומוסבר ע"י עולמות מקבילים (ראה ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית ערך פרדוכס הסבא) בהם הדברים קורים בו זמנית, כך הדבר היה במעשה בראשית ללא מעורבות הזמן.

י כלל העניין הוא שגם אם יצוייר לנו מציאות אדם קדמון לפני כך וכך מאות אלפי שנים ומציאות ציורים שצייר במערה אחת אין בזה כל סתירה לסדר הזמנים שלנו, שכן אנחנו נאמר שזה סדר הסיבה והמסובב שהיו לפני סדר הזמן שלנו לאדם שאיננו עדנאי אבל האדם העדנאי מציאותו ממשית רק עפ"י סדר הזמנים שלנו כעת.

יב. הנה אע"פ שהדברים טעונים עיון ואינני טוען לומר שהגעתי עד תכלית כוונת הרב בעניין זה, הואלנו להסביר בדברינו את דברי החכם הזה ואת מה שאפשרי לומר בעניין זה של מעשה בראשית ויסור המכשול והאמת תעשה דרכה. ואע"פ שאינני אוהב את הניצוח לשם הניצוח, כבר סרה חרפת המורה ישעיהו שלא הבין או לא יכול היה להבין את האפשרות והרים ראש בקדושי עליון ולא התיר להם בנושא זה מקום לשאלה ולהתבוננות.

יג. הקושי הגדול של האדם איננו לדעת או/ו להוכיח שה' יתברך קיים ומצוי שהרי אם יתבונן כמהה ויעצור את משובות הזמן, מייד יפחד וירא מהאל הניצב עליו ועל כל העולם כולו ואע"פ שאיננו נראה ומושג בחוש, הרי הודו פרוש על כל הנמצאים והמציאות.

הקושי והבעיה הגדולים של האדם הינם לשוות את ה' מולו תמיד בעת שירצה לעשות אשר

עם לבבו אז אור השכל והתורה ינחהו לעשות עפ"י הנכון, הישר והמצווה רק שבאותה

העת הנפש הבהמית עלולה להחשיך ולהעמיד מסך כנגד עיניו, כגון זה שאם האדם יציב

כנגד עיניו מטבע קטן מייד יכול מטבע זה להחשיך לפניו את כל אור השמש. ועל מנת

שלא יהיה כדבר הזה עליו לחנך את עצמו עפ"י התורה להגביר בכל עת את המוסרי על

התאווני וזוהי כל מעלת האדם שבעטיה יקרא אדם בפועל ולא רק אדם בכח.

סימן ד - סילוק החסרונות במציאות יתאפשר ע"י לימוד החכמה.

א. והנה, לאחר שנודע בהתבוננות האמיתית שאין השגחתו על המציאות כהשגחתנו אולם הוא משגיח ומנהל את המציאות, עדיין מחייב השכל חקירה והתבוננות על מה שקורה במציאות. והנה אם הקב"ה משגיח ומנהל את המציאות כיצד תוסבר כל הרעה אשר נעשית תחת השמש ? ותשובת הדבר שאכן ה' משגיח ומנהל את המציאות אך לאדם בחירה חופשית במעשיו והקב"ה אמנם מתערב במציאות הטבעית לאחר שנודע בבירור שהוא המציאה לאחר ההיעדר המוחלט ועל כך ראיות רבות מהתורה, אולם כיצד מתבצעת ההתערבות הזאת במציאות ? לא נדע. כי הנה כן אע"פ שהאדם מודע ליכולתו על מעשיו והנהגותיו, תוצאת אותם מעשים משפיעה על שרשרת האירועים ומביאה בסופו של דבר למימוש הרצון האלוהי. ההתבוננות הנכונה במציאות וידיעת האמת מאפשרת לדעת רבנו את סילוק האיבה והשנאה בין בני האדם ובסופו של דבר התבוננות זו תביא לסילוק הרע עד כמה שזה אפשרי בעולם המעשה שלנו. וכל זה עד ביאת המשיח אולם כאשר זה יבוא, הנה לא יהיה צורך בשוטרים שמציאותם הכרחית רק כאשר יש רע בעולם ולכן נאמר "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" וכל זה כעת אולם לעתיד לבוא כדברי קודשו של הרבי לא יהיה צורך בשוטרים אלא רק בשופטים כי מציאות הרע תעלם וכל אחד מישראל יקיים את המצוות ללא צורך בהכרח חיצוני. ובעניין הבחירה שיש לאדם יש להקדים. עם ישראל כבר בחר בה' להיות חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים. אמנם הרשות נתנה ליחידים לעשות לעיתים כתאוות נפשם, חס ושלום נגד הצו האלהי עד שיחזור בתשובה, כגון היחידים בזמן הזה (ואע"פ שהם רוב במניין ולא בבניין) אולם הם כתינוק הזה שנשבה בחבלי יצרו עד שיאיר עליהם אורו של מלך.

אמר רבינו הרמב"ם בדברי קודשו ב"מורה הנבוכים".

"הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה כפי המטרות והתאוות וההשקפות והדעות, כולם גם הם נספחים להיעדר (כוונתו ההיפך מהבריאה והיצירה), לפי שכולם מחיובי הסכלות, כלומר מהיעדר החכמה. כשם שהסומא מחמת העדר הראות לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו, מחמת שאין לו מה שינחהו בדרך. כך כתות בני האדם, כל אחד כפי ערך סכלותו פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות ביחס לאישי המין, ואילו הייתה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס הכוח הרואה אצל העין כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולת ו(כוונת רבנו שאין החכמה תוצאה ישירה של מציאות האדם כמו שהראיה והעין מתייחסים זה לזה באופן ישר אלא החכמה נלמדת ולכן רק אם האדם קונה אותה היא נהפכת להיות חלקו ונחלתו). כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה, וכבר הבטיח בכך ואמר וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ וגומר. ופרה ודב תרעינה וגו' ושעשע יונק וגו'. ואחר כך נתן סיבה לכך ואמר כי סיבת סילוק אלה השנאות וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אמיתת האלוה, ואמר ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, דע זה"(מורה נבוכים, חלק שלישי פרק אחד עשר).

ב. והנה בעיון ראשון הדבר תמוה ואינו ברור - כיצד ידיעת אמיתת האלוה מונעת השנאה והאיבה בין בני האדם ? האם לא מצאנו שבתקופות שונות בדברי עמנו בהם היה גילוי שכינה בפועל (כגון בזמן ששהו בני ישראל במדבר או/ו בימי דוד) שהיתה שנאה ? אך תשובת הדבר הינה באמירתו של הרמב"ם "אמיתת האלוה" וכן "כי מלאה הארץ דעה את ה'". כי הנה כאשר יגיעו אותם ימים בהם עיקר העניין האנושי יהיה הציפייה לדבר ה' ויעסקו בני האדם בו, הנה אז יבינו שמציאות הזולת הינה גם כן חלק מלבושי ה' בעולם והוא רצה במציאותו. וסיבת הראיה בזולת עניין שלילי, אם בכלל באה מעצמי ותפקיד הזולת הינו לעזר לי ועל מנת להשלים ולעזור את מציאותי מייד תסתלק האיבה והשנאה. והנה אף שהאדם נכבד מכל הנמצאים שמתחת לשמים (הרמב"ם אינו סובר שהאדם נכבד וחשוב מהמלאכים, ראה הלכות יסודי התורה ששם הוא אומר שדעת המלאכים גדולה מדעת בני האדם, כלומר יכולתם השכלית וקרבתם בכך אל ה' גבוהה מאשר זו של בני האדם) אין הוא לדעת הרמב"ם תכלית המציאות.

סימן ה - תיקון הנזקים במציאות ע"י האדם.

א. רבנו מטיל את האחריות לחלק גדול מהנזקים שבעולם על האדם. אין כאן היתממות או ניסיון לומר שהאדם הינו האחראי הבלעדי לצרות המתרחשות על בני האדם. ואכן הוא מודה שחלק גדול מאסונות הטבע שאירעו בעולם הינו תוצאה של ההוויה וההפסד והיותו של האדם קרוץ מחומר, אולם על המין האנושי להשכיל ולדעת להיזהר באופן כזה שיגביל וימשול בחומריותו ובהימשכותו אחרי החומריות והתענוגות הגופניים. מחויבותו של האדם בפרט ושל המין האנושי בכלל הינה לרסן ולאכוף את אותם רצונות חומריים של הפרט ושל הכלל על מנת ש"המוסרי" ימשול על "התאווני" ויאכוף אותו לדרך האמצע שהיא היא הדרך הטובה והישרה וראה גם בדברי החזו"א בעניין זה בספרו "אמונה וביטחון" ואמירתו שכאשר האדם מגביר את יכולתו המוסרית על כוח התאווה הוא נלחם בבת אחת כנגד כל המידות הרעות ואינו צריך ללחום כנגד כל מידה ומידה בנפרד. ובדברי רבנו.

ב. "ובאור הדבר שכל רע שיארע לאדם חוזר על אחד משלושה מינים המין הראשון מן הרעות, מה שיארע לאדם מצד טבע ההוויה וההפסד, כלומר מחמת שהוא בעל חומר, כי משום כך נפגעים מקצת בני האדם במומים וחסרונות מלידה, או שיארעו מחמת שינויים הנעשים ביסודות כקלקול האוויר או הברקים ושקיעת האדמה, וכבר בארנו כי החכמה האלוהית חייבה שלא תהא הויה כי אם בהפסד, ואלמלי ההפסד הזה האישי לא התמידה ההוויה המינית, והנה נתבאר החסד המוחלט והאושר ושפע הטוב. (אמירה זו של הרמב"ם מזכירה את דבריו של ר' מאיר בגמרא "אל תאמר טוב מאד אלא אמור טוב..." וכוונתו שעל מנת שתימשך המציאות האישית של מין האדם חייב להיות גם הפסד ויש בין הדברים שייכות מסוימת, המלקט). והמין השני של הרעות הוא מה שיארע לבני האדם זה מזה, כהשתלטם זה על זה....(ואלה הינם רוב הרעות שהינם תוצאה ישירה של רצונו הפרוע של האדם להשתלט ולאכוף את רצונו החולני על אנשים אחרים והתיימרותו להשיג "צדק ומשפט" ולמעשה אין כוונתו אלא לעצמו, המלקט). והמין השלישי מן הרעות הוא שיארע לאדם ממנו מפעולותיו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם. וזו אשר לא תמצא מי שאינו חוטא בו על עצמו כי אם מעטים, וזהו אשר ראוי לגנות עליו את הנפגע באמת ולומר לו כמו שנאמר מידכם הייתה זאת לכם, ונאמר משחית נפשו הוא יעשנה....ומין זה נספח הוא לכל המגרעות, כלומר לגרגרנות באכילה ושתייה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים. אשר לחולאי הגוף הרי ברורים. ואשר לחולאי הנפש מרוע ההנהגה הזו, הרי משני דרכים, האחד השינוי שיארע לנפש בהכרח מחמת שינויי הגוף מצד היותה כוח גופני, כפי שכבר נאמר כי מידות הנפש נספחות למזג הגוף. והדרך השני הוא מה שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין. ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק שנים עשר).

רבנו מעז וקובע נחרצות שמכל מיני הרעות שבעולם, הרעה השכיחה ביותר אינה באה לאדם אלא מעצמו ומיחסו אל הזולת. למעשה, הרמב"ם ממעיט במידה מסוימת בחשיבותם של הפגעים הנקראים בפינו "פגעי או/ו אסונות טבע" ואילו הרע העיקרי הינו זה שבא מהאדם עצמו, טענתו הינה שהם תוצאה של הסכלות והיעדר החכמה והתרחקות מהמטרה האמיתית שלשמה האדם נברא. ויותר מכך רעות אלה נספחות לרצונותיו של האדם בכבוד, שררה וניצוח על בני אדם אחרים ולכן, כאשר תתברר באמת והמטרה האמיתית שלשמה הוא הומצא ונמצא תתוסף החוכמה וימוזערו רעות אלה.

סימן ו - המציאות תוצאה מהרצון האלוהי והאדם אינו תכליתה.

א. והנה אחר שהתברר שדעת הרמב"ם הינה שכל הנמצאים במציאות הומצאו מכיוון שהם גם כן היו מטרה לעצמם מסביר הרמב"ם שהכול הינו תוצאה של הרצון האלוהי. הרמב"ם חוזר לדעת חז"ל שבגמרא שהכול נברא לכבודו של הקב"ה ולשמו.

"ולפיכך ההשקפה הנכונה לדעתי כפי הדעות התורתיות, והוא תואם את ההשקפות העיוניות הוא שאין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם לא בגלל דבר אחר, ותבטל גם דרישת התכלית בכל מיני הנמצאים ואפילו לפי השקפתנו בחידוש העולם. .....ואין שם זולת הרצון המוחלט (מורה נבוכים, חלק שלישי פרק שלושה עשר)."

ב. כאן שולל הרמב"ם את הדעה שכל מה שנעשה במציאות נעשה למען האדם.

"וההבחנה האמיתית היא שכל אישי מין האדם שבמציאות, וכל שכן זולתם ממיני בעלי החיים, הם דבר שאין לו ערך כלל ביחס לכללות המציאות ההמשכית, כמו שבאר אדם להבל דמה וגו', אנוש רמה ובן אדם תולעה, אף שוכני בתי חומר וגו'. הן גויים כמר מדלי וגו'. וכל מה שנאמר בלשון ספרי הנביאים מן העניין הזה הנכבד גדול התועלת בידיעת האדם את ערכו, ואל יטעה ויחשוב כי המציאות בגלל אישיותו בלבד, אלא המציאות, בגלל רצון בוראו לדעתנו (נראה שכוונתו שעניין זה חוזר אל הרצון המוחלט), אשר מין האדם הפחות מכל מה שיש בו ביחס לנמצאים העליונים כלומר הגלגלים והכוכבים, אבל היחס למלאכים הרי אין יחס באמת בינו לבינם, אלא שהאדם הוא הנכבד בכל ההוויה בעולמנו השפל, כלומר שהוא הנכבד בכל מה שהורכב מן היסודות (כוונת רבנו לנמצאים החומריים) ואף עם זאת הרי מציאותו טובה גדולה לו וחסד מאת ה' במה שייחדו ועשהו שלם, ורוב הרעות שיארעו באישיו הן מחמתם, כלומר מחמת אישי בני האדם החסרים, וממגרעותינו אנו צועקים ומשועים, ומרעות שאנו עושים אותם בעצמנו ובבחירתנו אנו מצטערים ומיחסים את זה לה', יתעלה מכך, כמו שבאר בספרו ואמר שחת לו לא בניו מומם וגו'. ובאר שלמה את זה ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו"(שם, שם).

סימן ז- תכלית האדם החכמה וידיעת ה'.

א. לאחר שהבאנו את דעת המציאות הטבעית לפי הבנתו ואת מציאות האדם בה. וכל המציאות הטבעית הינה עפ"י הרצון המוחלט וגם נראה לפי דבריו שהאדם אינו מרכז המציאות נשאלת השאלה המרכזית לגבינו כבני אדם והיא מהי תכלית האדם ? וכן כיצד יראה בעיניו עניין זה ? כלומר איך על האדם להתבונן על תכליתו ומציאותו ? כדי לענות על שאלה זו סוקר הרמב"ם את המציאות ואע"פ שלפי דבריו במורה נראה שישנה סתירה למול דבריו בהקדמה למשנה אין כאן סתירה כלל. בהקדמה למשנה הרמב"ם בוחן את הדברים מההיבט המעשי ובמישור הערכי של בני האדם ומגיע למסקנה שרוב הנמצאים שבארץ הזו הגשמית (אלה שהם תחת גלגל ירח בלשונו) נמצאו לטובת האדם (כגון האילנות והצמחים ובעלי החיים, מהם למאכלו, מהם לרפואתו ומהם לכליו ותשמישו האחר) אולם ביחס לכלל המציאות אין הוא המטרה היחידה שלשמה נעשתה על המציאות הזו.

"על דרך כלל יש לדעת שכל הנמצאים שתחת גלגל ירח נמצאו בשביל האדם לבדו. וכל מיני החיות יש מהם למאכלו כצאן ובקר וזולתם, ויש מהם לתועלתו כזולת המאכלים, כמו החמור לשאת עליו מה שלא יוכל להוליך בידו....אבל אם תאמר מדוע נבראו הסמים הממיתים כגון עשב הנקרא.....ראוי לך לדעת שיש בהם תועלות שאם תמית בעת שיאכלו לא ימיתו בעת שיחבשו אותם על הגוף" (מבוא למשנה).

ב. אולם ב"מורה" מעלה הרמב"ם נקודת התבוננות נוספת וחדשנית ומראה לאדם שעליו להיעצר בהתבוננותו בנמצאים ובעיקר באלה שהינם בנמצאים הרוחניים שסיבתם הינה הרצון המוחלט. מכאן עובר הרמב"ם אל האדם ולפיכך ברור שהרמב"ם סובר שהאדם הינו הנבחר שבנמצאים תחת גלגל הירח. השלב הבא הינו להבין מיהו האדם השלם ? ומי הם אלה הנקראים "בני עליה" (כלומר, הנבחרים שבבני האדם) ?

"אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה. וחקרו על כל פעולותיו פועל לדעת תכלית בריאתו מאלה הפעלים ומצאו כי תכליתו פועל אחד בלבד ובשבילו נברא. ושאר פועליו הם לקיים עמידתו כדי שישלם בו הפועל האחד ההוא, והפועל הזה הוא לצייר בנפשו הסודות המושכלות ולדעת האמיתות על פי מה שהם עליו, שהדעת נותן ששווא ושקר הוא להיות תכלית האדם לאכילה ושתייה ולבעילה או לבנות קיר כי כל אלה מקרים מתחדשים עליו לא יוסיפו על כוחו הפנימי ועוד שהוא משתתף בזה, עם רוב הנבראים והחכמה היא שתוסיף על כוחו הפנימי ותעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד, שהרי היה האדם בכוח וחזר להיות אדם בפועל"(שם, שם).

ג. "מדת החסידים אשר ה' לנגדם תמיד, ובכל דרכיהם ידעוהו, בעת שמחתם אז יותר ויותר מברכין ומשבחין להקדוש ברוך הוא אשר שמח אותם, ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו אם כך הוא שמחת העולם הזה אשר היא הבל, כי יש אחריה תוגה וצער, מה תהיה שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה ויתפלל להקדוש ברוך הוא שיטה לבו לעבדו ולעשות רצונו בלב שלם, ושישמחנו בשמחת עולם ויזכנו לחיי העולם הבא לאור באור פני מלך חיים" (קיצוש"ע סימן קג סעיף יא).

סימן ח – המדע האלוהי ושלילת התארים.

עניין זה שנחל בו כעת מבוסס על דבריו ובאורו של הרב שם טוב גפן. ונושא זה הנו בהבנת מקצת מהותו של האל יתברך. ומה עניין זה לחסיד ולחסידות ? כבר דברו רבותינו במעלת החסידים שקשרו דעתם לה' יתברך ולכן האציל עליהם מאורו יתברך יותר מאשר שאר בני האדם. והכרת האל כדברי רבינו במורה מסייעת לאותה דבקות ולפיכך הנני מביא מדבריו בעניין זה של הכרת האל לאחר שאבארם כראוי. ואל תתמה עלי מדוע הבאתי מדבריהם של הוגים שאינם מאנשי דתנו שכן גם (להבדיל) הרמב"ם עשה זאת בהביאו מדברי הפילוסופים שהיו בימיו ומדברי אריסטו שכן כל עיסוקו בהם היה מכשורי, כמו כל עיסוקין בחכמות שאינן חכמות התורה ששימשו אותו למען הגבירה, היא התורה.

א. אמר "בן הקוץ" (שפינוזה) "כל הגבלה היא שלילה של הנידון" אבל אנחנו נאמר שכל שלילה הינה הגבלה אבל לא הגבלת הנידון שאנו דנים עליו כי אם הגבלת הכרתנו את הנידון. שכן הוא (בן הקוץ) סבר את המושג היוצר לאין סוף תארים כהמחוברים והם מקשה אחת של האל יתברך. ואין זה אלא דבר דמיון שאיננו קיים במציאות, שהאל הזה שיצר בן הקוץ בדמיונו הינו אל שהכל צפוי בו, הכל מוגדר בו, הכל צפוי בו מראש. ואלוה זה לפי בן הקוץ הוא סכום של משיגים במספר אין קץ אשר אין ביניהם כל שיתוף וזהו מס' בלי תכלית של דברים בלתי עומדים בעצמם. ואילו אנחנו שממעטים ונזהרים בתארי האל כדי שלא ליצור מושג דמיוני בדעתנו יודעים אנו שהשגתנו מוגבלת ולכן נמעט בתארי החיוב, למעט אלה שהתירו לנו רבותינו הקדושים לומרם בתפילה, כגון "הגדול", "הגיבור" ו"הנורא".

ב. אמר רבי שם טוב גפן. "האלוהות או הרוחניות היא דעה או דעה נבדלת, כפי מה שהבינו המילה הזאת אפלטון ואחריו קנט. "מה שלמעלה מכל השגה". התבונה שואפת אליו אבל לעולם איננה משגת אותו" (עיון בהתחלות הראשונות, יא).

הרמב"ם שהלך בדרך הביקורת ומצא את אלוהים בניגוד לקנט מכיוון שקנט לא ידע להבחין בין הדבר בעצמו בעודו מתגלה, באופן בלתי מושג לחוש, מהדבר בעצמו בעודנו בלתי מתגלה. וכל הטעות הזו נובעת מהערבוב של מושג האלוהות באלוהים. שכן התגלות האל בעולם הנקראת בפינו "שכינה" אינה האל בעצמותו. והנה הרמב"ם כדברי רבי שם טוב גפן הרחיק ממנו את תארי הכמות, האיכות והיחס. וכדברי הרמב"ם שגם אמירתנו עליו "אחד" יש בה שיתוף מסויים עם הספירה "אחד" שיכול להיות שהיא בהגדרתה אחד ראשוני אבל יש בה גם ריבוי מסויים ולכן ה' יתברך יתואר רק בפעולותיו וכדברי רבי שם טוב גפן "הוא (הרמב"ם) מרחיק מן השם את הספירות בשני ניגודיהן שיש להן: האחדות והריבוי, המציאות והאין וכו' כי כל אלה והדומים להם הם סתירה בתואר" (תורת הנבואה הטהורה, יב).

ג. וכפי שאמר הרמב"ם.

"הוא נמצא ולא במציאות וכן החי ולא בחיים ויודע ולא במדע ויכול לא ביכולת החכם ולא בחכמה" שהרי הוא יתברך נעלה מכל אלה. "הוא אחד ולא באחדות". ואמר רבי שם טוב בעקבות רבנו הקדוש "ושניהם גם הריבוי, גם האחדות, מרוחקים רוחק שווה מהשם ואין לאיזה מהם יתרון כל שהוא באפשרות ייחוסו אל השם" (שם, יז). וכאן יש לבאר שאמנם אמירת "אחד" עליו יתברך חזקה מהריבוי ולכן אנחנו אומרים עליו יתברך "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" רק שגם באמירת "אחד" יש חיסרון שכן איננו כשאר האחדים בעולם שנראה לנו שהם אחד אולם היום נראה כבר שניתן לפרקם, כגון הריבוי שנמצא בזמן הזה במושג "האטום" ובחלקיו שנפרדים לחלקים קטנים יותר ואילו האחדות שבו להבדיל מכל נמצא ומצוי אחר הינה האחדות האמיתית שכל לשון שתרצה לאמור עליה "אחד" כפי הבנת שכלנו המצומצם והמספר תלאה, תרתע ותגומגם. ואמר הרב שם טוב ומכאן נראה שמהתארים השלילים תימשך הנהגה ולימוד כפי מה שלומדים בלימודי ההנדסה מהמספר המשולל "שורש של המספר השלילי". וכדבריו "כי באמת מכל תואר שלילי יוצא המון לימודים לאין חקר כאשר ראינו בתואר השלילי לא אחדות שהוא המקור לא אכזב לחכמת הקבלה העמוקה והרחבה, הא למה זה דומה להשורש הזוגי של המספר המשולל "מינוס אחד" שהוא היסוד ללימודים עמוקים ואמיתיים בכל ענפי ההנדסה. (שם, כ).

ד. הנני אומר שאין מציאות האל יתברך מחוברת אל הזמן שכן הזמן נספח לתנועה והוא נברא. זהו גם מה שעליך לדעת שאין מושג הזמן יכול להיות קודם לבריאת העולם. והנה אמרו רבותינו הקדושים "כי אלף שנה בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה" (תהילים צ ד). ועל זה אמרו "יומו של הקב"ה אלף שנה" (סנהדרין דף צז עמוד א) ואין פירוש הדברים כפשוטם שכן הוא יתעלה למעלה מהזמן אלא פירושם שהוא אינו תחת הזמן כלל וכלל והעבר, ההווה והעתיד אחד הם לפניו. דע שהשינוי הוא רק מבחינתנו המוארים באורו יתברך. ולכן הוא יקרא בשם "הוויה" שהיא המציאות ההווה.

ה. אמר רבי שם טוב גפן שמושגי המקום והזמן יחסיים הם והזמן איננו מתקדם בקו ישר ומה שאנחנו סוברים על בריאת העולם שהיא בהתחלה זמנית וספירת הזמן שלנו שונה מספירת המדענים בזמן הזה אין סתירה אמיתית בין הדברים אלא רק שתי נקודות מבט שונות. אמר באמת ההוגה לייבוביץ שאין התורה ספר הסטוריה ללמדנו על העולם אלא על חובת האדם בעולמו כלפי הקב"ה ודיו לאדם שיעסוק בחובתו. וסברה זו יש בה מהיושר למנוע מהאדם להיכנס לויכוחים מיותרים בדברים שאינם עיקרי הדת כפי שאמרו רבותינו "במופלא ממך אל תדרוש". אבל לאחר שעיינתי מעט בדבריו של רבי שם טוב גפן אינני יכול שלא להביאך מקצת דבריו המענינים בנושא. ואלה קיצור דבריו אע"פ שאינני בטוח שבשיטתו הוא מישב כל התהיות בדבר.

ו. אמר רבי שם טוב גפן בעקבות קנט שיש שוני בין הדברים כפי שהם בעצמם לבין האופן שבו הם מתגלים לעינינו. והנה הזמן הוא נספח לתודעתו של האדם ואמר הרמב"ם שהזמן נספח לתנועה אבל שם טוב אומר שהזמן הינו בתודעתו של האדם בלבד. שכן גם במעשה בראשית אמרו רבותינו ששמים וארץ לצביונם נבראו "והארץ היתה תוהו ובוהו" פירוש הדברים כפי שבאר רבינו הרמב"ם לפי פרקי רבי אליעזר שלאחר שנברא עולם התוהו, היתה שם הפרדה בה נבראו לצביונם והופרדו במה שאנחנו קוראים אותו "ימים". ואמר שם טוב גפן שכל מי שסובר את הבריאה מודה שהאדם נברא אחרון כדברי תורתנו הקדושה וזאת מכיוון שבשכבות הקרקע מוצאים אנו את המאובנים והחיות קודמים לגילוי מציאותו של האדם רק שהם אומרים שהעולם נברא לאין ספור שנים ואנחנו תוחמים את הבריאה בזמן. והנה על זה נאמר שסידור המציאות לפי הזמן והמקום הינו בעצם תחילת הבריאה המסודרת ומאותה הראשית שנברא האדם נוצר מושג הזמן. וכל מה שהיה לפני כן באפס מובן של הזמן הינו השתלשלות של עילה ועלול (סיבה ומסובב) אבל לאו דוקא בזמן. כך שגם אם יאמר כביכול כשיטתם שמוצא האדם ההסטורי שלנו מאדם קדמון, כל זה אירע לא בהתחלה של זמן אלא באופן של עילה ועלול שנוצרו בבת אחת ומבחינתנו שלא בזמן יתר מאשר אנחנו סופרים. והם שאומרים וסופרים זמן אין סופי לבריאה זו היו צודקים אם היה הזמן הולך בקו ישר בלבד מנקודת ההתחלה. אבל למעשה הזמן מימי בריאת העולם איננו מתקדם בקו ישר רק הזמן שלנו כעת הולך בקו ישר וגם הוא נראה לנו לעיתים קצר ולעיתים ארוך.

ז. לכן, ניתן להאמר שבעת הראשונה לבריאת העולם שררו תנאי התחלה שונים מאשר כעת ותנאים אלה מתייחסים לעולם התוהו שהיה בטרם הימים. ובאותה הראשית לא היה שם זמן או שהזמן (שאמרנו עליו שהוא נספח לתנועה כי התנועה היתה שונה), היה שונה ולכן בזמן קצר "נוצרו" כביכול דברים רבים ומשונים בדרך של סיבה ומסובב אבל ללא זמן ולכן מנקודת המבט הזו אין כאן סתירה למה שמקובל להאמר ע"י המדע בזמן הזה.

ח. ועוד מה שאמר רבנו ב"מורה" שהקב"ה הוא "מושכל ראשון" ופירושו שאין מציאותו זקוה להוכחה וכדברי שם טוב גפן שאין לומר עליו שהוא חס ושלום "אינו מצוי" שכן זהו מושג השייך להבנתנו האנושית המצומצמת המכירה את המצוי ואת שאינו מצוי אבל הוא באמת יתעלה על כל השגה אנושית וכל לשון תלאה ותגומגם בעת נסיונה לדעתו במושגנו. כך שכמו שהאדם יודע את עצמו כשהוא חי, כך הוא יודע שהקב"ה קיים שכן לא יתכן האחד ללא השני. ואל תתמה אל מי שאומר שהוא זקוק לראיה כי האדם הוא היחיד מכל הנבראים שנתנה לו הבחירה עד שיכול הוא לומר ח"ו "לי יאורי אני יצרתיו" אבל האדם השלם יודע שה' הוא חייו האמיתיים.

סימן ט - האדם השלם.

א. ובעניין האדם השלם אומר רבנו הגדול.

"וכאשר יתברר לאיש שהוא ממיני האדם הדעת והמעשה. ר"ל בדעת לצייר בשכלו אמיתת הדברים על פי מה שהם עליו ולהשיג כל מה שאפשר לאדם להשיגו. והמעשה הוא תיקון וישור הדברים הטבעיים. ושלא יהיה שטוף בתענוגים, ושלא ייקח מהם אלא מה שיהיה בו תיקון גופו ותיקון המידות כולם. ועל כן האיש שיהיה על עניין זה הוא התכלית והוא החפץ"(שם, שם).

ב. מתוך אותם אנשים שלמים סובר הרמב"ם שישנם גם אלה שהינם "בני עליה" והמשתייך אליהם הינו לדעת הרמב"ם "התלמיד החכם" שכל עסקו הינו בעסק החכמה והתורה וכמוהו על האדם להשתדל להיות אם הדבר יצלח בידו.

"ואם כן נתבאר מכל אשר אמרנו שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה והמעשה כמו שאמרנו. וכשתתבונן ותלמד מדבריהם ע"ה שני העניינים רצה לומר החכמה והמעשה מאשר בארוהו ורמזוהו תדע כי על נכון אמרו שאין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה"(שם, שם).

ג.הנה כאן ראוי להדגיש שהתלמיד חכם איננו יכול להיות תלמיד חכם רק בידיעותיו אלא כדברי החזו"א ביראה הפנימית שהשיג עם אותן ידיעות.

הרמב"ם סובר שעל האדם להלך בדרך הזו המביאה אותו להיות מ"בני העלייה" ולשם כך עליו להכשיר את עצמו בסדר הנכון של הדברים. רוב בני האדם נמצאו כדי לשמש את החכם המעולה וכן כדי לתקן את כלל המעשים הנדרשים כדי לאפשר לחכם לעסוק בחכמה באין מפריע. הכשרתו של החכם המעולה חייבת לדעת הרמב"ם לכלול גם את המדעים האמיתיים. הכשרה זו הינה תוצאה של התבוננות אמיתית במציאות. למעשה, לדעת הרמב"ם השגת האמת מחייבת לימוד ארוך ומיגע וניתן להגיע באמצעות לימוד מסודר ושיטתי גם להכרת מעשיו של הקב"ה בעולם. הבעיה הינה שלימוד זה הינו כה ארוך ודורש הקדמות מרובות עד שיכול היה להיוצר מצב שרוב בני האדם לא יספיקו להגיע לחקר האמת, ולפיכך הונחו לפני האדם האמיתות התורניות באמצעות הנבואה והנביאים ובאמצעות נותני התורה ואלה הם דבריו בעניין זה במורה, חלק ראשון, פרק שלושים וארבע) "ואילו לא נתנה לנו השקפה בדרך האמונה כלל ולא הודרכנו במאומה בדרך המשל, אלא נזקקים היינו לתבונה השלמה בגבולות העצמיים, ובאימות כל מה שצריך לאמתו בהוכחה, וזה לא יתכן כי אם לאחר המדעים הללו הארוכים, היה דבר זה גורם למות כל בני האדם בטרם ידעו אם יש שם אלוה לעולם או שאין שם אלוה, כל שכן שיחייב לו חכמה או ישלול ממנו מגרעת ולא היה ניצול כלל מן האבדון הזה אלא אחד מעיר ושניים ממשפחה (מורה נבוכים)".

ד. כאן נשאלת קושיה חזקה על הרמב"ם והיא "האומנם הרמב"ם מאמין באמת שע"י לימוד הדרגתי ומסודר של המדעים ניתן להגיע להכרת האל" ? הרי לכאורה המדע והאמונה הינם מישורים שונים זה מזה. המדע הינו הכרת היש ואילו המדע שייך לתחום התודעתי של מחשבת האדם ? הרמב"ם סובר שהסדר הנכון להכרת האל ומעשיו הינו ע"י לימוד מלאכת ההיגיון ואופן הסקת המסקנות האמיתי ואח"כ המקצועות המכשירים את האדם להכרת היש כגון הגיאומטריה ואח"כ מדעי הטבע בהם נכללים הפיסיקה, המתמטיקה וכו' ולאחר מכן על האדם ללמוד את מדעי האלוקות. ואלה הם דבריו "והרי הכרחי למי שרוצה להגיע אל השלמות האנושית להכשיר את עצמו תחילה במלאכת ההיגיון ואחר כך במקצועות ההכשרתיים כפי הסדר, ואח"כ במדעי הטבע ואח"כ במדעי האלוקות"(שם, שם).

כאשר רבנו מדבר על מלאכת ההיגיון, המדעים ההכשרתיים ומדעי הטבע הדברים מובנים לנו והם למעשה אוסף כל המדעים המוכרים לנו בזמן הזה, אולם מה הקשר בין מדעים אלה למדעי האלוהות ? היכן כיום נלמדים מדעי האלוהות, אם בכלל ? הרמב"ם מרמז בראשית דבריו בפרק זה במורה שבעצם מטרת הלימוד של מדעים אלה הינה הכרה נכונה של המציאות וזאת על מנת לדעת מה ניתן ליחס לקב"ה ומה לא ניתן.

"ואתה יודע שכל הדברים הללו קשורים זה בזה, לפי שאין במציאות כי אם ה' יתעלה וכל ברואיו, והם כל מה שנכלל במציאות בלעדיו, ואין שם דרך להשיגו אלא ע"י מעשיו והם המורים על מציאותו, על מה שצריך לסבור בו, כלומר מה לחייב לו ומה לשלול ממנו, ולכן חובה בהחלט להתבונן בכל המציאות כפי שהיא, כדי שניקח מכל דבר ודבר הקדמות אמיתיות נכונות שיועילו לנו במחקרנו האלוהיים"(שם, שם).

הנה ראינו ונוכחנו שיש קשר בין לימוד המדעים והבנתם להכרת האל ומציאותו ושהוא קיים רק שאיננו יכולים לדעת את מהותו אלא רק את מעשיו ופעולותיו.

"וממה שנתברר לי עוד מפסוקי התורה, כי ידיעתו יתעלה המציאות אפשרי מסוים שיהיה, אינה מוציאה אותו האפשרי מטבע האפשרות כלל, אלא טבע האפשרות נשאר בו, ושאין הידיעה במה שיהיה מדברים האפשריים מחייבת הוויתו בהכרח על אחת משתי האפשרויות, וגם זה יסוד מיסודות תורת משה אין בו ספק ולא ויכוח, ואלמלי כן לא אמר ועשית מעקה לגגך, וכן אמרו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. וכך התורה כולה והציווי והאזהרה חוזרים אל היסוד הזה, והוא שידיעתו במה שיהיה אינה מוציאה אותו האפשרי מטבעו, וזה קושי גדול לפי השגת שכלינו המצומצמים" (מורה נבוכים, חלק שלישי פרק עשרים).

ה. ומהדברים במציאות שעל האדם לדעת שהכול הולך עפ"י רוב המעשה ולא עפ"י המעשה. והתכונות הטובות נרכשות לאדם בריבוי וחזרה עליהם.

"והוא שאין המידות הטובות נקנות עפ"י גודל המעשה אלא בריבוי מספר המעשים. והוא שאין המידות הטובות נקנות אלא כשהאדם חוזר על המעשים הטובים פעמים רבות ובכך נקנית לאדם תכונה לכך. לא כשיעשה האדם מעשה גדול אחד ממעשי הטוב, כי באותו המעשה לבדו לא תיקנה לו תכונה לכך. והמשל בזה אם נתן האדם למי שראוי ליתן אלף דינרין בפעם אחת לאדם אחד לא תיקנה לו מידת הנדיבות בזה המעשה היחידי הגדול כמו שנקנית למי שמתנדב אלף פעמים באלף דינרין ונתן כל דינר מהן בדרך נדבה, לפי שזה חזר על פעולת הנדיבות אלף פעמים ונקנית לו תכונה חזקה"(פירוש המשנה, אבות פרק שלישי). *

ו. שלושת הדברים בהם תלמיד חכם רשאי לשנות בדיבורו.

"בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו, כיצד ? היה עוסק במסכתא דנדה ואמר. במקואות אני שונה, כדי שלא ישאלוהו בעניין נדה, או שישן במטה זו ואומר: בזו אני ישן, שמא ימצא שם קרי; או שנתארח אצל שמעון ואמר: אצל ראובן אני מתארח, כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו; או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע כדי לחבבם זה על זה – הרי זה מותר" (נזיקין הלכות גזילה ואבידה פרק יד הלכה יג).

בסיום דברינו על המציאות הטבעית יאמר שעל האדם לדעת את נקודת הבחירה החופשית ושאלת ידיעת ה' את מעשינו והיותנו בעלי בחירה. רבנו מעלה את השאלה כיצד ידיעת הקב"ה את טבע המציאות איננה מוציאה את אותו האפשרי מכלל המציאות? כלומר שאם אנחנו אומרים שהקב"ה יודע את מה שיעשה שמעון בסופו של דבר כיצד אין הוא מוכרח על מעשה זה ? ותשובת העניין שידיעת ה' כוללת את כל האפשרויות ואת כל המצבים. וידיעת ה' את תכלית וסוף מעשיו של שמעון איננה מונעת ממנו את הבחירה החופשית במהלך אותם מעשים.

ולאחר שהקדמנו פרק זה בענייני המציאות הטבעית ותכלית האדם בה נתחיל פרק ובו מקצת ענייני שמירת בריאות הגוךף והנפש שכן אלה נדרשים להשגת המטרה הכוללת והיא עבודת ה'.

סימן י – היגדים על מציאות האל והעולם

קיום מקור אלוהי לכל העולם הינו מושכל ראשון לפי הרמב"ם (ראה מורה נבוכים), לפיכך איננו זקוקים לשום הוכחה על קיומו יתברך. וכפי שאמר הפילוסוף קאנט שאם העולם הינו אוסף של גילויים, חייב להיות להם מקור אמיתי מחוץ לעולם. שכן כל אותם גילויים שהננו רואים בעולם אינם סיבה לעצמם אלא יש להם סיבה מוקדמת. כך שאם היתה סיבה ב' שגרמה לא' וסיבה ג' גרמה לב' וכך הלאה. והנה לא יתכן שהדבר נמשך עד אין סוף, כי אחרת איך הגענו לרגע הזה ? ולכן חייבת להיות מציאות אמת בלתי תלויה בגילויים של העולם שאין לה סיבה חיצונית מחוצה לה והיא השם יתברך ויתרומם. אבל הזיקה שבין ה' יתברך לעולם זקוקה להסבר. והנני מבאר ומסכם מקצת מההיגדים של ר' שם טוב גפן בעניין האל והעולם שהובנו לי בלשון קצרה ואתה הבן לך.

א. שם המציאות כולה נקרא לו בדעתנו "הא" הינו נאמר על כל והוא ה' יתברך והמציאות בכללותה הנספחת למציאות ה' והיא מציאות ברואה לפי אמונתינו. וכפי שאמר רש"י כל מקום שנאמר ה' הכוונה אליו ולבית דינו ומכיוון שכל המציאות נשמעת לו, הרי הכל הינו בית דינו. אבל יש בהכללה זו גם מאמר על ה"אין הדבר", כלומר מה שאיננו נמצא או שאיננו מציאות. והרי הובן שאין לו הגבלה אצלנו.

ב. ומכיוון שה"הא" הינו כל דבר שנמצא ושאינו נמצא וכל אשר יעלה על הדעת שקיים במציאות ומה שקיים במציאות ואינו יכול לעלות על הדעת מפני קוצר הבנתינו ומיעוט שכלנו.לפיכך "אין הא" לא יאמר על מאומה, כי "האין" כבר נכלל ב"הא". ולתוספת ביאור כל מושג אשר יש לו קיום במציאות ונכלל ב"הא" כפי שכבר בארנו בא', הרי יש לו גבול שיגבילהו והדבר אשר יקרא בשם "אין" לגבי אותו המושג הינו מה שאיננו המושג. למשל, "האדם" שיקרא "הדבר שהוא בעל שלושה מימדים, פרה ורבה ומוליד בדומה לו, מרגיש ונע לרצונו ומדבר בהשכל ובדעת" ומושג זה לגביו מה שאיננו "אדם" ואיננו נכלל בהגדרה הינו "אין האדם" וזהו מושג רחב מאד שיכיל הרבה מאד מהנמצאים שהינם חלק מה"הא".

והנה שני המושגים האלה "האדם" כפי שהגדרנוהו וה"אין אדם" שלא הגדרנוהו אבל אמרנו שהוא מה ש"אינו אדם" הם ביחס הפוך. כאשר נוריד חלק מהמגבלות וההיגדים החיוביים שאמרנום עליו נגדיל מאד את מושג ה"אין אדם".

ג. והנה מושג ה"אין" (בחיריק מתחת ליוד) המוגדר במספר "אפס" יצטייר במחשבה ע"י הסרת המספר ונראה לנו כקודם לכל מספר שנמצא אולם באמת זהו מספר מורכב ונוכל להגדירו כמספר היוצא מחיבור +A ועוד –A שסכומם הכולל הינו "אפס". ועל מנת להמחיש את הדבר אם נתבונן בגוף הנמצא במנוחה שפועלים עליו שני כוחות. האחד כוח דוחף לכיוון אחד והשני הינו כוח דוחף לכיוון שני, הנה סכום הכוחות הפועלים עליו הינו אמנם "אפס" אבל נוכל גם לומר כי משני דברים הנמצאים במציאות לא יצא דבר שאיננו מציאות ולכן שני הכוחות האלה החיובי והשלילי פועלים זה על זה ומבחינה חיצונית לא יראה מהם מאומה אולם מבחינה פנימית הם לוחצים זה על זה. ולכן הם קיימים ואמירתנו על הגוף שנמצא במנוחה עקב פעילותם השקולה הינה נכונה אבל הכח השקול שפועל על הגוף שבמנוחה הינו מציאות מסוימת שכן הכוחות הפועלים עליו גרמו לו לתנועה פנימית. ואמר רבי שם טוב גפן כפי מה שידוע לנו היום שלכל כוח פועל יש כוח המתנגד לו בפעולתו ולכן מה שאנחנו קוראים אותו בשם "אין" מבטא את שקול הכוחות הזה וזהו עצם העולם ומהותו. ו"אין" זה נכללים בו אמיתות רבות ואנחנו נקראנו בשם "אי" והוא שורש המספרים השליליים וזהו ה"אין הא". וממה שלמדתי התבהר לי שבתורת המספרים המרוכבים יסומן כ "IMAGINARY" (שבשפתנו יקרא "אי") שממנו יוצאים לימודים רבים, למשל בתורת החשמל הערך הממשי מבטא גודל פיסיקלי מסויים וגודל "הדמיוני" (שאיננו דמיוני באמת) יאמר על המופע (הזווית) ומהחישובים של ערך זה יוצאים אמיתות נכונות בתורת החשמל. ולפיכך ה' יתברך יתואר באמת באופן השלילי ולא כפי שטעו הטפשים לאמור שהרמב"ם חשב על ה' יתברך שהוא אוסף של שלילות שזה הרי איננו מאומה רק שהאמת היא שה' יתברך הינו ה"אין" שממנו נוצר כל יש וכפי שבאר באופן המתמטי רבי שם טוב גפן שה ∞ + ועוד ה ∞ - יתנו את ה"אין" ולא את ה"אפס".

ד. ולפיכך עלינו להבחין בין המושג שאנחנו קוראים לו "הדבר ההוא" והאמירה "הדבר איננו הדבר" שפירושו שאין מאומה מ"הדבר" ובעצם הדבר איננו נמצא. אולם כאשר יאמר "הדבר הוא אין הדבר" פירושו ששני המושגים חיוביים ונמצאים רק שהאחד הינו ההפך של השני. ולכן באומרנו שה"הא" נמצא פירושו שהוא חיובי אבל גם ה"אין הא" נמצא.

ד. מציאות השכל תלויה בהשגת החושים ואם אין השגת החושים אין דעת השכל.

ה. ה"הא" הינו אך "הא" ואין דבר שנוסף אליו.

ו. ה"הא" הינו "אי" "אי" (פעמיים שלילה תיתן את החיוב) או בלשון אחרת שלילת ה"אין" במספר הזוגי.

ז. זה "הא" הוא אחד באחדות גמורה ומוחלטת.

ח. כוח האחדות אשר ל"הא" הוא גדול לאין תכלית, כוח ההתאחדות משני ה"אי" שנעשו ל"הא" הוא בכוח גדול לאין תכלית ולכן אין לו פירוד.

ט. ה"הא" הוא אחד עדי עד ולעולמי עולמים, כי הלו ה"הא"
יאמר עליו אך "הא" והוא הנושא שהוא עצמו הנשוא עליו שהם עניין אחד.

י. ה"הא" הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות כפי שאמר המהר"ל (תוספת של המלקט).

יא. ה"הא" הוא יחיד יחוד גמור ומוחלט וזולתו אין עוד.

יב. ה"הא" הוא נח מנוחה שלמה ומוחלטת והנה הדבר שהינהו עתה הינו הדבר ההוא בעצמו שהיה מאז אבל הוא גם מקור לחיים ומציאות אמת שלא כמו המנוחה במושגנו האנושיים.

יג. ה"הא" הוא המדע השלם המוחלט, כי יסוד כל דעת ועצמותה הלוא הוא, הדבר אשר הינהו הדבר הוא בעצמו, בלי כל תוספת ומגרעת.

יד. ה"הא" יודע את ה"הא" עדי עד, כי היודע את הדבר הלוא הוא אשר לא יפרד מהדבר ולא יבדל מעצמו.

וכל ההיגדים האלה הינם הרחבה לדברי הרמב"ם בשלושה עשר העיקרים רק שהחי יתן אל לבו ויראה את מה שהרחיב רבי שם טוב גפן בג' ה' ו ז' ועוד.

סימן יא – עניין העולם הבא.

א עניין זה לא כתבנוהו אלא משום שראוי לאדם לשאוף לעבודת ה' מאהבה ולזכות לחיי העולם הבא על מנת שתתענג נפשו בזיו השכינה יחד עם כל ישראל.

ב. ידועים דברי רבינו הרמב"ם שאם עשה אדם מצווה אחת לשמה זוכה בה לחיי העולם הבא. כדברי הרמב"ם בביאורו למשנה, מסכת מכות "מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצווה מן תרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עם כוונתה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה מאהבה כמו שביארתי לך, הנה זכה לחיי עולם. ועל זה אמר רבי חנניא, כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהנה על מתכונתה ועל שלמותה ובעשיית אותה המצווה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על עיקר זה מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון. מה אני לחיי העולם הבא. והשיב המשיב. כלום מעשה בא לידך? כלומר עשית מצווה כהוגן ? והשיב כי נזדמנה לו מצוות צדקה על השלמות וזכה בה לחיי עולם הבא".

ובדברי המהר"ל מצאנו שהוא חולק על דברי הרמב"ם שאם אדם עשה מצווה אחת בשלמות הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. ואלה דב"ק (תפארת ישראל, פרק ה).
"ואם יאמר דהא דאמרינן שאפילו במצווה אחת זוכה לעולם הבא, היינו שעושה מצווה אחת אבל לא עשה שום עבירה, אם כן אין כאן להגדיל שכר כלל, דסוף סוף כאשר יש להם הרבה מצוות, אפשר שיעשה הרבה חטאים ויהיו החטאים מכריעים. ואם רצה הרמב"ם ז"ל לומר שכאשר עושה מצווה ולא עשה שום חטא כנגד זה, בוודאי כדבריו כן הוא. ודבר זה משנה פשוטה בפרק קמא דקידושין )כל העושה מצווה אחת, מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל הארץ) ואף על גב דמוקי ליה שם כשעשה מצווה אחת יתירה על מחצה עוונות, כל שכן שיש ללמוד מזה שאם עשה מצווה אחת ולא עשה שום חטא, שזוכה לעולם הבא. אך אם כן אין צריך לדבר זה מה שכתב שעשה מצווה אחת ולא שיתף עמה כוונה אחרת, סוף סוף למדנו כי אין הדבר כמו שפירש הרמב"ם ז"ל דבמצווה אחת זוכה לחיי עולם הבא".

ועניין זה יבואר בפשטות, לפי מה שנראה לי האמת לפי דברי קודשם של אדמו"ר הזקן והרבי. אמת דיבר רבינו רק שדיבר בצדיקים שאין להם עבירות, כמו ר' חנניה בן תרדיון אבל אם אינו צדיק, לכאורה טענת המהר"ל טענה כבדה ונכונה, כי איך יתכן שיזכה האדם לחיי העולם הבא ועדיין יש לו עבירות ? ואם עשה עבירה אחת נקרא ח"ו רשע, עד שלא חזר עליה בתשובה וחזרנו לעניין משקל הצדקות כנגד העוונות. אבל אמר הרבי השביעי שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, פירושו שיחזרו לעניין השלמות האפשרית להם וסופו של כל יהודי לעשות תשובה. לכן יש להוסיף לדברי הרמב"ם שדבריו הם בצדיקים שגם להם אין אולי חלק לעולם הבא עד שיעשו את המצוות מאהבה. אבל מי שחטא לאחר שחזר בתשובה הרי הוא צדיק גמור, כדברי אדמו"ר הזקן בתניא פרק א. לפיכך לאחר שתיקן מה שפגם מי שעשה ולו מצווה אחת בשלמות יש לו חלק לעולם הבא וזוהי האמת שראוי לסבור בעניין זה.

סימן יב – המצוות אינן בטלות גם לעתיד לבוא.

א ראוי שידע החסיד שהמצוות האלה קיימות לעולם וביטולן יהא רק בתחיית המתים. ותחיית המתים כבר באר הרמב"ם שהיא רק לצדיקים.

ב. ביאר אדמו"ר הזקן באגרת הקודש "ומה שאמרו רז"ל דמצוות בטלות לעתיד לבוא, היינו בתחיית המתים אבל לימות המשיח קודם תחיית המתים אין בטלים" (אגרת הקודש, פרק כו). מכיוון שגם לעתיד לבוא יהיה בירור של הטוב והרע ולפחות בערב רב שיצטרכו לבירור כדבריו "שיהיו חוטאים מערב רב וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות איסור וטומאה יותר מישראל שלא יארע להם פסול וטומאה" (שם, שם). וכיצד יהיו לעתיד לבוא ערב רב ? אלא אלה בני הגויים שצורפו למדינת ישראל בניגוד לתורת ה' ורצונו יתברך. וראה מה שאמר הרבי בעניין חוק מיהו יהודי.

סימן יג – עניני הנבואה והשגתה

א. כתב ר' סעדיה גאון בספרו "יש לבורא אור, בראהו והראהו לנביאים, להיות ראיה להם, שכל דברי הנבואה אשר ישמעום הם מאת הבורא, וכאשר יראה אותו אחד מהם אומר, ראיתי כבוד ה' וכו'. והיא צורה יקרה מן המלאכים, עצומה בבריאתה, בעלת הוד ואור, והיא נקראת כבוד ה' וכו'. ועליה אמרו החכמים: שכינה. ואמר "מראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר" (שמות כד, יז) וכתיב "ובוקר וראיתם את כבוד ה'" (שמות טז, ז). אבל כשהם רואים האור ההוא, אינם יכולים להסתכל בו מרוב כוחו ובהירותו, ומי שתסתכל תתפרד הרכבתו ויפרח רוחו, כמו שאמר (שמות יט, כא) "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב. ושאל משה רבינו שיחזקהו הבורא להסתכל באור ההוא. באמרו "הראני נא את כבודך" (שמות לג, יח). והשיבו, כי תחילת האור ההוא עצומה, לא יוכל לראותה ולא להסתכל בה שלא ימות, אך יסך עליו בענן, און במה שדומה לו, עד שיעבור תחילת האור ההוא וכמו שאמר "ושכותי כפי עליך עד עברי" (שם לג, כג). וכאשר עבר תחילת האור, גלה מעל משה הגבר הסוכך, עד שהסתכל באחריתו, כאשר אומר "והסירותי את כפי וראית את אחורי" (לג, כג). וכתב שם, שלגבי משה רבינו, הייתה הצורה היקרה הזאת, שהיא עצומה בבריאתה, ברואה מאור, ובעלת הוד ואור, רוב כוח ובהירות ואשר נקראת כבוד ה'". (אמונות ודעות) ובכל מקום שבו כתוב דבר התגלות כגון שאמר הכתוב "ראיתי את ה' יושב על כסאו", הכוונה לכבוד ה'. ולדברי הרמב"ם במורה הנבוכים יכול אתה לסבור שזהו האור הנברא. והנה אמר בסוף דבריו רבנו סעדיה "שלא יתכן שיהיה זה המדבר וכו'...אדון העולמים כי חלילה שיסבור אלה הסברות באלו המלות המגושמות", לכן אין זו עצמותו שלה אין כל תואר ודמיון. ובאר בספר "שושן סודות" שהאור הזה כשינסה אדם להסתכל בו יתר על יכולתו והכשרתו ומבלי הכנה מספקת כנדרש יכול להביא ח"ו לאובדנו ואלה דבריו בדברו על בן זומא ובן עזאי "בן זומא הציץ ונפגע ר"ל הפסיד דעתו והורה בזה שלא בחסידות ובישוב הדעת כבן עזאי ומתוך שהציץ גם הוא באור הבהיר יותר ממה שהיתה דעתו סובלת, נתבלבלו אצלו הדברים ונשתבשה דעתו כאדם המעיין בחידושים עמוקים, עד כי נפגע כמי שאיען משיג הדברים העליונים על בורין. ועל זה קראו ההשגה הזאת פגיעה. ותראו כמו שאכל הדבש יותר ממה שתסבול האצטומכא (הקיבה) שלא יצטרך להקיאו" (שושן סודות סוד ד' נכנסו לפרדס) והרמב"ם הרבה להזהיר ב"מורה הנבוכים" על השיבושים האפשריים בהשגה ישמרנו ה' ויקבל תשובתינו.

ב. וכתב בספר חכמת הקבלה שכאשר ירגיש אדם שסלק מנפשו כל המדות הרעות ואין בידו חטא יוכל להגיע לנבואה. והנה אע"פ שנטלה הנבואה מהנביאים ונחתם החזון, לא פסקה רוח הקודש מישראל. ואלה דבריו בספר חכמת הקבלה.

"תנו רבנן משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוה"ק מישראל. וכוונתם שנפסקה הנבואה ונחתם החזון. אבל ההופעה האלוקית אשר למטה ממנה במעלה, ושאנו קוראים רוח הקודש, לא פסקה מישראל. ואמרינן בבא בתרא בי אע"פ שנטלה נבואה מן הנביאים (מיום שחרב ביהמ"ק מן החכמים לא נטלה, כמאמר תנא דבי אליהו: "מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אשה וכו'. הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו" (חכמת הקבלה, קד-קה).

וכתב סוד איכות המשכת הנבואה ורוח הקודש.

"כשירגיש אדם המעלה בעצמו שהוא ראוי כבר, ולאחר שידע בעצמו, שכבר סלק מנפשו התחתונה כל המדות הרעות, ושגם אין בידו חטא הפוגם בנפשו העליונה, ועל חטאיו ועל חטאת נעורים כבר שב בכל לבבו. יתוודה אח"כ על כל מה שזוכר מעוונותיו, עוד פעם, כמודה ועוזב. ואח"כ יבוא במים וטהר ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים נקיים וטהורים, בגדים לבנים, ולבדד ישכון, בחדר מיוחד, הרחק מאד מאדם ומכל החיים, כדי שלא יבטלוהו ולא יבלבלוהו. וטוב שיהיה זה בלילה אחר חצות, כדי שלא ישמע קול אדם ובעל חי, המבטל אותו. ואת כח המדמה שבו, שדרכו תמיד לדמות תמיד ענינים גשמיים ולצייר דברי העולם הזה, אותו יפסיק בעצמו מלדמות בגשמיות, ויפשיט מחשבתו מכל גשם וחומריות.....ואין הכוונה להפשיט נשמתו מגופו כעניין החלום, שאם כן הוא החלום בעצמו, ולא נבואה, אלא עוד בו נשמתו בגופו, והוא ער, יפשוט מחשבתו, כאילו יצא נפשו, ויפסיק כח המדמה שבו מלחשוב בענייני החומר, ויביאהו לחשוב בעניין דמיון אחר, דהיינו כעניין של מעלה, וככה יעשה זה. יחשוב לו ויצייר בדמיונו מדרגות שורשי נשמתו שבכל העולמות ויצייר לעצמו כאילו הוא עולה באותן העולמות מעלה אחר מעלה מזה לזה, בשורשם אשר לו שמה. ויצייר בדמיונו, כאילו הוא רואה האורות אשר שם וכשיגיע לשורש נפשו באדם דנשמות דשמים דעשיה וכן יעשה בכל עולם בירידתו, עד הגיע שם האור והשפע לנפשו השכלית שבגופו...ובהגיע האור והשפע אל כל העולמות על ידו, הם ששים ושמחים, וכולם נעשו לו לאחי עזר, ולאחי סמך, להוציא מחשבתו אל הפועל, ופותחים לו השערים, ועוזרים אותו, אם ידו משגת להיות מוליך ומביא השפע לכל העולמות. ואז יראה שהגיע האור ושפע נבואתו, בירידתו, לנפשו השכלית שהיא הבחינה החשובה שבנפשו השפלה, הנקראת הנפש המדברת, ונמשך משם עוד יותר, ומגיע עד כח המדמה, שהיא בחינה חיצונה הפנימית שבנפש החי, שבנפשו השפלה. ושם יצטייר השפע ציור אמיתי בכח המדמה בציור גשמי. ואז יבין הדבר, כאילו רואה בעין ושומע באוזן שומעת. ולפעמים יצטייר השפע היורד, בכח המדמה, כדמות מלאך הדובר בו, והוא רואה אותו או שומע קולו, או מראה לו איזה דבר, לרמז בו איזה עניין, כמו סיר נפוח ומקל שקד וכדומה. והכל בכח המדמה ובח' חושים הפנימיים שבו, ובמוח הנביא ולא חוצה לו. ועל זה נאמר וביד הנביאים אדמה (הושע בי). ואז כל האברים שבגוף רעדה אחזתם ואימת מות. והמה נרתעים ברעד גדול. ותרדמה נופלת על פניו, והוא כחלום במקצת, עם שאינו חלום ממש כמו שנאמר "ותרדמה נפלה על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" (תורת החן, מתוך ספר נושן).

פרק רביעי - הנהגת בריאות הגוף והנפש של החסיד

"ודעו כי הפלה ה' חסיד לו, ה' ישמע בקוראי אליו"

"רפואת מי שיש לו אמונה בשלמות, והוא גם כן שומר הברית ומקיים אל תהא בז לכל אדם, אין רפואתו תלויה בחלקי עשבים המיוחדים לאותו חולי, אלא מתרפא בכל מאכל ובכל משקה"(ספר המידות, ערך אמונה אות ה).

"המוסר משבר את הגוף, לא לאכול, לא לישון; אבל החסידות מורה מה לאכול, לא לשבור את הגוף, כי אם לחנך אותו; מה לאכול וכיצד לאכול וזו היא אחת מן הפעולות המעולות, שעשתה החסידות בתורת המוסר" (עפ"י כתבים).

מבוסס ומעובד לפי דברי הרמב"ם בהלכות דעות והקיצוש"ע ובו נבאר שנתנה הרשות

לרופא לרפא אבל לא ליאש וומעט מענייני רפואת הגוף והנפש. והעתקתי ועבדתי דברי

השולחן ערוך והרמב"ם בקיצור.

סימן א - חשיבותו של הטיפול הרפואי לאדם.

א. רבנו רואה את הטיפול הרפואי כבעל חשיבות עליונה וכחלק מהקיום האנושי התקין ועובדה זו באה לידי ביטוי בדבריו על ספר הרפואות שגנז חזקיהו מכיוון שהיו בו דברים הנוטים לענייני עבודה זרה. הרמב"ם מבאר כי סיבה זו הינה סיבת גניזת הספר האמיתית ולא עצם העובדה שנכללו בו עצות רפואיות מועילות ולכאורה אלה שהתרפאו בו לא בטחו בה' יתברך ובמקום לבטוח בו נתרפאו עפ"י עיון והשמה של העצות בספר זה. הרמב"ם מעמיד עובדה זו על היסוד האמוני הגדול שכמו שהקב"ה נתן לאדם אפשרות להשיג מזון ולהתקיים בו, כך, ישנם במציאות הטבעית רפואות שעל האדם להשתמש בהם למען שמירת והשגת הבריאות ואין הדבר שונה בעיקרון מהשגת הלחם למזונו. דברים אלה מחזקים את שיטתו ב"מבוא למשנה" שהקיום החברתי של מירב בני האדם הינו קיום משותף בעל יחסי גומלין וזיקה קיומית חזקה על מנת לאפשר את התועלת המרבית לכל פרט שהינו חלק מהקיום המשותף. יחד עם זאת שמירת הבריאות הינה כה חשובה עד שהרמב"ם אומר עליה שכאשר יתמיד בה האדם יעמוד גופו על בוריו עד שיש ולא יבוא לידי חולי כל ימיו ולא יזדקק לרופא (כל זה בתנאי שלא נהג מנהג רע בהנהגותיו).

"ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזה מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק(מהרעב) האם נאמר שהסיר בטחונו מה' והוי שוטים יאמר להם כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני, ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו(פירוש המשנה, פסחים, פרק רביעי).

ב. ובקיצוש"ע אמר הרש"ג.

"התורה נתנה רשות לרופא שירפא שנאמר ורפא ירפא, ולכן אין לו להחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאהו, וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שמונע את עצמו לקרות לרופא, שתים רעות הנהו עושה, האחת דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו, ועוד דהוי יוהרא וגיאות שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס, ויש לו לקרוא להרופא היותר מומחה, ובכל זאת לבו יהא לשמים ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך שמו, ואך בו יבטח לבו"(סימן קצב סעיף ג).

ג. כתב הרש"ג לגבי חולה שיש בו סכנה בשבת.

"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כמו שאר כל המצות שבתורה, לכן חולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר ואף על פי שלפעמים עושה עבירה לתיאבון ואפילו הוא תינוק בן יומו מצוה לחלל עליו את השבת, ואם החולה אינו רוצה כופין אותו על כך, ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה הרי זה משובח, ואפילו יש אינו יהודי לפנינו משתדלין לעשות על ידי ישראל, וכל מי שחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אף על פי שלא הוצרך לו הרי זה יש לו שכר, כגון שאמר הרופא חולה זה צריך גרוגרת אחת ורצו תשעה אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כלם יש להם שכר טוב מאת ה' יתברך שמו אפילו הבריא החולה בראשונה. וכן בשביל כל פיקוח נפש, ואפילו ספק פיקוח נפש מצוה לחלל עליו את השבת, ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כי לא נתנה התורה אלא למען החיים שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים שהם ביהרג ואל יעבור"(קיצוש"ע הרש"ג סימן צב סעיף א).

סימן ב - מטרת הקודש.

א. ידועה ביותר הינה אמרתו של הרמב"ם ב"הלכות דעות" תחילת הפרק הרביעי וכך הוא היה אומר. "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא. שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג את עצמו בדברים המברין (מבריאים) ומחלימים". באמירה זו באה לידי ביטוי דעתו הנחרצת שהמטרה הינה מטרת הקודש. על האדם לשמור על בריאות גופו ונפשו על מנת שיהיה כשיר לעבודתו יתברך.

ב הרמב"ם כולל את בריאות הגוף והנפש תחת מעטה אחד והשקפתו שכל פרטי המציאות מעידים זה על זה ומקורם אחד. וכך הוא היה אומר "ואתה יודע שכל הדברים הללו קשורים זה בזה, לפי שאין במציאות כי אם ה' יתעלה וכל ברואיו"(המורה חלק ראשון פרק שלושים וארבע).

סימן ג – שידע האדם שהרפואה בדרך הטבע איננה רק בידי הרופא

א. כבר אמר הרב משה פיינשטיין זצוקלל"ה שראוי לאדם להתפלל לפני אדון הרפואות ובעל הרחמים לפני שהוא נכנס לרופא להתרפא. שאין הרפואה בידי הרופא אלא בידיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ועל מנת שיתיעשה הרפואה עפ"י הטבע ויותר מכך יש לבקש מהקב"ה שתיעשה מלאכת הרפואה כיאות בגופו.

ב. ועוד עליו לבקש שלא יפול בידי רופא רשע המאמין למעשה ידי האדם.

ג. ועל הרופא יחס הרופא לחולה אמר רבינו.

מלאכת הרפואה הולכת לאחר העיון וההתבוננות. ייחודה של המלאכה הזו שאסור שהיא תהיה מקובעת בתבניות מחשבתיות או/ו בנורמות ושיטות חשיבה קבועות במטרה לתת מענה רצפטואלי לכל חולי ולכן אין לקפוא על השמרים. אמנם צריך לדמות דבר לדבר אך אין זה מספיק מכיוון שיתכן וחולי מסוים תפס אדם מסוים באופן שונה מהשני. ועמוק מכך על הרופא להבין מהי צורת החולי המסוים שהוא מכירו אצל חולה זה ? כלומר, יש והאדם יחלה במחלה שהרופא זיהה אותה כמחלה X אולם בחולה המסוים הזה המחלה משנה את צורתה ל Y ובלשונו של הרמב"ם.

"אין מלאכת הרפואה כמלאכת הנגרות והאריגה, שתיודע בהרגל וישיגם בהשתנות המעשים. כי המעשה במלאכה הזאת הולך אחר העיון וההשגחה, וכל איש שיחלה צריך בהכרח חידוש העיון, ולא יאמר החולי הזה כחולי ההוא"(ספר הקצרת, פרק שלושה עשר).

על הרופא להתבונן בראש ובראשונה באדם המתרפא כאדם בעל צלם אלוקים ולו הרופא נתנה הזכות והחובה לסייע בתהליך ריפויו. אל לו להסתכל על האדם רק כאובייקט רפואי המתאים למודל מסוים אלא כעל אדם אינדיבודאלי שהינו עולם ומלואו ובעייתו הרפואית של אותו אדם הינה ייחודית לו ואינה בהכרח זהה למודל רפואי ביחס למחלה מסויימת.

ד. הרופא חייב להשתדל בתהליך ריפוי הדרגתי מהקל אל הכבד.

עיקרי גישתו הרפואית הזו של הרמב"ם למדעי הרפואה מובאים גם בהקדמתו למשנה, שם הוא מציין את ההדרגתיות בשימוש ברפואות לרפואת הגוף.

"כי הרופא הבקי כל זמן שהוא יכול ואפשר לו לרפאות במיני מזון לא ירפא ע"י סמים, ואם יראה שהמחלה כבדה מכדי לרפאותה במיני מזון אז מרפא בסמים (תרופות) קרובים למזונות כגון מיני משקאות ותערובות ריחניים מתוקים, ואם ראה שהחולי כבד יותר ושדברים אלו לא יתגברו עליו וירפאוהו ישתמש בסמים יותר חזקים ומשקה את החולה את ה"סקומוניה"(פרקי משה, שם צמח), ו"חלב הפקועות"(שם צמח מרפא), וה"צבר"(שם כללי לצמח מר) וכיוצא בהן מהרפואות המרות הנגאלות"(הקדמה למשנה, סדר זרעים, הוצאת מוסד הרב קוק).

סימן ד – ההבדלים בין רפואת הצעיר ורפואת הזקנים.

א. דעת הרמב"ם הינה שמלאכת הרפואה כוללת 3 הנהגות: הנהגת הבריאים שהינה רפואה מונעת לשמירת הבריאות. ההנהגה השנייה הינה הנהגת החולים וההנהגה השלישית הינה הנהגת החולים שנתרפאו אך טרם החלימו לחלוטין וכמו כן הנהגת הבריאות של הזקנים. לדעת הרמב"ם הרפואה המונעת הינה מרכיב עיקרי וחשוב בשמירת הבריאות ומטרתה לאזן ולשמר את מערכות הגוף. לדעתו של הרמב"ם הבאה לידי ביטוי ב"מורה" הבריאות והינה למעשה איזון נכון בין כוחות הגוף השונים (ראה דעת הרבי השביעי לחב"ד מלוובאוויטש ש"האדם הבריא אינו מרגיש את גופו") וכאלה הם דבריו בהנהגת הבריאות, פרק שני.

"הראשונה והנכבדת הנהגת הבריא והיא הנהגת הבריאות הנמצאת עד שלא תאבד. השניה:הנהגת החולים, והיא לקיחת העצה ולעשות, כדי להשיב את הבריאות (הנאבדת), וזה ידוע כעצת הרפואה (אמנות הרפואה). והשלישית:ההנהגה, אשר יקראנה גאלינוס, החיות (שיקום), והיא הנהגת מי שאינו בריא בריאות שלמה (אולם גם כן) איננו חולה, כהנהגת החולים שנתרפאו אולם טרם נתחזקו (החלימו) ושל הזקנים"(הנהגת הבריאות).

ב. והנה המטרה הנעלית הינה רפואת הגוף ורפואת הנפש כאחד ובזה נדבר בפרק הבא.

"ואולם הישישים, הנה יקרה להם רוע הנשימה והירייה (נזלת), אשר עמה השיעול, וטפטוף השתן, ועצירתו וכאבי הפרקים וכאבי הכליות, והסיבוב (סחרחורת) והשיתוק, והנגעים הרעים (מיני גידולים), וחיכוך הגוף, והיקיצה ורפיון הבטן, ולחות בעיניים, ובנחירים, וחושך הרעות, ולובן העיניים וכבדות השמע...סיבות אלה מבוארות למי שידע טבע הישישים"(מאמר שלישי, פרקי אבוקראט)

הרמב"ם אינו מחדש בנושא זה דבר אולם הוא מאשרר את קביעתו של אבוקראט.

"מזג שני הזקנים והישישים קר ויבש, וההפרש המבואר המבדיל בין שני הזקנים והישישים הוא תגבורת המותרים הרטובים עם התבארות חולשת כל פעולות הגוף (פרקי משה 32).

ג. הזקן זקוק להרטבת הגוף יותר מהצעיר. נקודה זו יש להשוות עם דברי חז"ל שלאחר גיל 40 על האדם להתמקד יותר בשתייה מאשר באכילה וסיבת הדבר הינה זהה. ככל שהאדם מתבגר יותר הוא מאבד מלחותם של אבריו ולחות זו עליו להשלים או לפצותה באמצעות שתייה מרובה.

"ישנם אנשים שיש להם הכנה הטבעית לשמירה על בריאותם בגיל הזקנה. התנאי הוא "מזג רטוב", מטבוליזם תקין, מחזור דם תקין לכל האיברים. בעלי ה"מזג הרטוב" פולטים מגופם את כל מוצרי הפסולת של חילוף החומרים, אם באמצעות התעמלות או שתן וצואה"(הקליניקה והפתולוגיה של גיל הזקנה במקורות היהודיים, ד"ר מיכאל עמית, פרק ג).

סימן ה – חשיבות ההתעמלות והיחס היחודי למתרפא.

א. מושגים כמו החום הטבעי, המרות והליחות אינם משמשים כיום במדעי הרפואה.

מושג זה של "החום הטבעי" מופיע רבות בדברי הרמב"ם ובמקצת דברי חז"ל. אין לזהות אותו באופן ישיר עם הטמפרטורה של הגוף אולם אין ספק שיש קשר בין הדברים. ה"חום הטבעי" הינו למעשה החיות הפיסית של האדם ומבטא גם את החסינות של האדם מפני התקררות והוא כדברי התורה "ויהי האדם לנפש חיה" במובן של תנועה וחיות, לפיכך מושג זה קשור לתנועה. שמירה של אנרגיה זו בלשון ימינו מבוצעת למעשה ע"י שמירה מהתקררות והתפשטות אנרגית החיים בגופו בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". ד"ר מיכאל עמית, (הקליניקה והפתולוגיה של גיל הזקנה במקורות היהודים, ראה מאגרי מידע לרפואה אתיקה והלכה ע"ש עו"ד חיים קהן) מציע להתייחס למושג זה כתהליך אספקת החמצן ותהליך חילוף החומרים בגוף. הפעלת הגוף ע"י תנועה חיונית לדעת הרמב"ם לטובת "שימון" מערכות הגוף ומניעת התנוונות השרירים ובלשונו:

"ראוי שלא תעלים עיניך מתנועת הגוף, כמו שנוהגים אנשי החכמה (כוונתו לאלה שאינם עוסקים בעבודה פיסית אלא עסוקים בפעילויות חשיבה ובמלאכות שאינן מצריכות תנועה), אשר ישקטו היום והלילה כולו, אך ראוי שתניע הגוף והאיברים כולם תנועה שווה, ושיעשה כל אבר מעשהו ויקבלו תועלת האיברים כולם, החיצונים והפנימיים"(פרקי משה המאמר השבעה עשר).

ב. והנה, מכיוון שכבר אמרנו שמלאכת הרפואה איננה מלאכה כללית אלא אינדיווידואלית לכל אדם ואדם, ישנה יכולת גדולה לאדם לבחון את השפעת המזון עליו. שכן יתכן מצב שמזון שיזיק לאדם אחד לא יזיק לאדם שני ויתכן גם שאדם מסוים התרגל למזון מסוים שאליו לא התרגל השני.

"אני מייעץ לכל החסידים, שלא יתנהגו בהנהגת אנשים רבים, שיתנהגו בהנהגת הבהמות, והוא בקשת היותר ערב ולא דבר אחר. אבל ראוי לכל איש שיבחן בניסיון, אם זה מהמאכלים או מהמשקים או מהתנועות יזיקהו וירחיקהו, וכן ינסהו המשגל, האם יזיקהו, ואחר כמה מן הזמן לא יזיקהו, ויתנהג בו כפי זה, ויבדוק כל מה שיועילו כפי כוונתו. וכל מה שיזיקהו ירחיקהו. כי, מי שיתנהג כן, ימעט שיצטרך לרופא, ויהיה בריא תמיד" (שם, שם).

סימן ו – החום הטבעי והפגיעה בו

א. כבר בארנו לעיל עפ"י ד"ר מיכאל עמית שהמרת המושג "החום הטבעי" המופיע בדברי חז"ל ובדברי הרמב"ם ללשון ימינו קשה ומורכבת וזאת מכיוון שעולם המושגים הינו שונה אבל מכיוון שישנה תחושה שמושג זה מכיל תוכן ומידע מסויים, הנני מביא את דעת רבינו במפסידי החיים ע"י פגיעה בחום הטבעי. ואע"פ שבלשון ימינו תיקרא הפגיעה בחום הטבעי כפגיעה בתהליכי העבודה של הלב, הנה הנני מביא את הדברים בלשון רבינו על מנת שילמד האדם להיזהר.

ב. סיבת הפסקת החיים העיקרית הינה לדעת הרמב"ם בפגיעה בחום הטבעי והיא גם זאת שיכולה להביא לתחלואים שונים.

ישנם 6 סיבות המניעות את החום הטבעי ועלולות לגרום לפגיעה בו. תוצאות הפגיעה בחום הטבעי הינן חמורות ועלולות לגרום להפסקת החיים. הסיבות המשפיעות על החום הפנימי מבחוץ הינן 6 סיבות: הפרשתו מחוץ לגוף, נטייתו והתכנסותו כלפי פנים יתר על המידה, התמלאותו, חוסר נשימה והשחתת איכותו או עצמותו.

הפרשת החום הטבעי – יש ותהיה כתוצאה משמחה רבה הבאה לאדם בפתע פתאום ואז הגוף עלול להתקרר באופן מסוכן. הדבר דומה למנורה שעלולה להיכבות כתוצאה מזרימת רוח חזקה.

השחתת החום הטבעי – כגון מי שנפחד או/ו נבהל באופן פתאומי ובמיוחד אצל זקנים שאצלם החום הטבעי הינו נמוך וראה מעשה שרה ויצחק כאשר שמעה על מותו כביכול "פרחה נשמתה".

התמלאות – דבר זה דומה לטביעה וקורה כאשר נמנעת כניסת האוויר לריאות. במצב זה קורה לחום הטבעי דבר דומה למה שקורה לאורה של המנורה, שעה שעודף השמן בה מרבה את השומן ומכבה את הלהבה.

היעדר הנשימה – כאשר נמנעת כניסת אויר לריאה, אזי מצטברות הפרשות עשנות בלב ומכבות את החום הטבעי. במצב זה קורה לחום הטבעי דבר דומה למה שקורה לאורה של מנורה, שעה שכופים עליה כלי אטום, שאז מצטבר העשן והאור כבה.

השחתת עצם החום הטבעי – בגין שאיפת אויר קר מידי או/ו אויר מעופש.

השחתת החום הטבעי ע"י השחתת איכותו – דבר זה עלול לקרות כאשר הוא מתלהט מאד וכתוצאה מכך נמס ומתקרר, כגון מי שמרבה לשהות בבית מרחץ חם מאד, או בשמש חזקה או בקיץ חם מאד. במצב זה קורה לחום הטבעי דבר הדומה למה שקורה ללהבתה של מנורה הכבה, כאשר שמים אותה מול אש גדולה או בשמש חזקה מאד.

ג. במידה והאדם נשמר מאותם סיבות העלולות לפגוע בחום הטבעי, הרי הוא יוכל להגיע לאורך החיים הטבעי שלו בתנאי שלא קדמו עניין רע אחר.

"אין אצלנו קץ קצוב לחיים, ואמנם בעל חיים יחיה כל זמן שיתחלף מה שיאבד מלחותו החיונית, ותעמוד בעינה, לא תיפסד, כמו שזכר גלינוס שסיבת המוות היא הפסד שיווי החום הטבעי. והפסדו בא מסיבות המניעות אותו מבפנים, ומסיבות הבאות עליו מבחוץ....והיות שהדבר כך כמו שתיארנו, ויש גם כן שיארע המוות מפגיעות הגופים הקשים, אם בקטיעה, מפגיעת החרב או כלי הברזל החד וניתוק החיבור, או בריצוץ, מפגיעת האבן או שאר הגופים הקשים אשר יכו בגוף בעל החיים מכה עזה, או בנפילה מן המקומות הגבוהים – לכן כאשר ישמר האדם מאלו הסיבות אשר זכרנו, לא ימיתוהו הפגעים, ויגיע אל אורך החיים הטבעי" (תשובת הרמב"ם אל ר' יוסף בעניין הקץ הקצוב לחיים).

סימן ז – חידושי הרמב"ם ברפואה.

לא הבאתים במאמר זה אלא מכיוון שמדרכו של הרמב"ם חייב ללמוד כל בעל שכל שלא להתפתות אחרי כל רמאי בתחום הזה.

א. במבוא לפירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט מביא פרופסור זיסמן מונטנר את חידושי הרמב"ם בתפיסות ובעקרונות מדעיים.

ביקורת השיטה המדעית – בחינת נושא רפואי בעיון וצלילות הדעת ללא הטעית החושים, הדמיון או/ו סברות קדומות.

"תחילה מבחינה מתודית עקרונית:רגילים לראות ברוג'ר בייקון (המאה היג לספה"נ) כפותח תקופה חדשה בתולדות המדע. ואף הוא נשכח לימים רבים. עד אשר בא הריניסאנס המדעי כשלוש מאות שנה אחריו ואנשים כג'רדאנו ברונו, פרנציס באקון, גלילאי, יצרו את דרכי המחקר המודרניים, בהעמידם את הניסוי האובייקטיבי כיסוד למדע במקום דרכי פלפול אסכולטי או אף אמונות טפלות ואסטרולוגיה ששימשו בימי הביניים בערבוביה. והנה לנו נודע שהרמב"ם הקדים את כולם בביקורת השיטה המדעית (פירוש לפרקי אבוקראט, מבוא מאת ד"ר מונטנר, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ז).

ב. ביקורתו של הרמב"ם על המצאות מדעיות נעשית באמצעות כוח ההתבוננות האמיתית הנקי משיקולים זרים ומדעות קדומות. ניתן לומר שגישתו של הרמב"ם לבני האדם ו"הישגיהם" התבטאה ברצון לעזור לכל אחד ומאידך ב"חשדנות מדעית" וזאת על מנת לאפשר עיון מדעי טהור ובחינה אמיתית של הדברים.

"אם יגיד לך אדם שמצא דברים ואישר (והוכיח) אותם בחושיו, גם אם אותו אדם יחשב בעיניך בתכלית היושר וכבר סמכא נעלה, היה זהיר בקבלת דעתו וסברתו. ואם ישתדל לשכנע אותך לקבל התיאוריה שלו, בה הוא מאמין ואשר באמיתותה הוא משוכנע (עליך לקבלה בביקורת הראויה) הרי לא יתבלבלו מחשבותיך (דעתך הביקורתית הצלולה) בחידושיו אלא שקול ובחון אותן הדעות והתיאוריות לפי מה שיחייב העיון הצלול מבלי להתחשב בטענותיו, שאישר אותן בחושיו. (כך תנהג) בין שיהיה הטוען אדם (נכבד) אחד, בין שתהיה הטוענת עדה שלימה בעלת אותה הדעה. כי ההתפעלות (הרצון, התאווה והדעה הקדומה) מביאה את האדם למעשים מגונים ובמיוחד בשעת הפלוגתא" (פרקי משה, פרק עשרים וחמש).

ג שלושת השלבים הטיפוליים – כוללים את הרפואה המונעת, הטיפול בחולה בגישה

ייחודית והטיפול בקמים מהחולי ורפואת הזקנים.

"הרמב"ם מדגיש את הצורך בגישה אינדיבידואלית לכל חולה ולכל מקרה, דבר המחייב מסירות והבנה לאישיותו של הסובל" (מבוא לפירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט, ד"ר מונטנר, הוצאת מוסד הרב קוק).

ד טיפול במחלת הקצרת – ע"י שילוב של ראייתה כמחלת עצבים שאפשר לטפל בה באמצעות שילוב של טיפול נפשי ודיאטה מתאימה.

"מפליא לראותו כמגדיר את קצרת הסמפונות, כמחלת עצבים, שאפשר

להתקיף אותה באמצעי דיאטה מתאימה וטיפול נפשי יותר מאשר בתרופות. גם לדעה זו יש מהלכים בזמן החדש"(שם, שם).

אמנם, יש להיזהר ביישום מעשי של הבחנה זו כי היא נתונה רק בידיו של רופא מומחה ואין קביעה זו של ד"ר מונטנר שוללת את הטיפול התרופתי שברוב מקרי

הקצרת הינו נדרש ללא ספק אולם יש בה כדי לתרום להבנת תהליכי הטיפול

המונע במחלה זו.

ד"ר מונטנר מונה חידושים נוספים והם הכרותו את מחלת הסכרת, הטיפול בהרעלות והכשות ועוד.

סימן ח – קיצור עיקרי ויסודות הרמב"ם בשמירת הבריאות

כללים אלה מנויים בעיקרם בהלכות דעות והינם.

א. קיום חיי האישות למען המשך הקיום האנושי, תיקון הגוף והמצווה והזהירות מריבוי התשמיש, עניין זה של הקשר בין ריבוי התשמיש לכוחות הגוף לא ברור לרופאים כיום, מכיוון שהם אינם נותנים דעתם כיצד ההנהגה הנפשית של האדם משפיעה על חיי הגוף בהיבט זה. הרפואה של היום המבוססת על התצפית הרפואית והניסיון המצטבר קטנה מלהתייחס לאמיתות אלה ולאופן בו חלק מההנהגות הדתיות משפיעות על הגוף ואחת הסיבות לדבר שקשה למדע לערוך מחקר בנושא או/ו שאותם אנשי מדע מעוניינים בביצוע אותה ההפרדה בין מישורים אלה.

"שכבת זרע היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכוחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תיתן לנשים חיליך. כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו. וכוחו תשש".... (פרק ד, הלכה יט).

"אע"פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד. ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כוח. וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא. ולא בסוף הלילה כשהוא רעב. אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו. ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה. הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו. אמרו חכמים אפילו שיחה קלה בין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ולא יהיו שניהם לא שיכורים ולא עצלנים ולא עצבניים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישנה. ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עימה כדי שתתיישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד. כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים ובישנים ראויים לחכמה ולחסידות. וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך יהיו לו בנים כמו אותו העם"(פרק ה, ד).

ב. שמירה מהשובע, דחיית וסילוק הליחות יחד עם ניקיון המעיים לפני האכילה ואחריה.

"וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה. וקודם בעילה ואחר בעילה. וקודם שייגע ויתעמל ואחר שייגע ויתעמל. וקודם שישן ואחר שישן. ובשיעור הכל עשרה"(משנה תורה, הלכות דעות, פרק ד, הלכה טז).

"ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יחזיק מותרו בשום פנים. אלא בעת הצורך ישתדל לדחותו. וראוי שלא ייקח האדם מאכל ולא יכנס למרחץ ולא יבעול ולא יישן ולא יעשה התנועעות עד שיבדוק עצמו גם כן"(פרקי משה).

"כוונתנו בזה השער לספר דרכים יקל זכירתם והעשייה בהם רב התועלת בהנהגת הבריאות(כוונתו שאלה הינם כללים רפואיים פשוטים אולם בעלי תועלת רבה לאדם), והם מאמרים כוללים לגדולי הרופאים. מהם מאמר אבוקרט "התמדת הבריאות בהישמר מן השובע והשיברון מן היגיעה". והתבונן איך חיבר אבוקרט הנהגת הבריאות בשני דרכים כללים. והם:שלא ישבע האדם ושלא יטרח כדי שלא יפסיד תועלת ההתנועעות וההתעמלות וזה, כי השובע והיא האכילה עד שתסור תאוות המאכל. יחייב מילוא האסטומכא ומשיכתה (התרחבות הקיבה) וכל אבר שיהיה נמשך, יתפרקו חיבוריו ויחלשו כוחותיו בהכרח(כוונתו שבהרחבת הקיבה ע"י ריבוי המאכל יש נזק מצטבר לקיבה), ולא יעכל האסטומכא המאכל ההוא בישול טוב בשום פנים, ויחדש השיברון וחולשת התנועה וכובד המאכל, וכל שכן כאשר ירבה לשתות מים אחר המאכל המשביע(כוונתו שתלווה את האדם תחושת כובד)....וכך אמר גאלינוס בזה הלשון:"מי שירצה שלא יחלה כלל, ישים כוונתו שלא יתחדש לו הפסד בישול(כוונתו שלא תהיה פגיעה בתהליך העיכול), ולא יתנועע אחר המאכל" ובעבור זה הצורך (הנזק שעלול להיגרם לאדם אם הוא אוכל יותר מכדי שובעו או שאוכל כדי שובעו ואינו מונע את עצמו משביעה) הזהירו כל הרופאים מן השובע וציוו, שימשוך אדם את ידו מן האכילה בעוד התאווה דביקה בו, קודם שתסור, וישמור ממשיכת האסטומכא ומלואה. והרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים יותר מעט נזקו מאכילת הרבה מן המאכלים הטובים והבריאים. כי האדם כאשר יאכל מן המאכלים הרעים ולא ישבע מהם, והנה התבשלו בישול טוב ויזינו האברים מהם בכל מה שיועיל, ויתחזק הכוח הדוחה וידחה מותריהם הרעים (גם במאכלים הרעים נמצא גרעין טוב המזין את הגוף ולכן אם יורחק החלק הרע בכוח הדוחה יישאר החלק הטוב והמזין). ולא יתחדש מזה נזק כלל, או יחדש מה שלא יהא נזק ניכר. ואולם השובע, ואפילו יהיה מן הלחם מתוקן המלאכה והבשר הטוב, לא יתבשל(כוונתו לא יתעכל) בישול טוב בשום פעם(פנים), וכבר זכרנו סיבת זה(מכיוון שהקיבה איננה יכולה להתרחב ולהתכווץ כראוי). ואשר להישמר מן השובע הזהירו הרופאים מלאכול תבשילים שונים ושיספיק (שיסתפק) בכל אכילה בתבשיל אחד, כדי שלא ירבה מאכלו, ותיפסק התאווה קודם השובע, וינצל ג"כ משינוי הבישולים. כי התבשילים השונים יתבשלו בישולים שונים (כוונתו שמשך ואיכות העיכול שונה מתבשיל לתבשיל), כל תבשיל לפי טבעו:ואולם עצת העבד בשיעור כמות המאכל למי שירצה הנהגת בריאותו הוא, לאכול בשעת שיווי האוויר שיעור, שלא ימשוך אסטומכתו ולא יכבד עליה ושתוכל לבשלו (לפרקו היטב ע"י תהליך העיכול, דעת הרמב"ם הינה שתבשיל בכמות מועטה שיאכל בעת הנכונה יתפרק היטב בתוך גופו ויזין היטב את הגוף וירחיק הגוף כל מותרותיו של אותו תבשיל, השווה דעת בעל התניא למאכל שעולה לקדושה כאשר הוא נאכל בכוונה לשם שמים כפי שנאמר בכל דרכיך דעהו). וכאשר יתבאר אליו כי זה השיעור הטוב, יבחר מאכל טוב לטבעו, והוא שלא יעשהו עיטוש נפסד ולא יצמא וימצא בו עונג וקלות הטבע ממוצעת נוטה אל הרקות(הרכות) מעט, זהו מאכל טוב, יתמיד לקיחתו. וכל מה שיתחמם האוויר, ימעיט מן השיעור, כי הבישולים בקיץ חלושים (מידי) כדי להתקבץ ע"י החום הטבעי, וכל מה שיתקרר האוויר יוסיף השיעור, כי הבישולים בחורף (די) חזקים לקבץ ולחזק החום הטבעי. וכל מה שיקרר, ייסתם נקבי הבשר, לא ימעט (ימנע) השובע"(פרקי משה).

עמדתו של הרמב"ם באשר לניקוי מידי של מותרות הגוף, מופיעה גם בדברי חז"ל ובשולחן ערוך באיסור שלא להשהות את הנקבים. להשהיית הנקבים ישנם, הן היבטים רפואיים והן היבטים תורניים לשמירת קדושת האדם וההתרחקות מכל תועבה. והרי אין לך דבר ברור מזה שלתורה יש מבוא בטבע והיא משלימה אותו מצד הבחירה הנכונה והרצויה לאדם שנאמר "ובחרת בחיים".

"וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב"ה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני(הלכות מאכלות אסורות, יז, לא-לב)"

בעניין הנזק שהצטברות ליחות מסוימות בגוף עלול להביא, מקבל הרמב"ם את דעתו של גליאנוס (גליאנוס היה אחד מגדולי הרופאים של הזמן העתיק, 131 לפנה"ס, לגליאנוס הייתה השפעה רבה על עולם הרפואה שנים רבות לאחר מותו, חלק ניכר מתרופותיו היה תרופות צמחיות, עד היום קוראים לרפואה המתבססת על חלקי הצמח השונים בשם רפואה גליאנית, ראה ויקיפאדיה האנציקלופדיה החופשית באינטרנט) ומאשרר אותה. את הנזק שיש בהצטברות הלחות מכירה כמובן גם רפואת ימינו, הן בהיבט התרופתי והן באמצעות הפיסיותראפיה. למשל, כשהאדם סבל מדלקת ריאות מצטברים בגופו לחות שאחד מתפקידיה של הפיסיותראפיה הינו לסלקם. אולם הרמב"ם מחדד את הנושא על מנת למנוע מצב של צבר של אותם לחות שלדעתו שקיעתם האיטית בגוף הינה מזיקה מאד.

"הדברים אשר ראוי שיורקו הם הלחות המולידות החוליים, אשר כבר בא להם הניקיון בלתי שלם, והאיברים שראוי שיורקו מהם, והמקומות אשר הם טובים לניקוי, הם בני המעיים, והאצטומכא, והמקווה, והרחם(אברי הוצאת מותרות הגוף), והעור. ועם זה גם כן החיך והנחיריים, כאשר רצינו ניקוי המוח. וראוי לרופא שיסתכל ויזכור בידיעת נטיית הטבע"(פירוש לפרקי אבוקראט, מאמר ראשון. אבוקראט הוא היפוקראטס 377 – 460 לפנה"ס היה רופא יווני שנחשב לאבי הרפואה במערבית ומחבר שבועת הרופאים, היפוקראטס הוא אבי תורת ארבע הליחות – לפי תורה זו, כאשר עקב גורמים חיצוניים יש עודף או חוסר באחת הליחות, יהיה האדם חולה, עוד טען היפוקראטס...הרופא אמור לעזור לטבע באמצעות הקזה או הוספה של ליחות. היפוקראטס הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, בשבועתו, הקרויה כיום "שבועת היפוקראטס":שמירת סודותיו הרפואיים של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. את שבועתו נשבעים רופאים מתחילים בעולם כולו, עפ"י ערך "היפוקראטס" בויקיפדיה).

"הרופאים כולם מסכימים, כי אכילת המעט מן המאכלים הרעים, יותר מעט נזקו מאכילת הרב מן המאכלים הטובים והבריאים. כי האדם כאשר יאכל מן המאכלים הרעים ולא ישבע מהם, הנה יתבשלו בישול טוב ויזונו האיברים....ויתחזק הכוח הדוחה וידחה מותריהם הרעים, ולא יתחדש מזה נזק כלל"(הנהגת הבריאות, שער ראשון, סעיף 1).

למעשה, בגישה זו המאכל נבחן לאור כמותו, איכותו, זמנו ומקומו ויכולתו של האדם להתגבר עליו, כלומר לעכלו בצורה מיטבית ולהפיק ממנו את מלוא התועלת באופן שמחד גיסא יזין את האדם באופן מיטבי ויתפרק בגוף האדם ללא משקעים רבים וכבדים.

"אמר העבד:לו הנהיג האדם עצמו כמו שינהיג בהמתו אשר ירכב עליה, היה ניצל מחולאים רעים רבים. וזה, כי אתה לא תמצא אחד מבני האדם, ייתן מספוא לבהמתו יותר מידי, אלא ישערהו אליה, לפי מה שתוכל לסבול – והוא, יאכל יותר מדאי, מבלי שיעור ומחשבה"(הנהגת הבריאות, שער ראשון).

הרמב"ם מזהיר מפני עודפי שומן בגוף ומפני סתימות בעורקים, הרמב"ם מפליג באזהרתו דווקא לגבי העוסקים בעבודה פיסית מכיוון שכאלה היו רוב הפועלים בימיו.

"שומן הגוף המופלג לבעלי העמל סכנה, כאשר הגיעו ממנו בתכלית האחרון (מוגזם).....כי הנה הוא צריך שיהיה בעורקים ריקות, לקבל מה שיגיע אליהם מהמזון"(פירוש לפרקי אבוקראט, מאמר ראשון).

ג. עיכול נכון ומניעת אימוץ הקיבה.

"לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חולאים רבים באים. ובמה ירפה אדם מעיו אם יתאמצו מעט. אם היה בחור יאכל בבקר בבקר מלוחים שלוקים מתובלים בשמן זית ובמורייס(ציר של דגים, המלקט) ובמלח. ואם היה זקן ישתה דבש מזוג במים חמים בבוקר ויהא כמו ארבע שעות ואחר כך יאכל סעודתו. ויעשה כן יום אחד או שלושה או ארבעה ימים אם צריך לכך עד שירפו מעיו"(הלכות דעות, פרק ד, הלכה יג).

ד. שינה במידה סבירה.

"היום והלילה כ"ד שעות. די לו לאדם לישן שלישן שהוא שמונה שעות. ויהיו בסוף הלילה כדי שתהיה מתחילת שנתו עד שתעלה השמש שמונה שעות. ונמצא עומד ממיטתו קודם שתעלה השמש. לא יישן אדם לא על פניו ולא על עורפו אלא על צדו. בתחילת הלילה על צד שמאל . ובסוף הלילה על צד ימין. ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה כמו שלוש או ארבע שעות. ולא יישן ביום".(פרק ד, הלכה ה).

הרמב"ם סובר שעדיף לאדם שלא יישן ביום ואע"פ שאינו נותן טעם בדבר נראה

לי שסיבת הדבר תלויה בכך שביום כל מערכות האדם פעילות והסדר הטבעי

שקבע הבורא ב עולמו הינו שהשינה תהיה בלילה, יחד עם זאת מכיוון שההרגל

נעשה טבע שני ואם הורגל בשנת היום, הדבר לא יזיק לו כך, באומרו "והשינה תעזור על הבישול, וכל שכן למי שהרגיל השינה ביום". לעומת דברים אלה איזק וקליין סוברים שהטעם לאיסור השינה ביום הינו תורני ולא בריאותי "רבנו פוסק כאן כדברי רב במסכת סוכה"(שם, חלק ב). ומביאים כהוכחה את דבריו ההפוכים בהנהגת הבריאות "השינה תעזור על הבישול, וכל שכן למי שהרגיל שינה ביום"(הנהגת הבריאות, שער ראשון, סעיף 3). קביעה זו שלהם תמוהה שכן מעיון בהלכה זו נראה שכל דבריו בה מושתתים על הבנה רפואית אע"פ שלא מן הנמנע שבספר שהוא בעיקרו ספר הלכה ופסיקה היה הרמב"ם תחת הרושם התורני המסוים של "והגית בו יומם ולילה". אמירה שונה בעניין זה המובאת ב"הנהגת הבריאות" איננה סותרת ואת ההבדל בגישות ניתן לנמק לאו דווקא בהבחנה בין המישור ההלכתי למישור הרפואי אלא בגישה שהשינה שונה מאדם לאדם וההרגל נעשה טבע שני ובעזרת ההרגל ניתן לשנות קביעות שנכונות לכלל.

ה. סדר נכון באכילה.

הרמב"ם סובר שאת הסדר הנכון באכילה ישיג האדם ע"י הקדמת המאכל הקל(להתעכל) למאכל הכבד(שקשה להתעכל). יבדוק את עצמו בטרם יאכל, יכנס לאכילה מתוך מצב של תנועה ופעילות, ימנע את עצמו משתייה בתוך האכילה וזאת כדי שלא להציף את המזון בקיבה ולאפשר לו להתעכל יפה יפה ע"י מיצי הקיבה. כמו כן יפסיק את אכילתו בעודו שבע כדי להשאיר מקום בקיבה ולא לאמץ מידי את כוחות העיכול.

"מה שראוי שתתחיל בו בהנהגת הבריאות הוא ההתעמלות ואחריו המאכל,

והמשתה ואחריו המשגל, ויפעל בכל אחד מאלו השיעור השווה"(פרקי משה,

המאמר השבעה עשר).

האכילה הנכונה כוללת גם מנוחה וישיבה נכונה ואיסור אכילה תוך כדי תנועה.

"לעולם כשיאכל אדם ישב במקומו או יטה על שמאל, ולא יהלך ולא ירכב

ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא יטייל עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכל המטייל

אחר אכילתו או שיגע הרי זה מביא על עצמו חולאים רעים וקשים".

תהליך האכילה צריך להסתיים באכילת מזון שסוגר את המעיים והקיבה.

"אחר האכילה יאכל כל המקבץ מהם...כמו הספרגלים (החבושים) ולא ייקח

מאלו כי אם מעט, כדי שיחזק ויסתום פי האסטומכא"(הנהגת הבריאות)

ו. שלילת המאכלים הרעים ובחירה בטובים שבהם במיצוע הדעת.

חלק מהמאכלים האלה היינו אומרים עליהם כיום שהם עתירים בחיידקים.

"יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם. כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים. והגבינה המלוחה הישנה. והכמהין ופטריות

והבשר המליח הישן. ויין מגתו. ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו. וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר. הרי אלו לגוף כמו סם המוות. ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים.

"המאכלים והמשקים המעופשים מולידים הפסד כמו שמולידים סמי המוות"(פרקי משה, מאמר כ)".

ז. רפיון המעיים וניקויים.

"לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין בכל ימיו ויהיה קרוב לשלשול מעט. וזה כלל גדול ברפואה כל זמן שהרעי נמנע או יוצא בקושי חולאים רבים באים. ובמה ירפה אדם מעיו אם יתאמצו מעט. אם היה בחור יאכל בבוקר בבוקר מלוחים...."ומדרכי הנהגת הבריאות, שלא יחזיק מותרו בשום פנים. אלא בעת הצורך ישתדל לדחותו. וראוי שלא ייקח האדם מאכל ולא יכנס למרחץ ולא יבעול (ולא ישן) ולא יעשה התנועעות עד שיבדוק עצמו גם כן"(הנהגת הבריאות).

ח. פעילות, התעמלות ותנועה.

הפעילות והתנועה הכרחיים לדעת רבנו להפעלת מערכות כל הגוף ולחיזוק הזיקה ביניהם וכך מושגת תועלת לאיברים החיצוניים ולאיברי הגוף הפנימיים.

"ראוי שלא תעלים עיניך מתנועת הגוף, כמו שנוהגים אנשי החכמה(בלשון ימינו כוונת הדברים לכל מי שאינו עוסק בעבודה פיסית ממש), אשר ישקטו היום והלילה כולו, אך ראוי שתניע הגוף והאיברים כולם תנועה שווה, ושיעשה כל אבר מעשהו ויקבלו תועלת האיברים כולם, החיצונים והפנימיים"(פרקי משה ברפואה, המאמר השבעה עשר).

ההתעמלות הטובה והמועילה הינה לפני האכילה וזאת כדי שהגוף יתחמם בטרם

האכילה ואילו מיד לאחר האכילה טוב יותר לאדם שינוח כדי שלא להפריע לתהליך

העיכול. במידה והאדם נוהג אחרת מותרות המזון מגיעים לאברי הגוף הפנימיים

והאדם עלול לחלות.

"ההשקט רוע גדול בשמירת הבריאות, כמו שהתנועה טוב גדול. וזה

שהאנשים לא יחלו, אם יקרה להם רוע עיכול ולא יתנועעו אחר המאכל

תנועה חזקה. וכמו שההתעמלות היותר חזקה טובה קודם המאכל, כן אחר

המאכל היא רעה מכל הדברים."(שם, שם).

ככלל, נראה שהרמב"ם התנגד להתעמלות מאומצת מידי והמליץ לאדם מהישוב

לעסוק בהתעמלות שבה האדם מפעיל רק אחוז מסוים ממלוא כוחו. כמו כן, מיני

ההתעמלות החזקים ביותר עלולים לאמץ את הגוף במידה כזו שהיכולת המנטאלית

תרד, זאת בגלל שימת הדגש הבלתי נלאה על הפעילות הפיסית.

"מיני ההתעמלות החזקים מיבשים הגוף וישימוהו קשה, מאוחר החוש, מאוחר

התבונה"(פרקי משה המאמר השמונה עשר).

יחד עם זאת במורה נבוכים מונה הרמב"ם גם סוגי התעמלות נוספים.

"והנה העושה מעשה התעמלות ומטרתו בהם הבריאות כגון המשחק בכדור

וההיאבקות ועימול הידיים ועצירת הנשימה. או פעולות אשר המטרה בהם

הכתיבה כתיקון הקולמוס ועשיית הניר(לא רלוונטי בזמן הזה , למעט

האוריגאמי), יהיו אצל אנשים סכלים מעשה שחוק ואצל החכמים אינם

שחוק"(כלומר, החכם יודע לכוון את התועלת שבמעשה הזה ואינו מסתכל עליו רק

כתחביב).

במיוחד, וגם בעת שהאדם מתעמל יכול הוא לשלב בין כוחות הגוף והנפש. שילוב זה יכול להתבצע בעת שהאדם מבצע את הפעילות הגופנית וההתעמלות מתוך שמחה.

מתוך זה נראה שהרמב"ם לא עודד את הספורט התחרותי אולם ההתעמלות צריכה להיות חלק בלתי נפרד מחיי האדם ובו תבוא לידי ביטוי גם צורתו כאדם.

"המשובח שבמיני ההתעמלות (שיתעמל) עד יגיעת הגוף, שתרגיל הנפש, ותשמח בו. כמו הצידה והשחוק בכדור. כי תנועת הנפש מן הצחוק והשמחה דיה שיגיעו משיעורה. כי רבים סרו חוליהם מהם בסיבת שמחה שישמחו בלבד... וראוי שתחדש כוונתך בעניין תנועת הנפש...כפי מעלת הנפש על הגוף, ותכוון בכל מיני ההתעמלות, שתחבר בהם לבעליהם עם היגיעה שמחה ושעשוע וגילה(שם, שם).

באופן מעשי התועלת הגדולה בשמירת הבריאות ע"י ההתעמלות הינה בשמירת החום הטבעי של הגוף ולדעת הרמב"ם חום זה מתיך את הליחות והמותרות של הגוף. מותרות אלה הינן חלק מתהליך העיכול , המסת המאכל והעברתו ע"י הדם לכל אברי האדם. מכיוון שתהליך זה איננו מושלם, ההתעמלות מסייעת להשלמתו ומונעת משקיעת עודפי המאכל בגוף (בלשון ימינו נקרא להם שומנים בדם, אולם הרמב"ם בגישתו האיכותית ולא הכמותית שאינה באה לידי ביטוי במדדים מסוימים מיטיב להגדירם).

"אמר העבד:לו הנהיג האדם עצמו כמו שינהיג בהמתו אשר ירכב עליה, היה ניצול מחולאים רעים ורבים. וזה כי אתה לא תמצא אחד מבני האדם, ייתן מספוא לבהמתו יותר מידי, אלא ישערהו אליה, לפי מה שתוכל לסבול – והוא, יאכל יותר מידי, מבלי שיעור ומחשבה. כמו כן יחשוב ענייני תנועת בהמתו ויגיעה, כדי שתעמוד הבריאות ולא תחלה והוא לא יעשה זה בגופו ולא ישים מחשבתו (בהתעמלות) אשר היא העיקר הגדול בהתמדת הבריאות ובדחיית רוב החולאים...כי ההתנועעות וההתעמלות תבעיר החום הטבעי והנה ייתילדו מותרות בגוף. ואפילו יהיה המאכל בתכלית טוב האיכות ושווי הכמות, ההתנועעות וההתעמלות תכלה אותם – ובהתעמלות ידחה נזק רוב ההנהגות הרעות, אשר יתנהגו בהם רוב האנשים. ואין כל תנועה התנועעות והתעמלות. ואולם תיקרא התעמלות התנועה החזקה או החלשה או הכוללת לשניהם, והיא התנועה הכבידה, אשר תשתנה ממנה הנשימה. ויתחיל האדם להרבות נשימתו. ומה שיוסיף על זה, הוא יגיעה, ר"ל התעמלות החזקה מאד תיקרא יגיעה. ולא כל אחד יסבול היגיעה ולא יצטרך אליה גם כן. אבל הטוב בשמירת הבריאות, לקצר ההתעמלות, ואין ראוי שתהיה ההתעמלות כי אם על ריקות האסטומכא(לאחר) הניקוי מן המותרות (ניקיון המעיים), ר"ל השתן והיציאה. ולא יעשה את ההתעמלות בחום החזק ולא בקור החזק, והטוב שבעיתים להתעמלות – תחילת היום, אחר אשר ייעור (האדם) משנתו, אחר הניקוי מן המותרות, כמו שזכרנו. וממאמרי גליאנוס הכוללים בהנהגת הבריאות אמרו:כמו שהתנועה לפני המאכל כולה טובה, כן התנועה אחר המאכל כולה רעה. ודע, כי התנועה אחר המאכל מזיקת מאד, ר"ל (לא) תנועה מקומית, (ולא) משגל, (ולא) מרחץ, בעבור כי הזקם רב, וכל שכן למי שגידיו צרות ודקות בטבע(דווקא לאנשים שמנים לעיתים עורקיהם צרים ובעת שיתאמצו בבת אחת יכולים לבוא לידי סכנה), כי נזק זה גדול. ואולם ראוי אחר המאכל שיתעמל מעט באורך ביתו שיעור מה, (כדי) שייפול מאכלו בתחתית האסטומכא ויתחמם עד שיתבשל...והשינה תעזור על הבישול, וכל שכן למי שהרגיל השינה ביום"(שם, שם).

הרמב"ם, נאמן לשיטתו שעל מיני ההתעמלות להיות סבירים וסבילים ולכן הוא מעדיף את ההליכה על פני הריצה. כמו כן, סובר הרמב"ם שהעת המתאימה להתעמלות הינה בתחילת היום.

דעת הרמב"ם שטוב לאדם אם ירחץ גופו לאחר ההתעמלות שהייתה בה יגיעה רבה מהרגיל: "ואם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוב מאד"(הלכות דעות)

ט. שהייה בסביבה מאווררת ובעלת איכות אוויר טובה.

"ערך אויר המדינות לאוויר המדבריות והיערות כערך המים העבים והעכורים אל המים הזכים והדקים. וזה כי המדינות לגובה בניניהם וצרות הדרכים ורוב מה שיותך (כוונתו לפסולת שהיא תוצר לוואי של השוכנים בערים) מהשוכנים בהם וממותריהם ומתיהם וצואת בהמתם והעיפוש שיתעפש ממאכלם – ישיב כל אבירם מעופש. עכור עשני ועב, וישובו הרוחות בהתאם לכך(כוונתו שעובדה זו באה לידי ביטוי באיכות האוויר הירודה באותם מקומות) והאחד ממנו לא ישער במה שימצאהו. ואם לא תהיה לך בזה עצה (כוונתו ברירה, כשאין לך ברירה להתרחק ממקומות עירוניים), כי הנה גדלנו במדינות(לא תמיד ניתן לאדם מטעמים שונים להתרחק מהעיר) וכבר התרגלנו להם, צריך לפחות שיבחר מן המדינות מדינה מגולת האופקים(שאינה מיושבת בדוחק), וכל שכן לרוח הצפונית והמזרחית(בפשטות כוונתו שהיא מקוררת ומוארת), והגבוהות על ההרים והעירות מעטות האילנות והמימות. ואם לא תהיה לך גם בזה עצה. רוצה לומר להתרחק מן העיר(השתדל) לפחות לשכון בקצה המדינה (העיר) ובצד שמאל (צפון) וממזרח ממנה. ותהיה העמידה בבית גבוה הבניין, ורחב החצר, שיעבור בו רוח השמאלי(צפון) והשמש. כי השמש תתיך עיפושי האוויר ותדקדק אותו ותזככהו. ויכוון להרחיק מקום בית הכיסא ממקום העמידה בתכלית מה שיוכל, וישתדל עם זה לתקן האוויר וליובשו בבשמים ועישונים(לאוויר מרובה הלחות נספחים המותרים והעיפוש ולכן על האדם להעדיף את האוויר היבש), במה שראוי לפי השתנות האוויר. וזה עיקר בהתחלת ההנהגה מהנהגות הגוף או הנפש(הנהגת הבריאות שער הרביעי).

הניקיון החיצוני הינו גם כן מטרת התורה, לאחר טיהור הדעות והמעשים.

"אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב"(מורה נבוכים, חלק שלישי פרק לג).

דעת הרמב"ם הינה שהאדם יכנס למרחץ רק לאחר שהמזון כבר התחיל להתעכל

ולא לפני כן, זאת על מנת שפעולת העיכול לא תופרע ע"י המאמץ שברחיצה.

הרמב"ם סובר שעל מנת שהעיכול יושלם כיאות יש להימנע מהפרעות לתהליך זה.

על מנת לחסן ולחשל את גופו על האדם לרחוץ גופו במים חמים ואח"כ בפושרים

ואח"כ בצוננים. תהליך זה אמור לחסן ולחשל את הגוף מפני התקררויות והשפעות

מזג האוויר. כמו כן עליו לכסות את ראשו על מנת שלא יתקרר.

"דרך הרחיצה, שיכנס האדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים. ולא יכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן. ואחר כך ירחץ גופו בפושרים ואחר כך בפושרים מן הפושרים עד שירחץ בצונן. ולא יעבור על ראשו מים לא פושרים ולא צונן. ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים. ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו. ולא יאריך במרחץ אלא כשיזיע ויפרך גופו ישתטף ויצא ובודק עצמו קודם שיכנס למרחץ ואחר שיצא שמא יהא צריך לנקביו. וכן בודק אדם עצמו תמיד קודם אכילה ואחר אכילה. וקודם בעילה ואחר בעילה. וקודם שישן ואחר שיישן. ובשיעור הכל עשרה:כשיצא אדם מן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון כדי שלא תשלוט בו רוח קרה. ואפילו בימות החמה צריך להיזהר. וישהה אחר שיצא עד שתתיישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות ואחר כך יאכל. ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה הרי זה יפה מאד. ולא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ. ואם צמא כשיצא מן המרחץ ואינו יכול למנוע עצמו יערב המים ביין או בדבש וישתה. ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף הרי זה טוב. ולא ירגיל אדם להקיז דם תמיד. ולא יקיז אלא אם יהיה צריך לו ביותר. ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא מעט בימי ניסן ומעט בימי תשרי. ומאחר חמישים שנה לא יקיז כלל. ולא יקיז אדם דם ויכנס למרחץ בו ביום. ולא יקיז ויצא לדרך. ולא ביום שיבוא מן הדרך. ויאכל וישתה ביום ההקזה פחות ממה שהוא רגיל. וינוח ביום ההקזה ולא ייגע ולא יתעמל ולא יטייל(שם, שם).

י. . שמירה מהתקררות (מניעת השפעות של מזג אויר קר או/ו רוח קרה)

"רבים הם אשר יקלו בעיניהם הנוזלים, ר"ל הם דומים בסכלותם (בלא יודעים) מה שיתחדש מהם לרוב עם הזלת החוטם, כאשר ירדו לחוטם, או צרידות הקול או השיעול אם ירדו לקנה הריאה. והטוב בו הוא, שיזהר וישמור מן הנוזלים בחורף ובקיץ, ושילבש האדם בגדיו בהיותו עוד בתוך המרחץ. וישמור ראשו לעולם מן הקור החזק המביא לנוזלים, וכן מן החום החזק, שיתיך את המותרות הנקרשות אשר במוח וירדו, והם הנוזלים החדים. וכל הנוזלים, החמים והקרים, לרוב יישפכו לחללי הריאה וימלאו אותם פתאום לרוב (מפני רוב הליחה היורדת) ומפני חולשת המקבל. ותחליש את כוח הדוחה מהוציא אותה ע"י השיעול, ותחניק את האדם,...או יחדש לו חולי העמידה (אסטמא), שהוא קוצר הנשימה ופעמים ירדו לחלל המעיים, ....ופעמים ירדו אל קשרי הפרקים ויתחדש כאב הפרקים, ופעמים ירדו לגופי האברים הפנימיים, לחלליהם, ותתחדש מוגלה באבר ההוא, ותתחדש מוגלת הריאות(דלקת ריאות) ומוגלת הכבד...ולזה צריך שמירה מן הנוזלים(הנהגת הבריאות שער רביעי).

הרמב"ם מסכם את השקפתו הכוללת בעניין שמירת הבריאות במתן עצה כוללת לאדם לעסוק בהתעמלות הגוף, להקפיד על רפיון המעיים והרחקה מעצירות יחד עם אכילה מבוקרת ומועטת כמפתח לשמירת בריאות הגוף.

"ועוד כלל אחד אמרו בבריאות הגוף. כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע ומעיו רפין אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק. ואפילו אוכל מאכלות הרעים. וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל. או מי שמשהא נקביו. או מי שמעיו קשין. אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה. כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש. ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות. והוא עיקר לכל החולאים. ורוב חולאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים הרעים. או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כלומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא מצרכיו"(שם, יד-טו).

ניתן לסכם את הדברים בזהירות מריבוי התאווה, תהיה אשר תהיה ובמיעוט התענוגים. הרמב"ם אינו אומר בשום מקום שהאדם ירחיק את עצמו מהרגש התאווה לחלוטין, כי זה לא אפשרי אלא למי שהוא בדרגת רבינו הקדוש אבל שאר בני אדם די להם שימעיטו את תאוותם לעת המותרת ושיהיו כל מעשיהם בהנחיית השכל כדבריו "כל מעשיך יהיו לשם שמים". במידה והאדם אינו נוהג כך הוא עלול לכלות את גופו טרם הגיע עתו הטבעית. לאדם כזה שנהג מנהג רע ישנם דרכים ייחודיות לטיפול.

"כי רוב להיטות ההמון והתפקרותם אינה אלא בזלילה במאכל ובמשתה ובתשמיש, וזה הוא המבטל את שלימות האדם הסופית, והמזיק לו גם בשלמותו הראשונית, המפסיד רוב מצבי אנשי הערים והנהגת הבית. כי ברדיפה אחר עצם התאווה כדרך שעושים הסכלים, יבטלו התשוקות העיוניות, ויפסד הגוף ויאבד האדם בטרם בו עתו הטבעי"(מורה נבוכים, חלק שלישי פרק לג).

סימן ט – פירוט שמירת הבריאות - עפ"י הרמב"ם והקיצוש"ע.

א. הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת השם, שהרי אי אפשר לאדם לעבוד את ה' כראוי והוא חולה. לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדים ומזיקים לגוף ( כגון העישון או/ו אכילת יתר או/ו אכילת המאכלים הרעים). וכן אמר הרמב"ם שעליו להנהיג את עצמו בדברים המבריאים את הגוף והמחלימים את הגוף וכן אמר הכתוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

ב. הבורא ברוך הוא וברוך שמו ברא את האדם, ונתן בו חום הטבעי, וזהו החיות של האדם, שאם יכבה החום הטבעי יאפס חיותו, והחזקת החום הזה, הוא על ידי המאכל אשר האדם אוכל. כמו האש הבוער, שאם לא יוסיפו עליו תמיד עצים יכבה לגמרי, כן האדם אם לא יאכל יכבה האש אשר בתוכו וימות. המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ ורוק ויותך, ומשם יורד לקיבה ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ הקיבה ומיץ המרה, ויותך ויתבשל מהחום והמיצים ומתעכל. הברור שבו, ממנו ניזונים כל האיברים ומקיים חיות האדם, והפוסלת שהוא המותרות נדחה לחוץ. ועל זה אנו אומרים בברכת אשר יצר (לפירוש א') ומפליא לעשות, שנתן הקדוש ברוך הוא את הטבע באדם, לברור את טוב המאכל, וכל אבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסולת נדחה לחוץ. שאם נשאר הפסולת בתוכו יתעפש, ויבא לידי חולאים רחמנא לצלן. ולכן רוב בריאות הגוף, תלוי בעיכול המאכל. אם מתעכל בדרך קל וטוב, אז האדם בריא, אבל אם מתקלקל העיכול, אז נחלש האדם, ויכול לבא לידי סכנה חס ושלום או/ו כאשר הפסולת יוצאת בקושי.

אמר רבנו ש"החום הטבעי" הינו אותו חום שבעטיו מתקיים תהליך החיים בגוף האדם

ויש המפרשים עניינו כתהליך חילוף החומרים בגוף (המלקט).

ג. העיכול הטוב הוא אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל, שאם אכל האדם הרבה והקיבה מלאה, אז קשה העיכול, כי הקיבה איננה יכולה אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעה, ולטחון את המאכל כראוי, וכמו האש שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי, אינו בוער יפה, כמו כן המאכל בקיבה. ולכן האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך ליזהר שלא לאכול רק בשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורוב החולאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני, שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו. ואמר החכם האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים.

ד. האדם בנעוריו כח העיכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר, יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישות כוחו, צריך שיהיה מאכלו קל, ומעט בכמות והרבה באיכות להחזקת כוחו.

ה. בימי החום נחלשים כלי העיכול מן החום, ועל כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מאשר בימות הקור. ושיערו הרופאים, לאכול בימות החמה, רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים.

ו. כלל גדול בדרכי הרפואה, שקודם האכילה ייגע בהליכה או בעבודה, עד שיתחמם גופו ואחר כך יאכל, וזהו שנאמר בזיעת אפך תאכל לחם, ולחם עצלות לא תאכל. ויתיר חגורתו קודם אכילה (וסימנך ואקחה פת לחם "אקחה" ראשי תיבות למפרע, התר חגורה קודם אכילה "פת לחם" ראשי תיבות פן תבא לידי חולי מעיים). ובשעת האכילה, ישב במקומו או מסב על שמאלו, ואחר האכילה לא יתנועע הרבה, כי על ידי זה ירד המאכל מן הקיבה, טרם שיתעכל ויזיק לו, אלא ילך מעט וינוח. ולא יטייל ולא ייגע את עצמו לאחר האכילה, ולא יישן אחר האכילה עד שתי שעות, שלא יעלו העשנים למוח ויזיקוהו ויש מי שאמר שלא יישן כלל ביום" (ראה בדברי הרמב"ם, המלקט). וכן המרחץ וההקזה ועניינים נוספים, אינם טובים לאחר האכילה.

ז. בני האדם אינם שוים במזגם, יש מי שמזגו חם ויש מי שמזגו קר, ויש מי שמזגו ממוצע, והמאכלים גם כן משונים, ומי שמזונו ממוצע, יאכל מאכלים שהם גם כן ממוצעים, אבל מי שאין מזגו ממוצע, צריך שיאכל מאכלים שהם קצת היפך מזגו. מי שמזגו חם לא יאכל דברים חמים, כמו תבלין ובשמים, אלא יאכל מאכלים שהם קצת קרים וחמוצים, ומי שמזגו קר, יאכל מאכלים שהם קצת חמים (אולם כיום השתנו הדברים כדברי הגאונים, המלקט עפ"י כב"ק הרב י.א). וכן ישתנה המאכל לפי הזמן והמקום. בימות החמה יאכל מאכלים קרים, כמו בשר כבשים וגדיים רכים, ואפרוחי תרנגולת, וגם קצת מאכלים חמוצים, ובימי הקור מאכלים חמים, וכן במדינה קרה מאכלים חמים, ובמדינה חמה מאכלים קרים.

ח. המאכל הממוצע הוא לחם חיטה אך יהיה בו גם קצת מהמורסן, כלומר לחם מחיטה מלאה, ובו מלח ומאפה תנור, ויתר המאכלים שנעשו מהחיטה אינם טובים. ממיני הבשר הטוב הוא כבש בן שנתו וכן הגדיים היונקים, אך כל מיני בני מעיים וגם הראש, המה לא טובים. העזים והפרה הזקנה והגבינה הישנה המה מאכלים רעים ועבים. כל בשר עוף קל להתעכל יותר מבשר בהמה, והטוב שבעופות התרנגולת. אמרו הרופאים כי המאכל שהאדם רגיל בו אינו מזיק לו, ואפילו הוא מאכל רע, כי ההרגל נעשה טבע, ובלבד שלא ימלא בו כרסו.

ט. יש מאכלים שהם רעים שיש להמעיט בהם, והם עוף המים (אוזא ובר אוזא)

ובני יונה הקטנים והתמרים (כשימעט לאכול מהם לא יזיקו, המלקט), ולחם שנילש

בשמן, והסולת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, אין ראוי

להרבות במאכלות אלה (סימן לב, סעיף טו).

י. כתב הקיצוש"ע ש"לעולם ימנע האדם את עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה לאכול מהם אפילו יבשים ומכל שכן רטובים, אבל קודם שיתבשלו באילן כל צרכן, הרי הן כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם. הפירות החמוצים רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים והתאנים והענבים והרמונים לעולם טובים, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהם כל צרכו ומכל מקום לא יתמיד אכילתם אף על פי שהם טובים מכל פרי האילנות (סימן לב, סעיף טז)" (אולם בזמן הזה הוכח שהפירות והירקות טובים לפעולת המעיים ויש בהם סיבים תזונתיים, כך שלא נכון להימנע מהם רק שיש להיזהר בפירות שטרם הבשילו, המלקט).

יא. בעניין השתייה, המים הם המשקים הטבעיים לאדם ובריאים לגוף, אם הם זכים וצלולים מועילים, ששומרים הרטיבות שבגוף, וממהרים להוציא את הפסול. כשישתה מים, יבחר את הקרים, שהם מרווים את הצימאון, ומטיבים את העיכול יותר מאלו שאינם קרים, אך לא יהיו קרים מאד, שהם מכבים את החום הטבעי. ומכל שכן כשהאדם הוא עיף ויגע, יזהר מאד שלא לשתות מים קרים, כי אז חלב הלב נתחמם, והוא מהותך מחמת העייפות והיגיעה, והמים הקרים יזיקו לו, עד שיוכל לבא לידי סכנה חס ושלום (אע"פ שקשה להטעים מושגים אלה ללשון ימינו, קח את פשטם של הדברים, המלקט). ואף כי המים טובים לבריאות הגוף מכל מקום לא ישתה מהם הרבה. אין לשתות מים קודם האכילה, לפי שתתקרר הקיבה, ולא יעכל את המזון כראוי, וגם בתוך אכילתו לא ישתה רק מעט מים מזוג ביין, ורק כשהמאכל מתחיל להתעכל אז ישתה שיעור בינוני. וכן אין לשתות מים בצאתו מן המרחץ, שלא יתקרר הכבד ומכל שכן שלא ישתה במרחץ. וכן לא ישתה אותם תיכף אחר האישות, לפי שאז חום הטבעי הוא חלוש, ויהיה גורם שיתקררו האברים (סימן לב, סעיף יז).

יב. היין מחזיק החום הטבעי, ומטיב את העיכול, ומוציא את המותרות, ועוזרים לבריאת הגוף כשישתה מהם שיעור בינוני. מי שמוחו חלוש (הכוונה למי שהיין משפיע עליו בקלות ובקיצור מזיקו, המלקט), יזהר מן היין שמוסיף על חלישותו, וממלא את הראש עשנים (שם עשנים בלשון ימינו הינו שם כולל לפעילותו הכימית של היין לגרום לכאבי ראש או/ו לפגיעה בערנות, המלקט), היין יפה לזקנים ומזיק לנערים, לפי שמעורר החום הטבעי והוא כמוסיף אש על אש. ויש ליזהר מן היין עד כ"א שנה. אין ראוי לשתות יין קודם אכילה אלא מעט כדי לפתוח הבני מעיים ולא בעת רעבון, ולא אחר מרחץ וזיעה, ולא אחר עמל ויגיעה, ובתוך האכילה לא ישתה אלא מעט (סימן לב, סעיף יח).

יג. לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהה נקביו אפילו רגע אחד, ולא יאכל עד שיבדוק את עצמו יפה יפה שמא צריך לנקביו (סימן לב, סעיף יט)

יד. לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפויים כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט, וזהו כלל גדול ברפואה, כל זמן שהרעי נמנע, או יוצא בקושי, חולאים רעים באים, ולכן כשרואה אדם שמעיו נחלשו, ואין בהם כוח הדוחה, ידרוש ברופאים להגיד לו במה ירפה אותם, איש איש לפי מזגו ולפי ימיו (סימן לב, סעיף כ).

טו. היגיעה בדרך ממוצע טובה לבריאות הגוף, אבל היגיעה הגדולה וכן המנוחה מזיקים לגוף. בזמן החום אין להתייגע רק מעט, ובזמן הקור צריך יותר, האדם השמן צריך שיתייגע יותר מן האדם הכחוש (סימן לב, סעיף כא) אולם זה בתנאי שלא יתאמץ בבת אחת יתר על המידה (המלקט).

טז. הרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות וליזהר מהם, והם כמו השמחה והדאגה, והכעס והפחד, שהם הפועלות בנפש. וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו, ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות, ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממוצעת, כי היא סיבה לגדל החום הטבעי, ולעכל המאכל ולדחות את המותרות ולחזק אור העיניים וכל ההרגשות, וגם יתחזק כוח השכל. ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים, כי ברוב השמחה יצא החמימות לשטח הגוף, ויותך החום הטבעי ויתקרר הלב פתאום וימות בלא עתו בפתע. ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים בגופם, לפי שהחום הטבעי בגופם מעט, לפי שעורקיהם צריך ומרוצת הדם שהוא מקור החום הוא לאט. והדאגה היא היפוך השמחה, וגם היא מזקת לפי שמקררת את הגוף, ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות. הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת. הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד רעדה, וכשיתרבה הקרירות אולי ימות, ומכל שכן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה, אלא כשהוא בשמחה ממוצעת (סימן לב, סעיף כב).

יז. השינה הממוצעת, טובה לבריאות הגוף, לפי שיתעכל מזונו וינוחו החושים, ואם יקרה לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה, אבל ריבוי השינה מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח, וימלא הראש עשן ויזיק לגוף היזק גדול. כמו שיש לו לאדם ליזהר שלא לישן תיכף אחר האכילה, כן יש לו ליזהר שלא יישן כשהוא רעב, כי כשאין מזון בגוף יפעל החמימות במותרות, ויתילד ממנו עשן נפסד ויעלה למוח. כשישן יהיו מראשותיו גבוהים, לפי שיעזור לרדת את המאכל מהקיבה ויתמעטו העשנים העולים למוח. השינה הטבעית היא בלילה, ושנת היום מזקת, ואינה טובה אלא לאותן שהורגלו בה (סימן לב, סעיף כג). בעניין משך שנת הלילה לפי הרמב"ם שמונה שעות ולפי השולחן ערוך שש שעות ודיו לאדם לישן שבע שעות (המלקט).

יח. דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים (וזה נכון היה לזמנם אולם בזמן הזה שיכולת הרחיצה זמינה ופשוטה, בימות החמה ירחץ גופו כמה פעמים בשבוע ובימות הקרה לפחות פעמיים בשבוע, המלקט). לא יכנס למרחץ לא כשהוא רעב ולא כשהוא שבע, אלא כשיתחיל המזון להתעכל. וירחץ גופו בחמין ואחר כך בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן. כשיצא מן המרחץ, ילבש בגדיו ויכסה ראשו היטב שלא תשלוט בו רוח קרה, ואפילו בימות החמה צריך ליהזהר בזה וישהה לאחר שיצא עד שתתיישב נפשו, וינוח גופו ותסיר החמימות, ואחר כך יאכל, ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ קודם אכילה, הרי זה יפה מאד (סימן לב, סעיף כד).

יט. לעולם ישתדל אדם לדור במקום שהאויר זך ונקי, במקום גבוה ובנין רחב. ואם אפשר, לא ידור בקיץ במקום פתוח לצד צפון או לצד מזרח, ושלא יהא שם שום דבר מעופש. וטוב מאד לנקות אויר הבית תדיר, בריחות טובים (סימן לב, סעיף כה). עניין הריחות הטובים, הניגונים והשמחה כרפואה לכל חולי מופיע בהרחבה בדברי רבנו באומרו "ולא ישכח לעולם לחזק הכח הטבעי – במזון, וכן לחזק הכח הנפשי – בריח טוב כמו המור (המושק) והענבר (עלי בזיליקום) וליגנא אלובי (עץ נותן ריח אולי אחד ממיני הקטורת) בחולאים הקרים, או הסמים (הרפואות) הקרים, כמו הוורדים והנילופר וההדסוהוויאוליש בחולאים החמים (עם עליית חום הגוף) וכן לחזק הכוח החיוני בכלי הניגון, וירחיבו את ליבו ולחדש חידושים (שירחיבו את דעתו) ויצחק מהם, הןא וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו. כל זה מחוייב בכל חולי, כאשר יהיה רופא נעדר, ישער בעצמו את הדברים (הנהגת הבריאות שער שני)".

כ. אויר הטוב לבריאות הגוף הוא, שיהא שווה, ממוצע בין הקור והחום. לכן יזהר כל אדם שלא יחמם את ביתו הרבה בימות החורף, כדרך אנשים בלי דעת, כי על ידי רוב החמימות הרבה חולאים באים רחמנא ליצלן, אלא יחממו באופן אשר לא ירגיש שום קרירות ולא יחם לו ביותר (סימן לב, סעיף כו).

כא. לשמור חוש הראיה יזהר מדברים אלו, לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול. ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור, יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מועט, איזה רגעים, ואחר כך יפתח יותר ויסתכל גם כן באותו אור איזה רגעים, ואחר כך יפתח כולו. וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך, כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע מזיק לראיה. ולכן ה' יתברך שמו ברחמיו ברא את העולם בעניין זה, שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט, לא בפעם אחת, וכן שוקעת מעט מעט, ועל זה אנו מברכין המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, שמאיר לנו ברחמים מעט מעט, ולא בפעם אחת פתאום. אור החוזר מן השמש פירוש שהשמש זורחת על איזה מקום ומשם בא האור, אור זה מזיק לעיניים, לכן יזהר מלדור בבית אשר כל החלונות רק מצד צפון, כי השמש אינה באה לצד צפון, וכל האור אשר שמה הוא רק אור החוזר. וכן אפילו אם החלונות המה לצד מזרח או דרום או מערב, אם אין השמים נראים מתוך החלונות, כגון שיש כנגדן חומות גבוהות, הרי גם כן האור הבא הוא רק אור החוזר. יזהר מלעסוק בכתיבה או לקרות בספר או לעשות כל מלאכה דקה (הדורשת עיון ומאמץ של העיניים, המלקט), באור בין השמשות, וכן בעצם היום כאשר השמש בתקפה. וכן לא ירבה בכתיבה או לקרות בספר באותיות קטנות, ובכל מלאכה דקה לאור הנר בלילה. ההסתכלות הרבה בצבע לבן גם כן מזיק לעיניים, ולכן מראה השמים כמראה התכלת, לא לבן, כדי שלא יזיק לעיניים. וכן ההסתכלות הרבה במראה אדום צח, וכן באש מזיק גם כן. העשן וריח גפרית מזיקים גם כן, וכן אבק דק או רוח הבא לנגד לעיניים, וכן הליכה מרובה ופסיעה גסה, בכייה מרובה כמו שאמר הכתוב כלו בדמעות עיני, והקשה מכולן הוא רוב המשגל, אבל מצות ה' ברא מאירת עיניים (סימן לב, סעיף כז).

כב. אסור לאכול דג עם בשר, ואפילו עם שומן עופות מפני הסכנה. ואין לצלות בשר עם דג בתנור אחד כשהוא תנור קטן, אלא כשאחד מהם מכוסה, אבל בתנורים שלנו שהם גדולים אין לחוש (סימן לג, סעיף א).

כג. כשאוכל דגים ואחר כך בשר או להיפך, יש לאכול ביניהם קצת פת, ולשתות איזה משקה דהוי קינוח והדחה (לג, ב).

כד. צריך ליזהר מזיעת אדם, שכל זיעת אדם הוא סם המות, חוץ מזיעת הפנים. ולכן יזהר שלא יתן מאכל בין בגדיו לבשרו מפני הזיעה, וכן לא יתן מעות לתוך פיו שמא יש עליהן מעט זיעה, ועוד שיד הכל ממשמשין בהן ויש מהם חולים (סימן לג, סעיף ג).

כה. צריך כל אדם ליזהר תמיד כשמריח ריח איזה מאכל, יפליט כל הרוק שבפיו ולא יבלעו, כי אם בולעו יוכל לבא לידי סכנה חס ושלום (סימן לג, סעיף ד).

כו. יש ליזהר שלא לשתות מים שנתגלו (סימן לג, סעיף ה) – היום מקלים בדין זה.

שכן אין דרכם של מזיקים (כגון נחשים ממנו חששו חז"ל) להתהלך בבתים אבל בכל זאת ראוי להיזהר מפני מעופפים למיניהם שמא יפלו לתוך הכלי המגולה.

כז. אסור ליתן דבר מאכל או משקים תחת המטה אפילו הם מכוסים, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ובכפרים יש מחזיקים תפוחי אדמה ושאר מאכלים תחת המטות, ויש להזהירם על זה (סימן לג, סעיף ו).

כח. וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור. ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כגון תחת קיר נטוי, ועל גשר רעוע, ולא יצא יחידי בלילה, ולא יישן יחידי בחדר בלילה וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה, או להניח פיו על קילוח המים לשתות, שמא יבלע איזה דבר המזיק (סימן לג, סעיף ז).

כט. אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, או מתוך כלים מאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, וכן לא יאכל בידיים מזוהמות, שכל אלו הם בכלל אל תשקצו את נפשותיכם, ואפילו יאמר שאין נפשו קצה בהם, בטלה דעתו אצל כל אדם (סימן לג, סעיף ט).

ל. בהמה או עוף שהיו מסוכנים ונשחטו, אף על פי שהותרו בשחיטה, המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלם (סימן לג, סעיף י).

לא. אסור לקצוץ אילן מאכל העושה פירות, (אילן זית שהוא עושה רובע הקב זיתים, ודקל העושה קב תמרים) והוא סכנה. ואם הוא סמוך לאילנות אחרות שחשובים יותר ממנו והוא מכחיש אותן (גורם להם להאטה בצמיחה, המלקט), וכן אם צריך למקומו, וכן אם דמיו יקרים לבנין יותר מלאכול, מותר לקצצו (סימן לג, סעיף יא).

לב. החושש במעיו, יש עושין לרפואה שמעמידים עליו כלי שיש בו מים חמים, ואסור לעשות כן מפני הסכנה (סימן לג, סעיף יב).

לג. אסור לעבור בנחל שמימיו רודפין אם המים מגיעים למעלה ממתנים, משום סכנה שלא ישטפוהו המים (סימן לג, סעיף יג).

לד. אסור להוציא מפיו דבר פורעניות על אדם מישראל, אפילו לומר: אלו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתיים. ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא, כגון לומר חתול או כלב יקחוהו, וכן כל כיוצא באלו, צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון (סימן לג, סעיף יד).

לה. החסיד יחזק בטחונו בה' יתברך ולעולם יבקש רחמים שלא יחלה אבל כבר נתנה רשות לרופא לרפא. לפיכך, מצווה להתרפא ע"י רופא ראוי. בענייני רפואת הנפש יש אומרים שיש לתור אחר רופא ירא שמים, המלקט. וגם אם חלה מעט ח"ו ימשיך לבקש רחמים מאת ה' יתברך שלא יזדקק לרופאים יותר מידי.

לו. כשיש גוי בבית יאמר בברכת המזון כמובא ב"מגן אברהם" סימן קפט א וכדברי הקיצוש"ע "אותנו בני ברית כולנו יחד" (סימן מד יח) ולא "כולנו יחד בני ברית" (שעל זה אמר הט"ז שאיננו נכון שכולל אותם ביחד) וראוי לפרסם דבר זה בכל נוסחי ברכת המזון ובסידורים מכיוון שבזמן הזה מצויים גויים בבתי היהודים בארץ ישראל, כגון העובדים הזרים ולכן יש להבחין בין קדושתו של ישראל לגויים שהם בני אדם אבל אין להם קדושה כקדושת ישראל (המצווים על קידוש ה' יתברך ויתרומם בפי כל אשר נשמה באפו), המלקט. וכן אמר הרמב"ם שכל ישראל מצווין שלא לחללו (מלשון חלל ומקום פנוי), כלומר שלא ליצור מקום פנוי חס ושלום מהיות שכינת עוזו להסתתר שם לעשות נגד רצונו, למעט המקומות שהתורה אסרה אותם שכן הוא יתעלה למעלה מהמקום. ואע"פ שאין איש מישראל שיתכוון לעשות חלל עליו להיזהר גם שלא יווצר מצב של "חלל". ולכן אסור להתייחד עם אשה שאיננה אשתו בבית שאין בו חלונות או/ו שאינו נראה מהרחוב. ולכן אם העובד/ת זר/ה בביתו והמטופל איננו יכול ללכת אסור לבן המשפחה להתייחד עם העובד/ת, כך שלא יהיה נראה ע"י המטופל והכל יעשה עפ"י השכל הישר.

לז. אשה אחת באה לרבי מנחם מנדל ואמרה לו שבעלה חולה ויהי רצון שתיכנס מחלתו בזר ואמר לה הרבי " הלוא נאמר תשליך במצולות ים כל חטאתם", מכאן אתה למד שאין ראוי לכל אדם ובפרט לחסיד לומר כדבריה אלא יש לתקן את הפגם הרוחני שהביא לחולי. רק שנתנה רשות לרופא לרפא אבל "לעולם אל יתיאש מן הרחמים" ויתפלל ויבקש מבעל הרחמים בכל כוח תפילתו כחזקיהו אולי יעתר לו השם.

סימן ד - קווי יסוד לרפואת הנפש ולתיקון המדות לרבנו ולרמ"ק.

א. רפואת הנפש הינה תיקון המידות, באמצעות תיקון זה של המידות. משיג האדם גם ביטחון ושמחה במעשיו. כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ראשון.

"ואתה יודע שתיקון המידות אינו אלא רפואת הנפש וכוחותיה, וכשם שהרופא המרפא את הגופות צריך שידע תחילה את הגוף שהוא מרפא אותו בכללו, וחלקי אותו הגוף מה הם, כלומר גוף האדם, וצריך לדעת מה הם הדברים המבריאים אותו וישתמש בהם כך המרפא את הנפש, ורוצה לטהר את המידות, צריך שידע את הנפש בכל היקפה וחלקיה ומה גורם למחלתה ומה הוא מבריאה".

ב. השמחה והביטחון שהאדם משיג תלויים בדרכו. ואם האדם הולך בדרך ישרה ואמיתית (וזה מושג בעיקר ע"י משפטי התורה וההשתדלות בדרכה) בריאותו הנפשית מתחזקת. "דעו כי האמת והצדק הם תכשיטי הנפש, ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף ולא מצאתי רפואה לרכות הלב, כהרכבת האמת והצדק, ולא הבטיחני אחוזת מרעים ועשתרות קרניים ושלח ושריון ככובע האמת(ההליכה בדרך הישרה מחזקת ומרפאת את הגוף ואת הנפש כאחד) ומגן הצדק" (אגרת המוסר לר' אברהם בנו).

ג. באשר לתיקון המידות וחולאי הנפש ע"י החכמים אומר רבנו.

"וכשם שהחולים כאשר יודעים מחלתם ואינם בקיאים במלאכת הרפואה שואלים לרופאים ואלה מודיעים אותם מה שראוי להם לעשות, ומזהירים אותם ממה שהיו מדמיין אותו ערב, ויכריחום לקחת דברים הנגעלים המרים המבריאים את גופותיהם ואז יחזרו לבחור את הטוב ולגעול את הנגעל, כך חולי הנפש ראוי להם לשאול את החכמים שהם רופאי הנפשות ואלה יזהירום מאותם הרעות שהם חושבים אותם טובות, וירפאום במעולה אשר בה מרפאיו מידות הנפש שנבארם בפרק שאחר זה"(שמונה פרקים פרק שלישי).

ד. ההליכה בדרך האמת והיושר מחזקת את האדם גשמית ורוחנית – "האמת והצדק הם תכשיטי הנפש ונותנים גבורה ובטח ונצח לגוף" (עפ"י הבחנה זו הגוף הינו חלק מנפש האדם וכדבריו בשמונה פרקים "נפש האדם אחת היא, כלומר אישיותו של האדם כוללת ביחד , הן את המרכיב הנפשי והן את המרכיב הגופני ולכן האמת והיושר פועלים גם על הגוף) – הבחנה זו הינה הבחנה חשובה מעין כמוה להבנת תורת הנפש והגוף של רבנו הקדוש, המלקט.

ה. על האדם לחתור ולכוון את כל דרכיו במיצוע המידות.

"המעשים אשר הם טובים הם המעשים המאוזנים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד הגזמה והשני מיעוט, והמעלות הם תכונות נפשיות והרגלים ממוצעים בין שתי תכונות רעות שהאחת יתיר והשנייה חסיר, ומהתכונה הזו יבואו אותם המעשים (שמונה פרקים פרק רביעי).

"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא האדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכווין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו. כיצד ?, לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני. לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כעניין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהיה עמל בעסקיו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה וכעניין שנאמר טוב מעט לצדיק. ולא יקפוץ ידו ביותר. ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק (ליצן) ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו בינוניות ממוצעות נקרא חכם" (הלכות דעות, פרק ראשון).

ההליכה בדרך האמצעית מובילה לציווי האלוהי "והלכת בדרכיו":

"כך למדו בפירוש מצווה זו. מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינוין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן. להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות אליו כפי כוחו" (שם).

ו. הרמב"ם קורא לאדם ללכת בכל דרכיו ודעותיו בדרך האמצע, למעט שתי מידות בהם הוא מורה את האדם לשלול אותם ממנו באופן מוחלט ו 2 מידות אלה הינם הכעס והגאווה". וכך הוא היה אומר.

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב. שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבינו עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים מאד הווי שפל רוח. ואמרו שכל המגביה רוחו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך. ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו במקצתא (כלומר יהיה בנידוי). וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחד. וילמד את עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהא דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו ואינו כועס (יעמיד פנים שהוא כועס אבל לא יכעס באמת). אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג את עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו דרך הטובה. ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים בייסורים. ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"(הלכות דעות, פרק שני).

ז. והנה מי שנטה מדרך האמצע ירפא את השקפותיו הרעות שהן מחלות הנפש ע"י הנהגתם בקצה השני הנגדי שהוא היפך אמונותיהם.

"וכדי למחות עקבות ההשקפות (של עובדי עבודה הזרה שאסרו אכילת מיני בעלי החיים, כגון הבקר וכו') הבלתי נכונות הללו נצטווינו להקריב אלו שלושת המינים דווקא מן המקנה, מן הבקר מן הצאן תקריבו קורבנכם, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני"(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מו).

ח. בעניין מיצוע המידות אומר הרמב"ם שהחסידים נוטים מעט לאחד הקצוות על מנת להימנע מלהיכנס לספק קרבה למידה אסורה ואלה הם דבריו בשמונה פרקים בעניין ההרחקה המסויימת של החסידים מדרך האמצע על מנת שלא להיכנס לתחום האפור הקרוב למידה האסורה.

"ולזה העניין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה ממוצעת בשווה, אך היו נוטים נטייה קלה לצד היתר או החסר, על דרך הסייג רצוני לומר, שהיו נוטים, למשל - מן הזהירות מעט לצד העדר הרגשת ההנאה. ומן אומץ-הלב - לצד ההעזה מעט. ומן השועות- לצד היהירות מעט ומן הענווה - לצד שפלות הרוח מעט. וכן בשאר. ואל העניין הזה רמזו באומרם: "לפנים משורת הדין ".אבל מה שעשו החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחדכצום וקום בלילותוהנחת אכילת הבשר ושתיית הייןוהרחקת הנשיםולבוש הצמר והשער; ושכון בהרים והתבודד במדברותלא עשו דבר מזה אלא על דרך הרפואה, כמו שזכרנו, וגם בגלל הפסד אנשי המדינה. כשראו שהם נפסדים בהתחברותם אל אנשי המדינה וראות את מעשיהם, עד שחששו לקלקול מידותיהם בחברתם, ברחו מהם למדברות ולמקום שאין בו אדם רע. כמאמר הנביא:

מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים" (ירמיהו ט', א').

ט. המצאת מרגוע לנפש ע"י הגברת מידת הסבלנות.

ואמר החסיד הרמ"ק שעל מנת שהאדם יהיה דומה לקונו, בסוד מידת הכתר, צריך שיהיו בו כמה גופי פעולות, שהם עיקר ההנהגה. ואביא כאן כמה מעיקרי דבריו. "הראשונה הכוללת הכל, היא מדת הענוה..שהרי היא מדה על כל המדות ואינה מתעלה ומתגאה למעלה, אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר.

השניה מחשבתו תדמה למחשבת הכתר. כמו שאותה חכמה לא תפסוק תמיד לחשוב מחשבות טובות, והרע לא יכנס בה, מפני שהיא רחמים גמורים, ואין שם דין ולא שום קושי כלל, כך האדם תהיה מחשבתו פנויה מכל דבר מכוער. השלישית מצחו לא יהיה בו קושי כלל, אלא ידמה תמיד למצח הרצון, שירצה את הכל. אפילו שימצא בני אדם כועסים, ירצם וישקיטם ברצונו הטוב....וגם ימשך להיות תמיד נוח לבריות, שאם מדותיו קשות מצד אחד עם בני אדם, לא יתרצו ממנו. וזה טעם המשנה "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" (אבות ג ג). הרביעית – שיהיו אזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, אמנם שמע שוא או המגונה לא יכנס בהן כלל. החמישית – עיניו, לא יסתכל בשום דבר מגונה, אמנם תהינה תמיד פקוחות להשגיח ולרחם על האומללים כפי כוחו, וכשיראה בצרת עני לא יעצון עיניו כלל, אלא יתבונן בדעתו עליו כפי כוחו ויעורר רחמים עליו בפני שמים ובפני הבריות, ויתרחק מכל השגחה רעה, וכדרך שהעין העליונה פקוחה ומסתכלת תמיד אל הטוב. השישי – בחוטמו, מעולם לא ימצא בו חרון אף כלל, אלא תמיד באפו חיים ורצון טוב ואריכות אף, אפילו לאותם שאינם הגונים...אלא מתרצה תמיד וחפץ חסד לעשות נחת רוח לכל. השביעית פניו תהינה מאירות תמיד ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שכן בכבוד העליון נאמר "באור פני מלך חיים", ואין שום אודם ודין נכנס שם כלל, כך אור פניו לא ישונה וכל המסתכל בהם לא ימצא אלא שמחה וסבר פנים יפות, ושום סיבה לא תטרידהו מזה כלל. השמינית פיו לא יוציא אלא טובה וגזרת אמריו תורה והפקת רצון טוב תמיד, ולא יוציא מפיו דבר מגונה ולא קללה ולא רוגז וכעס כלל ולא דברים בטלים. והאדם החסיד צריך לכוון עצמו כלפי מדות אלה אם כי לא יושגו כולם בבת אחת אלא מי שאימן את עצמו כראוי ולאורך זמן" (תומר דבורה פרק שני).

י. להכשרת נפשו של האדם במידת הענווה והסבלנות סיפר רבנו.

"כשנשאל לאחד מן החשובים והחסידים שיאמר לו איזה יום היה שמח בו יותר מכל ימיו. אמר לו יום שהייתי הולך בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה וגם שאחד מאנשי הספינה בזני ביזיון גדול, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל,, ולא התעורר ממני כוחי ושמחתי שמחה גדולה". פירוש העניין שאותו החסיד השפל בעיניו לא יתפעל כלל מהביזיון שביזה אותו השוטה הזה ולא דאבה נפשו ולא רגשה עינו וזאת מכיוון שכבר לימד עצמו להיות שפל ועניו כמידת החסידים, באופן שלא יתפעל מהכסילים.

וזהו יסוד גדול בבריאות הנפש של החסיד.

יא. כתב רבנו חיים בן עטר בספר "חפץ ה'. "וכמו שהובא בספר חסידים באותו חסיד ששלח דורון לאחד שביזהו ביזוי גדול וכו' וכנגד הנעלבים ואינם עולבים נקט עושין מאהבה דמאהבת הב"ה מוחלים על עלבונם ואינם עולבין כלל אשריהם לאלו שזכו"

יב. כתב בספר "חמדת ימים".

מעשה בחסיד אחד שזימנו בעל הבית לסעוד אצלו ראה בעל הבית התחיל אוכל

ולא נטל ידיו. עמד מן הסעודה והלך לו ביקש בעל הבית להחזירו אמר ח״ו כתיב אל תלחם

את לחם רע עין ולא עוד אלא שאתה אוכל לחם טמא דכתיב ונטמאתם בם..וכיון שבא דבר זה אצל חכמים נתנו לחסיד זה מ׳ זוז ואמרו אשריך ישראל שיצא זה מחלציך.

לכאורה היה על אותו חסיד לחוש לדעת בעל הבית שלא להעליבו שכן כבר אמרו "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא" וראינו הרבה מקומות ומעשים שיש להקדים מדת השלום לאמת וזה לא הוציאו מביתו ואפילו ביקש להחזירו אלא שלא חש אותו חסיד לדבריו של בעל הבית, והבאתי עניין זה כאן כדי שידע החסיד שאע"פ שהשלום יקר ואמרו הרבה בזכות השלום, הנה יש שם מצבים שהאמת ומניעת ההיזק הרוחני גוברת.

יג. הזהירות מלהתרפא אצל רופאי נפש חופשיים אף עם הם בני ברית שמא יסיתוהו

עניין זה גם הוא מדרכו של החסיד להבין נקודה זו.

אמר הרב משה פיינשטיין זצ"ל בסימן ח חלק יורה דעה ד באגרותיו ובהם דברי קודשו.

"כי מאחר שהתירה התורה להתרפאות אצל רופאים, ולהרמב"ם ורוב הראשונים הוא חיוב, ודאי צריך לילך לרופא המומחה, אף שהוא כופר. ואף לנוכרים עובדי ע"ז בזמננו שאין חשודין להרוג בכוונה צריך לילך ולא שייך לחוש איך ישלח השי"ת רפואתו ע"י כופר, כי הרפואה – הרי נצטווינו שלא לסמוך על נס כל זמן שאפשר להתרפאות בסמני הרפואה שברא השי"ת לרפאות חולים, ורופא זה הרי יודע המחלה ויודע הסמנים לרפאות ביותר. אבל באשר ששייך לרופאים לטעות לפעמים, צריך להתפלל להשי"ת שלא יטעה הרופא ויהיה העסק שעל ידו לרפואה. ומצינו בגמרא שהלכו אצל רופאים עכו"ם ומינים באופן שלא היה חשש שיהרגו. אבל אם הרופא הוא מסית ומדיח בזה שהולכין אצלו, אסור לילך אליו, אף שליכא (אין) רופא אחר. אבל רובא דרובא מאלו כל הרופאים בין נוכרים בין רשעי ישראל עושין מלאכתן ואין להם עסק בהסתה והדחה, שלכן אין לחוש לזה אלא כשידוע שהוא מסית ומדיח".

אבל בעניין רפואת הנפש טוב להיזהר ולא ללכת לרופאים שהם מינים וכופרים. אבל אם אין רופא שומר תורה אומר הרב פיינשטיין שיש להתנות עמו ויבטיח שלא ידבר עם החולה בענייני אמונה ותורה ובפרט כאשר מדובר בצעירים. ואלה הם דבריו בעניין זה.

"יש לחוש שמיעצים לפעמים נגד דיני התורה ואף נגד עיקרי הדת ונגד ענייני פרישות וצניעות...יש ודאי לחוש שידברו דברי מינות וניבול פה....ואם הם רופאים מומחים ויבטיחו להורים שלא ידברו דברים שהם נגד דעות האמונה ומצוות התורה יש אולי לסמוך שכיוון שהם מומחים לא ישקרו. ולכן יש לחפש אחר רופא שומר תורה ובאם ליכא יתנו עמו ויבטיח שלא ידבר עם החולה בענייני אמונה ותורה" (יורה דעה ב סימן נז) ונראה לי שהם מחוייבים בכך גם מצד האתיקה הרפואית.

יד. ההוראה העיקרית בעבודתנו הינה: כאשר יהודי נתקל בנסיונות של הנחות ותאוות מזיקות, עליו לדעת שהם נובעים ממנו, היהודי. לא כדעת הסוברים שיש ללכת בעקבות העולם; גם לא כאלו הסוברים, כי על מנת לקיים תורה ומצוות צריך האדם להתאים עצמו ל"עולם", אלא אדרבה, מציאות העולם תלויה ביהודי. מפני שאצלו רווחת הנחה מסוימת או שהוא מתחשק לאיזו תאווה, באים אותם עניינים גם בעולם, אלא כשהם באים בעולם ("עולם" מלשון העלם), אין מקורם נרגש בהם, ומופיעים כאילו מעצמם, וגוררים אותו ללכת אחריהם. ברם מאחר שבאמת באים הם מהאדם, הרי על ידי כך שימיר את ההנחות והתאוות הלא טובות שלו בטובות, יוחלפו אלה גם בעולם (עניין זה נפלא הוא מאד מהשכל ונראה כמופרך אלא שכך הוא הדבר אין האדם רואה אלא מה שליבו חפץ).

ההוראה מכך בעבודה היא: כשעולה בדעתו של אדם, שיוכל להשיג השפעות מסוימות ללא עבודה, מתוך ההנחה, שמפני סיבות מסוימות יקבל ההשפעות גם ללא יגיעה – עליו לדעת שרעיון כזה מקורו בנפש הבהמית, מה"לעומת זה", ששם אין העבודה הכרחית; כמו כן צריך שידע שההשפעה שבכוונתו לקבל באופן זה, היא, ככל מציאות של לעומת זה, "פוחת והולך", עד שלא נשאר ממנה מאומה (האם כוונת הרבי גם להשפעות שנובעות מהשתתפות בהגרלות ? שהרי כבר נאמר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך").

התוצאה עם ברכת ה' ולאידך גיסא: כשיתייגע בעבודה, יכול להיות בטוח ש"יגעת ומצאת", יתנו לו מלמעלה מציאה, עוד יותר מכפי עבודתו, וככל שיתקדם יקבל יותר – "מעלין בקודש".

טו. אמר החסיד החזו"א שעל מנת שיהיה אדם לוחם כנגד כל התאוות כולן, תהיינה מותרות או/ו אסורות, ממין זה או/ו ממין אחר, באות ממנו או/ו מחוצה לו עליו להגביר ה"מוסרי" כנגד התאווני ואז הוא נלחם כנגד התאוות כולן בבת אחת. שכן כאשר האדם ילחם כנגד תאווה אחת (כגון תאוות האכילה) ויהיה מרוכז בהתגברות עליה, שמא יזניח מלחמתו כנגד תאווה אחרת (כגון תאוות הממון) ולפיכך עליו להיות לוחם כנגד כולן ביחד וזה יהיה ע"י שיגביר "המוסרי" על התאווני בכל עת ובכל עניין ובכל מצב יהיה אשר יהיה. ואלה דברי קודשו בעניין זה בספרו הקדוש "אמונה וביטחון".

טז. עניין הזהירות במידות.

"כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא לסטים, מפני שנמצא מחזיק יד עוברי עבירה ומכשילו וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול הבא לטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו"(הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק שנים עשר הלכה יד)

סימן ה - הרפואה בימות המשיח.

א. דעת רבנו הרמב"ם הינה שבימות המשיח יתחזק הגוף וימנעו רוב המחלות וזאת מכיוון שבאותם הימים תרבה הדעת ויתבסס הקיבוץ האמיתי של בני האדם. ריבוי הדעת יאפשר רכש והשגת הידע הנדרש לשמירת הגוף והנפש. לא תהיינה מלחמות בין בני האדם, יהיה שפע כלכלי וחומרי שיביא לידי יישום כל הנדרש לקניית המעלות הגופניות והמידותיות. יופנו כל המשאבים הגופניים והרוחניים לידיעת ה' ושמירת הקיום האנושי על הדרך הנאותה ביותר. בין היתר יוסרו מירב הדאגות הנפשיות המביאות לידי חלק מחולאי הגוף.

"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה. ולא קנאה ותחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה. וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."(משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק יב). היעדר הרעב, המלחמות, הקנאה והתחרות והפניית כל כוחות הגוף והנפש לידיעת ועבודת ה' יביאו ללא ספק להארכת החיים שכן האדם יוכל להפנות משאבי נפשו וכוחותיו לשמירת בריאות הגוף והנפש, זאת כפי שכבר באר הרמב"ם גם במקום אחר.

ב. בזמן הזה, תורת הנפש הינה למעשה הכרת המבנה הנפשי של האדם והכוחות הפועלים בו, כאשר לתיקון המידות מושם דגש המתבסס על תרפיה התנהגותית אולם לאו דווקא על תיקון המידות ולמעשה כל ההבחנה הנפשית בין בני האדם הינה לגבי אלה המוגדרים כבריאים בנפשם ולבין אלה המוגדרים כחולים או/ו פגועים בנפשם.

לתיקון המידות והנפש שמושג ע"י מעשה המצוות ותיקון המידות אין כמעט התייחסות בתורת הנפש של הזמן הזה ללא שימת לב לעובדה שלתיקון זה יש גם כן משמעות והשלכה רבה על תחלואי הנפש אפילו עפ"י ההגדרות המקובלות בזמן הזה.

הדבר האחרון שיעלה בדעתו של רופא הנפש בן זמנינו להתייחס אליו הינו מידותיו של המטופל. תיקון מידת הכעס חשוב אך ורק במידה וההתנהגות בשעת כעס איננה נורמטיבית ואז תפנה הרפואה הפסיכיאטרית או/ו מדע הפסיכולוגיה את המשאבים הנדרשים לסילוק מידת הכעס מהאדם וזאת על מנת לאפשר את התפקוד היומיומי. אולם אמירה כגון "לעולם אין לכעוס", או "אל לו לאדם להיות קמצן או פזרן בממונו" לא תאמר ולא תובא כחלק מהשיטה הרפואית, זאת מכיוון שאופיו הבסיסי של האדם איננו מעניינה של הפסיכיאטריה או/ו הפסיכולוגיה בת זמנינו. חיסרון זה בא לידי תיקון באמצעות הדת, תיקון המידות ותיקון הנפש שמושג ע"י הדת על מנת לעלות את סף הרגישות האנושית שלו כאדם ולעצב את אופיו ומידותיו ברמת שליטה גבוהה יותר מאשר זו המושגת ע"י הפסיכולוגיה.

ואלה הינם עיקרי יסודות בריאות הגוף והנפש ומרביתם ימצאו בהלכות דעות ובספרי הרמב"ם האחרים, כגון הנהגת הבריאות, ספר הקצרת ועוד. ולאחר פרק זה העוסק ב"תיקון הגוף" ומעט ענייני "תיקון הנפש" נתחיל בפרק המבאר את עיקרי האמונה לפי דעת רבנו הרמב"ם שכן כבר אמר רבינו ש"תיקון הגוף קודם לתיקון הנפש

פרק חמישי עיקרי אמונתנו של החסיד עפ"י הרמב"ם

"הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם"

סימן א – שלמות ה' יתברך בתורה ובמצוות.

א. אמר הראי"ה שעיקר האמונה הינו בהבנת גדולת שלמות אין סוף.

"עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב, הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת" והדברים האלה דומים לדברי קודשו של אדמו"ר הזקן שאין שיעור לגדולתו של הקב"ה שאותו יכול הלב להכיל. כפי שאמר בתניא "ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה' ולכן נקרא בשם זיו השכינה. אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה אזי היא תפיסא בהן. ומתלבשת בהקב"ה ממש דאורייתא וקב"ה כולא חד. ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך דרך משל רק שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כש"ש (כמו שנאמר) וימינו תחבקני שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בבחינת חסד ומים"(תניא סוף פרק ד). מכאן ילמד האדם שאין קיום לעיקרי האמונה ללא קבלת עול תורה ומצוות.

החסיד מקבל על עצמו את שלש עשרה עיקרי התורה ויסודותיה.

ביאר הרמב"ם שעיקרי התורה הינם שלוש עשרה. עיקרים אלה נתפסים כולם בשכל האנושי, למעט עניין "תחיית המתים" שהינו קשה להבנה והוא מתקבל ע"ס האמונה בלבד. האמונה בביאת המשיח גם היא ניתנת לביסוס שכלי המסתמך למעשה על ההכרה שכאשר תגיע אותה העת של ביאת משיח, קיבוץ הגלויות והסדרת כלל מצב בני האדם והמדינות יהיה אותו קיבוץ בלתי ניתן לפירוק וזאת מפני שאז יגיע העולם לתכלית קיומו ומציאותו וכאשר יושג מצב זה ישמר בתקינותו.

ב. עניין מציאות הבורא הוא, שידע האדם שיש מצוי במציאות (ואנחנו מכנים שם מציאות לו ולנו רק בשיתוף השם) והוא השלם בכל אופניה, והוא סיבת כל הנמצאים, וממנו נמשך להם הקיום. ואילו ניתן היה להעלות על הדעת סילוק מציאותו, כי אז לא היה קיום למציאות ולנמצאים. ואילו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תיבטל מציאותו ולא תחסר. כי הוא אינו זקוק במציאותו לזולתו; ואילו השמים וכל צבאם, וכלל הנמצאים למטה בארץ זקוקים לו.

ג. עניין האחדות הוא, שנדע שהוא סיבת כל המציאות אחד. ואין אחדותו כאחדות הסוג או המין, ולא כדבר אחד מורכב או פשוט, שהוא אחד במספר, אבל ניתן לחלקו בלי סוף. אלא הוא אחד באחדות, שאין אחדות כמוה בשום פנים. וזה שנאמר:"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

ד. עניין שלילת הגשמיות, שהוא אינו גוף ולא כוח בגוף, ואין לו ממאורעות הגוף, כגון:התנועה והמנוחה. ואמרו רבותינו: אין למעלה, לא עמידה ולא ישיבה, ולא עייפות, ולא מות ולא חיים, כחיי הגוף החי (מושגים אלה קשים להבנה אולם הכוונה שאין שם דבר שמפסיק את החיים וכן אין החיים אצלו תלויים בגוף כפי שהם אצלנו, וכן אין הידיעה והמציאות אצלו יתברך כפי שהם בבני האדם, המלקט) וכל מה שנמצא בספרים מתאריו בתארי הגוף, הם כולם דרך השאלה. וכמו שאמרו "דברה תורה כלשון בני אדם" (לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, המלקט).

ה. עניין הקדמות, שזה האחד המתואר, הינו קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הינו בלתי קדמון ביחס אליו. וזהו שנאמר "מעונה אלוהי קדם".

ומכאן נגזר היות העולם מחודש, ויש לו ראשית זמנית וגם הזמן נברא כי הוא נספח לגרמי השמים שנעים ולהימצאותם.

ו. עניין העבודה, שהוא יתעלה, אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ואין עושים כן למי שלמטה ממנו במציאות, כגון המלאכים והכוכבים, כי אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו. ואין עושים אותם אמצעים להגיע אליו בעזרתם. אלא כלפיו יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזהו היסוד המזהיר על עבודה זרה. אמר ר' יעקב אבוחצירא בדברי קודשו בספרו "דורש טוב" "חובה על כל הנקרא בשם ישראל להתבונן בדעתו מה טעם ביאתו לעולם. ומה טעם בחר ה' בישראל מכל האומות ונתן להם תורתו הקדושה. וכשיתבונן בזה הדבר ידע מעצמו שאין עיקר ביאת האדם לעוה"ז כי אם לעשות רצון יוצרו דווקא. ושום דבר מחפצי גופו והנאתו לא ימנעהו מעבודת ה'. ואם פנה לחפצי גופו ועזב עבודת ה' נמצא מורד במלכות שמים ודמו בראשו. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם ששלח אחד מעבדיו ואמר לו לך למקום פלוני והביא לי דבר פלוני וכשהלך העבד ההוא לאותו מקום והוטב בעיניו ישיבת המקום ההוא וישב שם להנאתו וביטל שליחות המלך ולא הביא לו הדבר שבעבורו שלחו. בודאי העבד הזה מורד במלכות ובן מות הוא. וכן עניין בני ישראל עם מלך מלכי המלכים הקב"ה שולחם לעוה"ז כי אם לעשות רצונו. ואם באים לעוה"ז ומתהפכים למצוא חפצם ועוזבים רצון ה', נמצאים מורדים במלכות שמים חס ושלום. וזהו שאמר והגות לבי תבונות דהיינו מה שמתחייבים העשיר והעני ויפה התואר מצד הלל ויוסף ור' אליעזר (שאם יאמר העשיר שאינו יכול לעסוק בעבודת ה' נאמר לו ראה במעשיו של ר' אליעזר בר חרסום שלא היה עשיר ממנו ועסק כל ימים בעבודתו יתברך. ואם יאמר העני שאינו יכול לעסוק בעבודת ה' מפני עוניו נאמר לו ראה את הלל ואם יאמר יפה התואר שאינו יכול לעסוק בתורה בשל יופיו וחשקו לענייני נשים שבשל יופיו אינו יכול לעסוק בתורה נאמר לו ראה מעשיו של יוסף). לא יוכל שום אדם לטעון שאלו הקדושים החמירו על עצמם אינה טענה כלל. כי כן חובה על כל ישראל לעשות. כי עיקר ביאתו לזה העולם והראיה מהמשל שאמרנו" (דורש טוב, ר' יעקב אבוחצירא, ירושלים תשכה).

ז. עניין הנבואה, הוא: החיבור של השלמים בבני האדם בשכל הפועל, ויאציל עליהם ממנו שפע אצילות, ואלה הם הנביאים, כי היסוד הזה הינו בסיס איתן לכל יסודות התורה ועיקריה, שהם אמת.

ח. עניין נבואת משה, הוא אבי כל הנביאים שקדמו לו והבאים אחריו. כי הוא השלם בבני האדם. שהגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות, עד שהגיע למעלת מלאך (יש האומרים כי כל יהודי הוא "למעלה" ממעלת המלאך, כי המלאך הוא נברא רוחני ואילו האדם בעל נשמה אלוקית גדול ממלאך, ובמיוחד שהנשמה בעצמותה היא חלק אלוקה ממעל אותה נפח ה' מעצמו ומעצמיותו, אלא שאצל משה רבינו הייתה מעלה זו בגילוי גם בגופו הגשמי, המלקט) שאין לו חוצץ גופני מבעד האור האלוהי להאיר. ואמרו רבותינו, שארבעת ההבדלים בינו לבין שאר הנביאים הם:שדיבר איתו ה' ללא כל אמצעי. וזהו שנאמר "פה אל פה אדבר בו". וההבדל השני הוא, שמשה בא לו הדיבור ביום, ולא בזמן השינה. וההבדל השלישי: שלא נחלשו כוחותיו, ולא התחלחל, ולא נחרד מהדיבור, אע"פ שהוא פנים אל פנים. וההבדל הרביעי שכל הנביאים לא בא להם החזון מרצונם אלא ברצון ה'; אבל משה רבנו – כל זמן שרצה בא לו החזון וזהו שנאמר "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם".

ט. עניין תורה מהשמים הוא: לדעת שכל התורה, שנתנה למשה היא מפי הגבורה כלומר שהגיעה למשה הגעה הנקראת בהשאלה "דיבור". וכן פירושה המקובל הוא מפי הגבורה. ומשה הוא במעלת לבלר, שקוראים לפניו, והוא כתב כולה תאריכיה, סיפוריה ומצוותיה ולכן הוא נקרא מחוקק. וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה, הלולב, השופר, הציצית, התפילין וזולתם – היא עצמה הצורה, שאמר ה' למשה והוא אמר לנו.

באר משה. והרבי השביעי של חב"ד למד מיסוד זה שאין תרבות בכוכבים אחרים אם כי יתכן שחיים יש. ולדבריו מעמד הר סיני היה יחודי ואין שני לו במציאות האנושית, כך נראה הדבר מתאור מעמד הר סיני בתורה. לפיכך, אם הייתה תרבות אנושית במקום אחר מחוץ לעולמנו מחוייב הדבר שתינתן לה התורה שכן התורה הינה יסוד לכל תרבות אנושית ואילו מעמד הר סיני הינו יחודי ויחיד לפי הבנת הרבי, לפיכך התורה לא נתנה במקום אחר מחוץ לעולמנו ובכל הכוכבים האחרים לא תימצא תרבות אנושית. וראה בדברי הרמב"ם שהתורה לא תצווה אלא לבעל שכל.

י. היסוד התשיעי, שזו תורת משה לא תיבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה ולא יתוסף בה מאומה, ולא ייגרע ממנה, לא בכתוב ולא בפירוש.

יא. היסוד העשירי שהוא יודע מעשה בני אדם, ולא הזניחם. ונאמר "גדול העצה ורב העלילה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם". כתובים רבים מורים על יסוד זה.

ביסוד האחד עשר: שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצוות התורה, ומעניש למי שעובר על אזהרותיה. והגמול הגדול הוא:עולם הבא, והעונש החמור:הוא הכרת, מיתה בידי שמים".

ביאר משה. ראה בדברי הרבי השביעי בשיחות קודשו שכל יהודי יש לו בסופו חלק לעולם הבא. ועניין ידיעת ה' את מעשנו הינו פשוט, ה' יודע את המציאות בידיעה שהיא חוץ לנו, כמשל הרמב"ם במורה הנבוכים על השען שיודע את כל חלקי השעון טרם היותם, מכיוון שבמחשבתו נעשו ותוכננו, כך הקב"ה יודע את כל המציאות הזו על כל היקפה וחלקיה משום שנעשתה במחשבתו ותכנונו.

יב. היסוד השנים עשר הוא: שנאמין בביאת המשיח ונחכה לו. ואין לקבוע זמן ביאתו, ולא לפרש המקראות, כדי להוציא מהם עת ביאתו.

ביאר משה מאיר. ביאת המשיח וחזרת כל המצוות כבראשונה לאחר ביאתו ובפרט המצוות התלויות במקדש תהיה בעת שתהיה. ונחלקו בדבר זה אנשי תורתינו הקדושה. יש מהם האומרים שביאת המשיח כפי המבואר ברמב"ם, הלכות שופטים תהיה בבת אחת ויש מהם האומרים עפ"י שיטת הראי"ה שהיא תהיה בשלבים אולם עיקר הדברים הינו בדברי רבינו שאין לדעת את הדברים עד שיהיו. והנה בזמן הזה חזרה היכולת לקיום התורה והמצוות באין מפריע לכל אשר יבחר בכך רק שכל המצוות התלויות במקדש לא ייעשו מכיוון שהדבר תלוי בתשובת רוב ישראל. אמר רבי יעקב אבוחצירא בדברי קודשו.

"שם אצמיח קרן לדוד. ערכתי נר למשיחי אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו. כלומר באותה שעה כשתתוקן המלכות ע"י חסידים ואנשי מעשה כאמור. אז באותה שעה אצמיח קרן לדוד. דבעילוי המלכות נתעלה דוד כי היא מדתו" (שוחר טוב)

יג. היסוד השלושה עשר הינו:האמונה בתחיית המתים, וזהו דבר שאין לו ראיה שכלית, ולא ניתן לקרבו לשכל אלא להאמין בו. ותחיית המתים תהיה לצדיקים בלבד. וכך אמרו רבותינו:"רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים וצדיקים – אפילו במיתתם קרויים חיים". אבל כבר נאמר "ועמך כולם צדיקים".

ותכלית כל היסודות האלה: שנדע שאותו לבדו ראוי לעבוד, והוא תכלית המציאות. והיאך היא הדרך לעבודתו באמת ?, אין זה אלא כשיאהב את ה' באמת. כי רק אז "עול" המצוות לא יהיה עליו למשא וישיג השלמות עבורו. כי זוהי מטרת המאמר הזה:להעיר על דרך האמת כדי שיוכל האדם להגיע להשגת השלמות הגופנית והשלמות הנפשית ובריאותם זה בצד זה. והנה המבוא למכלול הדעות וההשקפות הינו הידיעה וההבנה במציאות הטבעית שעל האדם להשיג ולדעת.

וכאשר סיימנו את דברינו בענייני עיקרי אמונת האדם מישראל נתחיל לבאר בענייני ההשגחה והיא השגחת ה' לאדם מישראל.

פרק שישי על השגחת ה' יתברך והשגת החסיד בה'

"ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי"

הקדמה.

אמר הראי"ה כי הדרישה לקרבת אלוהים (שהיא ההשגחה מלמטה למעלה ומיד אחריה תבוא ההשגחה מלמעלה למטה) טבועה בתוך כל המין האנושי שכן בכל נשמה יש התגעגעות ושאיפה להידבק למקור הטוןב ולהיכלל בחיים הרוחניים העליונים.

"במעמקי הנשמה האנושית, קול ה' קורא בלא הרף. מהומת החיים יכולה רק להמם את הנפש, עד שלא תשמע ברוב עיתות חייה את הקול הקורא הזה. אבל בשום אופן לא תוכל לעקור את היסוד, את השורש והעיקר של הקול הזה, שהוא באמת כל עצם החיים האנושיים. ועל כן אנחנו רואים בכל התולדה האנושית, שגליה מכים תמיד בתוך הים הגדול הזה של קול ה', הקורא בלא הרף". בצורות שונות מתגלם הקול הנורא הזה. בתכסיסים שונים הולכת נפש האדם הפרטי, ונפש הקיבוץ האנושי, הכללי או החלקי, ומבקשת דרכים, איך להקשיב את הקול הזה. וגם באלה שהם מתאמצים לברוח מפניו ולהשתיק אותו, אין הבריחה וההשתקה הזאת אלא מגלה ביותר את קישורה הפנימי של הנפש אל אותו הקול האדיר, שאינו פוסק מנהום גם בלבבם, ומרדות גם בהם עצמם. אכן, לשוא גם כל מאמצי הבריחה ממנו, וכל התחבולות להשתקתו. קול ה' לא יפסק. זכרו לא יסוף. לעולם ירעם עליהם בתוכם ובנפשם פנימה "קול ה' בכח, קול ה' בהדר"(מאמרי הראי"ה)

סימן א – דעת מורנו הרמב"ם בהשגחה ומטרות התורה.

עיקרי תפיסת הרמב"ם בנושא ההשגחה ומטרות התורה מלוקטים מדבריו שספריו הקדושים.

א. אמר הנביא "האמת והשלום אהבו" ופירש הרמב"ם ש"האמת" זה מעשה המצוות ודרך האמונה בה נלך ו"השלום" עניינו המידות שבין אדם לחברו שאנו מצווים עליהם ובהם תיכון המסגרת החברתית וקיום אנשי המדינה.

ב. אמר הרמב"ם כי יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי אמת ואין לאחר אמת כאמיתתו וזהו היסוד הגדול שעליו עומד כל הבניין. רק מציאות הקב"ה הנה מציאות אמת ואמרו גדולי החסידות ש"אין עוד מלבדו", כלומר, כל המציאות איננה אלא הארה מאורו אבל איננה אמת כאמיתתו יתברך.

ג. "גם המלאכים אינם בעלי גוף אלא הם שכליים נבדלים מחומר אבל הם פעולים וה' בראם" (מורה נבוכים, חלק ראשון פרק ארבעים ותשעה) ולפעמים כוח פעול במציאות יקרא "מלאך".

ד. מה שנאמר במעשה בראשית "וירא כי טוב" פירושו שנעשה בהתאם למטרתו ורצונו יתברך (המורה חלק שלישי פרק שלושה עשר).

אמר רבנו שכל דבר טוב הוא שתאם את המטרה האלהית וגם זה עניין ההשגחה בנבראים.

ה. הקב"ה נקרא "חסיד" בגלל שהמציא את המציאות הזאת ובגלל הנהגת החי בכוחותיו נקרא צדיק ובגלל מה שמחדש בעולם מצד המשפט נקרא שופט (המורה חלק שלישי פרק חמישים ושלושה).

ו. "אין השגחתו כהשגחתינו ולא עניין הנהגתו לברואיו כעניין הנהגתינו למה שאנו מנהיגים ואינה כוללתם הגדרה אחת" (שם חלק שלישי פרק עשרים ושלושה).

ז. "ההבחנה האמיתית היא שכל אישי מין האדם שבמציאות, וכל שכן זולתם ממיני בעלי החיים, הם דבר שאין לו ערך כלל ביחס לכללות המציאות ההמשכית" (מורה נבוכים פרק שלישי חלק שנים עשר) ולפיכך נשאלת השאלה האם האדם תכלית המציאות או לא ?

ח. אמר הרמב"ם "ולפיכך ההשקפה הנכונה לדעתי כפי הדעות התורתיות, והוא תואם את ההשקפות העיוניות הוא שאין לסבור בכל הנמצאים שהם בגלל מציאות האדם, אלא יהיו גם שאר כל הנמצאים מטרה לעצמם ולא בגלל דבר אחר...ואין שם זולת הרצון המוחלט" (המורה חלק שלישי פרק שלושה עשר).

ט. "על דרך כלל יש לדעת שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו" (מבוא למשנה)

י. "ומצאו כי תכליתו (תכלית האדם) פועל אחד בלבד ובשבילו נברא, ושאר פעליו (פעולותיו) הם לקיים עמידתו כדי שישלם בו הפועל האחד ההוא, והפועל הזה הוא לצייר בנפשו הסודות המושכלות ולדעת האמיתות עפ"י מה שהם עליו" (שם, שם) ופירוש הדברים כפי שביאר במקום אחר שעל האדם לעסוק או/ו בהכרת האמת או/ו בישוב העולם ואל תחשוב שהכרת האמת הנה רק בהבנת סודות התורה, כגון לדעת איך מנהיג ה' את העולם ? אלא הכרת האמת היא בתלמוד התורה ובמעשה המצוות כי בקיום המצוות האלה והתורה הזאת נעשה אדם בכח ולא רק בפועל.

יא. "הכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד איננו אלא איש שלם כולל החכמה והמעשה" (שם, שם).

יב. התורה נתנה לאדם השקפות נכונות בעניין יחוד ואחדות ה', שאיננו גוף וכל מה שנכלל בשלוש עשרה העיקרים כדי שלא יכלה זמנו בחקירת ואימות הדברים האלה כי אם היה צריך האדם להגיע בכוחות עצמו למסקנות הנכונות בעניינים האלהיים לא היו מספיקים לו כל שנות חייו לאמת ולהשיג זאת כדברי הרמב"ם במורה "היה דבר זה גורם למות כל בני האדם בטרם ידעו (ע"י חקירה) אם יש שם אלוה לעולם" (המורה חלק ראשון פרק שלושים וארבע), לפיכך העמיד לנו הקב"ה את הנביאים ובראשם אדון הנביאים על מנת שנקבל בדרכי הנבואה את ההשקפות האמיתיות.

יג. אמר הרמב"ם ש"ידיעתו במה שיהיה איננה מוציאה אותו האפשרי מטבעו, וזה

קושי גדול לפי השגת שכלנו המצומצמים" (המורה חלק שלישי פרק עשרים),

כוונתו של הרמב"ם הנה שהקב"ה יודע את התוצאה הסופית ומה שנבחר אולם אין

ידיעה זו מונעת מאיתנו לבחור בטוב או/ו ח"ו ברע.

יד. כל הניסים הינם אפשריים מפני אמונתינו בחידוש העולם (המורה חלק שני פרק

עשרים וחמישה).

טו. הקב"ה נתן לנו את הבחירה החופשית במעשינו ואם היה רוצה היה יכול לאלץ

אותנו לבחור בטוב ולסור מרע "אלא שלא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו

לעולם כפי היסודות החוקיים התורתיים" (המורה חלק שלישי פרק שלושים

ושתיים), מכאן שהדרך לשינוי מהותינו לטוב הנה רק לפי דרך התורה והמצווה.

טז. הדעה הנכונה בניסים הנה שהם לא יתמידו אלא כמו שאמרו חז"ל "עולם

כמנהגו נוהג" (המורה חלק שני פרק עשרים ותשעה).

יז. האמונה סובבת על מעמד הר סיני ונבואת משה רבנו כדברי רבנו "הנהיה

כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש ?

וזה כדי שנעמוד בכל ניסיון שיפע בנו באחרית הימים שלא יזוז לבבנו ולא

נחטא. ואתם אחינו , היו על בריתכם קיימים, ובדתכם מחזיקים ועל אמונתכם

נוהגים ועומדים" (אגרת תימן).

יח. כל תארי היוצר הם תארים המורים בהם על שלמות על דרך הדמוי בשלמויותינו

המובנים אצלנו" (המורה חלק ראשון פרק חמישים ושלוש). לפיכך, "לא ישיג מה

הוא כי אם הוא, ושהשגתו היא אי היכולת להגיע לחקר השגתו" (המורה חלק

ראשון פרק נט)

יט. "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני

ישראל. ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קודשי" (ספר המדע

הלכות יסודי התורה פרק חמישי) וכל ענייני הגדרות התלויים במצווה זו מפורטים

בדברי הרמב"ם ובשולחן ערוך.

כ. אמר הרמב"ם "מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצווה משלוש

עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם

הזה אלא עשאה לשמה מאהבה הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא" (ביאור

המשנה מכות פרק שלישי), מכאן אתה למד שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא

שכן לא יתכן שלא תזדמן לאדם פעם בימי חייו מצווה שיעשה אותה לשמה ולא

לשום שם לעצמו ולא לשם תועלת אנושית אחרת אלא לשם מלך מלכי המלכים

שציווה בכך.

כא. מטרת כל התורה שנעבדהו כראוי כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" (המורה חלק

שלישי פרק שישים ושתיים). וכן תיקון הגוף והנפש כדברי הרמב"ם "ותורת

האמת אשר כבר בארנו שהיא אחת לא יותר, והיא תורת משה רבינו, באה

להועילנו שתי השלמויות גם יחד. כלומר, תיקון מצבי בני האדם זה עם זה

בסילוק העושק ובהתנהגות במידות הטובות הנעלות, עד שיתאפשר קיום אנשי

המדינה ותמידותם בסדר אחיד, כדי שישיג כל אחד מהם את שלמותו

הראשונה, ותיקון הדעות ומתן השקפות נכונות שבהן תושג השלמות

האחרונה" (המורה חלק שלישי פרק עשרים ושבעה).

כב. עוד ממטרות התורה שנעזוב התאוות "ולא ידרוש מהן אלא ההכרחי" (המורה

חלק שלישי פרק שלושים ושלושה), העדינות והגמישות "ואמר בגמישות לקבלת מה

שראוי לקבלו, ושמענו ועשינו" (שם פרק שלושים ושלושה), הטהרה והקדושה "וכן

ממטרות התורה הטהרה והקדושה" (שם, שם), וכן השגת היראה "ואז יראו את ה'

יתעלה ויפחדו וידעו מי עימהם" (שם, פרק חמישים ושתיים), וכן תיקון הדעות

"ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות ולישר

המעשים" (ספר קורבנות הלכות תמורה פרק רביעי) וכן חוקים ומשפטים צדיקים

"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשא יעשה אותם האדם וחי בהם" (ספר עבודה

מעילה פרק שמיני) וכן לישר המעקשים ויצר לב האדם "לא יכסה ברגלו אלא בידו

או בסכין או בכלי כדי שלא נהוג בו מנהג ביזיון ויהיו מצוות בזויות עליו, שאין

הכבוד לעצמן של מצוות אלא למי שציווה בהן ברוך הוא...והצילנו מלמשש

בחושך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא

אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" (ספר קדושה הלכות שחיטה פרק ארבעה

עשר) והן כולן רפואת הנפש "ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך"

(ספר המדע הלכות עבודה זרה פרק אחד עשר).

כג. באר הרב המורה בהשגחת ה' בחסידים כמה עניינים והם.

הראשון שבהם הנו ההשגחה בחסידיו כדבריו במורה חלק שלישי פרק יח.

"ונאמר ליהושוע כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, זה כולו מבואר וההשגחה עליהם מפני שלמותם, ונאמר בהשגחה על החשובים החסידים ועזיבת הסכלים, רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו כי לא בכח יגבר איש".

"ונאמר בהשגחה על החסידים גם כן שומר כל עצמותיו וגו', עיני ה' אל צדיקים וגו' , יקראני ואענהו" (שם, שם).

על האדם החסיד להישמר מהפסקת המחשבה והדבקות בה' יתברך.

"החכמה האלהית,כשתפנה מחשבתך למאכל צריך, או לעסק צריך, כבר פסקת הדיבוק ההוא אשר בינך ובין השי"ת. ואינך עמו אז וכן הוא אינו עמך. כי היחס ההוא אשר בינך ובינו כבר נפסק בפועל בעת ההיא, ומפני זה היו מקפידים החסידים על השעות שהיו בטלים בהם מלחשוב בשם, והזהירו ממנו ואמרו, אל תפנו אל מדעתכם, ואמר דוד שיויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, הוא אומר אינני מסיר מחשבתי ממנו, וכאלו הוא יד ימיני אשר לא ישבתה האדם כהרף עין לקלות תנועתה" (המורה חלק שלישי פרק נא)

"ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא" (שם, שם)

מטרת החסיד השגת השלמות בעבודה.

"כי בפרטים ההם המעשיים כולם ובעשותם תגיע רגילות ליחידים החסידים עד שישלמו השלמות האנושי, ויפחדו ויראו ממנו וידעו מי עמהם" (חלק שלישי פרק נב).

כד. אל יאמר אדם שמכיוון שנתייחדו ישראל בברית ובמצוות ונתקדשו יתר על כל העמים, לכן השגחת ה' יתברך רק בהם. פסוקים רבים בתורה ובדברי רבותינו מכחישים דעה זו. וכן אל יעלה בדעתך שהשגחת ה' יתברך ויתרומם הינה רק באיש הישראלי. כבר אמר הרמב"ם שכל אחד מבאי עולם יכול להידבק בו יתברך ויהיה לו ה' לחלקו בעולם הזה ובעולם הבא (שכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא).

"ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה'. והלך ישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים וללויים, הרי דוד המלך עליו השלום אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".(ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל פרק יג).

כה. אל יעלה בדעתך שהקב"ה ממציא כל הנמצאים והמציאות הזו רוצה באובדנה ובכליונה או/ו באובדן הגויים ח"ו. או שהוא רוצה באובדן הגוף ולכן יש לענותו, ליסרו ולבטשו לגמרי. אלא האמת היא שעם ישראל הינו חלק מהמציאות האנושית אבל נתייחד בתורה ובמצוות ונצטווה מה שנצטווה כדי שנהיה אומה שלמה היודעת ומייחדת את ה'. והשלמות האנושית מחייבת שיהיו גם הגויים במציאות לטובת ישוב העולם ומציאותם טובה היא לפניו וגם בהם חפץ ה', כמו שרצה בשאר הנמצאים מסיבה שעלתה לפניו. עמוק ממה שקדם גם גוי שהכשיר את עצמו יכול להגיע לנבואה והנבואה איננה מיוחדת רק לישראל.

כו. פירוש בדרך חב"ד ל"שיויתי ה' לנגדי תמיד" הינו שה' נמצא במרכז הווויתך תמיד. וכפי שאמר הקוצקאי "הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס", פירוש בכל מקום ומקום שאתה נמצא שם הוא לך ניצב מעליך והנך נותן לו מקום אצלך במציאותך. אבל לא בדרך דמיונית אלא במחשבתך השכלית ממש. ועניין הימצאו אצלך איננו כמו הימצאותו באופן כללי בעולם ושהוא מקומו של עולם שזה כבר ידוע מדברי הרמב"ם שרק לו מציאות אמת אלא שהימצאותו אצלך הינה מציאות פרטית שאתה יודע שהוא יודע ורואה ומצוי מעליך ממש, כך שהנך יכול להימלך איתו בכל עניין ועניין האם לעשות ? או לא עשות ואם לעשות, כיצד לעשות בדרך שהבינו רבותינו משמו מה שנראה להם שהוא רצונו באמת. וכאילו לפני שאתה עושה כל מעשה ומעשה הנך נמלך בו, האם רצונו שבאמת ייעשה מעשה זה על ידך ? והאם התיר לנו ולך לעשותו ? ואם מעשה זה אסור לנו כיהודים לא תעשהו אע"פ שלך אולי נראה שיש צד היתר בדבר וכאילו אתה מסתכל ומתבונן במעשה זה האם יעשה או לא יעשה מחוץ לך שגם אתה ורצונך חלק ממנו יתברך.

סימן ב - דברי יושר ואמת מבוררים על "מורה הנבוכים".

א. דע שספר זה הינו ספר המדע האלקי במושגי האמת שנכתב ליחידים מאישי התורה וההלכה. מטרת החיבור להאיר דרכם בטעמי המצוות ובדרכי רבותינו הקדושים בעלי רוח הקודש, להבין משל ומליצה בדרכי הנבואה ולקרבם לדרך ה' במושגים אמיתיים עפ"י השכל הטהור. והעלים בו רבנו הקדוש דרכו בשבעה דרכים על מנת שלא יכנס בו מי שאיננו ראוי או מי שלא הכין עצמו כנדרש ויוציא עניינו לפי כל מה שעולה על רוחו בדרך שאיננה אמיתית. אעפ"כ טעו בו גדולים וטובים מאנשי תורתנו להבין דרכו בדרך אחרת מאשר רצה המחבר, קל וחומר לאנשים אשר הם פחות מהם. ולכן הלימוד והעיון בספר זה צריך להיות בזהירות וכפי שכתב רבינו שאם תמצא בו דבר הסותר את דברי רבותנו הקדושים שלא ימהר לחרוץ משפט בטרם הבין כלל עניינו של הספר ותיאם עניניו ופרקיו זה עם זה. אבל החסידים מאנשי התורה שהם הולכים בדרכו של רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום ימצאו בו תועלת רבה להבין ולחזק דרכם בקרבה הנכונה אל ה' יתברך. והנני מבאר בו עניינים אחדים בחלקו השלישי שבו כינס רבנו את דעותיו האמיתיות בפשטות וללא הסתר פנים.

ב. ראשית מה שעליך להבין, הנו שאין בספר הזה כניעה של רבנו או/ו ח"ו העדפה של הפילוסופיה אפילו על אחד ענייני התורה ואע"פ שרבנו משתמש במושגים פילוסופיים בעניין ההקדמות שהוא מביא על מציאות העולם (בתחילת החלק השני), אין הם אלא כלי שהיה בידיו בימים שחובר ספר זה. הדבר דומה למדעני זמננו שיש להם רשות ונקבל מהם את האמת המדעית, למשל בחכמת המתמטיקה, הפיסיקה או/ו בכל מדע שימושי אחר שהוכח אולם אם יבוא אותו המדען ויעלה סברות כנגד ענייני התורה עם כל חכמתו במדעי המתמטיקה לא נקבל דבריו כנגד אמיתות התורה. ובימיו של רבנו אנשי מדע הפילוסופיה עסקו בחקר המציאות ויש מדבריהם שנתאמתו בעיון שהיה ידוע בימי רבנו, כגון מה שסברו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ וזוהי היתה הדעה המדעית בימיו של רבנו ולכן היא התקבלה גם בעיניו (יש מי שאומר שהדברים האלה מתבארים עפ"י תורת היחסות ואינני מבין את דבריו). אולם כאשר באו הפילוסופים האלה ודברו סרה כנגד ידיעת ה' כפי שקיבלנו בנבואה מהנביאים האמיתיים שנתבררה נבואתם בדרכי בדיקת הנבואה ובדרכי הקבלה האמיתית, יוצא כנגדם רבנו באומרו "התפרצות הפילוסופים כלפי ה' יתעלה בעניין ידיעתו את זולתו , התפרצות חמורה מאד, ונכשלו מכשלה שאין להם תקומה ממנה" (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק טז).

ג. וכן מה שנראה כביכול שרבנו כתב בו עניינים שונים על מנת לרצות את הנכרים כדי להיטיב השקפת ויחס העולם לתורה, כגון מה שאמר משיח ה' רבנו הקדוש איש האלהים ונשיא ישראל כב"ק הרבי מלוובאוויטש על דברי רבנו ב"מורה הנבוכים".

אמר הרבי שדברי הרמב"ם בעניין טעמי המצוות במורה שונים בתכלית מדרכו במשנה תורה ואומר למעשה שהוא רבנו בדומה לחוקרים החרדים שהלכו בדרכו, עיקם פירוש דברי חז"ל כדי להתאימם לשיטות המדעיות. ואלה דבריו של הרבי באחד ממכתביו.

"ידועים הפירושים שנמצאו באיזה ספרים, ובפרט במאמר אור החיים שמזכיר במכתבו, שיש לקשרם עם שיטת ההתפתחות. אבל המעיין בספרים ומאמרים אלה יראה, שכתובים הם לא מתוך הכרה פנימים בחיוב השיטה, אלא לשם מטרה מכוונת שמוצאים אנו בספרות ההצטדקות שרצו להראות לאומות העולם שיש למצוא דעתם ושיטתם אפילו בכתבי הקודש ובחז"ל. הכותבים עצמם הכירו שאין זה אלא תירוץ דחוק ביותר ותירוץ מתוך אונס והרח. אלא שראו את עצמם מוכרחים לכתוב ככה כדי להיטיב השקפת ויחס "העולם" לתורתנו הקדושה – הגם שהכירו בכצמם שאין זה הפירוש האמיתי. ומי לנו גדול מהרמב"ם אשר עליו אמרו גדולי ישראל "ממשה עד משה לא קם כמשה", הנה המעיין בספרו יד החזקה יראה עד כמה הפירושים אשר במורה הנבוכים, ובפרט טעמי המצוות לא היו שיטתו הוא בעצמו בתורה".

והנה דבריו אלה של הרבי עומדים בקנה אחד עם הוראתו ללמוד פרקי משנה תורה לפי החלוקה היומית כדי שיכיר האדם דרך האמת בלימוד ומטרות התורה. ואומר על כך הרב יעקב גוטליב שלדעת הרבי, רבנו הוצרך לעשות כך על מנת להקים בספרו זה תריס בפני הפילוסופיה כנראה באיגרת הרמב"ן אל רבני צרפת שבה כתב הרמב"ן

"והוא כמוכרח ואנוס לבנות ספר מפני פלוסופי יון שמה לךנוס, לרחוק מעל אריסטו וגליאנוס... המשכו הלבבות אחרי היונים, התחילו בשבחח וסימו בגנות, והנה שם הרב ספריו כתריס בפני פורענויות, מגן הוא לחצי קשתי בני יון החוקקים חקקי און להעלות הטובעים בבור שאון מטיט היון" (שכלתנות בלבוש חסידי י.ג. הוצאת בר אילן).

ד. אולם דברי הרמב"ם במורה אין ענינם לבאר טעמי המצוות בפרטות אלא בכללות ואכן טעמי המצוות בפרט לאדם מישראל נלמדים ב"משנה תורה" אולם ב"מורה" השתדל רבנו לתת טעם כולל (בקיצור) למצוות אחדות על מנת להגיע למטרה העיקרית שהיא אופני הדבקות האלוהית של האדם בה' יתברך. וחלילה לנו לומר שרבנו כתב ספר שכזה על מנת להגן על אנשי דורו מפני הפילוסופיה ואם כך מדוע יועד ספר זה ליחידים אשר ה' קורא ? והרי אלו רבים ? אלא שאחד הוא הרמב"ם ואמנם המורה נכתב ליחידים מאישי התורה וההלכה כדי שיתעלו בדרך ה' ולכן אין לשוטט בספר זה אלא מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים או/ו מי שלמד את משנה תורה עפ"י החלוקה היומית של הרבי.

סימן ג - עיקרי דעת החסיד במורה הנבוכים.

א. החסיד הינו חסיד בהנהגתו אולם גם בדעתו. ולכן מטרתו לעבות את המגע אשר בינו לבין ה' ואת הדרך להשגת עיבוי זה מפרט רבנו בחלק השלישי של המורה. בעניין זה הדרך להשגתו הינה בחיוב ובשלילה. חיוב בהתרכזות במעשה המצוות ודבקות אמיתית בהם ובשלילה – ע"י מניעה מפיזור הדעת או בעיסוק בענייינים אסורים.

"ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו יתעלה לא בזולתו.....ומכאן אחל להנחותך על אופן ההכשרה כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזו. וראשית מה שאתה צריך להרגיל את עצמך בו, הוא שתפנה מחשבתך מכל דבר בזמן שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונת בקריאת שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה. וכאשר יצלח הדבר בידך ויתחזק במשך שנים, הנהג עצמך אחרי כן שתהא כל זמן שקראת בתורה או שמעת אותה, לא תחדל בכל ישותך ובכל מחשבתך מלהתרכז בהבנת מה שאתה שומע או קורא, וכאשר יעלה זה בידך במשך זמן, תרגיל את עצמך שתהא מחשבתך תמיד שלמה בכל מה שאתה קורא משאר דברי הנביאים, ואפילו בכל הברכות, תתכוון בו להבין מה שאתה מבטא ולהתבונן בעניינו. וכאשר יושגו לך בשלמות עבודות הללו, ותהיה מחשבתך בהן בעת עשייתן נקיה מלחשב בשום דבר מענייני העולם, הרגל את עצמך אחרי כן להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרות כלכלתך ובכלל תעשה מחשבתך במילי דעלמא בעת אכילתך או שתייתך או בעת היותך במרחץ או בעת שיחתך עם קרוביך או בניך הקטנים או בעת שיחתך עם המוני בני אדם, והנה אלה זמנים מרובים רחבים, המצאתי לך אותם תחשוב בהם בכל מה שאתה צריך לו בענייני הרכוש והנהגת הבית וההטבות הגופניות. אבל בעתות המעשים התורתיים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושהו כמו שביארנו".

ב. ובעניין שמירת המחשבה וזהירות של החסיד בה אומר רבינו.

"אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מיטתך, היזהר והישמר מלהפנות המחשבה באותם העיתים היקרים בשום דבר אחר פרט לאותה העבודה השכלית, והיא ההתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההתפעלויות הדמיוניות" (מורה הנבוכים חלק שלישי פרק נא הערה).

ג. אבל דרגת האבות והנביאים הינה דרגה קשה להשגה וידועים דברי רבותינו שבזמן הזה הנבואה נסתלקה "משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" (יומא ט ב). ואומר על כך הרבי השביעי שאמנם נסתלקה אך לא נעלמה.

אומר על כך הרבי בליקוטי שיחות כרך יד עמוד 72 והילך שאין רוח הקודש מצויה כמקודם, כמו דברים אחרים ש"בטלו", "פסקו" או "נסתלקו" אחרי החורבן (כגון "ענווה" ו"יראת חטא"). כדברי התוספות בבא מציעא כט ב שהכוונה היא "דלא שכיחא" (אינה מצויה כמקודם). אולם אין פירוש הדברים שלא ניתן לזכות לרוח הקודש בזמן הזה שהרי גם בזמן הגמרא היו בעלי רוח הקודש וגם בתקופות מאוחרות יותר היו בעלי רוח הקודש כמו האר"י הקדוש.

ואומר הרמב"ם על האבות שהשיגו מעלתם מפני שכל מעשיהם היו לשם שמים ותכלית הוויתם היתה בהפצת יחוד ה' בעולם.

"מפני שהיתה תכלית סייעתם במציאותם, המצאת אומה אשר תדע את ה' ותעבדהו, כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', הנה נתבאר לך כי כל סעייתם היתה תכליתה מופנית כלפי הפצת יחוד השם בעולם, והנחית בני אדם לאהבתו יתעלה, ולפיכך נתקיימה בידם הדרגה הזו" (שם, שם)

ד. אמר רבנו שהדבקות בה' עוזרת להשגת ההשגחה.

"ותהיה השגחת ה' יתעלה תמידית במי שהושג לו אותו השפע העומד לרשות כל מי שהשתדל להשיגו, ושבעת שלמות מחשבת האדם והשגתו את ה' יתעלה בדרכים האמיתיים וחשקתו במה שהשיג, לא יתכן אז כלל שיפגע באותו האדם מין ממיני הרעות, לפי שהוא עם ה' וה' עמו".

ה. ואפילו עמד אותו המושגח בקשרי המלחמה יהיה ה' עמו וכדברי רבנו.

"אמר כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסחרה אמתו לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם מדבר באפל יהלך מקטב ישוד צהרים (תהילים צא) והמשיך לתאר את הנצירה מפגעי בני אדם ואמר, כי אפילו יארע שתעבור במערכות מלחמה שפרצה ואתה הולך בדרכך, אפילו אם יהרגו אלף הרוגים בשמאלך ועשרת אלפים מימינך לא יגע בך רע כלל, אלא תביט ותראה בעיניך גזרת ה' ושילומו לאותם הרשעים אשר נהרגו ואתה שלם" (שם שם)

ו. ואמר רבינו שבעת היפרדות הנפש מהגוף תתחזק השגת החסיד.

"ועל עניין זה רמזו חכמים במיתת משה ואהרן ומרים כי שלושתם מתו בנשיקה, ואמרו, כי אמרו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' מלמד שמת בנשיקה....אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אלא שכולם בדרך כלל מתחזקת השגת שכליהם בזמן הפרידה, כמו שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וישאר אותו השכל לאחר מכן אותה ההשארות הנצחית במצב אחיד כיוון שכבר נסתלק המעצור שהיה חוסמו במקצת העתים. ויהיה קיומו באותו העונג העצום אשר אינו ממין תענוגי הגוף כמו שביארנו בחיבורנו, ובאר זולתינו לפנינו.

תן דעתך להבין פרק זה, ושים כל מגמתך להרבות באותם העתים אשר אתה בהם עם ה' או בסעייה אליו, ובמיעוט אותם העיתים אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי סועה אליו" (שם שם).

סימן ד – על הניסים.

א. כבר בארנו בסימן א לעיל יג ו טז את דעת המורה בניסים.

והנני מבאר לך כעת את מה שהבנתי בעניין זה מדעת הרמב"ם ואוסיף לך באור בשם רבי שם טוב גפן שעוד בארתי מדבריו בפרק השלישי.

ב. דע לך שיש שם זמנים הנקראים "רעוא דרעוין" ובהם הצדיק האמיתי יכול לפעול ישועות. ואינני יודע האם תמיד יכול הצדיק לפעול בעת שירצה שהרי כולנו חוזרים בתשובה אליו יתברך ולמעלת צדיק בשם התואר לא הגענו אף כי רצינו. ויש אומרים שהדבר הזה תלוי גם באנשים שיהיו באותה העת או/ו באדם שעליו ירצה הצדיק לפעול. ואותה העת נקראת גם "אין" והיא סוד הרפואה בגשמיות ורוחניות כפי שנאמר "החכמה מאין תימצא". וזהו מאמר רבותינו ז"ל "מאין נברא העולם". וסוד העניין שאסור לגלותו אלא למבינים הינו כפי שבאר רבי שם טוב גפן ש"אין" איננו זהה עם המושג האלגבראי "אפס" אלא "אין" והינו החיבור לנקודת האמת של ∞ + ושל ∞ - שהשקול שלהם איננו ה"אפס" אלא ה"אין". והמופתים של הצדיק האמיתי יש בהם גם ראיה על היות העולם מחודש ושאיננו קדמון. והצדיק שה' נתן לו העולם לשעתו פועל מאותה הנקודה אבל מי שאיננו בדרגת צדיק בשם התואר או/ו קרוב לכך איננו יכול לפעול כזאת וגם על האדם להיזהר שלא לחרוג ממנהג העולם בדרך שנקבעה והותרה להתרפא אבל לא יסמוך רק על הרופאים אלא יבטח בה' ויתפלל אליו כפי שאמרו רז"ל ואמר הקיצוש"ע "לעולם יבקש האדם שלא יחלה" ואם חלה אומרים לו הבא זכות ו"אל יתיאש מן הרחמים" וכפי שאמרו במאמריהם הקדושים "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים". ועניין זה יובן גם עפ"י הנביא שיש כח בידו להשליך דבר מר למים שלכאורה הוא מוסיף בהם קלקול והנה "וימתקו המים" ויהי לפלא. וכל זה מנקודת "האין".

ג. כפי שאמרו רבותינו הקדושים על מי שלא הגיע להוראה ומורה "שועלים קטנים

מחבלים בכרמים", כך הדבר גם בעניין הזה של הצדיקים שאינם ראויים להיקרא

צדיקים בשם התואר שכן לא כל מי שהוא מאנשי תורתנו יקרא "צדיק בשם

התואר" וטוב יותר ללכת למורה הלכה מאשר לצדיק שאיננו אמיתי. שגם ביכולתו

של "החכם" לרפא אע"פ שלפעמים איננו מודע לכך.

עד כאן כתבנו ענייני ההשגחה בקיצור ומעט ממטרות התורה ועתה נעבור אל הפרק שעניינו ביטחון האדם בה' יתברך והיא היא מצוות הביטחון ומידה זו גם היא נדרשת לחסיד להשגת חסידותו. שהרי אם לא היא ואם לא יבטח בה' בהשגת ממונו, כיצד יתן ממונו לכל אחד ואחד מבעלי חובו כמו שבארנו בפרק על מהות החסיד בפרק הראשון סעיף ג.

סימן ה - ביאור חולת אהבה אני וחשק אהבה בקרבי.

א. אהבתו ויראת רוממותו אחת הנה וכאשר ישיגם האדם יהיו לו התענוג הגדול יותר מכל התענוגות שבעולם בבחינת "אהבה בתענוגים".

ב. והנה שאלת השאלות הינה כיצד יגיע האדם לאהבת ויראת האל יתברך האמיתיות ?

והנה גם באהבה וגם ביראה ישנם אהבה ויראה קטנה והם מצד עצמו של האדם שירא שלא יארע לו דבר רע או/ו מקווה לתקוות שכר על מעשיו או/ו הנאה כלשהיא שתבוא לו בשל הנהגותיו או/ו קיום מצוותיו ואפילו בעולם הגמול. ושני אלה אע"פ שהתירו אותם רבותינו נקראים אהבה ויראה שלא לשמה. והם גם נקראות אהבה ויראה בקטנה. והנה הרמב"ם דיבר בהלכות תשובה בפרק העשירי על חובת האדם והשתדלותו לעבוד את ה' יתברך מאהבה רק שלא ציין היראה עם האהבה והיא יראת הרוממות. רק שבוודאי אם היו שואלים אותו היה אומר שאין לעזוב היראה והיא יראת הרוממות. והמקובלים אמרו שהיראה והאהבה אחת המה. ועל האדם להגיע אל יראת ואהבת ה' בגדולה, כלומר אותה אהבה ויראה שהם מצד רוממותו יתברך שמו.

ג. ואמר בתורת חן ש "נמצא שהדרך לאהבת ה' ויראתו באמת (בגדולה), היא הדבקות במדותיו ושמירת מצוותיו, כי באלה תשתווה אליו ותדמה לו. וההשתוות מולידה אהבה רבה ועזה. וכן כתוב. את ה' אלהיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק (דברים י), כלומר היראה הגדולה תגיעך בדרך עבודה, שהיא שמירת המצוות, ובדרך הדבקות, לכן הדבק במדותיו. ועוד כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך, ושמרתו משמרתו וחוקותיו ומשפטיו ומצוותיו" (תורת חן, פח).

ד. ביאור עניין ההשתוות.

קיום התורה והמצוות קודם להשתוות בזמן אבל לא כל המקיים את התורה והמצוות מגיע ל"השתוות". עניין ההשתוות הוא הדביקות המוחלטת בכל כוחו ומאודו של האדם להיות דבק במדותיו כפי שהן מובנות לנו בשכל האנושי ויותר מכוחו, בכח רצונו ורצונו של אדם הינו מהותו, כגון מה שאמרו מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום. ואע"פ שההשתוות ביננו ובינו איננה אלא בדרך הדימוי ולא שאנחנו יכולים להידבק במדותיו באמת, הרי עניינה עמוק מאד מי ישורנו ?

ביאר עניין ההשתוות בספר "שושן סודות" שהיא היא המידה הזו המביאה לידי אהבת ה' בשל היותו הטוב והמיטיב לכל. אף אם לאדם הזה האוהבו לא היטיב לו או שלא חשב שהיטיב לו. ואמר בדברי קודשו "כי הוא יתברך בוחר בעמו ישראל באהבה דווקא, רק בשביל אהבה גרידא, אף אנו נקיים המצוות ונעבדנו, לא בשביל ההטבה שתגיע לנו ע"יז, אלא בשבילו יתברך, וכדי לעשות נחת רוח ליוצרנו בלבד. ככתוב "את ה' אלוהיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק (דברים י), כלומר היראה והאהבה תדבק בו, לעשות בהם נחת רוח לו. ולא בשביל שיגיע לך ההטבה בשביל זה. כי נכון לכל בר לבב לאהבה את ה', בעבור היותו הטוב והמיטיב לכל, אף אם לא היטיב לו עצמו מימיו. והיא היא ההשתוות הגדולה. כי אהבת הקב"ה לישראל היא, אפילו בשעה שאנחנו מרוחקים מארצו הקדושה ומהיכלו, ונהפך לבנו מתורתו, ואנו חוטאים ומכעיסים לפניו, ואעפ"י כן לא יסיר חסדו ואהבתו הגדולה מאיתנו, ומשרה שכינתו בינינו, שנאמר "ואף גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם (ויקרא טז). ונאמר "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כג), ופירש רש"י, ותרועת מלך, לשון חבה ורעות, וכן ראוי לנו לאהוב אותו יתברך באהבה עזה אפילו בעת רעה, וצרות רבות המוצאות אותנו בגלות המרה והארוכה הזו, כמאמר איוב "הן יקטלני לו איחל (איוב יג) (שושן סודות).

ה. ולכך אמר בתורת חן "וכשתשתווה אליו בכל אלה (בקיום התורה והמצוות ובמדותיו), אז תאהב ה' מצד השכל ומצד ההשתוות, אהבה עזה מאד. וגם תירא ממנו יראה גדולה, יראת הרוממות, ופחד יומם ולילה, שלא יפול ח"ו שום פגם בכבוד של מעלה ע"י מעשיך. כי אז תאהב את ה' מצד ההשתוות בטבע, מלבד מה שתאהבו מצד השכל, ושתיהן תהפכנה לאהבה עזה, יותר מאהבתך את עצמך, ואת בנך יחידך אשר אהבת בטבע לבד. "ואת ה' אלוהיך תירא", ולא שתפחד, ויראת מאלוהיך, יראה מצד הגעת והנזק ח"ו בכבוד של מעלה, ע"י מעשיך הלא טובים וזאת היא יראת הרוממות, והיא אהבת הרוממות, כאהבתך את איש החמודות רבך הת"ח וכיראתך אודותיו שלא יגיע לו פגם ונזק, והיית משתדל להידבק במדותיו המעולים של רבך ולהשתוות אליו בשמירת המצוות וללמוד ממנו. ובאמת לשניהם מקרא אחד להם מדרשת חז"ל "ליראה את ה' אלוהיך, לרבות תלמידי חכמים".

נמצאנו למדים שאהבה והיראה בגדולה אחת הנה וכן שאהבת ה' יש לדמותה לאהבת אשה כפי שביאר רבנו הגדול אבל גם לאהבת התלמידי חכמים הטהורים והאמיתיים כזוהר הרקיע מזהירים ומאירים.

ו. והאהבה והיראה הזאת לאחר שתושג מחובתינו לשמור עליה.

ואמר בתורת חן "צריכין אנו להשלימה בשני מיני שלמות, כנזכר. אחד הוא יראה הנקראת חולת אהבה, שנפחד תמיד שלא לגרום ע"י החטא פגם בכבוד של מעלה חלילה. והשני הוא אהבה, הנקראת חשק אהבה, כלומר חשק שתתמיד האהבה לנצח, ר"ל, אהבתנו אותו יתברך ולא יפסוק בשום זמן, ולפיכך נשתדל על זאת ונסבב זאת ע"י קיום מצוותיו מדותיו ואז נהיה בטוחים שנתמיד לאהוב אותו יתברך בגדולה לנצח" וכבר ידעת שכל שיר השירים משל הוא לזה. ולכן אתה החסיד לבית אברהם תן לבך והבן היטב איך אמר מצוותיו ומדותיו ולא אמר רק תלמוד התורה וקיום המצוות אע"פ שהם המצעים והתכלית אלא אמר גם מדותיו. ואין אנו מאנישים אותו בהם ח"ו שכן כבר באר הרמב"ם עיקריהם ואנחנו מצווים להידמות בהם כפי שכלנו.

ומדות אלה הם הם גם אשר כינה אותם הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" בדרך קצרה "חסד, צדקה ומשפט", כלומר כמו שהוא יתברך גומל חסד מבלי היותו מוכרח לכך וצדקה הוא עניין החיוב והשתלשלות כפי טבע הנמצאים ו"משפט", כפי שהוא נותן ושופט כל נמצא בעת הראויה, כך אנחנו צריכים ללמוד את מדותיו אלה באמצעות תורתו והבנתינו אותה כמיטב יכולתינו השכלית. וכפי שהורה רבנו הראוי להיקרא משיח ה' שיש לעורר האהבה והיראה. וכך גם ביאר הרמח"ל והדריך אותנו כיצד יש להשיגם ולדבקה בהם וע"י זה זוכה מי שהכשיר את עצמו כראוי לדבוק בעצמותו יתברך, כי אין שלמות לאדם אלא הדבקות בו ואע"פ שגם החכמות האמיתיות והגילויים האמיתיים המה ממנו וגם הבנתם יש בה צד מסויים של ידיעתו אין הם אלא רקחות, טבחות ואופות לגבירה שהיא התורה וכתרה שהם מדותיו יתברך שמו. ולתוספת ביאור דע ש"חולת האהבה" ו"חשק האהבה" הם גם עניין ה"רצוא ושוב", "רצוא" בבחינת "משכני אחריך ונרוצה" ו"נרדפה לדעת את ה'" ו"שוב" הינו בבחינת "הישמר לך לעלות אל ההר" ועוד מה שהזהירו רבותינו שלא יקרב אל ה' אלא מי שטיהר והכשיר את עצמו כראוי וגם אז ירתע ויעצר פן יפרוץ בו ה'.

ז. ועתה עליך לדעת את מפסידי האהבה והיראה שהם ללא ספק כמה.

הרדיפה אחר תענוגות העולם הזה הגשמיים, או/ו הימשכות אחריהם יתר על הראוי או/ו המעבר על המצוות כשלא עשה תשובה כראוי, כגון מה שאמר הרמב"ם באהבת אשה נוכריה שהיא מסיבה את לב האדם מאהבת ה' ועוד רבים ממפסידי האהבה והיראה הטהורה. אולם לאחר שהוכשר האדם בה בקיום המצוות שלא על מנת לקבל שכר אלא בבחינת שכר מצווה מצווה ולכל הפחות היה נכון לדבקות האמיתית וחזר פעמים רבות על הראוי להיעשות, ישיג אי"ה אהבתו ויראתו האמיתית.

סימן ו - אהבת הקב"ה אותנו שאנו בניו

א. ואין ספק שאין הקב"ה נצרך למעשה המצוות מצד עצמו ומה שאמר רבי חיים מוולוז'ין בספר "נפש החיים" שבמעשה המצוות ירבה השפע האלוהי לספירות אין פירושו שהוא יתעלה ח"ו זקוק לכך מצד עצמותו יתברך. אלא עניינו שבמעשה המצוות מקבלים בריותיו ממנו הנאה להצלחתם כפי שהבטיחתנו התורה ומטרת כל זה כדי שנוכל לעבדו ברוחב לב ובישוב הדעת כפי שביאר הרמב"ם בהלכות תשובה.

ב. וביאר בספר "שושן סודות" "כי הקב"ה שמח ונהנה מאד ברבות הטובה והברכה והשכר שהאדם מקבל ממנו על התורה ועל העבודה. נמצא שהוא ברוך הוא שש ושמח ונהנה מן עשיית המצווה עצמה, כביכול, ככתוב "וששתי עליהם להיטיב אותם וגו'. ובהפך הוא מצטער, כביכול, על העונש והצער שמקבל האדם על העבירה, והוא כמו שיש לו צער מן עשיית העבירה עצמה, שנאמר "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו). והכל בחינת אב הרחמן האוהב את בנו אהבה עזה" (שושן סודות).

פרק שביעי – מעט ממידות החסיד ומידת הביטחון

"צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'"

כבר בארנו את דברי רבנו שבכל המדות על האדם לבחור בדרך האמצע , למעט מידת הגאוה ומדת הכעס שמהם על האדם להתרחק לקצה האחרון. וכמו שאמרו חז"ל שלשה סימנים בישראל; בישנים, רחמנים וגומלי חסדים, כך יראה לי לומר שבשלש מדות יבחן החסיד והם: מידת הענוה, מידת הביטחון ומידת אומץ הלב.

על כוונת המצוות.

סימן ו בקיצוש"ע סעיף א

קודם שיברך איזה ברכה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים. כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר: יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו' לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.

דברי המשנה בקידושין פרק ב הינם "הגמלים רובן כשרים הספנין רובם חסידים" ופירש"י מכיוון שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין. מכאן ניתן ללמוד שהסכנה מביאה את האדם לידי יראה והירא כחסיד מרבה בתחנונים לה' יתברך.

מידת הביטחון נעלה וגבוהה משער תיקון המידות שהרי היא נקנית בהתבוננות השכלית בניהולו של הקב"ה את העולם ולא למקרים מסרו. ואין מידה זו נקנית רק בתרגול כשאר המידות. ולהלן תקציר כמה מהמידות לפי דברי הראי"ה.

סימן א – מידת הענווה

א. מידת הענווה אין צריך לומר שלא יתפאר במעשיו הטובים וכן אין צריך לומר שיענה במענה רך, כפי שנאמר "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" וכן אין צריך לומר שלא יחזיק טובה לעצמו וכן אין צריך לומר שלא תזוח דעתו עליו. אלא יעשה הקשה מכולם והוא כשיעליבוהו ישתוק וימחול אלא אם אומרים עליו מה שאין בו או מה שלא עשה שאז מצווה להשיב לחורפיו דבר. וגם אז לא יענה בעזות כדי שלא ילמד להיות עז פנים. יחד עם כל ענותו יזכור תמיד להיות במעלת השמחה והביטחון לפניו.

והנה לדברי השל"ה מעלת החסיד במדות מעלה גבוהה מאד וזוהי מדת החסיד כפי שמבואר ומובא בשל"ה הקדוש.

ב. "בשוחר טוב מזמור ס"ו מסיק הקב"ה נקרא חסיד. שנאמר חסיד אני ודוד קרא עצמו חסיד. אמר רבי אבא בשם רבי אלכסנדרי כל מי ששומע עלבונו ושותק וסיפק בידו למחות, נעשה שותף להקב"ה וכו'. וראוי ליתן טעם כי לכאורה טעמו של רבי אבא יותר מסתבר על שקרא עצמו חסיד. וטעמו מרומז בפסוק כי סיים בסוף המזמור עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו וגומ' רצונו לומר אתה עשה עמי אות לטובה ואות שיראו שונאי ויבושו כי אף שסיפק בידי למחות וליתן נקמתי בהם ובעל זאת לא אעשה כי אנכי שומע עלבוני ושותק ואם כן סברת וטעמו של רבי אבא מוכח בהדיא בפסוק למה קרא עצמו חסיד" (השל"ה שני לוחות הברית). כלומר, החסיד הוא זה ששומע עלבונו ושותק ולכן נעשה שותף עם הקב"ה.

ג. אסור לאדם חסיד לרדוף אחרי הכבוד לעצם הכבוד או כדי לעשות לו שם, כי אין הכבוד אלא למלך הכבוד. והנה כבר אמרו רבותינו הקדושים עשה דברים לשם פועלם וסוף הכבוד לבוא. ובלשון ר' אליעזר בר' צדוק במסכת נדרים, סדר נשים (דף סב עמוד א) אמר "עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמם. אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו". ואמר הגר"א שאל יעשה האדם מעשיו להיות לו שם בעולם. שכן כבר אמר החכם "אין זיכרון לראשונים וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה" (קהלת א, יא). אולם הכבוד העצמי של האדם עניין שונה הוא. ועניין זה הינו שלא ישליך יהבו על הבריות כי עם על ה' יתברך אלא אם הוא מי שמצווה ליטול, כפי שנבאר בהליכות הצדקה. ועניין הכבוד העצמי הוא שלא ינהג בעצמו מנהג ביזיון, כגון מי שאוכל בשוק בדרך קבע וזאת לדעת הרמב"ם.

סימן ב - הגדרת ושם מידת הביטחון של החסיד הבוטח בה'.

א. אמר רבנו שאין לחשוש ממה שיהיה עד שיהיה. שכן יכול להיות שחששו ממה שיהיה לא יהיה כפי מה שהוא חושש. עניין מידת הביטחון ביאר החסיד החזו"א בפרק השני בספרו קטן הכמות ורב האיכות "אמונה וביטחון" וכך אמר החסיד הזה.

"האמונה והביטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והביטחון המבט של המאמין על עצמו, האמונה בבחינת הלכה, והביטחון בבחינת מעשה. עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך". ואמר עוד שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע (כלומר אינו ידוע) ולכן אין פירושו של הביטחון לצפות שיהיה טוב כפי מה שהאדם חושב אלא עניינו שמה שיקרה הוא בהכרזה מאת ה' ואמר "גם עילות של ההצלה שטבע בני האדם להשתדל בהן משתנות אצל הבוטח, וממדת הביטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים ושיהיה לבו ער כי לא המקרה פגע בו שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאיתו יתברך וכמו שאמרו לולינוס ופפוס (תענית יח ב) ואנו נתחייבנו כו' ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובים וכו', וכל זה ממדת הביטחון" ופירוש הדברים הנו שתחת לחפש צעדים לבטל ההיזק התייחסו לדבר בהיבט הרוחני שבו שופט אדון כל הארץ את כל הנמצאים. "כי תחת לרדוף אחר נדיבים ושרים ולבקש תחבולות שוא, יפשפש הבוטח במעשיו ויפנה את לבו לתשובה, תפילה וצדקה להעביר את רוע הגזירה" (אמונה וביטחון, פרק ב).

ב. ובספר הנהגת הבריאות בעניין הנהגת בריאות הנפש אמר רבנו.

"ואולם רמז העבד זה הרמז לעורר ולהרגיל הנפש לקבל מעט במיעוט ההתפעלות בהסתכלו בספרי המידות ההם ובמוסרי התורה והתוכחות והדינים, אשר אמרו אותם המשכילים, עד שתתחזק הנפש ותכיר ותדע האמת שהיא אמת והבטל שהוא בטל.

וימעטו ההתפעוליות בנפשו, ותהיה נעדרת מחשבתו הרעה, ותסור התבודדותו והתרחקותו מן החברה, ותרחב הנפש, עד היות נפשו באיזה טבע שתהיה. ובכאן ההסתכלות טובה מאד, ימעטו כל המחשבות הרעות והיגונות והאנחות. ואפשר שיבטלו לגמרי, כאשר ישים זאת ההסתכלות נגד עין שכלוץ וזה, כי כל מה שיחשוב האדם ויכאב למחשבתו, ויחדש לו יגון ואנחה ואבל, לא ימנע זה מהיות אחד משני הדברים.

1. או שיחשוב בדבר שעבר, כאבידת ממון שהיה אצלו, או מיתת אדם, שיכאב לבו עליו.

2. או שיחשוב בענינים עתידיים ליפול, ויפחד שיבואו, כמי שיחשוב וידמה שיפול עליונזק מהנזקים.

וידוע עם ההסתכלות השכלית, כי המחשבה במה שהלך ועבר לא תועיל כלום, בשום עניין, והאבל והיגון אל העניינים שעברו הם מפעולות חסרי השכל. ואין הפרש בין האדם שיתאונן בעבור היותו אדם ולא מלאך או כוכב והדומה לזה מהמחשבות הנמנעות. ואמנם המחשבה המביאה לקוצר הנפש, במה שיפול ויבוא בעתיד, ראוי להניחה גם בזה ההסתכלות. כי כל מה שיפחד האדם שיפול עליו, הוא מצד האפשר. אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה וכמו שיכאב (ידאג, המלקט) שמא יהיה מה שפחד ממנו, כן ראוי, שירחיב נפשו בביטחון בשם יתברך. ובזאת ההסכמה אפשר שיבוא ההפך ממה שפחד שיבוא עליו. כי מה שפחד שהוא עליו וגם הפכו – שניהם אפשריים".

ג. בפירוש על המשנה בברכות שהמקרים ישוו לפניו.

"חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאודך, בכל ממונך. דבר אחר ובכל מאודך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודד לו מאד מאד".

ד. חיזוק במידת הביטחון.

"אמרו כשם שהוא מברך על הטובה, רצה לומר שיקבלם בשמחה ויכבוש רגשותיו ויישב דעתו כשמברך ברוך דיין האמת, עד שייראה כמו בזמן שהוא מברך הטוב והמיטיב, וכמו שאומרים חכמים ברוב ענייניהם כל מה דעביד משמיא לטב, וזה דבר מושכל אצל הנבונים אע"פ שלא הזהירה עליו תורה, לפי שהרבה דברים נחשבים לרע בתחילתם ובסופם מביאים טובה גדולה, והרבה דברים נחשבים בראשיתם טוב ויהיה בסופם רע מאד ולכן אין ראוי לנבון להצטער בבוא צרה גדולה וגזירה הרת סכנה, לפי שאינו יודע התכלית, וגם אל יתפתה וישמח שמחה רבה כשתגיעהו טובה לפי מחשבתו, לפי שאינון יודע התכלית, וכן אסרו עליהם השלום להרבות בשמחה והשחוק זולתי אם היתה אותה השמחה בדבר נעלה כלומר עשיית הטוב ודרישתו. אבל האזהרה מהדאבון והצער הרי הוא מפורסם מאד בספרי הנביאים עד שאין צורך לדבר עליו. וכל זה אם לא היה אותו אדם שרוי בטוב מראשיתו ועד אחריתו ויחשוב החושב שהוא מאושר מאד ואותו האושר המדומה יהיה הסיבה למנוע ממנו האושר האמיתי ויהיה הוא הסיבה לטרדו מחיי העולם הבא, ועל כגון זה אמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. ולכן יכון האדם מחשבתו ויבקש מהאל שיהיה כל מה שיקרהו בעולם הזה מטובותיו ודעותיו סיבה להשגת האושר האמיתי. ואמרו ביצר טוב וביצר רע, רצה לומר שישים בלבו אהבת האל והאמונה בו אפילו בעת המרי והכעס והרוגז, שכל זה הוא יצר רע, כאמרם בכל דרכיך דעהו אפילו בדבר עבירהץ ופירוש, מידה, דרך, כלומר באיזה מצב שתהיה שבחהו והודהו" (בפירוש המשנה לברכות פרק תשיעי).

"חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו" (אורח חיים, סימן רכב). ולאחר שהשיג והבין החסיד בענייני הביטחון בו יתברך נעבור אל הפרק שבו נבאר עניין תלמוד התורה לכל אדם ובפרט מי שרוצה להיות חסיד באמת.

ה. כתב בספר "מדרגת האדם" בעניין מדת הביטחון ועמידתו של החסיד בכל ניסיון והיעדר הפחד שלו מפני הניסיון דברי אלוהים חיים ואלה הם דבריו של הקדוש איש האלוהים הזה והוא הסבא מנוברדהוק.

"ואם נתבונן בעצם חיי המנוחה נמצא כי יש בה שני מינים. יש מנוחה עם נסיונות, כמו שאמר החסיד (הוא רבנו בחיי בספרו הגדול "חובת הלבבות") אפילו כי אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך, כי הוא מרגיש מנוחת הנפש ושמחה עצומה בעת הניסיון ואינו קורא זה ניסיון אלא הוא קורא זה חיים, כי אז מוציא כל כוחותיו וגבורתו ובטחונו בה' מכל אל הפועל וזה תכלית החיים, וכל שחתמיד יותר הניסיון או שבא ניסיון אחר ברצוף אינו מרגיש זה לעול, ולמקרה רעה שידחוק את השעה מתי תעבור, אלא אדרבה אז יתעורר כל הרוח חיים שלו ואז הוא מרגיש כי הוא חי לפי דרך השלמות והוא שבע רצון ללחום אז מלחמת היצר הנדמה לו כתורת חיים מה שבא אצלו בחשבונות מן הכתוב והקבלה, ולא יניח את עצמו להתרמה ולהתפתה מהרהורי היצר, ואין לך רוח חיים גדול מזה, כי הרגשתו גבוהה מאד ושכלו מזוקק ונקי מכל הנגיעות, ובעת שירגיש האדם אשר יכול ללחום עם הטבע לנצחה לפי השקפתו הגבוהה המופשט מכל התפעלות הטבע ומכל הרגשי החושים והרצונות, אז יתננה לו ההרגש נעימות עצומה, וכל מה שיתמיד הנסיונות בתכיפות ויתמיד נצחונותיו כן יתמיד ויתעלה הרוח חיים שלו, ולא יפול במחשבתו הרהור של לא הן ולא התעלותן"

ו. אמר רבי יעקב "חובה עלינו להיזהר בכבודו ולעבדו בלב שלם בכל השנה כולה. לא שנהיה בימים האלה (של עשי"ת והחגים) צדיקים וחסידים ובשאר ימות השנה פושעים וזדים חס ושלום. ועל זה צריך ליזהר שלא יפסיד מה שתיקן. וזה שבא דוד המלך עליו השלום לומר שמעו אחי ועמי והטו אזניכם ותנו לבבכם. כבימים נוראים וימי החג. אשמעה מה ידבר האל ה' עלי על אודות התשובה וקיום המצוות שעשיתי כי פשוט הוא שידבר כי אם שלום אל עמו ואל חסידיו וקרא אותם חסידיו שבימים האלה נעשו כולם חסידים" (שוחר טוב) ולכן אע"פ שהורו רבותינו הקדושים ונכתב בשולחן ערוך שבעשרת ימי תשובה יתעורר האדם בחומרות יתרות, כגון מי שלא נזהר כל השנה בפת עכו"ם יזהר בעשרה ימים אלה ואמר הרמב"ם שבימים אלה נזהרים כל ישראל במצוות צדקה יותר משאר השנה, הנה ידוע ידע ה"חסיד לבית אברהם" שגם בשאר ימות השנה ישמור ויזהר ואותה תוספת של עשי"ת יקח איתו לכל השנה כדברי קודשו של רק יעקב.

סימן ג – איסור חנופה

א. כללנו איסור זה בדברינו על מידת הביטחון מפני שיש קשר בין הדברים. מי שיש לו מידת הביטחון לא ימהר להחניף לבני אדם. והחניפות לבני אדם מראה על חוסר במידת הביטחון.

כתב ר' שלמה גנצפריד בספרו שהתקבל בכלל ישראל והוא ספר קיצוש"ע היקר והחביב על סמך דברי רבותינו הקדושים שארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה. ומהם כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. ''כת לצים'', דכתיב משך ידו את לוצצים (פירש רש''י משך ידו הקדוש ברוך הוא מהיות את לוצצים). ''כת חנפים'' דכתיב כי לא לפניו חנף יבוא. ''כת שקרים'', דכתיב דובר שקרים לא יכול לנגד עיני. ''כת מספרי לשון הרע'', דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (עפ"י קיצוש"ע סימן ל, איסור רכילות).

ב. האדם יזהר מאד מהחנופה וקל וחומר מי שהוא חסיד לבית אברהם. ואמר כיצד על האדם להתרחק מהחנופה בספר טהרת הלשון והנפש לר' נפתלי הופנר וסמך ידיו (בהסכמתו לספר) על האמור החסיד ר' אליהו לאפיאן מנהל רוחני דישיבת כנסת חזקיהו בכפר חסידים. ותמהתי מדוע ספר זה לא מוכר דיו אבל אח"כ הבנתי שאין לעולם די כח לעמוד בו.

ג. ביאר ש"אסור לאדם להחניף למישהו כלל, משום גניבת הדעת ושקר ומפני שנאמר "פה חלק יעשה מידחה" (עפ"י משלי כו, כחביאר רש"י דיחוי מאת הקב"ה) וכן נאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות" (תהילים בי, ד). וכן אין לאדם להחניף אפילו כדי שיאהבו אותו הבריות כי אמרו "אל תאמר אחנוף לזה שיאכילני ולזה שישקני". ועוד יש איסור להחניף כדי שיתקבל כאיש נאמן ביותר או לרשע או למי שאינו מתנהג כראוי או כדי למנוע מישהו מעשיית מצווה או לאחד מבעלי הדין (נאמר לגבי הדיין). ואין אדם רשאי להאמין למי שמחניף לו כעניין שנאמר ושוחד לא תיקח – זה שוחד דברים"(כתובות קה, ב)

ד. והעצה להתרחק מהחנופה הינה "שיתרחק מן הכבוד כי מי שאינו מתעניין בכבוד, לא יצטרך להחניף ולא יאהב חנופה. כאשר יעשה מצוות ומעשים טובים, על האדם לכוון דווקא לשם שמים ולא להחניף לשום אדם. אל תחפש אחר טובת הנאה מאנשים אחרים, כי אם אתה מצפה להנאה או לטובה מאדם (בין הנאה כספית בין תמיכה בעניין אחרתוך כדי שתוחזק לגדול וחשוב), הרי אתה עלול להחניף לו או לא לקיים מצוות תוכחה על עבירה מחשש שמא ע"י תוכחתך תפסיק להנות. אל תגנוב דעת הבריות בטובותיך, לכן אמר ר' מאיר "אל יסרהב (פירש"י לא יפצור בו) אדם מחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד", יתרחק מחנפים כעניין שנאמר לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה (היינו חנף, אלא הולך בדאך תמים הוא ישרתני), תבקש רק חבירים תמימים אשר באהבתם מאירים עיניך (במה שאתה עיוור בו) ומוכיחים אותך ומצילים אותך מכל רע שנאמר ותשועה ברוב יועץ, אל תאמין לדברי שבחים כי אמרו חז"ל אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, יש לך חבירים מקצתן מוכיחים אותך ומקצתן משבחין אותך, אהוב את מוכיחיך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לידי חיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם" (ספר טהרת הלשון והנפש, סימנים ע- עב)

סימן ד – ביאור עניין הנסירה עפ"י אש קודש והראי"ה.

א. אמר הרב קלונימוס קלמן שפירא זצ"ל ב"אש קודש" קמד.

"גם עתה שכל ראש לחולי וכל לבב לדווי ודומה לאדם שאין לדבר מענייני חסידות ותשובה מיראה זו או זו, כי די לנו אם נעמוד במצוות מעשיות פשוטות, טועה הוא, א' כי צריכים גם עתה לעבוד בכל מיני עבודה, והב' אדרבה מי שהולך במחשבות הרהורי יראה כזו אף שבשעת מעשה דואג על עצמו שמא כך ושמא כך ורואה בקרבו פגם זה וזה, מכל מקום אחרי זמני מחשבה כאלו מרגיש התרוממות וגם שמחה".

ב. ובאש קודש קנז אמר.

"אין הכוונה שירגיש האיש את עצמו לריק ומנוול (מחמת מדת הענווה) כי מי שמרגיש עצמו לריק ומנוול מתנהג כריק ומנוול ועושה כמעשיהם, צריך האיש להרגיש עצמו לישראל, לחסיד, ולעובד ה', והיא גם כן ניצוץ והארה מן בחינת השראה שלמעלה ממנו אל קרבו, שאע"פ ששפל הוא בעיני עצמו ותמיד רואה בחסרונותיו, מכל מקום מרגיש בקרבו שהוא ישראל וחסיד, בחינת ויגבה לבו בדרכי ד'".

ג. ביאר משה. זהו בדיוק עניין הנסירה עליו דיבר הראי"ה. ופירוש נקודת הנסירה במדות שכאשר ירצה האדם להיות עניו ולהיות שפל בעיני עצמו, יתכן שעצם הרצון הזה יכול להביאו לידי עצבות חס ושלום והרי הוא מצווה להיות בשמחה ולכן אמר האדמו"ר שלמרות שהוא מכיר חסרונותיו ויודע שעדיין לא הגיע לתחילת עבודתו, צריך להרגיש עצמו לישראל, לחסיד ולעובד ד'.

ד. ובאש קודש קנח אמר.

"וחוץ מזה לך להודיעם כי אני ד' מקדישכם, שגם הדעת עצמו שבו מרגיש שהוא חסיד חלק דעת אלקים הוא ובו יודע, ונודע מהרמב"ם ז"ל ומביאים אותו המקובלים שידיעת ד' היא בידיעת עצמו וכבר דברנו מזה, נמצא שהא שהוא יתברך יודע מעבודת האיש וחסידות שלו גם כן בידיעת עצמו היא, כי עבודת האיש וחסידותו, שלו יתברך הוא, כי הוא הנותן לו רצון וכח, מח ולב לעבוד, וכשד' נותן חלק מדעתו להאיש ובו יודע מעבודתו אז רואה שאינו שלו רק הכל של ד'".

סימן ה – ביאור עניין הנסיונות שיבואו לאדם.

א. דעת הרבני יוסף הורביץ בעל "מדרגת האדם" שהחסיד ישיג את מעלתו ע"י הנסיונות. באומרו "ביקש יעקב לישב בשלוה״ (כדברי רש"י שביקש לישב בשלווה וקפץ עליו רוגזו של יוסף). היא השלוה שאיננה נוגעת לקיום חתורה והשלמות כלל אלא השלוה שביקש יעקב היא שעבר הרהור דק מן הדק במחשבתו להיות שליו מעט מן הנסיונות הרצופות והמתמידות ותכופות בחשבון שמא תהיה, אז חרותניות שלו לפי שיקול דעתו יותר טוב ויותר גבוה, אלא שמדרכי חשגחה אשר ״רגלי חסידיו ישמור״ הראה לו הקב״ה החלטה ברורה אשר ״יפה אחד בצער ממאה בריוח״ , כי עיקר תועלת האדם הוא רק מן הנסיון, לכן קפץ עליו רונזו של יוסף, כי רק מנסיונות רצופות ותכופות יתעלה האדם. כמו שכתוב באברהם החסיד ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״, הרי שדוקא ״עתה״ נעשה לירא אלקים, כי הדעת האמיתי היה חסר לו בפועל, וע״י הנסיון הוציא כוחותיו מכח אל הפועל. לכן מיד כשבקש יעקב לישב בשלוה, היינו לנוח מעט מנסיונות רצופות, מיד קפץ •עליו רונזו של יוסף, לא בתור עונש, אלא בתור שמירה, שלא יטעה בדרכו, כי אמנם הנסיון הוא רק ההצלחה. וזהו מה שסיים המדרש ״לא דיין לצדיקים שנוחלין עוה״ב, אלא שרוצין לישב בשלוח בעוה״ז״, שזהו כל ההצלחה שיעמוד בנסיון, וזהו כל אהבתו הטהורה לאלקים. ומפני זה צריך האדם להיות משתוקק הרבה לנסיונות רצופים ותכופים, כי רק המה חאמצעים המניעים את האדם למדרנות הנכוחות.

ב דעת הרמב"ם ב"מורה" שהניסיון יבוא גם מפני סיבות אחרות והם כדי לפרסם ענינו או מידתו לבני אדם אחרים כמו שנעשה בעקדה.

ג. גילה הרב החסיד דעתו שבעת הניסיון תתגלה מהותו האמיתית של האדם אם הוא עושה הכל בביטחון ובשלווה, הרי הוא הבעלים על עצמו, ואם אין הוא בעלים על עצמו ויעשה

הכל בבהילות ובדחיפה. "והוא ממש הקצה האחרון של מה שמספריםעל ר׳ לייב חסיד כשבאו אנשי צבא לעירו וברחו כל אנשי העיר מפני הפחד ורק הוא בלבד נשאר בביהמ׳׳ד ובקשו ממנו שיראה להם אנה הלך השונא, והלך אתם להראות. כאשר בא זמן המנחה עמד להתפלל בתוך היער וכל החיל היו קופצים ממקומם, כי הסוסים שטפו ומיהרו ללכת והוא לא הביט על שום דבר והתפלל. ומספרים כי אמר ראש החיל (אנשי הצבא) אשר מעולם לא ראה התלהבות ושמחת הנפש כאשר ראה עליו בעת תפלתו. מבהיל הרעיון בכחו הגדול שלא הביט על שום דבר והתנהג בנסיון כמו בביהמ׳׳ד שלו". וזוהי שלוות הנפש העומדת לחסיד הבוטח בעת הניסיון.

ד. ואמר הרב "לא לבד שאין סתירה בנסיונות הזמן לקיום התורה, אלא כל קיום התורת תלוי רק בנסיונות הזמן ורק מזח יבנה האדם ויחי׳ חיים נעימים. ומי שמבקש החיים הנעימים אינו מרגיש כלום הבדל בין נסיון לבלתי נסיון".

סימן ו – הרצון הינו מהותו האמיתית של האדם החסיד.

א. שאלת הרצון וכוחו הינה שאלה מהותית לחסיד ובפרט כאשר הרצון הזה מתנגש עם כוחות הגוף ורצונות הנפש הבהמית. מעשה שהיה בעת מלחמה"ע השניה, כאשר הובלו בני אל חי ממחנות ההשמדה. וכל שלא עמד בקצב ההליכה נורה. ובעת ההיא נפל אחד מההולכים ולשאלת החייל העמלקי השומר על ההולכים מדוע אינו קם ? אמר כי "אינו יכול". והנה באותו רגע של חסד מצד השפל הזה אמר לו הרשע "אל תגיד איני יכול, אמור איני רוצה". ולאחר ששמע אחינו זה את הדברים קם ברגליו והמשיך בהליכתו. זהו כוחו של הרצון כאשר הינו עומד מול מיעוט כוחות הגוף והנפש או/ו רצון הנפש הבהמית בכוחו להתגבר עליהם ולכן הנני אומר שזוהי מהותו האמיתי של האדם והיא רצונו. וכבר אמרו שהיכן שרצונו של אדם נמצא שם הוא מקומו ומהותו של האדם. וגם יש שאמרו שישנם מצבים בהם אין האדם יכול לעמוד כנגד תאוות לב המושכת אותו לדבר איסור. אולם לאור מה שקדם וכן דברי אדמו"ר בתניא קדישא, האדם יכול בכל עת לעורר מסירות נפשו לה' באופן כזה שיתגבר על תאוות לבו וימשול ביצרו הרע.

ג. אמר אדמו"ר הזקן "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך" וגו', כלומר, שבזה שאני בער ובהמות, אני תמיד עמך. ולכן אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד, ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה'. וגם במעט שיודעים, אין מתבוננים כלל, ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות, רק כאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל. והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש על ידי התלבשותו בבחינת חכמה שבה, שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן" (תניא פרק יח) ולכן אם האדם מוכן למסור נפשו שלא יכפור בה' אחד, קל וחומר בהימנעות מדברים שהם קלים מאלה בהם לא נדרש האדם למסור את נפשו לה' אלא רק להימנע מהאיסור שזהו עניין קל יותר ולכן יש ביכולתו להגביר רצון הנפש האלוהית להימנע מהאיסור על רצון הנפש הבהמית.

ד. אמרו רז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. הכוונה הצד המעולה בכפיית היצר הרע שיחשוב אדם בכל עת שהשכינה כנגדו. וכמ"ש שוויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט. שהוא צד יצר הטוב. וכיצד ירגיזהו היא שישים ה' נגד עיניו תמיד וזהו הצד המעולה. ואי לא יעסוק בתורה, פירוש ואי לאו בר הכי, דהיינו שאינו מן כת החסידים שמשימין ה' נגדם תמיד" (דורש טוב לר' יעקב אבוחצירא) – מכאן אתה למד שהחסיד משים נגד עיניו ה' תמיד, כגון מה שכתב ה"חפץ חיים" במשנה ברורה שיצייר לנגד עיניו ניקוד שם ה' בחיריק. ואלה החסידים שמציבים שמו לנגדם תמיד הינם בני אל חי, כמו יוסף שראה תמונת אביו נגדו, כך הצדיקים והחסידים תוקעים דעתם בו יתברך לבלתי יחטאו.

סימן ז – השלמות הראויה לחסיד.

א. אמר בדב"ק הסבא מנובהרדוק.

"אמנם אם נבקש לדעת ההבדל בין האדם השלם להבלתי שלם, איפוא מונח ההבדל שלהם, נמצא בזה, כי האדם הבלתי שלמ כשנבקש ממנו דבר, די לו אם יתן לנו את הדבר הנשאל לבד בכמותה ואיכותה, אבל שיתבונן הבלתי שלם מן השאלה לדון בדעתו מעצמו, להשלים

כל החלקים שאפשר לעשות בפעולה הזאת, זח לא יבקש כלום. אבל האדם השלם, אעפ״י שאינו מונח בהשאלה כ״כ כמו בהאפשרות לעשות בפעולה הזאת, הוא לא יסתפק במילוי שאלתו לבד, אלא ישקוד להשלים הדבר לפי האפשרות ואס ינדיל האפשרות עשית

הדבר על שאלתו בכמה וכמה חלקים שלא שאל השואל, הוא לא יגביל פעולתו כדי לצאת ידי השואל לבד אלא רוצה להשלים כל הדבר עם כל החלקים שיש בה. ודבר זה מצינו אצל רבקה אשר לא שאל אותה רק הגמיאיני, שמשמעותו לי לבד, מעט מימ, משמע מעט ולא הרבה. מכדך, היינו שלא תשאוב מימ מבאר, אלא להשקות רק מכדך, והיא השקה אותו ואת גמליו עד תומם, ושאבה מן הבאר לזה הרבה מים, והשלימה כל החלקים שהתבקשו.

ד. והנני מביא מדב"ק שלא יהיה האדם מוטה בדעתו ויגיע להבנת האמת.

"לשיקול הדעת הכולל של האדם נדרשים שני תנאים האלו: האחד שיהיה, לו הכרה אמתית ומושנ ברור בחיוב שלימות האדם בדעות ואע"פ שהוא אינו יכול לתפוס במוחו רק חיוב הזהירות מהדברים החמורים ביותר כמו ע׳׳ז, גילוי עריות וש׳׳ד וכדומה, עד שבנוגע לחיובי התורה של מצות הלבבות הוא מביט כעל מדת חסידות והפרזה יתירה, ואינו משים לבו ומפנה דעתו מזה כלל, ומשולל ממנו אף ההשגה וההבנה בענינים האלו, וזהו חסרון מצד המאזנים אשר יוכל לשקול רק אבנים וברזל וכדומה. וצריך להיות שיקול דעתו כמו המאזנים העדינות אשר נשקל בהם בדיוק גבוה ומצומצם ולא יחטיא גם בחוט השערה. והתנאי השני הוא בעניין שיש לאדם נגיעה בדבר ולהבין עניין הנגיעה הזו וכפי העירו חז״ל בעבד אברהם שהיה יושב ושוקל אם בתו ראוי׳ ליצחק ואם לאו, וזה אמנם אשר מצד מעלתו הגדולה היתה באמת ראוייה ליצחק. והראי׳ כי אחר ששמע את הנגיעה שלו היה הולך בקצה האחרון כדי להשיג אשה אחרת, כמבואר ומפורש כתורה ולא הי׳ חסר לו החסידות ,אלא לכתחילה חי׳ שוגג בנגיעה זו, ושכח כי מצד שהוא עבד לא יכול לחיות הדבר הזה".

ג. ואם לא יברר את מדותיו יהיה כסומא שלא ראה אור מימיו. ונגיעה דקה תנחה אותו להרוס את כל התורה ולא ידע מזה כלום ועוד יסבור שהכל הוא עושה על פי דין, לכן הוא שואל את כלמי שמחטט אחר מדותיו על כל חוט השערה, מה זה' ואמרת לו "כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים״, כי לפי שיטתך למעט בעסק בירור חמדות, ולדעת כי צדיק באמונתו יחי׳ זה לבד סני למה היי צריך ה' לכל היד החזקה, ולכל חנסים והנפלאות וכל החרדה הזאת היה לו להביא מיד המכה האחרונה מכת בכורות ולהוציא אותם משם, אלא

גם אתה תבין כי לא ח״ו מחסרון היכולת לא עשה ה׳ ככה" אלא משום שהיה שם תהליך של בירור המידות (מדרגת האדם, יראה ואהבה).

ד. אמר החסיד הרב אליהו לופיאן שכל אדם יכול לצמצם מחשבתו ולבחור לו שיטה אחת או/ו ספר אחד של מוסר או/ו חסידות להיות בקי בו ולילך בו (כגון מה שאומרים שראוי לאדם להיות בקי במסכתא אחת ואין הדבר משנה אם הוא בקי ב"מסילת ישרים" או/ו ב"ספר התניא" או/ו בחיבור אחר של רבותינו). והנה יש בזה תועלת גדולה לאדם להיות צמוד לשיטה או/ו דרך אחת שאז כל הטוב שבה וההולכים בדרכה נצמד אליו וטוב ומועיל הדבר לזיכרון לאדם לשמור את דרך ה'. יחד עם זאת יש מי שהוא בבחינת רבי מאיר ש"מצא רימון תוכו אכל וקליפתו זרק", לא שיש ח"ו קליפות בשיטות אלא כוונתי שהוא יודע למצוא את הטוב והעיקר שבכל שיטה ושיטה בדרך קצרה והוא יודע שיש טוב בכל שיטה ושיטה וברצונו לקבץ את הכל שבכל השיטות ואע"פ שדרך זו הינה ארוכה ונדרש לה לב רחב יש בה יתרון והאמת תעשה דרכה

פרק שמיני - תלמוד תורה ע"י החסיד.

"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"

סימן א – חובת הלימוד על הכל.

א. אמר רבנו בהלכות תלמוד תורה "אין ללמד תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירים אותו למוטב ומנהיגים אותו בדרך ישרה. ובודקים אותו ואר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו" (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א) אולם נאמר באבות דרבי נתן שיש הרבה פושעי ישראל שחזרו למוטב עקב ששנו להם "והעמידו תלמידים הרבה - שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים" (אבות דרבי נתן). הא כיצד ? אלא שראש דבריו הינם בתלמיד שעתיד להיכנס לבית המדרש אבל סתם אדם מישראל יכול ללמוד אף אם אינו הגון ח"ו כדברי התנא באבות דרבי נתן ואכן אמר רבנו בהלכה ח בפרק א.

"כל איש מישראל חיב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו. אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים – חיב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה פרק ח א)

ב. ועתה נשאלת השאלה מה יקיף האדם בתלמודו ? האם יסתפק בלימוד הגמרא ? בלימוד ההלכה ? בלימוד האגדה ? בלימוד דרש ופנימיות התורה ? ועל זה עונה הראי"ה שהלימוד צריך להכיל את כל מקצועות התורה אם כי הלימוד המוקדם הינו ההלכות הנצרכות לאדם.

"המזון הרוחני יש לו גם כן זה הכלל: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו. על כן מוכרח הדבר, שכל הככר הגדול של הרחבתה של תורה, יהיה נגול לפנינו בכל רוחבו, בכל מקצועותיו השונים והמרובים, למען נוכל להיות מוכנים לכון את הזמן והנטיה לפי החפץ הפנימי, לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה. כדי שלא לבד הידיעה והתועלת נקבל בלימודינו, כי אם גם שפע הברכה החיים והשלום של העונג והשמחה הפנימית, שהם ירחיבו צעדינו וינשאו את רוחנו, ברום עוזה של תורה, שרק מרוב כל נוכל בטח לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב" (עקבי הצאן קיח "העונג והשמחה").

ג. עניין זה של השלמות האנושית בהשגת התורה בא לידי ביטוי בדברי קודשו ביחס שבין ההלכה לאגדה. "שהאגדה משלמת להפיק את התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ה' יתברך – יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה, שמביאות חולי מעים בגוף, וכן הוא בערך הנפש" (עין איה, ברכות ח"ב, פרק ו אות כט).

ובדבריו על החוט המקשר שבין ההלכה והאגדה אמר רבנו.

"באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. על פי רוב מוכן התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי – בתאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המוסתרה של ההלכה, ובלימוד האגדה – מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי" (אורות הקודש חלק א, חוכמת הקודש פרק יח).

ד. אמר הקיצוש"ע על כוונת המצוות הדברים הבאים (סימן ו בקיצוש"ע סעיף א)

קודם שיברך איזה ברכה, צריך הוא לדעת איזה ברכה שהוא צריך לברך, כדי שבשעה שהוא מזכיר את השם יתברך שהוא עיקר הברכה, ידע מה שיסיים. ואסור לעשות שום דבר בשעה שהוא מברך ולא יברך במהירות אלא יכוין פירוש המלות. וזה לשון ספר חסידים. כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך בשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר: יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני. לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו' לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' עד כאן לשונו. וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.

ה. כתב בספר "מבשר טוב" בשם האדמו"ר מביעלא שיש להשתדל והוא חיוב עפ"י ההלכה, ללמוד בבית המדרש. כמו שנפסק ברמב"ם (הלכות ת"ת פרק ג הלכה יא). "אמרו חכמים, ברית כרותה שכל היגע בבית המדרש לא במהרה הוא משכח". והיינו. שהתורה שלמד עושה בו רושם. ובשולחן ערוך הרב (פרק ד י) שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח".

אמרו רבותינו שעל האדם מישראל לקבוע עיתים לתורה. אחת האפשרויות לנושאי הלימוד של החסיד לבית אברהם הינם כפי שנראה להציע ואין זו הדרך היחידה ללימוד אולם היא טובה לאדם בראשית דרכו. הנה,

ו. כתב רבנו בתשובת קודש שאסור לאדם להתגדל ולהימנע מלעלות לספר התורה. וכן אמר שאסור לתלמיד חכם לעלות לתורה אחרי מי שהוא פחות ממנו במעלת התורה וזהו מיעוט בכבוד התורה וזהו פירוש מאמרם "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" ואע"פ שלא כתב זאת הרמב"ם זהו פירוש המאמר וזה שאנחנו נוהגים היום שהכהן עולה ראשון אין זה אלא מפני מיעוט החכמים והחכמה בזמן הזה ומפני דרכי שלום. וככלל ניתן ללמוד מתוך דברי רבנו שמי קראו אותו לעלות לתורה לא יסרב בשעה זו. ויהי רצון שיחזרו הדברים לראשיתם כפי שראויים להיות ויהיה זה גם בשעה שתסתלק המחלוקת בעניינים אלה ויכיר כל אחד מעלתו ומעלת חברו. ואעתיק רק נוסח השאלה ומקצת נוסח התשובה והוא.

"מה ביאור אומרם "מפני מה תלמידי חכמים אינן מצויין לצאת תורה מבניהם אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה" (תשובות הרמב"ם, קלה שאלה יז). ועיקר דברי רבנו בתשובתו הנם באמירתו "ומפני שמיעטו בכבוד התורה ולא היו קוראין תחילה בתורה, אלא קוראין אחא פחות מהם, נענשו רובם, שאין תורה יוצאת מבניהם, לפי מה שאמרנו "כהן קורא ראשון וכו'" כל זה אינו אלא בשווין. ויש חיזוק לזה העניין, אשר פרשנו, מזה, שבעל זה המאמר הוא רב ובפירוש אמרו, שרב קרא בכהני (לפני הכהנים) במעמד שמואל" (שם, שם).

ואם תרצה לדעת מעלת החכם וסדר הקדימויות הנכון שיחזור במהרה, הנה כל מי שבקי בש"ס בכל מקום ששואלים אותו בו ובתנאי שיראתו קודמת לחכמתו כפי שבארנו בשם "החזון איש" אדם זה ראוי להיות קודם לכל ובודאי שלכהן שהוא פחות ממנו. והשני הוא אולי הבקי בגמרא הבבלית ובכל מקום בשולחן ערוך שישאל בו והשלישי הוא הבקי בגמרא הבבלית וכל ההלכות שבספרי רבנו ואולי יש לסדר הדברים אחרת לגבי השני והשלישי ואין לי ידיעה מוצקה בדבר. וסדר הקדימויות ניתן לידיעה והבנה ע"י חבריו של התלמיד חכם. וכל זה בזמן הזה בעת אשר אין לנו סנהדרין ובית דין סמוך.

ועורר מאד על מצווה זו רבי חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים". אמר הרב שישתדל האדם שלימוד תורתו יהיה לשמה, פירושו לשם התורה ולקיום הרצון האלוהי בעולם והוא שיהיו במציאות בני אדם הלומדים תורת ה' לשמה על מנת ללמוד ולעשות ואמר הרב הגאון בשם רבותינו הקדושים שהתורה נקראת "חמדה גנוזה" ויש בה איסור והיתר אבל גם סיפור דברים ואין הדבר כפי שאנחנו חושבים שזהו רק פשט הדברים שארעו במציאות, למשל מאמר "בראשית ברא" אין הוא רק סיפור דברים שהיו במציאות אלא הוא מה שהיה כתוב איתו יתברך לפני שנוצר העולם וכאשר עלה ברצונו יתברך ליצור את המציאות הזו, הסתכל באוריתא וברא עלמא ואז יצאו הדברים מהכח אל הפועל במציאות, נמצאנו למדים שהתורה היא רצונו והיא היא הקב"ה בעצמו, לכן העוסק בתורה עוסק בו ודבק בו. ועוד אמר בספרו הקדוש שאין לאדם לעסוק רק במוסר, ללא המשנה והגמרא שהרי מהתשובע"פ ומספרי ההלכה, ידע להוציא הדין לאשורו ועל דרך זו אומר שלא יתכן שהאדם יעסוק רק בחסידות אע"פ שראוי, חשוב והכרחי לאשם מישראל ללמוד מאמרי חסידות אלא עליו לעסוק גם בתורה, משנה, גמרא והלכה.

ואמר "אור החיים" הקדוש שלכל אדם יש את חידושי התורה שלו לחדש בעולם בכח יגיעתו בתורה. ואם חס ושלום לא יגע ואז מתקיים בו "לא מצאת" אין החידוש הזה שהיה אמור להתגלות בעולם מתגלה ע"י אדם אחר אלא מחכה לאדם שראוי לגלותו (או אולי לבנו) ולכן הנני מבאר לך דבר שנתחדש לי ו"הישמר לך מקחתו ממני" אולם מכיוון שהשכחה מצויה בכל ובפרט בדור שלנו אולי כבר שמעתיו ולכן הנני סולח לך אם יאמר בשמך או/ו בשמו של אדם אחר. יתר על כן אנחנו קהל החסידים המייחדים באמת רוצים לקשור את נפשינו ורוחנו בו ולהתקבל בתשובה לפניו ושתהיה התקשרותנו בו אמיתית ולכן כל מטרת ה"חידוש" בתורה הינה ההתקשרות בו ולהידבק בשכינה ולא להתפאר.

וזהו חידוש גדול שנתבאר לי לאור דבריו של הרב בעניין המחלוקת שבין רבי אליעזר ורבי עקיבא בגמרא בעניין הסוכה. על מאמר התורה שאבותינו ישבו בסוכה בעת צאתם מארץ מצרים אומר רבי אליעזר שאלה היו "ענני הכבוד" ואילו רבי עקיבא אומר שבסוכות ממש הושיב הקב"ה את אבותינו. והנה לאור דבריו של הרב יש לבאר כך, לפני שירדה התורה לעולם וכשהייתה בבית גנזיו של הקב"ה היו אלה "ענני הכבוד" לפי פירושו של רבי אליעזר אולם לאחר שהסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם, נתגשמו ענני הכבוד ונעשו סוכות ממש כדברי רבי עקיבא.

ז. והנה אתה ידעת שהתורה מעדנת את נפשו וטבעו של הלומד בה לבלתי היותו כחיית השדה וזוהי ההוכחה החזקה מכל מה שתעלה בדעתך או/ו במדעך על היותה תורה אלוהית שכן היא ניכרת בלומדיה.

סימן ב – דרכי הלימוד האפשריים למתחיל בלימוד

א. החסיד ילמד מעת לעת פרק בספר הקדוש "תומר דבורה" ויסיימו אם אפשר לו לפחות פעם בחודש. הלומד בספר זה לקיים לא יעבור עבירות שבין אדם לחברו וירחק מעבירות שבין אדם למקום והלומד בספר "משלי" עם ביאור הגר"א לא יעבור עבירות שבין אדם למקום וירחק מעבירות שבין אדם לחברו.

ב. יקבל עליו 3 פרקי לימוד ברמב"ם או/ו פרק אחד עפ"י דברי כב"ק הרבי מליוואבוויטש עפ"י תוכנית החלוקה לפרקים של חב"ד ומה טוב שילמד את 2 החלוקות ויש לו ללמוד לפחות הלכה אחת בעיון ואם יכול יותר מה טוב ונעים הדבר.

ג. כמו כן ילמד את השולחן הערוך לפי נוסח הקרוב אליו וטוב מכולם קיצור שולחן ערוך עם ההגהות ויכול ללמוד עפ"י החלוקה היומית. ויותר מכך כאשר יתקדם בלימודו ילמד ספר "משנה ברורה" עם דברי קודשו של ה"חפץ חיים".

כאשר ילמד הרמב"ם ושולחן ערוך ישלים זה את זה שכן לימוד הרמב"ם מקנה הכרות עם כל הלכות התורה אבל אם ילמד רק אותו יחסר לו בהבנת המציאות המעשית של חיי היום יום שלעיתים לא יגיע אליה בלימוד הרמב"ם. ואם ילמד רק הקיצוש"ע יבין אמנם בעניינים שהם הלכה למעשה אך תחסר לו הבנת ולימוד כלל הלכות תושבע"פ שאין השו"ע נוגע בהן כל כך.

ד. ילמד חוק לישראל עפ"י החלוקה היומית שיש בו עניינים מקובצים של: מקרא, משנה, גמרא, זוהר, הלכה פסוקה, מוסר וסדר כמה מצוות.

ה. ילמד הפרשה 2 מקרא ואחד תרגום עם מעט ממפרשי החסידות ו"אביר יעקב".

ו. טוב ללמוד מידי יום חומש (במסגרת שניים מקרא ואחד תרגום) , תהילים וספר התניא הקדוש. יש אומרים שלימוד התרגום היה רק לזמנם אבל בזמן הזה, כאשר כולנו דוברי עברית יש ללמוד פירוש רש"י על הפרשה.

ז. ישתדל ללמוד משניות או/ו הדף היומי בגמרא ביחיד או/ו בציבור.

ז. בזמנים של הרחבת הדעת (כגון שבתות וימים טובים או בימות החול גם כן) ילמד מאמרי חסידות או דברים שלבו חפץ בהם. ואמר הרב מנחם מנדל בדברי קודשו שלימוד תורת החסידות בזמן הזה הינו חובה רק שלימוד זה מחייב התבוננות ושיעור רוח. כמו כן לא ירבה לעיין בדברי חולין המותרים קל וחומר באסורים. שאסור לקרוא בהם (כגון דברי זנות וזימה או/ו לשון הרע ורכילות וכל אדם יודע היכן הם נאמרים או/ו נשמעים או/ו נצפים).

ח. טוב לעיין, ללמוד על מנת לשמור ולעשות מעת לעת בספרי מוסר כגון: "מסילת ישרים", "אורחות צדיקים", "חובת הלבבות", "אמונה וביטחון", "השל"ה הקדוש", "אבן שלמה להגר"א", "שערי קדושה", "סיפורי הנהגותיהם של רבותינו הקדושים" או/ו בספרי חסידות של הבעש"ט הקדוש וממשיכי דרכו כגון: "יושר דברי אמת", "ליקוטי מוהר"ן","הכשרת האברכים", "דרך המלך", או/ו "שיחות קודשו של הרבי מליוואבאוויטש", או "ספרי המהר"ל", או/ו "מדרשי רבותינו הקדושים וממשיכי דרכם כגון "עין יעקב", "מדרש תנחומא", "מדרש רבה", "עין איה". או/ו כל מה שמורגש וידוע בחוש השלם שיצא ממקור קדוש ומה טוב לעיין בספר "הזוהר הקדוש" וללמוד בו.

ומי שאינו בקי בספר "אורחות צדיקים", הוא ספר תיקון המדות לא יכנס למאמר זה.

ט. טוב לדעת מתולדות עמנו, התפתחות ההלכה והמנהג ולקרוא מעת לעת בספר "טעמי המנהגים" או/ו "תורה מסיני" על מנת שידע לפיהם את המעשה שיעשה האדם או/ו ענייני הלוח העברי לדעת לחשב מעט מהמועדים והדינים החלים מעת לעת ועפ"י עונות השנה.

י. אם הוא יודע שצריך לתקן דבר מסוים בהנהגותיו או בדרך מסוימת שטעה בה, יכול ללמוד ספרים המסוגלים לכך, כגון ספר "טהרת הקודש" או/ו ספר "יסוד יוסף" או/ו ספרי הפוסקים הדנים במה שעבר עליו ואיך יתקנו ובכולם עדיף מעט בכוונה מאשר הרבה שלא בכוונה וילמד גם ביום וגם בלילה. עיקר הלימוד ציוו רבותינו הקדושים שיהיה בלילה שכל מי שלומד תורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום.

יא. ועוד מה שצריך להבין החסיד לבית אברהם שכאשר אין הזמן ללימוד מצוי בשפע ובפרט אצל מי שהוא עמל לפרנסתו ובמלאכתו, יש לתעדף את זמני הלימוד בלימוד ההלכות הנצרכות, כגון קיצור שולחן ערוך עם מקצת ממפרשיו ואע"פ שלימוד המשנה והגמרא מרחיב יותר את הלב יש לתעדף את לימוד הקיצוש"ע באופן כזה שימצא בו האדם נחת רוח ולב רחב וזה ייעשה אם אפשר לו כאשר יעמיק בדברי הגמרא בעניין שעוסק בו. אולם כל זה בדיעבד מלכתחילה יקבע לו חוק קבוע ללמוד מס' הלכות כל יום כדבי רבותינו הקדושים "כל השונה הלכות בכל יום..." כך שידע מה להשיב מעט ללומדי תורתנו הקדושה ולא יצטרך לשאול את הרב שאלות על כל עניין ועניין, כגון מה על האדם להוציא קודם מנרתיק התפילין את התפילין או את הטלית ? אלא שאלות עמוקות יותר,כגון איך ינהג בעניין בישולי עכו"ם כאשר עובד זר נמצא אצלו או/ו אצל אביו או אמו ?

יב כלי הלימוד לתורה בזמן הזה רבים ועל מנת להקל את המעבר מכלי אחד למישנהו אפשר ללמוד בכלים מבוארים, כגון באורו של הרב עדין אבן ישראל לגמרא או/ו תלמוד שוטנשטיין או/ו החוברת "דבר מלכות" שהינה אוצר בלום של תורה ויראת שמים ומכילה אורות רבים (שניים מקרא, שיחות קודש מרבותינו ונשיאנו, גמרא מבוארת, סדר הלימוד ברמב"ם, חתת ועוד).

סימן ג - בעניין הפרנסה מהתלמוד

א. אע"פ שבזמן הזה יש היתר מגדולי תורה לקבל מעט שכר על תלמוד תורה ויש להם על מי שיסמוכו אלה שנוהגים כך, טוב שהחסיד יעסוק גם במלאכה או/ו בעיסוק שיתפרנס ממנו כדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תלמוד תורה.

ב. יש מי שאומר שאם הציבור רוצה לפרנס תלמיד חכם גדול מותר לו לקבל מהם על מנת שיהיו לבו ורוחב דעתו פנויים לתלמוד תורה אבל לא כל אחד יכול לנהוג כך.

ג. כתב הרמב"ם שלימוד תורה שבכתב יכול להיות בשכר וגם כך מקצועות הקודש שעליהם בוודאי שמותר לקבל שכר רק שתורה שבע"פ יש ללמד בחינם – "מה אני בחינם אף אתם בחינם".

ד. רבנו מדבר על הקניית התורה והנחלתה לאדם מישראל שנעשית בכמה תנאים והם.

"מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ולא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. ואם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער"(הלכות תלמוד תורה, פרק שלישי, הלכה ו) – אין הדברים כפשוטם רק שעל הלומד להסתפק במועט, זאת כפי שאנחנו רואים אצל רבים מבני הישיבות בזמן הזה.

ה. מיעוט בעסק.

"כתוב בתורה. לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא – לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים. לא כל המרבה בסחורה מחכים. וציוו חכמים הווי ממעט בעסק ועוסק בתורה"(שם, הלכה ח).

ו. בחירה במידת הענווה, מיעוט התאוות ותענוגי הזמן.

"דברי תורה נמשלו כמים, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, לומר לך: מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו"(שם, הלכה ט).

ז. השקעת מאמץ פיסי בלימוד.

"אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה – אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד, ולא יתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה"(שם, הלכה יב).

ח. המידה הנוספת ההכרחית בלימוד הינה הכנות והיושר העצמי של הלומד וזאת כאשר הוא לומד ביחיד וקל וחומר ברבים.

בעניין זה אומר רבנו.

"לא יהיה התלמיד בוש מחבריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים. שאם נתבייש מדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים: אין הבישן למד ולא הקפדן מלמד. במה דברים אמורים ? בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתם שהיא קצרה. אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו – חיב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים, כדי לחדדם"(פרק ד, הלכה ה).

סימן ד - המידות שהתורה נקנית בהן ואופני הלימוד

א. למעשה, מונה התנא בפרקי אבות את המידות הנדרשות ללימוד התורה ברמה העליונה."גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. ואלו הן בתלמוד(לימוד ברצינות, המלקט) , בשמיעת האוזן(בסבלנות ותשומת לב להבנת העניין, המלקט), בעריכת שפתים(שינון, המלקט), בבינת הלב, באימה, בענוה, ביראה, בשמחה , בשימוש חכמים (עניין שימוש החכמים פירושו להסתופף בצילם ולהיות מעורב עימהם גם בענייני חולין, המלקט), בדיבוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב(ישוב הדעת והמתינות הנדרשים ללימוד, המלקט), במקרא, במשנה, בטהרה במעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט סחורה, במיעוט שחוק, במיעוט תענוג, במיעוט דרך ארץ(אלא הם ענייני נימוסי הזמן השונים, המלקט), בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, ובקבלת היסורין. המכיר את מקומו, השמח בחלקו והעושה סיג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום ,אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתיישב לבו בתלמודו, שואל כעניין ומשיב כהלכה. שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד, והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו, והמכון את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי"(פרקי אבות, פרק שישי, משנה ו).

בעניין זה של לימוד התורה ברבים קובע הרמב"ם את סדר הלימוד כאשר הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה. הרב מחויב להתנהג בסבלנות ובסובלנות לתלמידים ולאפשר להם לשאול עד שיבינו את הנושא ומגדיר כמה כללים החלים על המלמד תורה לאחרים וכן על הלומדים.

ב. התנהגות במידת הסבלנות ע"י הרב.

"הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעס עליהם וירגז אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד:הבנית – והוא לא הבין. אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה"(פרק ד, הלכה ד).

ג. התחלה בלימוד ע"י הרב רק כאשר התיישבה דעתו, שאלת התלמיד במתינות ולאחר שנכנס לבית המדרש לנוח, לא לשאול אלא בעניין שעוסקים בו ולא לשאול שניים כאחד.

"אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש עד שתתישב דעתו עליו. ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתישב וינוח. ואין שואלין שניים כאחד. ואין שואלין את הרב מעניין אחר אלא מאותו עניין שהם עסוקים בו – כדי שלא יתביש"(פרק ד, הלכה ו).

ד. חידוד התלמידים לשם שיפור זכירת הדברים שנלמדו.

"ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם, כדי לחדדם וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים. ואין צריך לומר, שיש לו רשות לשאול אותם בעניין אחר שאינם עוסקים בו – כדי לזרזם"(שם, שם).

ה. איסור השינה בבית המדרש.

"אין ישנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש – חכמתו נעשית קרעים קרעים. וכן אמר שלמה בחכמתו. וקרעים תלביש נומה. ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד. אפילו מי שנטעטש אין אומרים לו "רפואה" בבית המדרש. ואין צריך לומר, שאר הדברים. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בתי כנסיות"(פרק ד, הלכה ט).

ו. כבוד נושאי התורה.

הרמב"ם מונה בהלכות תלמוד תורה שתי מצוות עשה והם: ללמוד תורה ולכבד מלמדיה ויודעיה. עניין הכבוד לחכם הינו הכרחי לשם כבוד התורה. עניין הכבוד חל על כל תלמיד חכם אע"פ שאיננו רבו. רבו המובהק של אדם הינו זה שלמד ממנו רוב חכמתו ועל התלמיד לנהוג בו כבוד מיוחד.

"כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו. ורבו יותר מאביו – שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא"(פרק חמישי הלכה א).

ז. לגבי רבו זה מחוייב האדם בשרשרת של כללים ומגבלות אפילו יותר מאביו.

1. השבת אבידת רבו קודמת להשבת אבידת אביו.

2 פדיית רבו מהשבי קודם לפדיית אביו .

3. שלא לחלוק עליו ושלא לריב איתו ושלא להרהר אחריו.

4. שלא להורות בפני רבו.

5. שלא לקרוא לו בשמו.

6. שלא לחלוץ תפילין בפניו.

7. לעמוד מפניו.

8. להקביל פני רבו ברגל.

9. להיזהר באמירותיו כלפיו, כגון שראהו עובר על דברי תורה אל לו להוכיחו אלא שואלו. "אומר לו למדתנו רבנו כך וכך"(פרק ה, הלכה ט).

10. אמרו רז"ל שכל המלמד תלמיד דעה והלכה וקיבל ממנו התלמיד רוב חכמתו ותורתו נקרא כאילו שילדו. ואפילו שאינו רבו המובהק אם קיבל ממנו שיטה בעבודת ה' או כמה עניינים בעבודתו נחשב הדבר שהוא אביו ברוחניות. ועוד אמרו שהחזרת אבידת רבו קודמת להחזרת אבידת אביו ש"אביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא". והנה בגשמיות יכול להיות לאדם רק אב אחד אולם ברוחניות יכול שיהיו לו כמה אבות שמהם למד דרך ה' – דע והבן זאת למען תוכל לקחת הטוב מכמה דרכים בעבודת ה' לעשותם דרכך שעליה יאמר "עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

ח. אולם גם הרב חייב בכבוד תלמידיו ומצווה לקרבם.

שאר תלמידי החכמים שאינם רבותיו, חייב אדם בכבודם גם כן ומחוייב כלפיהם בדברים הבאים.

1. הידור ועמידה.

2. עמידה מלפניו כשיגיע לארבע אמותיו של התלמיד.

3 עמידה בפני זקן אע"פ שאיננו תלמיד חכם.

4. פטור מהמיסים לו זכאים המוגדרים תלמידי חכמים.

5. שלא לבזות את החכם.

ט. יחד עם זאת, צריך האדם להיזהר שלא יהיה כבוד רבו גדול מכבוד שמים.

"תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד, אינו רשאי לעמוד מפניו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים"(שם, פרק ו, הלכה ח)

י. בראשית זמן לימודו אומר הרמב"ם שעל האדם לשלש את תלמודו. "שליש בתורה שבכתב, שליש בתורה שבע"פ ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן מדברים שלמד מפי השמועה ועניין זה הוא הנקרא גמרא" (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה יא). ולאחר מכן לאחר שצבר ידע בתורה שבכתב עליו להתמקד בלימוד הגמרא וכדבריו בהלכה יב "במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה (כוונתו להלכות מצויות) כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו"(שם, שם, הלכה יב).

סימן ה - סדר הלימוד לקטן ולגדול.

א. ולכן אם הוא בראשית תלמודו והוא קטן ילמוד כפי שבארנו לעיל. עליו לעסוק בהלכות הפסוקות ובספר "חוק לישראל", במקצת מהמדרשים ותיקון המידות ע"י לימוד ספרי מוסר או/ו ספר התניא הקדוש. וכן לימוד המידות שהתורה נדרשת בהם עם דוגמאות מהגמרא או מהכתובים ורק לאחר כמה שנים יוכל ללמוד גמרא ביחידות, ללמוד בעמקות מדרשי חז"ל שאינם כפשוטם, כגון ספרי המהר"ל, ה"שולחן ערוך" עצמו עם ביאור ה"משנה ברורה" לחלק "אורח חיים" וכן לימוד סדר קבוע מספר "משנה תורה" של הרמב"ם או/ו "הטור". הלימוד הראשוני הזה הינו בבחינת "מקיף" בראשית תלמודו של אדם ועל מנת להשיג את ה"דעת" וההתקשרות בלימוד מבחינת "ממלא כל עלמין"(הכוונה כדי למלא את עולמו באור התורה) וכן יכול ללמוד לשנן משניות או/ו הלכות פסוקות או/ו קטעים מהתניא כדברי האדמו"ר השביעי. ובהמשך לימודו לאחר כמה שנים (וזהו הרובד השני של הלימוד) יוכל גם כן להגיע לשלב עמוק יותר בלימוד ולהוסיף ללימודו את שיטת העיון העמוק כדברי אדמו"ר המהרש"ב וזהו עניין נוסף בלימוד מי שהוא בר הכי.

"צריכים ללמוד נגלה בעיון רב, לדעת כל סוגיא עם כל פרטי סברותיה, דבר דבור על אופנו, החל מיסוד רמז ההלכה כמו שהיא נמצאת בתורה שבכתב, וכפי שההלכה מופיעה בקיצור נמרץ במשנה, ולאחר מכן כפי שהעניין מוסבר באריכות הפלפול בגמרא ומתפרש ברש"י ובשיטות התוספות, יש להתעמק היטב בסגנון לשונו של הרמב"ם, בחידושים שהרשב"א מחדש, לדעת כיצד מופיעה ההלכה בטור ובית יוסף, ולהתעמק בסגנון לשונו של רבנו הזקן בשולחנו"(שיחת אדמו"ר מוהרש"ב, כל היוצא למלחמת בית דוד, סעודת שמחת תורה, תרס"א).

ב. בעניין זמן הלימוד הנדרש מהאדם ביממה מביא המשנה ברורה בשם ה"דרישה" שעל האדם לשלש את זמן תלמודו מכיוון "שבימינו בעלי בתים לומדים ארבע שעות"(בשם הרב צבי כהן שליט"א) ואם כן עליו לשלש את זמן תלמודו ועוד אומרת הגמרא בברכות שחסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ושעה אחת לאחר תפילתם ושאלת הגמרא שם "תורה מה יהיה עליה" ? הכיצד ? אם נעשה את החשבון עבור שלוש תפילות נקבל כתשע שעות ועוד שעתיים לזמני ארוחה ומעט שנה ומעט עסק נמצא שהיו לומדים תורה כעשר שעות ולכן שואלת הגמרא תורה מה תהא עליה?

(בשם הרב צבי כהן המביא את הדברים בשם הרב שטיינמן).

ג. כתב בספר טעמי המנהגים שמנהג חסידות לעמוד בעת קריאת התורה (עפ"י ט"ז ס' קמ"ו)

סימן ו - בעניין לימוד התורה לשמה.

א. לימוד התורה לשמה הוא מרכיב חשוב של עבודת ה' לשמה.

רבנו מדגיש את חשיבות עשיית מצוות התורה והעיסוק בחכמתה לשמה, כלומר לשם התורה מכיוון שזוהי תכלית האדם וכדבריו בהלכות תשובה שיהיה עובד מאהבה, עושה המצוות משום שזוהי דרך האמת וסוף הטובה לבוא.

"אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא. ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים..העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסף הטובה לבוא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל אדם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך"(ספר המדע, הלכות תשובה, פרק עשירי, הלכות א וב).

ב. בהמשך דבריו אומר ומחדד הרמב"ם את הנקודה העיקרית בתלמוד התורה שתהיה לשמה, מכיוון שזוהי האמת וזוהי התכלית שלשמה האדם נוצר ולימוד התורה לשמה, כלומר "לשם התורה" כמופיע בדברי הרבי השביעי הינה קשורה להיבט הזה של היות האדם בן חורין. והנה היותו בן חורין אין הכוונה שיהיה פטור מחיובים שונים ואז יהיה כביכול "בן חורין". בן החורין האמיתי הינו זה שמקבל על עצמו את עול לימוד התורה ומצוותיה כדי להידבק, להתחבר ולעשות לה' דירה בתחתונים ולתקוע מחשבתו בו יתברך באמת. והנה הפעלת המחשבה בו לבדו איננה רק המחשבה בשמו הנכתב אלף, דלת, נון יוד או הנכתב יוד, הי, ויו הי אלא מלבד העיתים בהם חושב האדם על שמו באותיות ההגיה, הפעלת המחשבה בו הינה יותר מכך בתלמוד התורה ובמאמץ שעושה האדם לשמר את דבקותו בו. והנה מאמץ זה הוא הוא האהבה שהאדם אוהב את ה' כאהבת אשה ויותר מכך. וכך אומר הרב הגדול.

"אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. ועוד אמרו חכמים במצוותיו חפץ מאד ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו'. אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה" (שם, שם, הלכה ד).

ג. הרמב"ם מסיים את הלכות תשובה ואת עיקר דבריו בנושא בציון העובדה המכאיבה לכל עצל ובעל תאווה והיא ההנחיה לעיסוק בתלמוד תורה לשמה ולויתור על כל דבר אחר למען השגת המטרה העליונה הזאת.

"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת הנשים (מדובר בנשים של ימיו שלא הייתה להם השכלה כללית וגם לא השכלה תורנית אבל הנה הנשים בני זמנינו חכמות הן ובודאי שיכולות ללמוד את התורה הנדרשת להן) וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן לעבוד אלא מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לעניין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה. דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה. כמו שציווה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקב"ה אלא בדעה שידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה"(שם, שם, פרק עשירי, הלכות ה ו).

ד. הנה לשם כך כלל הרמב"ם את הלכות דעות, הלכות שמירת הגוף ושמירת הנפש כי הנה אע"פ שספר "משנה תורה" הינו ספר הלכה, הרמב"ם כלל בו כל מה שיכול היה לדעתו לכונן את התורה והמעשה. כי הנה אם האדם לא יהיה בריא דיו, כיצד יוכל להבין את משפטי התורה על בורים ואלה המשפטים הינם הנדרשים לתיקון הגוף(הוא תיקון הפרט וגם תיקון המדינה) כפי המטרה הראשונית. והמטרה השנייה והעיקרית הינה תיקון הנפש ולהכיל במוחו, דעתו ולבו את האור האלוהי ואת הרצון החזק לעשות רצונו ולדבקה בו שהרי הוא הינו החיים באמת. וככל שהאדם יתגבר על עצמו יותר ויכניע את כוחות הגוף תחת הנפש, יתרחק מדבר ערווה, יקדש עצמו ככל יכולתו ויכווין דעתו ללמוד תורתו ולעשות את המעשים הנכונים כפי הלימוד, כך תתחזק בו האהבה והרצון לדבקה בו באמת.

והנביא הוא זה שהדבקות בו הכילה את כל כוחות הגוף ואין יצרו מתגבר עליו בשום דבר בעולם עד שיש שם זמנים בהם נדחק הגוף מפני הנפש ויפסיק להיות חוצץ בין אורו לדעתו ובאותם זמנים יתמלא מוחו ודעתו באור צחצחות עד שיהיה נתון למרות השכלי ללא מונע גופני ובאותם הזמנים תתוסף השגתו ויתבהרו לו דברים רחוקים או באיזה אופן הנהגתו את הבריות ויתחזק אז המגע שבין האדם לבינו וכדברי הרמב"ם.

"אבל מי שהעסיק מחשבתו אחר שלמותו, באלוהות ונטה כולו אל ה' יתרומם ויתהדר, ופנה מכל מה שזולתו, ושם כל פעולות שכלו בחקירת הנמצאים כדי ללמוד מהם עליו, שידע הנהגתו אותם באיזה אופן אפשרית להיות הרי אלה הם אשר נמשלו במושב המלך, וזו היא דרגת הנביאים"(מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק חמישים ואחד).

"ודע כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה ועשית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו יתעסקת בו יתעלה לא בזולתו".

סימן ז' – דברי חיזוק בלימוד עפ"י שיחות קודשו של הרבי מלוובאוויטש שנאמרו בעניין זה.

א. תוספת כח בלימוד תורה ניתן לקבל מדברי קודשו של רבנו.

והנה, אע"פ שלימוד התורה לשמה הוא קשה הרי להשתדל בו למען יערה עלינו ה' רוח ממרום ללמוד מאהבה ומתוך שלא לשמה נבוא לשמה.

(שיחה לעסקני ישיבות תומכי תמימים, תש"כ), פרשת נח עפ"י ליקוטי שיחות חלק ג.

"ניצולי המבול (פירוש, אלה שבנו את מגדל בבל, המלקט) היו צריכים לדאוג לתיקון המצב הרוחני(שהיה עקב התנהגות בלתי רצויה של אנשי אותו הדור, המלקט), ע"י שיכניסו תוכן נעלה יותר בחייהם, ועל כך לא נתנו את דעתם כלל, ותחת זאת חיפשו ניצולי המבול, רק אמצעי על ידו יוכלו להנציח את שמם בדברי הימים (וזוהי הסיבה שרצו לבנות את מגדל בבל, מ.ח ויש ללמוד מכך שגם בזמן הזה יש להגביל את כל ענייני ההנצחות בבתי הכנסת שיהיו רק לשם שמים ולשם האדרת שם ה' בתורה ולא רק זיכרון לאיש ופועלו אע"פ שגם זה מותר לדעת הש"ע, המלקט). בזה התבטא חטאם ומשום כך לא נראה הדבר בעיני הקב"ה.

ב. ההוראה המעשית הינה. כאשר ניצולים ממבול (פירוש, עניין שלילי שתוצאותיו קשות, המלקט) צריכים לכל לראש להיזהר ולהישמר שלא יחזור על עצמו ח"ו אותו המצב שהביא את המבול, ו"שלא תקום פעמיים צרה" ח"ו. כי בכדי שהעיר והמגדל יהיה להם קיום חייבים להכניס בזה תוכן נעלה יותר. ...יש לבנות בעיר מקומות לתפילה ולתורה, שהם בתי כנסיות, בתי מדרשות וישיבות; בהם צריכים להשקיע את עיקר הכוחות ורוב המרץ שיהיו גדולים ביותר וגבוהים ביותר, שכן הם מהווים את מגדל העיר, שעליו נאמר "מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב", ומגדל זה שומר מכל השונאים, לא רק מאויב גלוי אלא גם מאויב נסתר (פירוש, זהו יצר הרע, המלקט).... יש להשתדל בבניית ישיבות בהן מחנכים ילדים ללמוד תורה ולהפיץ תורה בכל העולם. הברכה מאת ה' יתברך

וכשמתנהגים כך זוכים לשני דברים: ראשית מקבלים את עיקר השכר, שמקיימים את רצון הקב"ה בהצלחה גדולה בבנין העיר ומגדל דקדושה ונוסף על כך תוספת שכר של "ונעשה לנו שם", ששמם של אלו שעסקו בזה מונצח בדברי הימים של היהדות ושל התורה, הצדק והיושר; כשנזכר לעד הסיוע של פלוני ופלוני בבניית העיר ומגדל הנצחי (וזאת גם על מנת שילמדו אחרים מדרכם, המלקט).

ג. עניינם של תלמידי הישיבה בהתמדה בלימוד התורה (ליקוטי שיחות, מקץ, תשכ"ב).

"על הפסוק "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה" אומר רש"י בשם המדרש. לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. מכאן רואים אנו, שכאשר יהודי צריך ללכת למדינה חדשה, צריך הוא לכל לראש לדאוג, עוד לפני הליכתו לשם, שיהיה באותה המדינה מקום של תורה, כי התורה היא כל קיומו וחייו של האדם....ידוע ההבדל בין דרגת יוסף לבין דרגת יעקב והשבטים: יעקב אבינו והשבטים התנזרו מעולם הזה. ולכן בחרו להיות "רועי צאן" כדי למעט ככל האפשר ממגע עם ענייני העולם הזה, העלולים להפריע לתורה ולעבודה. מה שאין כן יוסף...היה עסוק מאד בענייני מצרים – ועם כל זה לא הפריע לו כלל להיות בה בשעה בתכלית הדביקות באלוקות....עילוי זה של מדריגת יוסף...הרי זה בנוגע למעלת נשמתו, אבל לגבי לימוד התורה שעל האדם הלומד להיות מאוחד עם התורה, חייב להיות "תורתו אומנותו", שכל עסקו יהיה רק בתורה. ולכן כשהוא מתעסק בנוסף לתורה גם בדברים אחרים, אע"פ שהם עפ"י התורה, וגם אז הוא מרכבה לאלוקות, הרי חסר בתכלית היחוד של האדם עם התורה. התאחדות מוחלטת יכולה להיות רק כש"תורתו אומנותו" ואין לו עסק כלל עם דברים אחרים, אפילו עניינים שעל פי התורה. ...אף שאצל יוסף עצמו לא היה פגם ח"ו – אבל לצורך העולם וקיומו, שלח יעקב את יהודה להקים במצרים ישיבה ובית תלמוד שבו לא יהיה ללומדי התורה עסק כלל עם עניינים אחרים – נעלים ככל שיהיו, גם באופן של מרכבה – אלא שכל עסקם יהיה רק בתורה בלבד. ההוראה המעשית.

ד. על תלמידי הישיבות לדעת שעניינם הוא תורה בלבד, ולדברים אחרים אין להם כל שייכות. גם עבודת גמילות חסדים הנדרשת לשם לימוד תורה, כמאמר רז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", שהתורה ללא גמילות חסדים אינה מספיקה – שלכן דרשו רבותינו שגם תלמידי הישיבות יעסקו בהפצת מעיינות החסידות בפרט ובהפצת היהדות בכלל – צריכה עבודה זו של גמילות חסדים להיות באופן כזה שלא ינתק אותם מהתאחדותם עם התורה, אלא אדרבה – כדי שתורתם תהיה כדבעי.התוצאה עם ברכת ה' וע"י לימוד באופן זה יש קיום לעול ם(שאע"פ שעל שלושה דברים העולם עומד והם על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים כדברי התנא באבות, הרי תלמוד תורה כנגד כולם, המלקט)".

ה. תיקון הגוף קודם לתיקון הנפש, התיקון המעשי קודם ללימוד.

פרשת וישלח, עפ"י שיחה ליט כסלו (שיחה לעסקני הישיבות, פרשת נח תשכ"ג).

"כל עניין הוא בהשגחה פרטית. בזמן שאדמו"ר האמצעי, שלימים היה ממלא מקומו של אדמו"ר הזקן – התגורר יחד עם אביו. לאדמו"ר האמצעי היו אז כבר ילדים וביניהם ילד קטן מאד. אדמו"ר הזקן דר בקומה השניה ואדמו"ר האמצעי בקומה התחתונה. פעם בעת שאדמו"ר האמצעי ישב ולמד, נפל ילד בשנתו מתוך עריסתו והחל לבכות. אדמו"ר האמצעי כה התעמק בלימודו עד שלא שמע מאומה והמשיך ללמוד. אדמו"ר הזקן אף שהיה בקומה העליונה, וגם התעמק בלימודו, עם כל זה שמע את בכיו של הילד, הפסיק לימודו, ירד לקומה התחתונה, הכניס את הילד לעריסה הרגיעו והרדימו. אחר כך ביאר אדמו"ר הזקן לבנו, אדמו"ר האמצעי, שאי שמיעת בכי הילד, עד כמה שתהא ההתעמקות בלימוד גדולה, אינה דרך.

האדמו"ר הסביר זאת, שככל שיהא אדם שקוע בלימוד לעצמו או בתפילה או בעשיית מעשים טובים בכלל, עליו לשמוע בה בשעה ילד יהודי בוכה, ועליו להפסיק את הלימוד ואת התפילה ולדאוג שהילד יפסיק את בכיו. והלימוד מזה שככל שהאדם גדול והעניינים שמתעסק עמהם גדולים, הרי מאחר שישנו ילד יהודי שדורש, וחסר לו, יש להקשיב לו, ולהניח את הדברים שלו הצידה, ולטכס עצות שהילד יחדול מלבכות (הכוונה לאו דווקא ל"ילד" רך בשנים אלא גם למי שהוא "ילד ברוחניות", המלקט).... זוהי ההוראה מהמסופר לעיל: במה שלא יעסקו יהודים – ובודאי עסוקים בדברים טובים ונחוצים, אם בענייני פרנסה או בדברים אחרים חשובים, הרי כשמגיעים לבעיית הילדים הבוכים ושואפים לחינוך יהודי, יש לתת לבעיה זו ועבודה זו עדיפות ראשונה והם עומדים לפני כל הדברים האחרים שעוסקים בהם.

התוצאה עם ברכת ה.'

זה יצעידם (את הילדים "הבוכים", המלקט) בדרך האושר כל ימי חייהם, בין בגשמיות בין ברוחניות (וזהו הציווי "והלכת בדרכיו", מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחוםהמלקט).

וכעת אתחיל בפרק התשיעי שעניינו מקצת דרכי תשובה עפ"י הרמב"ם ובאורם בדרכי החסידות למען ירוץ בהם החסיד לבית אברהם.

ו. ואמר רבנו נחמן מברסלב בספר ליקוטי מוהר"ן שהצדיק צריך שיהיה למדן בתורה וחסיד במעשים טובים ושיהיה לו את שניהם ואלה הם מעט מדבריו.

"כי כל צדיק צריך שיהיה למדן בתורה וחסיד במעשים טובים. כי אם אינו למדן אמרו רז"ל ולא עם הארץ חסיד. ולמדן בלבד בודאי אינו כלום כי אי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ולא זכה נעשה לו סם המות. על כן צריך שיהיה למדן בתורה הוא בחינת מלאך....שהוא בחינת משנה המבדיל ומפריש בין מיין דכיין (טהורים) ובין מים מסאבין (שהעכירו). בין טמא לטהור אסור ומותר וכו'. וצריך להידמות לקונו להיות חסיד בצעשים טובים וזה בחינת ה' צבאות אך מי שטועה וסובר שבחינת למדן לבד הוא העיקר הוא בחינת אחר שקיצץ בנטיעות".

ז. תיקון הגוף קודם לתיקון הנפש, התיקון המעשי קודם ללימוד.

פרשת וישלח, עפ"י שיחה ליט כסלו(שיחה לעסקני הישיבות, פרשת נח תשכ"ג).

כל עניין הוא בהשגחה פרטית. בזמן שאדמו"ר האמצעי, שלימים היה ממלא מקומו של אדמו"ר הזקן – התגורר יחד עם אביו. לאדמו"ר האמצעי היו אז כבר ילדים וביניהם ילד קטן מאד. אדמו"ר הזקן דר בקומה השניה ואדמו"ר האמצעי בקומה התחתונה. פעם בעת שאדמו"ר האמצעי ישב ולמד, נפל ילד בשנתו מתוך עריסתו והחל לבכות. אדמו"ר האמצעי כה התעמק בלימודו עד שלא שמע מאומה והמשיך ללמוד. אדמו"ר הזקן אף שהיה בקומה העליונה, וגם התעמק בלימודו, עם כל זה שמע את בכיו של הילד, הפסיק לימודו, ירד לקומה התחתונה, הכניס את הילד לעריסה הרגיעו והרדימו. אחר כך ביאר אדמו"ר הזקן לבנו, אדמו"ר האמצעי, שאי שמיעת בכי הילד, עד כמה שתהא ההתעמקות בלימוד גדולה, אינה דרך.

ההוראה המעשית: האדמו"ר הסביר זאת, שככל שיהא אדם שקוע בלימוד לעצמו או בתפילה או בעשיית מעשים טובים בכלל, עליו לשמוע בה בשעה ילד יהודי בוכה, ועליו להפסיק את הלימוד ואת התפילה ולדאוג שהילד יפסיק את בכיו. והלימוד מזה שככל שהאדם גדול והעניינים שמתעסק עמהם גדולים, הרי מאחר שישנו ילד יהודי שדורש, וחסר לו, יש להקשיב לו, ולהניח את הדברים שלו הצידה, ולטכס עצות שהילד יחדול מלבכות(הכוונה לאו דווקא ל"ילד" רך בשנים אלא גם למי שהוא "ילד ברוחניות", המלקט).... זוהי ההוראה מהמסופר לעיל: במה שלא יעסקו יהודים – ובודאי עסוקים בדברים טובים ונחוצים, אם בענייני פרנסה או בדברים אחרים חשובים, הרי כשמגיעים לבעיית הילדים הבוכים ושואפים לחינוך יהודי, יש לתת לבעיה זו ועבודה זו עדיפות ראשונה והם עומדים לפני כל הדברים האחרים שעוסקים בהם.

התוצאה עם ברכת ה' - זה יצעידם (את הילדים "הבוכים", מ.ח) בדרך האושר כל ימי חייהם, בין בגשמיות בין ברוחניות (וזהו הציווי "והלכת בדרכיו", מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מ.ח).

ח. אמר האדמו"ר בדברי קודשו "דבזמן שהאדם לומד כנגד טבעו, ובשעה שאין לו חשק – הרי זה מכפר, בזמן הזה, אפילו על עבירות וכריתות וד' מיתות בית דין. דהתורה שממית עצמו עליה, ממשיכה עליו חיים חדשים. ומצחצח הנשמה ומחדד השכל ומשבר הקליפות והחיצונים" (מבשר טוב, סם החיים שבתורה).

ט. וביאור הדברים, שישנם ימים וזמנים מיוחדים שמסוגלים ביותר ליחשב הלימוד בו ביום לשנה וכו'. ועל זמנים הללו מתגבר היצר הרע לגרום לביטול תורה, כאילו הותרה הרצוענ וכו'. וצריך להתחזק, בבחינת "חזק ואמץ", כי השכר ותוצאות עבודת הקודש הזו אי אפשר לתאר. ובזמנים האלה אפשר לתקן למפרע שאר הזמנים שעברו עליו בתוהו וריק – ולהכניס בהם רוח חיים.

י. שתי דרגות בדבר היות פסוקי התורה לנגד עיניו של החסיד בבחינת שיויתי ה' לנגדי תמיד.

1. שיצייר הפסוקים ודברי חז"ל לנגד עיניו בכל עת בבחינת ,כי הם חייך ואורך ימיך" ופירוש הדברים שיהיו אזהרות התורה לנגד עיניו תמיד, כגון "ונשמרתם לנפשותיכם תמיד" או/ו שישמור עצמו מכל חטא בבחינת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" או/ו שישתדל שלא להקדיח תבשילו בבחינת "זבובי מוות יבאיש רוקח". כללו של דבר בכל דבר ועניין יצייר אזהרת חז"ל בדבר.

2. שיהיו לנגד עיניו כלל מאמרי חז"ל במשנה או/ו בגמרא או/ו בספר התניא, כגון שאמר רבינו הקדוש מלוובאוויטש שבעת לכתו בדרך יצטט וישנה משניות או/ו פסוקים מספר התניא הקדוש. ועוד דרש מאיתנו הרבי שגם בלילה בעת שוכבו של החסיד על משכבו יאירו לנגד עיניו דברי תורה שכן אין מראים לו לאדם בחלומו אלא מהרהורי לבו ואם ביום יהגה בדברי תורה גם בעת שוכבו על משכבו יחשוב בדברים האלה. והנה זוהי דרגה קשה יותר להשגה מהראשונה אך הינה אפשרית לחסיד אחרי שיאמן את עצמו בה ויהיה נכון.

סימן ח – שידע וילמד החסיד הטוב הכמוס באגדה

א. כבר באר רבנו הגדול את הטוב הכמוס שבאגדה. וראוי לכל חסיד ובפרט מי שהוא החסיד לבית אברהם, כפי שהננו מבארים מהותו בחיבור זה, לטעום מהטוב הזה.

אמר הרמב"ם שבני האדם נחלקים לשלוש כיתות והם: המאמינים באגדות כפשוטם,

המלעיגים על דברי חכמים ואלה המבינים שיש באגדות נגלה ונסתר.

ב. ואמר רבינו בהקדמה לפרק חלק על הכת הראשונה.

"הראשונה – והיא רוב מה שראיתי, ואשר ראיתי חיבוריו, ומה ששמעתי עליו – הם מאמינים אותם על פשוטם, ואין סוברים בהם פירוש נסתר בשום פנים........וזו הכת עניית הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם. לפי שהם מכבדים ומנשאים החכמים כפי דעתם והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינים זאת. וחי השם יתברך כי הכת הזאת מאבדים הדרת התורה ומאפילים זוהרה, ומשימים תורת ה' בהפך המכוון בה".

ועל הכת השניה אמר.

"והכת השנייה, הם רבים גם כן. והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם על פשוטם וחשבו שלא כוונו חכמים בו דבר זולת מה שמורה עליו פשט הדבר....וילעיגו על דברי חכמים, וסוברים שהם נבונים יותר מחכמים".

ועל הכת השלישית אמר.

"והכת השלישית והם, חי השם, מעטים עד מאד, והם אותם בני אדם שנתבררה אצלם גדולת החכמים ז"ל וטוב שכלם, מכיוון שנמצא בכלל דבריהם עניינים אמיתיים למאוד. ואע"פ שהם מעטים ומפוזרים בחיבוריהם – הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת. ושנתברר גם אצלם מניעות ה"נמצא" ומציאות ה"חוייב" להימצא".

ב. ובאגדה נכללים ענייני הרז והסוד שבפרדס.

ועוד ימצא בדברי קודשם ובדרשותיהם, ענייני המוסר להדריך בדרך ישרה את האדם לפי מה שדרשו את הפסוקים והבינו עניינם העמוק, כגון מה שאמרו (בבא בתרא עח עמוד ב).

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (במדבר כא) "על כן יאמרו המושלים" וגו' - המושלים אלו המושלים ביצרם. "בואו חשבון" - בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. "תיבנה ותיכונן" – אם אתה עושה כן תיבנה בעולם הזה ותיכונן לעולם הבא. ראה יופי ועומק דבריהם בחובת האדם למשול ביצרו. ולאחר מכן הזהירו על מי שנוהג להיפך. "עיר סיחון" – אם משים אדם עצמו כעיר (חמור פרא והוא מי שנשאר במידותיו הטבעיות ולא זככם), מה כתיב אחריו "כי אש יצאה מחשבון" תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין". "להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין. אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה. "בעלי במות ארנון" – אלו גסי רוח דאמר מר כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם. והמשיך החכם וביאר את הפסוק בדרך הדרש "אבד חשבון" – אבד חשבונו של עולם. וסים דבריו בעניין זה בדברי רבי יהודה באומרו "כל הפורש מדברי תורה אש אוכלתו". שכן הלימוד בדברי תורה איננו כשאר הדברים והלימודים בעולם שאדם זוכרו אלא דברי תורה הם חיות האדם ממש. והתבונן באומרו אמר רבי יונתן כל הפורש עצמו מדברי תורה נופל בגיהנם שנאמר (משלי כא) "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח".

סימן ט – חמשת חלקי הדינים שבתורה עפ"י הרמב"ם

בהקדמת הרמב"ם למשנה ביאר רבנו את חמשת חלקי הדינים.

א. "הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל ויכוח". וכדוגמתם באר רבינו שהם אלה שאין בהם מחלוקת כלל, כגון במי שסימא עין אדם שהוא חייב בממון או מאמר הכתוב שפרי עץ הדר הוא אתרוג ואין מחלוקת שמאמר הכתוב "וקצותה את כפה" שהוא ממון.

ב. "החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה וגם בהם אין מחלוקת". וכדוגמתם "דופן עקומה" בסוכה או "תפילין על הקלף" או "שין של תפילין" שכולם הלכה למשה מסיני.

ג. "החלק השלישי, הם הדינים שנלמדו באחת המדות, ובהם נפלה מחלוקת ונפסק בהם הדין כדעת הרוב". ודוגמת העניין הזה במחלוקת בית שמאי ובית הלל באומרם מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים או נוטלים לידיים ואח"כ מכבדין את הבית. וסיבת מחלוקתם כמו שאמרו שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר. וכן כל הדומה למחלוקות אלו שהם סעיפי סעיפי סעיפים.

ד. "החלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שציווה ה' לעשותם באופן כללי באמרו "ושמרתם את משמרתי", ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי, והם שקוראים אותם חז"ל גזרות". ובאר רבינו שאיסור בשר עוף בחלב הוא גזירה מדרבנן להרחיק מהעבירה. ומהם מי שלא נראתה לו גזירה זו כדבריהם שר' יוסי הגלילי היה מתיר אכילת בשר עוף בחלב והיו אנשי מקומו כולם אוכלים אותו כמו שנתבאר בתלמוד. וכשתהיה הסכמה על אחת מגזירות אלו אין לעבור עליהם.

ה. "החלק החמישי הם הדינים שנעשו בדרך העיון להסדרת העניינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גרעון, או בעניינים שהם מפני תיקון העולם בענייני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות".

וכדוגמת אלו רבות שנזכרו בתלמוד, מהם בענייני איסור והיתר ומהם בענייני ממונות ומהם תקנות שתקנו נביאים כגון תקנות משה ויהושוע ועזרא (למשל, שתהיה אשה חוגרת בסינר) או כמו שאמרו שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח ועוד רבים.

פרק תשיעי – ביאורים למקצת ענייני התשובה בדרכי החסידות

"שובה ה' חלצה נפשי, הושיעני למען חסדך"

בכתבי ר' נחמן מברסלב מצאתי שיזהר החסיד מלהיכנס למחלוקת שהיא לשם שמים.

ואין אמירה זו בשל היותו של בעל התשובה בעל מחלוקת וחזר בו. אלא שהחסיד נזהר מכל דבר ועניין שיש בו פרץ של היצר הרע. "וכן ראוי לכל איש ירא חטא לשקול בפלס טרם יכנוס במחלוקת אף שהוא לשם שמים. וזהו מאמר דוד על זאת יתפלל כל חסיד וכו' רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. ....וכלל אמרו חז"ל איזו מחלוקת לשם שמים, מחלוקת הלל ושמאי וזולתו אין עליו שיכול עליו שם שמים אף שהוא לשם שמים תמיד הסטרא אחרא יש חלק בו וסופו רע בעולם הזה. והוא דרך היצה"ר לומר שהוא לשם שמים וכן מתעה לאדם בכל דרכיו".

אמר אדונינו הרמב"ם.

א. כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה. ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה. וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם.

עיקר התשובה הינו הוידוי וזה ייעשה לאחר שעזב את החטא. ואם התודה ןלא עזב הרי זה כ"טובל ושרץ בידו". והנה אמר הרב שהתחלת התהליך הנו בעזיבת החטא ובוידוי ואם לא חזר לחטאו הנו בעל תשובה גמור ויש לו חלק לעולם הבא. אולם אם התגבר עליו יצרו פעם נוספת, כגון בעבירות שאמרו עליהם חז"ל ש"נעשו לו היתר" (אין פירוש שהותרו לו אלא שאין נראת לו עוצמת העבירה שכן זה כמי שפחד מעניין מסויים ולאחר שעשאו פעם שניה כבר אין נראה לו כהר גדול אלא כגבעה קטנה) וזוהי אמירתם ז"ל "כדדריש רבי יהודא בר אילעי, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נראה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכים: האיך יכולנו לכבוש את ההר הזה. רשעים בוכים: האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה" (סוכה נב א) איננו עדיין בעל תשובה עד שעזב לחלוטין וכדברי רבינו "יעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזיר לזה החטא לעולם".

אמר הרב בעל "מדרגת האדם" ש"עניין התשובה יכול להיות מצוייר ולהתבצע ברגע אחד ואם הדין כך, מסתמא גם המציאות כך, שאם לא היתה המציאות כן, לא יצויר דין התשובה לעולם, כי איך יצוייר דין־בלא תשובה, הדין הוא התשובה והתשובה הוא הדין, כי לא נפסקה הלכה כרבי ש"בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה״כ מכפר" אלא פסק ההלכה הוא שדוקא עם התשובה מכפר, ואפילו לדעת רבי הלא מבואר שם פ׳יז שאם- יאמר האדם "אחטא ויוהכ״פ מכפר, "כי אז אין יום הכיפורים מכפר. ולפי דברי העולם איך יצוייר דין התשובה ביוהכ"פ , אלא האמת כמו שהתורה אומרת, שברגע אחד יכול האדם לצאת מאפלה לאור גדול ויכול האדם באמת להחליף את עצמו ברגע אחד ולהתעלות במדרגות ברגע אחד" עד כאן דבריו. ועניין זה חשוב ביותר במה שראוי לאדם לשלול את המחשבה שאם לא שב עד עכשיו, כיצד ישוב ? כי היה תהיה התשובה לו אם ירצה בה ויתגבר על ספקותיו ומעצורי נפשו הדמיוניים.

ב. אי זו היא תשובה גמורה. זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.

באר רבנו שהתשובה האמיתית צריכה להיות בזמן שיכול עוד לשוב ואפילו אמר את הוידוי הכתוב בשולחן ערוך לפני מותו נסלח לו. אולם זה ששב לפני מותו ולא חי כיהודי כל חייו נחשב למת שכן הרשעים נקראים מתים ואילו הצדיקים אף במיתתם קרויים חיים.

ג. ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו. יסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו'. וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'. וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו:

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה. דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ. וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם. וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.

וכן גם בענין התשובה, שכתב הרמב״ם, שצריך האדם בשובו להסכים בהסכמה חזקה, שלא ישוב לכסלו עוד, ואיך תצויר הסכמה זו, אם יודע האדם שביוה״כ העבר הסכים גם כן לשוב אל ה' בלבשלם ולא עמד בהסכמתו, הלא ידיעה זו אינה נותנת לאדם להאמין

שהפעם, יעמוד בהסכמתו, ומזקת היא להסכמה דעכשיו, ומה היא העצה שידיעת העבר לא תזיק להסכמת ההוה ? אמנם כבר כתב הגר״א ז״ל ב"אבן שלמה" שאהבה ויראה פנימית בידי שמים ועל האדם למסור עצמו לתורה בלי שוש התחכמות ולשמרה עד מקום שיכולתו מגעת, ועל השאר שאינו ביכלתו, יעזר לו השם, ועזר זה יבוא כךאחרי שיעשה האדם מצדו כל מה שביכלת (עפ"י "מדרגת האדם").

ד. באר רבנו שעזיבת המעשה תלויה בעזיבת המחשבה וכל זמן שעדיין הוא במחשבה על מה שעבר ומתפעל בעניין זה באופן כלשהו עדיין איננו בעל תשובה שלם.

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו. שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

אמר הרב יוסף קאפח זצ"ל שאין בזמן הזה צורך בשינוי השם לעניין התשובה. ואמר הרבי השביעי שאין צורך בזמן הזה בגלות רק נראה לי שיעשה לו סימן לשינוי שעשה ויהיה לנגד עיניו תמיד לזכור ולהזכיר. ואם יש לו שני שמות והיו קוראים לו באחד מהם יעלה לתורה בשני השמות או שיוסיף לו שם לזיכרון התשובה בעת שיעלה.

ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם. וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח. במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.

אמר קרא "בן שנה שאול במולכו" (שמואל א, יג) ופירשו רבותינו שהיה תמים כבן שנה וזה גם יש לומר על מי שחוזר בתשובה שעקר את החטא ממנו ונהיה תמים כמי שלא חטא. והנה עניין עקירת החטא פירושו שעקר את הסיבה המביאה לחטא וזה עמוק מהעובדה שרק איננו חוזר למעשים שעשה, ותשובה כזו ראויה לחסיד. כגון שהיה כעסן ופגע במי

שפגע שלא רק שקיבל על עצמו לשוב מעניין הפגיעה שפגע אלא שגם קיבל עליו שלא לכעוס יותר. או שחטא באשה שאסורה עליו וקיבל על עצמו הרחקה יתרה מהנשים שלא יבוא לידי ניסיון. ועוד מצאתי דברים נפלאים בכתבי נשיאנו ורבותינו אדמו"רי חב"ד ואינני זוכר אצל מי. כאשר ירצה האדם לשוב באמת על עוון ראיה אסורה שנכשל בה "ירחץ בדמעות עיניו" וזוהי תשובה מעולה.

ה. מדברי רבנו נראה שאלה שמגלים למוריהם או לרבנים עבירות שעשו למקום או נטיית ליבם להרע כנגד התורה לא יפה עושים. שכן אין הרב או המורה רופאי הגוף ובודאי שאינם גם רופאי הנפש מכיוון שבזמן הזה ישנם רפואות הניתנות לבריאות הנפש ורופא הנפש יכול לתת מרשם רפואי, לכן אין לפנות לרבנים בעניין זה ולגלות להם מה שאסור אלא לרופא הנדרש לעניין רק שבעניין רפואת הנפש יש לפנות לרופא שהנו ירא שמים כדברי הרב משה פינשטיין זצ"ל ובעניין רפואת הגוף לרופא הבקי יותר.

ו. אע''פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם. בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו. במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו. הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.

ואלה גם דבריו בספר אהבה בהלכות תפילה ש"תפילת הציבור תמיד נשמעת ואפילו היו בהם חוטאים". וראה גם מה שאמר בהלכות תעניות שעל כל צרה שבאה על הציבור צריך לצעוק ולהריע בחצוצרות ולא לומר שהצרה שארעה מקרה היא. שכן אם יאמר עליה שמקרה היא תהיה זו סיבה מאת ה' יתברך להוסיף ח"ו על אותה צרה שנאמר "אם תלכו איתי בקרי אלך עימכם בחמת קרי". גם מי שהרבה לפשוע אין דרכי תשובה ננעלות ממנו כדברי אדמו"ר הזקן ב"אגרת התשובה" שאין מדתו של הקב"ה כמדת בשר ודם שמדת בשר ודם שאם יחטא לו חברו פעם, פעמיים או שלוש יסלח לו אם סבלן הוא אולם אם ירבה לפשוע לו יסלח לו אבל מדת הקב"ה איננה כן, גם אם ירבה האדם לפשוע ושב אל ה' באמת יסלח לו רק שאמרו רבתינו שהאומר "אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" אבל אם רצה לשוב באמת רק שיצרו התגבר עליו פעם אחר פעם יתקבל בעת שישוב באמת.

ז. לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו לפיכך ישוב מחטאיו מיד. ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין. הוא ששלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים.

עניין זה שבאר רבנו הינו פשוט והוא שאין האדם יודע עיתו, לפיכך ישוב בהקדם ולא יאחר תשובתו ולא יתלה אותה בדברים אחרים, כגון שקודם יבריא או/ו שישוב לאחר שיסיים עבודתו ויהיה פנוי לעסוק בתורה שמא לא יפנה.

ח. אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה. אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם. וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו.

זוהי תשובת האדם במידות שכן אם האדם מקיים מצוות בפועל אולם טרם תיקן מידותיו יכול להיות ח"ו שיהיה "נבל ברשות התורה". ואמר על כך רבנו בהלכות דעות שהכעס שרוב המדות צריך ללכת בהן בדרך האמצעית אולם במידת הכעס והגאוה צריך להתרחק מהם ביותר אל הקצה האחרון ולא רק אל דרך האמצע. וכל המדות האחרות שמונה רבנו פשוט שצריך לשוב מי שרוצה להיות איש מוסר קל וחומר למי שהנו איש הדת. ועל זה אמר הרב פינשטיין ש"ימעט תאוותיו". ועל עניין הכבוד ידוע מאמרם שכל מעשיו של האדם יהיו לשם שמים ואמר הגר"א שלא יעשה מעשים על מנת שיעשה לו שם אלא לשם שמים וגם שבכל דרכיו ידעהו. והנה אלה שנקראים בשם "מקובלים" ומפורסמים בציבור ומרמים את הציבור ביכולתם על מנת להאדיר את שמם, הם מחללי שמו הגדול ועוברים על מצוות קידוש ה'. המקובלים האמיתיים יבחנו במידת הצניעות והפשטות שלהם וריחוקם מכל עניין של פאר או הדר ובריחוקם מהפרסום. ואלה שמשתמשים בשמות הקודש או בלחשים בודאי רמאים הם שכן המקובל והצדיק האמיתי יברך את האדם בפיו.

ועל עניין היעדר הקנאה אנו מתפללים בתפילת שמונה עשרה "ולמקללי נפשי תידום" וכדברי רבנו הגדול מדת הקנאה אסורקה אפילו ע"י המוסר והשכל הפשוט קל וחומר למי שהוא איש הדת.

ט. ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו. כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

וכל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא. בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'.

כבר פירשו בעניין זה שאין מעלתו של בעל התשובה גבוהה ממי שלא חטא כלל ואיך אומר רבנו שמעלת בעל התשובה גבוהה יותר ? אלא שבאור הדברים הנו שבעל תשובה שהנו כ"תינוק שנשבה" ולא הכיר דרך האמת מהוריו ומביתו ושב מעלתו גבוהה ממי שהנו צדיק בפועל וממשיך דרך זו. אבל מי שהכיר את דרך האמת וחט ושב בודאי שמעלת מי שלא חטא כלל גבוהה ממנו.

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה'. ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב. כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. וכן אתה מוצא שבלשון שהקב''ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים. שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו, אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו'. וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם.

סיכם רבנו כל העניינים האלה ב"מורה הנבוכים" ואמר שבעל התשובה חוזר למעלה גבוהה ממה שהיה בה טרם חטא. דומה הדבר למי שנחשדה ע"י בעלה נבדקה ונמצאה טהורה, הנה היא חוזרת למעלה גבוהה יותר שכן אין איש מקנה לאשתו אלא אם עברה בו רוח טהרה ולכן אם ילדה בנות תלד בנים.

י. כמה מעולה מעלת התשובה. אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו'. והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם. צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה. ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.

מהו זה שאמר "עושה מצוות וטורפין אותן בפניו" ?

שמא מצוות שעשה לפני שב אינם נחשבים לו ? הנה כבר באר רבנו שכל מצווה ומצווה שעשה האדם עומדת לפני הקב"ה גם אם חטא שכן שכר מצווה מצווה ולא יתכן שיעשה אדם מצוה ולא יקבל עליה שכר כפי שבאר באגרות. רק שאם חטא המצוות שעשה בעת שחטא אינן מאירות ולכן "טורפין אותן" כבדברי קודשו של הרבי השביעי בשיחתו לפרשת קורח. קורח טען שגם הוא עושה מצוות וגם משה עושה מצוות אם כך מהי מעלתו של משה ? ואמר לו משה "בוקר ויודע ה'" מכיוון שהמצוות של משה האירו שבעתיים כאור הבוקר ולכן כאשר יחזור הבעל תשובה מדרכו יאירו גם המצוות שיעשה בענייני התורה שאינם קשורים לחטאו שכן כדברי רבנו כל הדברים מעידים זה על זה.

יא. בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר. אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך. אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם. שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו. או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה. הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.

אמרו רבותינו הקדושים "אין העולם קיים אלא בשביל מי שבולם עצמו בעת מריבה".

קל וחומר מי שהוא בעל תשובה שהשתיקה זכות היא לו ומעלתו מתגדלת.

מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים. והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה. כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית. כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן. ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות. ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות. אלא כך הוא הכרע כל הדברים. הקב''ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא. ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה. והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן. וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב. כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה כדי שנזכה לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'. וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם. הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו'. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך. נמצא. פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות. לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא. שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול. ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות. שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

אומר רבנו הקדוש שכל מה שהבטיחה תורה הינו מצע להשגת האמת ואלה הם גם דבריו בהלכות מלכים שלא נתאוו חכמים לימות המשיח אלא על מנת שיהיו פנויים לעסוק בתורה ובמצוותיה.

יב. ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן. וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא. לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו. ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם. מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה. ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו. ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'. ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא. אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.


אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה' על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.

האדם צריך להתעורר לעבודת ה' מאהבה אע"פ שאין כל אדם זוכה לה. והתירו רבותינו לעבוד את ה' מיראה.

יג. העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב''ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב''ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

חסיד בית אברהם יתעורר לעבודת ה' מאהבה. וכל עניין ספר התניא הקדוש הנו לעורר את האדם לעבוד מאהבה. כדברי אדמו"ר הזקן שעבודה ללא אהבה הנה כציפור ללא כנפים שאיננה יכולה להתרומם ממקומה.

יד. וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך. והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני. וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

כיצד ניתן לצוות על האהבה ? הרי אם האדם איננו אוהב מאכל מסויים כיצד לפתע יאכל ?

אלא שהדבר כהסברו של אדמו"ר הזקן בראשית ספר התניא. שם הראה שהדבר תלוי בהתבוננות ובהבנת היכולת האדירה הזו של הקב"ה להמציא יש מאין וכדברי "החזון איש" בספרו אמונה וביטחון בהתבוננות כיצד מארג המציאות קיים בעדינות אין סופית של הבורא לקיים ולהמציא כל נמצא ולתת לו את יכולותיו המסויימות. והתבוננות זו רואה אותה "החזון איש" שכמתגלית בגוף האדם ובעיניו וכדברי רבנו במורה הנבוכים על המקור השכלי שיצר את המציאות הזו. וכדברי אדמו"ר הזקן ברהבה הטבעית בצדיקים המזככים את גופם (ראה "חינוך קטן" בהקדמתו לשערה יחוד והאמונה).

ואהבה זו תתחזק עם ההתבוננות ומעשה המצוות כאמירתנו בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם", כאשר יוריד האדם את גשמיותו, יצמצם תאוותיו תשוב רוחו להתבונן בגדולת ה'.

טו. אמרו חכמים הראשונים שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי בשביל שאקבל שכר בעולם הבא תלמוד לומר לאהבה את ה' כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. ועוד אמרו חכמים במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו. וכן היו גדולי החכמים מצוים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם ביחוד אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב וכו' אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו כלומר עבדו מאהבה.

האהבה קשורה ל"מתינות" שכן כאשר יעשה האדם את המצוות במתינות ולא בחיפזון, בהבנה ובהתבוננות הנדרשת ממנו, מיד תתחזק בו אהבת מי שציווה עליהם.

טז. כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

זה ברור ופשוט. רק שהמציאות השתנתה שכן בימיו של הרמב"ם היה היחס לנשים כבני אדם נחותים ובזמן הזה השתנה היחס לנשים וגם האפשרויות שעומדות לפניהן. וגם יש מצווה לאשה ללמוד תורה הנחוצה לה ויותר מכך. וכבר אמרו רבותינו שיש לאשה יותר בינה מאיש, לפיכך יש נשים שעובדות את ה' מאהבה ומשיגות אהבה זו יותר מהר מאיתנו.

יז. דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב''ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה. כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקב''ה אלא בדעת שידעהו. ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.

אין זה ברור. מה הן החכמות שמודיעות לאדם את קונו. האמנם חשב רבנו שחכמת המתמטיקה, האסטרונומיה, הפיסיקה והרפואה מודיעות לאדם את קונו ? או שאולי הם מודיעות לאדם את העולם ? והרי יש הרבה שעוסקים בחכמות אלה ואין להם יראה מפני הקב"ה ? שכן היראה ממנו הנה רק בקיום ושמירת המצוות האלה שיעשה אותם האדם וחי בהם ? ולכן איך אמר שחכמות אלה מודיעות לאדם את קונו ? ואולי הדבר נכון לגבי חכמת האסטרונומיה שהאדם יראה ממנה את אפסותו לנוכח המציאות והאין סוף ?

אלא שאם "בעל נפש הוא" ורוצה להתבונן יראה אבל צריך הוא את ההכנעה הנדרשת.

יח. אמר על בעל התשובה.

"מי האיש החפץ חיים הנצחיים ייעשה כל ימיו תשובה שלמה ויעורר לתשובה ביום טובה ולא בהיצר לו בעת רעתו לומר קויתי לה' ולעולם יהיו בכל החברות הקדושות כביקור חולים וקבורת מתים וגמילות חסדים וסנדקאות וכיוצא בהם ויעשה דבר יום ביומו חבילות חבילות של מצוות בעצמו בהתעוררות הלב ובשמחה ולעולם יהא רץ להם ויהיה תמיד עם הצדיקים והחסידים ויתחבר להם וילמוד ממעשיהם ויעסוק תמיד בספרי התשובה ובפרט בחובת הלבבות ובספר הישר דר"ת ובספר חסידים ובשערי תשובה דרבינו יונה ובספר היראה ובראשית חכמה ובספר אורחות צדיקים ובספר המוסר וביסוד התשובה דר"י לוריא ובספר ברית אברהם"

יט. כתב בספר "מדרגת האדם" לגבי מדרגת הבעל תשובה שלא יחזור למה שפגם.

"גנב את המנעול שלו מהמפתח וגנב ממנו, לא יועיל אם יתלה פעם שנית מנעול דומה למנעול הקודם, אלא צריך לשנותו למנעול יותר חזק ויותר סתום. כן האדם אשר שבר את הגדרים שלו ולא עמד עליהם, צריך לחדש גדר יותר גבוה, אשר יהיה בריא ולא ישבר שוב. כן בכל המצוות אשר יתהפך האדם פעם כך ןפעם כך....היינו, שייקח את התורה והשלמות כמות שהיא, שהדבר כך הוא, ויוכל להגיע אליו, והגם שכבר נתפרר הדבר ונתחפר, יעמיק כ"כ את המקל עד שלא תהיה האדמה החפורה מן המנין, והיינו שיעשה גדר למעלה מן כל הגדרים אשר עד עכשיו, היה מצליח בכל עניניו בלי ספק".

יט. כתב בספר טעמי המנהגים.

"חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה. כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על התורה והמצווה שעשו קודם לזה".

כ. ובעניין התשובה אמר השל"ה.

"בשוב רשע מרשעתו יעזוב רשע דרכו עזיבה גמורה אחר יכולת העבירה במקומה ובשעתה ובתוקף החמימות וידר נדר ויעיד על עצמו יודע כל תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם ומנהג חסידים למנוע משבעים ערי היתר לבל יפתח שער איסור".

כא. ועתה אתה "החסיד לבית אברהם" גם אם חטאת לו יתברך, לאחר שחזרת בתשובה דבוק תדבק בו כבראשונה ואז תגיע למעלה גדולה יותר מקודם, כפי שביאר רבנו במורה הנבוכים. ובאר רבנו יונה בשערי תשובה דף ה עמוד א את מאמר שלמה "בחסד ובאמת יכופר עוון". על בעל תשובה דיבר, כי יש עבירות שהתשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין. והחסד שהאדם עושה יגן עליו, כפי שנאמר "צדקה תציל ממות". ועוד יש עוון והוא והוא עוון חילול ה' שהתשובה ויסורין תולין ומיתה ממרקת כפי שבאר רבנו בהלכות תשובה. והנה כאשר האדם משתדל לתמוך ביד האמת וינשא ראשם וכתות השקר ישפילם יגיעם עד העפר (כאשר הדבר ניתן בידו והוא ראוי). הנה אלה דרכי קידוש ה' והוד והדר לאמונתו ועבודתו בעולם ועוז ותפארת במקדש תורתו. על כן בהרבות פעליו לקדש את ה' ולעודד האמת, להכין אותו ולסעדו נסלח לו מעוון החלול עם התשובה בשומו האמת לעומת אשמת החילול עם התשובה, מדת תשובתו כנגד מדת משובתו, זה ביאור בחסד ואמת יכופר עוון. נמצאת למד שאע"פ מה שאמר הרמב"ם בהלכות תשובה בעניין זה אל יתיאש האדם מהתשובה גם אם עבר ח"ו על הפך מה שצווינו בו בענין קידוש ה'.

כב. אל יראה האדם רק חסרונו שכפי מחשבתו ראוי להיות לו יותר אלא יודה על העבר ויצעק על העתיד ויתבונן לראות הטובה במציאות שנתן לו ה'. אדם קודם לישר וישר קודם לצדיק וצדיק קודם לחסיד שהרי אם איננו יודע את שורת הדין איך יהיה חסיד לנהוג לפנים משורת הדין ואפילו את מדת הדין הוא אינו יודע ?. אבל מדרגת האדם שדיבר עליה הרב הנה קרובה למעלת החסיד ולעיתים יותר מימנה. והנני מביא לך מעט דבריו ללמד האדם דעת להיות במדרגת "אדם" וזוהי המדרגה הראויה גם לחסיד לבית אברהם.

אם תקפו יצרו של אדם עליו מלבד מה שהוא מוזהר עליו בדעתו ויראת שמים שלו, הנה עצה מעשית להחליש כח היצר היא כשישים כפות ידיו במים קרים היוצאים מהברז ותעבור לו מחשבת היצר.

כב. אמר הרב הגדול.

"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטר על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. הוא שהקדוש ברוך הוא אמר ע"י ישעיהו "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" (וכאן מביא רבנו כמה דוגמאות מעניין מניעת התשובה) ואח"כ אומר "וכענין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה' לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד. "הורני ה' דרכך אהלך באמיתך", כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך ויחוד שמך. וכן זה שאמר "ורוח נדיבה תסמכני" (תהילים נא , יד), כלומר, תניח רוחי לעשות חפציך, ואל יגרמו לי חטאי למנעני מתשובה – אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת" ( הלכות תשובה, פרק ו, ג-ד).

ועניין זה מצריך עיון שכן כבר אמר קוהלת "זבובי מות יבאיש רוקח".

אבל אין זה בישראל שבזמן הזה שכולם כבר אמר עליהם רבנו שהם כתינוק שנשבה ולבבם נכון רק מסך הנפש הבהמית מסתיר את האור וזה נאמר בעיקר ברשעים ערלי הלב אבל ישראל שלבם לב בשר אינם כאלה ולכן אין הדין נוטה למונעם מהתשובה.

כג. וכלל העניין הוא כפי שאמר האדמו"ר מביעלא בספרו "מבשר טוב – ספר החיים".

"ועד היכן כוחה של תשובה, נמצאנו למדים מדבר כ"ק האדמו"ר בספר חלקת יהושוע "רגע אחד אעלה בקרבך". ברגע רחד יכול איש ישראל להתעלות להקדושה. וזה ועתה אם שמוע וכו' והייתם לי סגולה. ועתה – מרמז על תשובה, באותו רגע, והייתם לי סגולה, זה הכח של איש ישראל"...ומתוך עומק דברי קודשו למדתי, שעצם דבר זה שהאדם יכול להתהפך ברגע אחד מרשע גמור לצדיק גמור, ולבוא לקדושה וסגולת ישראל – זהו הכח של ישראל" (מבשר טוב, כוחה של תשובה, פרק ח).

"וכמבואר בגמרא קידושין (מט) המקדש את האשה "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו" והרי דבהרהור תשובה יכול להתהפך לא רק מרשע – שיצא מרשעותו, אלא לצדיק גמור. וכך נפסק להלכה, דהיא מקודשת".

"ולכן באמת איתא במדרש תנחומא (האזינו) שאין תשובה אצל עכו"ם רק בישראל. והטעם הוא: משום שישראל הם למעלה מן הטבע והזמן. כמו שמצינו אצל אברהם אבינו עליו השלום שהגביהו הקדוש ברוך הוא למעלה מן הכוכבים והמזלות, ואמר לו. כה יהיה זרעך, וביארו בספרים הקדושים – שהוציאו מן הטבע. והראה לו שזה יהיה כח ישראל, שיהיו כמו כוכבים – למעלה מן הטבע".

כד. וביאר האדמו"ר בדברי קודשו שהתשובה היא בבחינת תחיית המתים. "שמתרוממים בתחיית המתים להיות אנשים אחרים, במדרגות נשגבות עד כדי כך שנקראים רבי בזמן חז"ל. ואלה הם דברי קודשו בעניין זה.

"וע"י התשובה בכוחם להתהפך אפילו מרשע גמור לצדיק גמור. והוא דבר בלתי טבעי ובלתי מובן לשכל – שיהא אפשרות לבשר ודם להתהפך כל כך. דאכן יש להם כוחות בלתי טבעים ומובנים, והכוחות הללו הן יסוד התשובה של ישראל".

כה. כתב בספר החיים כב"ק האדמו"ר מביעלא שישראל נמשלו לנער שיכולים תמיד לשנות את עצמם, להתנער מחטאם ולהתחדש.

"ולזה נמשלו ישראל לנער, שיכולים תמיד לשנות את עצמם, להתנער מחטאם ולהתחדש. והוא מה שכתוב בילקוט שמעוני "כי נער ישראל ואהבהו". זה שאמר הכתוב: ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ. אמר משה ליהושוע עם זה שאני מוסר לך, עדיין גדיים הם, ע\דיין תינוקות הם. אל תקפיד עליהם על מה שעשו. שנאמר "כי נער ישראל ואהבהו. וממצרים קראתי לבני. אתה מוצא כשעמדו על הים היו ממרים, שנאמר "וימרו על ים בים סוף". אמרו המלאכים. הם ממרים ומכעיסים, ואתה שותק, אמר להם: נערים הם, ואין מקפידין על הנערים. מה דרכו של תינוק יוצא מלוכלך ממעי אמו והם שוטפים אותו, אף ישראל, ואשטוף דמיך מעליך. וכן (יחזקאל טז) ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה ואנעלך תחש" (ספר החיים, פרק כט).

"והיינו שישראל הם בבחינת נער, שיכול להתחדש תמיד ולשנות עצמו לטוב. ונער הוא מלשון התנערות, דיכול בנקל להשטף ולהתנער מהעבר, ולהשליכו ממנו הלאה, ולהתחיל מחדש בטוב. והיינו. שאינו מסתבך עם העבר ללא מוצא. והוא כוחם של ישראל שגם אם נתלכלכו בחטא יכולים להשטף בנקל ולהתנער מהם. ואינם מסתבכים בחטאים כמו אומות העולם".

כו. ואמר שע"י תשובה אפשר להחיות בו המדות הטובות, ולהיעשות כבריה חדשה. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום "גר ותושב אנכי", היינו שיש לו כח "גירות" להשתנות לאדם אחר, ועד מהרה נעשה "תושב" בזה, ומסתגל בבחינתו החדשה" (מבשר טוב, כג).

פרק עשירי - מצוות הצדקה וגמילות חסדים.

"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו'" (מיכה ו, ח).

סימן א – כללי היסוד במתן הצדקה.

א. אמרו רבותינו. "ארבע מדות בנותני צדקה . הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים , עינו רעה בשל אחרים . יתנו אחרים והוא לא יתן , עינו רעה בשלו . יתן ויתנו אחרים , חסיד . לא יתן ולא יתנו אחרים , רשע" (אבות)

ב. החסיד ירבה במתן צדקה כפי כוחו אולם במלוא כוחו לפי השיעור שנקבע ע"י רבותינו שהוא שיעור של כחומש אבל כבר כתב אדמו"ר הזקן שאדם שרוצה לתקן פגמי נפשו יכול להוסיף בצרכי צדקה רק שלא יהפך הוא לנצרך כתוצאה מהצדקה שנותן.

ג. כלל היסוד בצדקה שקבעו רבותינו הקדושים הינו לתעדף את עניי עירו ומקומו וכך על החסיד לנהוג. הצדקה מתחלקת לצדקה גשמית לצרכי הגוף וצדקה לתלמידי חכמים וישיבות, בזמן הזה שאנו חיים במדינה יהודית ראוי לתרום גם לארגוני צדקה כלל ארציים המביעים את צרכי הכלל, כגון למוסדות תורניים, לאגודות העוזרות לחולים או/ו לארגוני חסד המסייעים בהקמת עמוד התורה והמצוות.

ד. אמר הרמב"ם שהמעלה הגדולה בצדקה הינה שלא יהא אחיך מך, הקם תקימנו בטרם יפול "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או שעושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". ואחת המעלות הינה "שידע הנותן למי שיתן ולא ידע העני ממי לקח. כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכים המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה" (ספר זרעים הלכות מתנות עניים פרק עשירי). ולפיכך אותם ארגוני צדקה שיש ביכולתם לתכנן ולעזור להתנהלות הכלכלית של המשפחה למען לא תקרוס עדיפים.

סימן ב – מתן הצדקה לשם שמים.

א. קניית המעלות הנפשיות מתבצעת ע"י ריבוי וחזרה על המעשים הטובים

כדברי רבינו בחיי ב"חובת הלבבות" ש"לאחר הלבבות נמשכים המעשים" סובר גם הרמב"ם שבריבוי המעשים החיוביים תוכשר הנפש וישתנו מידותיה לטובה. כגון הנותן צדקה לעשרה אנשים סך של 10 מטבעות בערך נתון יחזק בנפשו את מידת הנדיבות יותר מאדם שנתן סך של אותו ערך נתון במטבע אחד ולאדם אחד.

"וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו. יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו. ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם דרך הבינונית שאנו חייבים ללכת בה. נקראת דרך זו דרך ה'. והיא שלימד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו'. וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו שנאמר למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" (הלכות דעות, פרק א, הלכה ז).

ב. על פרשות תרומה ותצווה (עפ"י שיחת משפטים תש"כ) אומר הרבי השביעי.

על הפסוק "ויקחו לי תרומה" מפרש רש"י "לי לשמי", שנתינת התרומה לנדבת המשכן חייבת להיות לשם הקב"ה, לא לשם פניות צדדיות. ואינו מובן:מדוע דווקא במצווה זו יותר מבשאר מצוות מדגישה התורה, שיעשו אותה לשמו יתברך, הרי כל המצוות צריכות להיעשות לשמו, ומדוע אומרת זו התורה ביחוד במצווה זו ?.....כיוון שכל ענין המשכן הוא שהאדם יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, עד שגם בתוך דברי הרשות שלו יהיה "דעהו", הרי מובן שכאן נוגע שיהיה "לי לשמי", שזהו הרי כל עניין המשכן, היחוד עם הקב"ה....

מאחר שהקב"ה זן את העניים, הרי היה יכול לתת להם מיד את חלקם, מדוע אם כן אופן הנתינה להם הוא ע"י ה"עשירים" ? המענה לזה הוא כאמור:כיוון שהכוונה העליונה היא שיהיה חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד היה מקבל בעצמו את השפעתו ללא כל ממוצעים לא היה צדקה וחסד בעולם....ואולם בכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, יהיו עניניו ורגשותיו הפנימיים או החיצוניים איך שיהיו, לעולם קיימת אצלו בשלימות נקודת היהדות הרצון לקיים את רצון הקב"ה, כפי שכב"ק מו"ח אדמו"ר זצוקקלה"ה נבג"מ (הכוונה לאדמו"ר הרי"צ שהיה חמיו של הרב"י זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא, נשמתו בגנזי מרומים) "יהודי אינו רוצה, ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות. ודבר זה נקרא בשם מזבח, שפירושו זביחה והבאת קורבן לה' יתברך".

ההוראה המעשית מכך הנה - וזה נדרש מהעני המקבל, שלקיחת הצדקה תהיה לשם מילוי הכוונה העליונה, של עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהיה לשמי.

סימן ג – שירחיק האדם את עצמו מלקבל צדקה ושיתן כפי כוחו.

א. "לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור. וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם אני כהן אני פרנסוני. ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הציבור ולא קבלו מהם כשנתנו להם. כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כל היוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' (ספר זרעים הלכות מתנות עניים)".

ובמצוות צדקה אומרת המשנה "ארבע מדות בנותני צדקה . הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים , עינו רעה בשל אחרים . יתנו אחרים והוא לא יתן , עינו רעה בשלו . יתן ויתנו אחרים , חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים , רשע" (אבות ) ומכיוון שאנחנו עוסקים במאמר זה בחסיד, הנה יאמר עליו שהוא בעל עין טובה.

ב. אמר "החפץ חיים" בהקדמתו לספרו "אהבת חסד".

"יתברך הטוב והמיטיב המתחסד עם כל ברואיו, כדכתיב "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו", וביותר לבני ישראל עם קרובו, האהובים לו מאד, עד שקראם בשם "בנים" ו"חלק ה'", וציום ללכת בדרכיו, שהם דרכי החסד והרחמים והחנינה, וכדכתיב: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת בכל דרכיו", ואיתא בספרי. אלו דרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ה' ה' אל רחום וחנון", ואומר (יואל ג, ה) "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". איך אפשר לו לאדם לקרוא בשם ה' ? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועושה מתנת חינם לכל וכו'". ובתועלת מידת החסד אמר "היא מועלת לכפרת עוונותיו של אדם, וכדכתיב (משלי טז) "בחסד ואמת יכופר עוון" ואמרו חז"ל (בברכות ה) "חסד" – זו גמילות חסדים, שנאמר "רודף צדקה וחסד וגו'" "אמת" – זו התורה, שנאמר "אמת קנה ואל תמכור". ואיתא באסות דרבי נתן: פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושוע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב, אמר רבי יהושוע "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה ? זה גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח". ורבקה נתנה ליצחק ע"י מדת החסד שבה וכמו שפירש רש"י : "ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדאי לכנוס בביתו של אברהם" נמצאת למד שהחסד הנו סימן לזרע אברהם וביתו. וביאר ה"שולחן ערוך" ששלושה סימנים בישראל והם: רחמנים, בישנים וגומלי חסדים (קיצוש"ע סימן קמה הלכה ה). ובאר "החפץ חיים" רוב ענייני החסד לסוגיו ועיין שם מה שכתב על חובתו של האדם להיות איש חסד. אמנם לא כל מי שנוהג במידת החסד יקרא חסיד מכיוון שאולי חסר לו במידות אחרות שמדרש להם החסיד, כפי שמבוארים בחלקם בחיבור זה אולם קרוב הוא מאד להיות חסיד.

ג. ובעניין דברי חז"ל "אל יבזבז יותר מחומש", אמר "החפץ חיים" "היינו כשרוצה מעצמו לחפש אחר עניים ולחלק להם צדקה. אבל כשבאו לפניו עניים רעבים או ערומים, שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם, כאשר אמרה התורה "די מחסורו אשר יחסר לו", או שיראה שבויים, שהוא חייב לפדותם, כאשר ציוה השם יתברך, ורצונו לתת על זה יותר מחומש – רשאי, ומדת חסידות היא (רמב"ם בפרוש המשנה פרק א דפאה) ונראה דמירי באופן שאין נוגע לפיקוח נפש ממש, כגון שהשבוי עומד למות או הרעב יכול לבוא לידי סכנה ע"י רעבונו – אין שייך בזה שיעור חומש". ולא אמרו בבא מציעא (דף סב) רק דחייו קודם לחיי חברו, אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו. ודע מה שהתקינו חז"ל שלא לפזר יותר מחומש, נראה דהיינו דוקא כשמבזבז נכסי ביתו ע"י זה הפזור, כדמשמע לשון "המזבז". אבל בדבר מועט, כגון שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע, שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט – מותר לו לפזר היותר לצדקה, אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך" (אהבת חסד, חלק ב, פרק כ)ובעניין תקנה זו של חז"ל אמר "החפץ חיים" שהיא לסתם צדקה אולם להחזקת התורה הביא מספר "שיטה מקובצת" שיכול להרחיב יותר מכך ואלה מקצת דבריו.

"וכן בדין, אחרי שעבור זה יש לו חלק בשכר תורתו, כמו שמצינו ביששכר וזבולון, ששבט זבולון היה מחזיק לשבט יששכר, והיה נוטל חלק בשכר תורתו, וכדאיתא במדרש רבה פרשת נשוא. למה זכה זבולון להקריב שלישי לנשיאים ? לפי שחיבב את התורה. והרחיב ידו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסוק בתורה. לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה, והיה חברו של יששכר וכו'. דבר אחר: קערה – כנגד לחם שהיה מאכילו, מזרק – כנגד היין שהיה משקהו. ולמה היה של כסף ? שגם כסף היה נותן לו לעשות כל צרכו וכו'. שניהם מלאים סולת וגו' – שניהם היו נוטלין שכר תורה ביחד, ושניהם היו מתפרנסין ביחד וכו'. שכשם שהיה לזבולון חלק בשכר תורתו, כך היה ליששכר חלק בממונו של זבולון, עיין שם. מכל זה משמע שההחזקה היה הרבה יותר מחומש. ומצינו בדברי חז"ל בכמה מקומות ראיה מיששכר וזבולון לדורות הבאים, ואיך נאמר שבדורותינו נמנע מזה, אלא ודאי, דכיון שיש לו ע"י ההחזקה בשכר תורתו, אין שיך על זה שיעור, וכמו שיוסיף להחזיק – כן יתוסף לו חלק בשכר התורה" (שם, שם).

והנה אע"פ שבדברי רבנו החזק לא תמצא כל זה וכל המתואר לעיל בהסכם זבולון ויששכר, הרי הנה דור, דור דורשיו ואם מורי הדור התירו לאדם לעסוק בתורה על מנת שיפרנסוהו אחרים ויעשו כעין שותפות זו עמו, הריני למד שיש מצוות צדקה וחסד בכך בתנאי שתורתו תורת אמת.

ויתר על מה שקדם בדברי רבינו "החפץ חיים" שנתינת הצדקה והחזקת התורה קודמת לעושרו של האדם וגם על הסכנה בפיזור ממונו לכבוד המדומה יותר מהראוי לו.

"מהתקנה שהתקינו חז"ל אנו יכולין להתבונן, כמה יש לו לאדם לחוס על ממונו, שלא לפזר אותו לענייני הבל, ומה בדברים העומדים ברומו של עולם, כענין צדקה ושאר צרכי מצוות, שהם חייו של אדם והצלתו מן היסורין בעולם הזה ובעולם הבא, הזהירו שיחוס על ממונו ולא יפזרם ביותר, כדי שלא יבוא לעוני, אף דבזה לפעמים יחול רחמיו של השם יתברך עליו לעשות עמו עבור זה למעלה מדרך הטבע. על אחת כמה וכמה יש לו לאדם להיות זהיר שלא לפזר ממונו לענין ריק של הכבוד המדומה, היינו להתלבש במלבושי רקמה ולדור בהיכלי כבוד ולהשתמש ברבוי המשרתים ובכלים היותר יקרים. שכל זה מכלה ממונו של אדם בזמן קצר, ומביאו לידי עוני, ולבסוף לידי גזל גם כן, שמופקר אצלו ממון אחרים מפני רוב דוחק ועוני...ועוד יותר מזה, שבניו ובנותיו כשהם רואים ההנהגה הרחבה שבביתו, הם סוברים באמת שאביהם הוא עשיר גדול, ועל זה הסמך הם מפריזין עוד את נכסיו ביותר על כל ענייני הבל, עד שמתדלדל לגמרי, ופתאום נתגלה שברו לכל, עד שנוגע ממש לבסוף לפקוח נפש לו ולכל אנשי ביתו, מגודל הצער והכלימה מכל בעלי החוב שסבבוהו וכתרוהו מכל עבריו. ותחת השמחה הרגעית של כח הדמיון שרימה אותו בתחילה, יש להם שברון וכאב לב משך עדן ועידנין, על כן החכם עיניו בראשו שלא לכלות ממונו בענייני הבל וריק, כי אם בעניינים הכרחיים ובענייני צדקה וחסד, ואז טוב לו" (שם, שם).

ד. ועוד אמר "החפץ חיים" בעניין הכוונה במצווה זו של צדקה וחסד שגם אם איננה נעשית לשמה ממש שהרי יש לו כוונה בה שייטיב לו השם יתברך גם כן בעבור זה בזה או בבא, מצוה גמורה היא. "ויותר טוב אם הוא מכון בהמצוה רק לשם השם שציווה על זה בתורה, כי אז ע"י כח קדושת המצוה שנעשית על האופן היותר נעלה, נתעורר למעלה על ידי זה מידת החסד מאד ומאד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה" (שם חלק ב פרק כג)..."וכדאמרינן בגמרא . לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ומגיע על ידי זה גם כן חסד ה' על הבריאה" (שם, שם).

והנה הצדקה בממונו אולם גמילות חסדים בגופו ובממונו ומביא "החפץ חיים" את דברי חז"ל בסוכה מט. "בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מהצדקה. שהצדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים, ...דע, דגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מיטיב לחברו על ידי שהוא מטריח גופו לזה. והוא הכנסת אורחים (שמצותו הוא ההשתדלות אודותם לקבלם בסבר פנים יפות, אפילו אם אינם צריכים לטובתו) וביקור חולים, משמח חתן וכלה, והלוית המת, וקבורתו והספדו, ונשיאת מטתו, ועוד כמה וכמה עניינים" (אהבת חסד חלק שלישי פרק ראשון) וביאר "החפץ חיים" פרטיה של מצוות הכנסת אורחים בספרו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה. ואמר בשם ספר "יש נוחלין" של המהרי"ל "וכן מצווה זו נוהגת גם בעשירים שמקבל אותם בפנים יפות, ומשתדל לשמשם ולכבדם לפי כבודם, היא מצוה. וכל שכן אם האורחים הם עניים, היא מצוה כפולה" (חלק ג פרק א). וביאר מורנו "החפץ חיים" עיקרי מצווה זו של הכנסת אורחים ואיך יתנהג האדם עם האורחים וחובת האדם להגיש להם לחם עוד בטרם ישאלו ולתת להם בפנים צהובות ובסבר פנים יפות ומצוות ליווי האורח ומה שנאמר בזקני בית דין שלא הניחו את האורח ללא לויה ולא פטרוהו ללא מזון. ועל חסידי בית אברהם אמר "החפץ חיים". "כתיב בתורה. "ויטע אשל בבאר שבע" וגו'. איתא באבות דרבי נתן פרק ז, שבנה פלטרין גדולים על הדרכים בשביל האורחים, והניח שם מאכל ומשקה, עיין שם וכן איתא בסוטה דף י. ומה טוב הוא לאדם אם יכול ללמוד המדה מאברהם אבינו להיות לו חדר מיוחד בשביל האורחים, על כל פנים ללינתם, וממילא יקיים בעת צאתם בבוקר מצוות לויה, כי "אדל" נוטריקון. אכילה, שתיה, לויה. ויש אומרים. לינה, כמו שאמרו חז"ל" (חלק ג פרק ג). וביאר "החפץ חיים" על מצוות ביקור חולים שאין לה שיעור, דהינו אפילו גדול אצל קטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ובלבד שלא יטריח עליו (יורה דעה סימן שלה). ועוד הביא מדברי הגמרא שיבקש עליו רחמים וכן שכל המבקר את החולה, ניצול מדינה של גיהנום, שנאמר "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'". ודיבר בעניין החסד שעושים עם המתים וניחום אבלים ועניין המצווה לשמח חתן וכלה וזה מציל את האדם ממיתה. ואלה הדברים ידועים לכל אולם מנה "החפץ חיים" עוד כמה ענייני חסד שאינם ידועים והם.

לימוד תורה לחברו וכן אם יש כעס על חברו מאיזה אדם, ויכול בדיבורו להסירו מעליו – הוא בכלל חסד. וכן אם בדיבורו יכול לסבב שלא יבוא רעה על חברו – גם זה הוא בכלל חסד. או כאשר יכול להשיאו עצה ולהצילו או שמסבב בדיבורו שאיש אחד ייטיב לחברו באיזה טובה, כל זה הוא בכלל חסד. ומקבל עבור זה ברכה מאת ה', וכדאיתא בתוספתא דפאה, פרק ג, דאפילו אם רק אמר לאחרים "תנו" נותנים לו שכר על זה. והביא מדברי רבנו יונה. "ישית עצות לפני רבים לעשות צדקה וחסד, ויקבל שכר על הרבים אשר הצדיק ועל הנפשות אשר יעשה, ויוכח בשכר הצדקה אשר תעשה על ידו שנאמר. "ונדיב נדיבות יעץ", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה. "גדול המעשה יותר מן העושה" וזהו אהבת חסד. עוד יש בענייני החסד שתלוי בדיבור כמה דברים, היינו להתפלל על החולה שירפאהו ה', שזהו הכל בכלל בקור חולים" (חלק ג פרק ח)

ה. ואמר בסכום דבריו במדה זו של חסד.

"מדת החסד פרוסה על כל ענייני הטובה שבעולם, וכל איש ואיש יוכל לקיים מדת החסד בענייניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים, עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר" (שם, שם).

סימן ד – כוונת הצדקה של הנותן והמקבל לשם שמים.

א. על פרשות תרומה ותצווה (עפ"י שיחת משפטים תש"כ) אומר הרבי השביעי.

על הפסוק "ויקחו לי תרומה" מפרש רש"י "לי לשמי", שנתינת התרומה לנדבת המשכן חייבת להיות לשם הקב"ה, לא לשם פניות צדדיות. ואינו מובן:מדוע דווקא במצווה זו יותר מבשאר מצוות מדגישה התורה, שיעשו אותה לשמו יתברך, הרי כל המצוות צריכות להיעשות לשמו, ומדוע אומרת זו התורה ביחוד במצווה זו ?.....כיוון שכל ענין המשכן הוא שהאדם יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, עד שגם בתוך דברי הרשות שלו יהיה "דעהו", הרי מובן שכאן נוגע שיהיה "לי לשמי", שזהו הרי כל עניין המשכן, היחוד עם הקב"ה....

מאחר שהקב"ה זן את העניים, הרי היה יכול לתת להם מיד את חלקם, מדוע אם כן אופן הנתינה להם הוא ע"י ה"עשירים" ? המענה לזה הוא כאמור:כיוון שהכוונה העליונה היא שיהיה חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד היה מקבל בעצמו את השפעתו ללא כל ממוצעים לא היה צדקה וחסד בעולם....ואולם בכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, יהיו עניניו ורגשותיו הפנימיים או החיצוניים איך שיהיו, לעולם קיימת אצלו בשלימות נקודת היהדות הרצון לקיים את רצון הקב"ה, כפי שכב"ק מו"ח אדמו"ר זצוקקלה"ה נבג"מ (הכוונה לאדמו"ר הרי"צ שהיה חמיו של הרב"י זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא, נשמתו בגנזי מרומים) "יהודי אינו רוצה, ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות. ודבר זה נקרא בשם מזבח, שפירושו זביחה והבאת קורבן לה' יתברך".

ההוראה המעשית מכך הנה - וזה נדרש מהעני המקבל, שלקיחת הצדקה תהיה לשם מילוי הכוונה העליונה, של עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהיה לשמי.

ב. אמר הרש"ג (ר' שלמה גנצפריד בקיצוש"ע).

"אין ליתן נכסיו במתנה לאחרים ואפילו לצדקה ולהניח את היורשים כך, וכל העושה כן אין רוח המקום נוחה הימנו, ואפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה, אבל אם מניח גם ליורשים דבר המספיק להם מותר, ומדת חסידות שלא לחתום את עצמו עד, ולא להיות בעצה בצוואה שמעבירין בה את הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאחיו חכם ונוהג כשורה, כי שמא יצא ממנו זרע טוב והגון, ואפילו למעט לזה ולהרבות לזה יש מי שאוסר, וראוי לחוש לדבריו"(סימן קצג סעיף ו).

ג. בעניין צדקה ביעור גבוה מהממוצע צריך האדם להימלך באשתו מכיוון שהתקציב המשפחתי בא גם מימנה ובפרט בימים אלו, אבל לא כאשר הוא עושה למען חיי נפשו שכן יודע לב מרת נפשו. ולכן אין לו להימלך באשתו בעניין זה ויכול לתת שלא על דעתה. ולא מצאתי תימוכין לדעתי זו.

פרק אחד עשר – תפילת החסיד.

"ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחוה אל היכל קודשך ביראתך"

הקדמה

אמר הראי"ה "התפילה, וחלק גדול ממעשה המוסר והתורה, בנוים הם על יסוד תקנת הרגש של האדם, והם צריכים לשמור גבולם. כשבאים אל הרגש בענינים ותכנים שכליים, אין מצליחים" (אורות הקודש, ח"א, הגיון הקודש פרק עח).

ואלה הם בדיוק דבריו של רבנו הרמב"ם לגבי קדושת בית המדרש "בבית אלוהים נהלך ברגש". ואלה הם עיקרי הנהגת החסיד לבית אברהם בעניין התפילה.

אמר השלה הקדוש בשני לוחות הברית

"ישמע חכם ויוסיף לקח בכוונת סודות הפנימיות כי מהם נעשה עטרה לראש ה' צבאות החסידים ואנשי מעשה היו מתבודדים ומכוונים בתפילתם והיו מגיעים להתפשטות הגשמיות והתגברות השכליות קרוב למעלת הנבואות וכל היוצא מפיך יהיה בשפה ברורה כי חס ושלום באות אחת תוכל להחריב את העולם ע"כ ראה שלא תבוא לידי טעות ודקדק בכל תיבה ותיבה ונענה שפתיך להדגיש הדיבור שלא תטעה כאילו אתה מונה מעות"

סימן א – הכנות לתפילה

א. תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת: אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו: אמר רב יוסף לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי עכו''ם פוסק מיתיבי המתפלל וראה אנס בא כנגדו ראה קרון בא כנגדו לא יהא מפסיק אלא מקצר ועולה לא קשיא הא דאפשר לקצר (יקצר ואם לאו פוסק) ת''ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו א''ל ריקא והלא כתוב בתורתכם (דברים ט י) רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי א''ל המתן לי עד שאפייסך בדברים א''ל אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית

ב. אמר רבנו. "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את יי אלהיכם. מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה. ואין משנה התפלה הזאת מן התורה. ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה" (פרק ראשון הלכה א)

ג. חסיד בבית אברהם יתפלל מעת לעת או/ו לפי הצורך על חברו שכן מי שמתפלל על חבירו הוא נענה תחילה.

ד. ראוי לחסיד שיתפלל מעת לעת תפילות שאינן בסדר התפילה הקבוע כגון ספר התפילות של ברסלב או/ו תפילות שחברו רבותינו הקדושים על עניינים מסוימים הדרושים תיקון.

ה. בתפילה בציבור אין לשנות מהנוסח הקבוע.

יש הבדל בין תפילת הציבור לתפילת היחיד. ותפילת היחיד יכולה להיות שלא לפי נוסח קבוע. ואם ירצה יוסיף במקום שהותר או שיתפלל תפילת נדבה כפי ראות עיניו.

ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

אע"פ שנשים חייבות בתפילה אינן חייבות בשלושת התפילות.

ו. אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה. וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו. יש מתפלל פעם אחת ביום. ויש מתפללין פעמים הרבה. והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

ואמרו רבותינו, הלוואי שיתפלל אדם כל היום. ויש לרבי נחמן וממשיכי דרכו ספר תפילות בהם האדם מתפלל על מדותיו ומעמדו לפני ה' יתברך וראוי להתפלל מעת לעת בספר זה.

ז. כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר. שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה. ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן. כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה. ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.

בזמן הזה רוב התפילות יכול אדם להתפלל בכל שפה, וראה המחלוקת בגמרא דברכות בין רבי לחכמים בעניין קריאת שמע. "ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי וח"א בכל לשון מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהוויתן יהיו ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע" (ברכות יג א) וקל וחומר בתפילה, למעט מברכת כהנים שצריכה להיות בלשון הקודש.

ח. וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות. שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר. ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.

ט. וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה. ואף ע''פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.

מכיוון שהאיברים מתעכלים כל הלילה, זמנה של תפילת ערבית כל הלילה רק שחכמים תקנו שזמנה יהיה עד חצות כדי להרחיק את האדם מהעבירה.

י. וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.

יא. נמצאו התפילות בכל יום שלש. ערבית ושחרית ומנחה. ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע. שלש של כל יום ותפלת המוספין וביום. הכיפורים חמש. ארבע אלו ותפלת נעילה.

יב. תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם. אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו. וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות. ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר.

החידוש בתפילת נדבה יכול להיות בברכות אבל יכול להיות גם בנוסח התפילה. אם התפלל אדם תפילת חובה בנוסח אשכנז, יכול להתפלל אח"כ תפילת נדבה בנוסח עדות המזרח.

יג. אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה. ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד.


שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן. ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין. ואלו הן. עמידה. ונוכח המקדש. ותקון הגוף. ותקון המלבושים. ותקון המקום. והשויית הקול. והכריעה. והשתחויה.

יד. עמידה כיצד אין מתפלל אלא מעומד. היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד. ואם לאו ישב במקומו ויתפלל. חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו. וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה. היה רוכב על הבהמה אף על פי שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד אלא ישב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

טו. נוכח המקדש כיצד היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל. היה עומד בארץ מכוין את פניו כנגד ירושלים. היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש. היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד בית קדש הקדשים. סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל.

טז. תיקון הגוף כיצד כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו.

ומה שנהגו להתנועע בתפילה שכן נשמת האדם כנר ומנבהג ישראל דין הוא. בזמן שאומר את שם ה' יעמוד כמו הנענועים בלולב ואז יצא גם לדברי רבנו.

יז. תקון המלבושים כיצד מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו ליי' בהדרת קדש. ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים. ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו טרוד בהן. ולא יאחוז כלים ומעות בידו. אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני שהוא מצות היום. היה משוי על ראשו והגיע זמן תפלה אם היה פחות מארבעה קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל בו. היה ארבעה קבין מניחו על גבי קרקע ואחר כך יתפלל. דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.

העטיפה בטלית לשליח הציבור בכל התפילות אבל כשעולה לתורה ואין לו טלית, כגון במנחה של שבת העיטף במעיל יכול להיות במקום טלית.

יח. תקון המקום כיצד יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל. וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן שנאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה וגו'. וקובע מקום לתפלתו תמיד. ואין מתפלל בחורבה ולא אחורי בית הכנסת אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת. ואסור לישב בצד העומד בתפלה או לעבור לפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות.

יט. אסור להתפלל בחורבה כדברי הגמרא בברכות דף ג "ת"ר מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני החשד מפני המפולת ומפני המזיקין". קביעת המקום כדברי השולחן ערוך והמשנה ברורה וגם צריך להיכנס לבית הכנסת שיעור 2 פתחים.

כ. לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים או יותר ויתפלל. ולא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא. היה בנין גבוה אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית הרי הוא כעליה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות מכל רוחותיו אע''פ שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות מותר להתפלל בו מפני שאין גבהו ניכר שהרי חלק רשות לעצמו.

ומה טוב ונעים להתפלל בבית הכנסת.

כא האומנין שהיו עושין מלאכה בראש האילן או בראש הנדבך או בראש הכותל והגיע זמן תפלה יורדין למטה ומתפללין וחוזרין למלאכתן. ואם היו בראש הזית או בראש התאנה מתפללין במקומן מפני שטרחן מרובה. ומה הן מתפללין אם היו עושין בסעודתן בלבד מתפללין שלש תפלות של תשעה עשר ברכות. היו עושין בשכרן מתפללין הביננו ובין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיה.

היום אין מקפידים על האדם להתפלל בראש הזית ובפרט שאנו מתפללים בארצנו.

כב. השוויית הקול כיצד לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש. ולא ישמיע קולו אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר. ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו.

כג. כריעה כיצד המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה. בברכה ראשונה בתחלה ובסוף. ובהודיה בתחלה ובסוף. וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו. וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו ואח''כ מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם. במה דברים אמורים בהדיוט אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה. והמלך כיון ששחה בראשונה אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.

יש המתפללים בימים הנוראים כל התפילה בכריעה.

כד. ולמה נותן שלום לשמאלו תחלה מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו כלומר כשהוא עומד לפני המלך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך וקבעו שיפטר מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך:

כה. כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת. ואם שתה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש:

כו. השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום על ברכים. קידה על אפים. השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה:

כז. כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א''כ הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר:

כח מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית. וביוה''כ בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית:

כיום לא נהוג ליפול בערבית. ויש שם ימים שמבטלים בהם התחנון ובפרט ימי הזיכרון לצדיקים.

כט. תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור. ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.

נקרא שכן רע אם אינו מתפלל איתם באופן קבוע. אבל אם מתפלל איתם לפרקים איננו נקרא שכן רע. וכמה יתפלל אדם עם הציבור ולא יקרא שכן רע ? מרגל לרגל.

וגם אם איננו נקרא שכן רע ראוי לאדם להתפלל עם הציבור כפי שאמר רבינו בכל עת שהדבר אפשרי לו ואם הוא בריא ויכול.

ל. ומצוה לרוץ לבית הכנסת שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את יי'. וכשיצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט. וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל לקיים מה שנאמר לשמור מזוזות פתחי.

ואם בית הכנסת מרוחק מביתו בודאי שאין זו מצוה לרוץ ברחובות כמנהג משוגעים אבל יגביר מהירות הליכתו בתנאי שלא יזיק ולא ינזק. וסמוך לבית הכנסת יכול לרוץ קצת.

לא. בית המדרש גדול מבית הכנסת. וחכמים גדולים אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפלת הציבור.

בזמן הזה חלק בבתי הכנסת יש להם דין בית מדרש, מכיוון שלומדים בהם תורה בין מנחה לערבית או בימי השבת או/ו לימוד הדף היומי ועוד.

לב. וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים. ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין. ושליח ציבור אחד מהם. ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו. וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה.

הלימוד בקביעת עיתים לתורה באמרו "אחר התפילה. יקבע עת ללמוד תורה. וצריך שאותו העת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם סבור להרוויח הרבה "(סימן כז, הלכה א), כביכול נראה גם שהמאמץ שעל האדם לעשות בהבנת הלימוד הינו מוגבל "וכל העוסק בתורה ואינו יכול להבין מחמת קוצר דעתו, יזכה להבינה בעולם הבא"(שם, שם, הלכה ה). נראה אם כן שהעיתים המיועדים לתלמוד תורה עבור בעלי העסק והעושים במלאכה הינם מוגבלים למספר שעות כזה או אחר ביום ואף אולי לשעה אחת ביום שבה בעל המלאכה עוסק בתורה אם כי לא ניתן לבצע הכללה בנושא. לעומתו הרמב"ם קובע את העת לעסוק בתורה כעת קבועה המתפרשת כמעט על פני כל היממה גם אם האדם הינו בעל מלאכה או בעל עסק. "כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלוש שעות ביום ובתורה תשע"(משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, הלכה יא).

לג. כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה (הלכות תפילה פרק רביעי)

במנחה אומר שליח ציבור אשרי יושבי ביתך וכו, תהלה לדוד וכו, קורא הוא והעם מיושב ועומד שליח ציבור ואומר קדיש והם עומדים אחריו ועונין כדרכן ומתפללין כולם בלחש. ואחר כך חוזר שליח ציבור ומתפלל בקול רם כדרך שעשה בשחרית עד שישלים כל התפלה. ונופלים על פניהם ומתחנן ומגביה ראשו הוא והם. ומתחנן מעט מיושב כדרך שעשה בשחרית ועומד ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין למעשיהם: (הלכות תפילה פרק תשיעי הלכה ח)

סימן ב - כל חלב לה'

מעט מה שחדשה החסידות בענייני התפילה הנו בעניין הכוונה כדברי השולחן ערוך.

א. המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש. הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר''י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סימן קס''ג ואגודה פרק כיצד מברכין) (אורח חיים סימן צח)

ב. בספר "שפתי צדיקים", כתב "ששאל חסיד אחד לחבירו מה לעשות שאי אפשר לי להתפלל כלל מצד בעמדי להתפלל מיד וחטאתי נגדי תמיד ומטרידני מצד מרה השחורה שיש לי תיחכף. והשיב לו חבירו החסיד עצה לזה להיות תמיד. לקיים תיכף שיויתי ה' לנגדי תמיד. וגם באהבתה תשגה תמיד. ומיד ילך ממך המרה השחורה. ועל דרך זה אמרם ז"ל תפילה כנגד תמידים תקנום" וזוהי מעלתה של תפילת הקבע על תפילת הנדבה.

ג. ואלה הם דברינו בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה" וגדול מכולם "ולמקללי נפשי תידום". שכן כבר אמרו רבותינו שאין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם את עצמו בשעת מריבה או/ו מי ששותק כשמחרפין אותו ואין בו אזי זהו אחד מסימני החסידות. ועוד אמר שמי נצרך לבריות מוטב לו שיתפלל ביחיד, כיוון שנצרך לבריות עולמו חשך בעדו ויש לו מניעות וקשה לו להתפלל באמת.

"כי כשנצרך לבריות נוח וטוב לו יותר להתפלל ביחיד. אבל מי שאינו נצרך לבריות שאינו צריך להם לשום דבר, יוכל לעמוד בין אלפי אנשים ולהתפלל באמת להשי"ת לבדו מאפשר שאין נצרך לשום בריה, לא לפרנסה ולא לכבוד ולא לשום דבר רק שברו על ה' אלוהיו". וקשה להבין. שכן מי הוא זה ואיזה הוא שאיננו נצרך כלל לבריות ? אין זה אלא מי שרק אלוהיו עליו. והאם יאמר שכל מי שאיננו בדרגה זו יתפלל ביחיד ? הרי כבר אמרו רבותינו הקדושים שתפילת הציבור תמיד נשמעת ואפילו היו בהם חוטאים, אם כן איך אמר שיתפלל ביחיד ? אלא יש לפרש שכאשר קשה לו להתפלל בציבור מכיוון שבכולם הוא רואה את השלמת דרגת משיח שבו, עדיף לו שיתפלל לעיתים רחוקות ביחיד ממש או שיחוש כיחיד ויתפלל עם הציבור.

ד. התפילה לפי רבנו הקדוש מברסלב הינה העת שבה נכנע הרע הנפשי והגופני. ונעשה כסא לקדושה. ובדברי קודשו אמר.

"כי צריך להכניע הרע, הן בפרט והן בכלל, תחת הטוב בבחינת ועסותם רשעים.

בבחינת תפילה בבחינת רגלי עמדה וכן הרע שבפרט, היינו גופו המגושם וחומרו יתבטל בשעת תפילה, כמו חסידים הראשונים שהיה להם בשעת תפילה התפשטות הגשמיות. והרע שבכלל היינו התפילות של פושעי ישראל שמתפלל עימהם, יבטל הרע שלהם ויעשה מהרע כסא לקדושה וזה בבחינת אפר שבתפילה. ועפר שבתפילה היינו שיקשר את עצמו בכלל, בפרט עם נפשין ורוחין ונשמתין של שוכני עפר. ויעורר אותה בתפילתו שיתעלו עמו".

ה. ואמר רבינו "אע"פ שע"י תפילתנו ותורתנו יהיה הגאולה אע"פ כן צריכין אנחנו לחסדו שבחסדו יגאל אותנו (ובכך הגאולה לא תהיה בזכות עבודתנו אלא בזכות החסד שאנו מיחלים לו, כמו שהצדיקים מבקשים מהקב"ה שיעתר להם בחסדו ולא בזכותם). וזה אי לא מקרבת ספינתא (זוהי הספינה של הגאולה והגאולה תבוא גם בזכות ה"אניה" שהיא "אין") . זה בחינות חסד כמו שאמרו חז"ל ספנין רובן חסידים אי לא חסדו טבעינן (לשון נופל על לשון באשר לספנים שהם חסידים שמא יטבעו ולכן תמיד פונים אל הקב"ה בבקשת מחילה ותפילה להינצל) ח"ו בגלות" (ליקוטי מוהר"ן)

ו. אמר השלה הקדוש בשני לוחות הברית

"ישמע חכם ויוסיף לקח בכוונת סודות הפנימיות כי מהם נעשה עטרה לראש ה' צבאות החסידים ואנשי מעשה היו מתבודדים ומכוונים בתפילתם והיו מגיעים להתפשטות הגשמיות והתגברות השכליות קרוב למעלת הנבואות וכל היוצא מפיך יהיה בשפה ברורה כי חס ושלום באות אחת תוכל להחריב את העולם ע"כ ראה שלא תבוא לידי טעות ודקדק בכל תיבה ותיבה ונענה שפתיך להדגיש הדיבור שלא תטעה כאילו אתה מונה מעות".

ז והנה בעניין ההתנוענעות בתפילה אמר הרמב"ם שעל האדם לעמוד וידיו כפותות על לבו ויש מאנשי תורתנו שמתנוענעים בתפילה מכיוון שהנשמה משולה לנר שהלהבה שבו נמשכת אל שורשה. ולישב שתי השיטות יש לומר שעל האדם אכן להתנוענע בתפילה אבל כשיגיע לשם ה' יתברך יעמוד כדרך שאנחנו עומדים בעת אמירת הודו שבהלל של חג הסוכות ואיננו מנענעים בארבעת המינים.

סימן ג – שכר הדרישה ושכר הפרישה.

כשם שאדם מקבל שכר על הדרישה בציבור, כך מקבל הוא שכר על הפרישה ואמר הקיצוש"ע שאין לריב על שום מצווה, כגון להיות שליח ציבור להתפלל לפני התיבה או/ו על עליה לתורה, או/ו על כיבוד אחר בתורה, לא שאינו רוצה בעליה והקל ח"ו ראש בה אלא הוא יודע למשול ברוחו וסוף הברכה לבוא. אבל מי שקוראים אותו לעלות לתורה ואינו עולה עליו אמר הרמב"ם בתשובות הקודש שאין ראוי לעשות כן

סימן ד – כללו של דבר התפילה

א. אמר הרמב"ם.

לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים, ויתן הודיה על מה שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד – הרי זה משובח" (ספר אהבה, הלכות ברכות, הלכה כו).

ב. אמר רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" חלק ראשון בעניין פירוש הברכה הראשונה בשמונה עשרה וביאר אותה לפי דרכו של החסיד לבית אברהם.

"וכמה ראוי לבן אדם להיות חונן במעשיו וחסיד בדרכיו להדמות לקצה דקצה למדות הבורא יתברך שמו לזכור לאדם טובתו שהשיב לו ואל יזכור לו שהרע לו כמדה האל זוכר מצוה ומע״ט ומעביר נושא עון וראוי לתפוס מדתו של אברהם אבינו שהטיב לכל ופרסם מדתו של הקב״ה וטובתו בעולם והכריז יחודו של מקום וקבע דת אמת בפי כל הבריות וכן ראוי לכל אדם ואיך יעיז איש לומר מגן אברהם והוא אינו שם על לב ללכת בעקבותיו לרהם כל נדח ולפקח בכל עסקי כושל ולקבל מה שיקרה לו מה׳ באהבה אף שצריך להיות נע ונד בארץ ויקרוהו צרות רכות כמו שקרה לאברהם והי׳ עם כל זה תמים עם ה׳ באמת ולב תמים וזהו מה שיש לו לשום אל ל בברכה ראשונה".

סימן ה – כוונות עמוקות בתפילה

א. הנה כבר בארנו מקצת הכוונות בתפילת החסיד וכללם שהתפילה במקום העבודה לכן צריכה להיות ביראה כדברי הגמרא בברכות דף ל שהתפילה צריכה להיות בהכנעה ובכובד ראש אבל יש שם כוונות עמוקות בתפילה שראויות המה למי שהתפילה שגורה בפיו ואין ראוי ליישמם בראשית עניין התפילה אלא רק לאחר שידע והבין החסיד עניינה היטב, לפיכך הנני מביאם בסוף הפרק וגם כולם כוונות פשוטות.

ב חז"ל דברו בכוונת מילות התפילה ובציור ענייני האותיות לנגד עיני המתפלל ותמצא בהרחבה בדברים אלה בספרו של רבי חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" שאמר "שכל כוונת לבנו בכל הברכות והתפילות צריך שתהיה לעצמות אין סוף ברוך הוא, מצד התחברו כרצונו יתברך על העולמות. שמצידם הם כל התארים והשמות מתחלפים. לפעול ולהמשיך בהם אור ושפעת קדושה מעצמותו יתברך" (נפש החיים, פרק ד). אבל אין זה עניין מיוחד לחסיד אלא לכל אדם.

ג. ועוד אמר הרב בדברי קודשו "ולא זו בלבד בתיבת ברוך אתה, שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע, שייך זאת הכוונה, אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפילה, שיך גם כן זאת הכוונה הקדושה. כי כל תיבה מהתפילה, או של איזה ברכה, היא העולה למעלה...לפעול פעולתה בשורשה העליון המיוחד לה, והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית, לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות....וזהו עניין מאמרם שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים... ולזאת אף שקראו רז"ל את עניין התפילה "עבודה שבלב" עם כל זה, אגמרו מקראי דחנה שצריך שיחתוך בשפתיו" (נפש החיים, שער ב, פרק י ויא) וזוהי כוונה פשוטה שבתפילה שכן הקול מעורר את הכוונה.

ד והנה אנחנו בחרנו לעסוק בתפילה מבחינת העבודה הטהורה של האדם השלם והוא החסיד לבית אברהם שאיננה רק מצד שברצונו לפעול בעולם אלא מצד הדבקות האמיתית בו וההתקשרות בו יתעלה הראויה לחסיד לפי דרכנו במאמר זה שנסובה בעיקר על דברי הרמב"ם והוא מאמר נפלא שהביא ב"מורה הנבוכים" והבאנו דבריו בסימן ג בפרק השישי והנני חוזר על עיקרם בגלל חשיבותם להיותם משנה תוקף לכוונה הנדרשת.

"וראשית מה שאתה צריך להרגיל את עצמך בו, הוא שתפנה מחשבתך מכל דבר בזמן שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל...וכאשר יצלח בידך הדבר ויתחזק במשך שנים, הנהג עצמך אחרי כן שתהא כל זמן שקראת בתורה או שמעת אותה, לא תחדל בכל ישותך ובכל מחשבתך מלהתרכז בהבנת מה שאתה שומע או קוראר, וכאשר יעלה בידך זה במשך זמן, תרגיל את עצמך שתהא מחשבתך תמיד שלמה בכל מה שאתה קורא משאר דברי הנביאים, ואפילו בכל הברכות, תתכון בה להבין מה שאתה מבטא ולהתבונן בעניינו...ובעת התעוררך על מטתך, הזהר והשמר מלהפנות המחשבה באותם העתים היקרים בשום דבר אחר פרט לחאותה העבודה השכלית, והיא ההתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההתפעלויות הדמיוניות" (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק נא).

ולאור דבריו הכוונה העמוקה תהיה בשלושה דברים והם הריכוז בתפילה, ציור האותיות והבנת העניין. ודע שהחסיד הינו "כלי קודש" לעבודתו יתברך וכמו שאמר הרמב"ם שהכהנים הם "כלי המקדש" ברומרו "כלי המקדש והעובדים בו" ואע"פ שכל אחד צריך להישאר במקומו ובעבודתו ולא ייעשה ישראל כהן בזמן הזה, בכל זאת רשאי החסיד לשאוף להיות "כלי קודש" וכמו שאמר הרמב"ם שכל מי שנדבה רוחו אותו יתקדש קודש קודשים לעבודתו יתברך ואין פירושו שיתחיל לשרת במקדש ככהן אם יבנה המקדש במהרה בימינו אלא שיקדש מחשבתו, דיבורו ומעשיו לה', כמו שאומר בעל התניא שמשחבה, דיבור ומעשה הינם לבושי הנפש.

ה. הביא רבי יחיאל יהושע זצ"ל בספרו חלקת יהושוע באור כוונות פשוטות בתפילה וזוהי הבנת עניין התפילה ובאר תיבות שעניינם ראוי לחשוב ולהתבונן בתפילת שמונה עשרה או/ו בפסוקי דזמרה שלפניה שהם גם הכנה לתפילה בבחינת "חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה". למשל, תיבות "אל עליון" שבברכה ראשונה שהוא אל עליון על כולם וגם בשמי מרומים אין להם השגה בו יתברך שמו (כוונתו השגה אמיתית אבל הרמב"ם אמר שהשגתם גבוהה מהשגתינו). ובאר עניין "גומל חסדים טובים" שהם יותר ממה שאנחנו ראויים לזה מצד מעשינו. ובן איש חי הביא מספר הכוונות, הכוונה: תיבת גומל, עניין הוצאה וגילוי, כעניין ויגמול שקדים. פירוש: מוציא, ממציא ומגדל ומתקן את האורות הנקראים חסדים טובים. ובאר "וקונה הכל" – הכל שלו, וברא הכל עליונים ןץחץונים, ונותן בהם חיות והשפעה. ... "למען שמו" – באם איננו ראויים עושה בשביל השכינה הקדושה. כמו שמבואר בספר יסוד ושורש העבודה, שבכל מקום שמוזכר שמו יתברך, רומז להשכינה הקדושה. ובאר "מגן אברהם" – שהגן עליו, וגם מלשון אמגנך ישראל שמסר לו השונאים ועוד אמר בדברי קודשו באור נפלא לזה והוא שה' יתברך מגן על הנקודה הפנימית של איש ישראל שלא יתקלקל לגמרי ח"ו, ויוכל לשוב אליו יתברך בכל עת ובכל זמן. וראה שם עוד הרבה עניינים שביאר ואין כוונתי שבזמן התפילה תסתכל ותתבונן בדברים אלה אלא לפניה או אחריה ויהיו מובנים אצלך תיבות התפילה לפי ביאור זה בעת שתאמרם בפיך. ואלה עניינים הראויים לחסיד שכן מצד הדין אין חובה להבין כל ענייני התפילה ומהותם אלא מספיק שיאמרו בפה.

פרק שנים עשר – קובץ הנהגות לדרכו של חסיד

"אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם"

הקדמה

על כל אדם ועל החסיד בפרט לעסוק במלאכה ובתורה או בחכמה המודיעה לו את קונו.

וראה דבריו של רבנו בהלכות גזילה ואבידה במה שראוי שיעסוק בו האדם.

"המשחק בקוביא עם הגויים (שכן אין ישראל נוהגים בכך) – אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם" (הלכות גזילה ואבידה פרק ו הלכה יא).

סימן א – דרכי חיים בהנהגת החסיד

א. קצרה היריעה מלהכיל את כל הוראותיו של הרבי השביעי לאדם מישראל במאמר אחד ורק דמותו רבת ההוד והקדושה בחיים יכולה אולי להכיל את מירב ההוראות המעשיות וההנהגות שפירט בהתייחס לנפש, הזמן והמצב בו נמצא האדם מישראל. כל זה נעשה בצמוד לשיחותיו על פרשיות התורה, מאמרי החסידות הרבים או/ו בהתוועדויות שערך ואילו חיבור זה דל מלהכיל תורת חיים היוצאת מפי עליון בשם השם. מישראל. והנה כמובן, שאין ביכולת המלקט העני בדעת וקטן במעשה להקיף את כלל משנתו והוראותיו ביחס למצופה מהאדם מישראל ואפילו היה זה בגדר, צדיק בשם התואר שגם לו יש להורות דרכי חיים למען ישמר בהנהגותיו וקל וחומר לבינוני או/ו אחד שהוא ח"ו למטה מזה (לפי שעה). ואם ישאל השואל הרי כל התורה והמצווה הינה בבחינת הוראת חיים ועצות מאת ה' יתברך לקיום המצוות ולהתקשרות איתו, אם כן מדוע האדם נצרך גם להנהגות מעשיות מאת הרבי ? הנה תשובת שאלה זו פשוטה והיא שהנהגה זו מביאה לידי חדירת הקדושה לתוך החולין והפיכתו במשך הזמן לקודש. כך שכל המציאות נעשית כלי לעבודת ה' יתברך. ואם כי הדבר איננו מיידי, הרי הנהגה זו מביאה לדרך הקודש שהורונו רבותינו הקדושים. וזאת מכיוון שלא מספיק שהאדם ידע איך להניח תפילין ומה הם הלכות תפילין לפי השולחן ערוך אלא שידע גם את דרך ההנהגה בעניין זה והיא לזכות את הרבים בהנחת תפילין ולפעול עליהם שיניחו תפילין. וכשם שהאדם מצווה על הנחת תפילין ולשון "תפילין" הינו "פלילה" ו"הוכחה", כך האדם מצווה על הדרכת בניו וחינוכם המעשי לעבודת ה' וכל העניינים האלה מביאים בסופו של דבר להכלת המסגרת של קדושה על כל מעשיו וענייניו של האדם בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ויותר מכך בבחינת "בכל דרכיך דעהו". והנה, הוראותיו המעשיות של הרבי. והנה "תורה" הוא מלשון "הוראה" והיא הוראה מעשית מתוך פרשיות השבוע שבהם הוראה מעשית ולימוד מעשי.

ב. "אדמו"ר הרי"צ (ר' יוסף יצחק חמו של הרבי) היה אומר, שמפרשת השבוע יש ללמוד הוראה בחיים. ומובן שכן הוא: שהרי יש לנו אל נצחי, והוא נתן לנו תורה נצחית, שעל ידה – ע"י לימוד התורה בתמידות ולימוד ממנה הוראה בחיים – אנו עם חי לנצח ובאפשרותנו לסבול ולעמוד בפני כל הקשיים"(שיחת הרבי לפרשת וירא, יח מרחשון, תשיט).

ג. שכן השלמות הסופית לדברי הרמב"ם באה לידי ביטוי בדעות נכונות שיהיו לו לאדם. יחד עם זאת אותה פילוסופית חיים היא היא שמקנה לאדם גם את השקט הנפשי והביטחון שעשוי להביא לשיפור ותיקון ענייני הגוף והנפש ולכן לא ניתן לבטל את הקשר שביניהם. ברור שהכוח המניע להשקפת החיים שמתווה הרמב"ם הינו אהבת האל, קיום מצוותיו ולימוד תורתו, יחד עם זאת ישנם עניינים רבים שלא בנקל ניתן לראותם או/ו ללומדם ללא הדרכה תורנית וחינוכית נכונה. למשל, האדם מצווה להתרחק מהכעס כפי שכבר לימד רבינו בהלכות דעות והדבר גם פשוט למבין בספרי המוסר אולם כיצד ידע האדם לשמור שלא יכעס בשום מצב ? לשם כך אומר הרמב"ם שעל האדם להיות מהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים. כיצד ישמור האדם על תכונה זו בכל המצבים ? כיצד ישמור על עצמו שמעשים מסוימים או/ו עניינים שהוא נתקל בהם בחיי היום יום לא ישפיעו על תכונה זו ולא יערערו את היכולת שעליו לפתח לבל יכעס בשום מצב או עניין ? שהרי האדם יכול לרצות להימנע מהכעס ולדעת שזוהי תכונה מגונה וישמר ממנה בזמנים מסוימים אולם בזמנים אחרים, במקומות מסוימים או/ו כפי מקרים מסוימים בחייו תכונה זו עלולה להתערער. הנה לשם כך מעצב הרמב"ם את דמותו ואישיותו של האדם מישראל באמצעות מכלול כלל ההנהגות. הן אלה הנכללים בפשטות בהלכות דעות, הן אלה הקשורים לבריאות הנפש והן אלה הקשורים לבריאות הגוף וזאת ע"י מתן וחיזוק השקפה מציאותית כוללת על מרבית ענייני העולם אליהם הוא נדרש להתייחס במהלך כזה או אחר של חייו. הרמב"ם יודע שהוא אינו יכול לכתוב מרשם השקפתי אחיד ויחיד לכל אדם שהרי כל אדם שונה מחברו, הן בדעותיו והן במראהו אולם הרמב"ם יכול ומנסה להתוות לאדם את נקודת המבט הערכית בכלל העניינים, כך שמעשה המצוות לא יהיה מוטורי וטכני או במילים אחרות לעלות את הנפש על הגוף בכל מצב ובכל עניין שהרי כל מעשה ומעשה מביא או לידי מצווה או לידי עבירה. למעלה זו יכול להגיע האדם אם יחנך את עצמו לקיים את כל המצוות מאהבה. בחיבורו הגדול על כלל התורה שבע"פ מחנך הרמב"ם את האדם להשקפת חיים נכונה בעניינים שונים הנכללים בחיבור זה שהינו למעשה מקבץ לכל התורה שבע"פ. עיון בחלק הנושאים הערכיים אליהם מתייחס הרמב"ם מלמד ומורה אותנו מעט מהשקפת ופילוסופיית החיים שהינה חלק בלתי נפרד מעיצוב אישיותו של האדם מישראל. מכלול וחיבור כל ענייני התורה, המצווה, המוסר וההנהגות שמלמד ומקנה הרמב"ם (הן בהתבסס על דברי רבותינו והן מתוך הבנתו ולימודו) יוצר את העיצוב הייחודי של האדם מישראל.

סימן ב – אוסף כללי התנהגות טובים של החסיד לבית אברהם לפי הרמב"ם

אע"פ שכל ענייני איש הישראלי ייעשו עפ"י השולחן ערוך ומורי ההוראה של הדור, אכתוב כמה דברים בענייני המידות שהם דברי חסידות. דברים אלה מצאתי במקצתם בסוף פרקי ההלכה של הרמב"ם ומהם כאמור נושבת רוח חסידית וחלקם עפ"י מי שקדם לרמב"ם.

א. החסיד יקבל כל אדם בסבר פנים יפות כדברי רבותינו הקדושים באבות "והווי מקבל את כל האדם בשמחה" והיה דיבורו בנחת ובסבלנות עם הבריות.

ב. החסיד יהיה מן העלובים ולא מן העולבים.

ג. החסיד יקבל האמת ממי שאמרה ויכבד חסידויות אחרות.

ד. החסיד יאהב תלמידי חכמים באשר הם ויכבדם כפי יכולתו.

ה. הנהגתו בחביבות עם הקרובים כדברי התנא "אנא בחביבותא תליא".

ואע"פ שאין עניין זה לפי הרמב"ם, ראוי היה להיאמר זה על ידו.

ה. החסיד יפעל לאהיב את שם ה' בעולם ופשוט שזה לפי דברי הרמב"ם וכבר הבאנו טעמו בספר המצוות במצוות קידוש ה'.

ו. החסיד לא יכריע ולא יסתור דברי חבריו אם אין בהם אמירה שכנגד התורה וכבוד שמים וזוהי סתם הנהגה טובה.

ז. לעולם יתרחק החסיד מן הכיעור או הדומה לכיעור.

לפיכך, ישמור את עיניו מהתבונן בדברים שאסרו רבותינו הקדושים פשוט שאלה דברי רבנו בהלכות אישות.

ח. לא ניתן בזמן הזה להימנע ממבט מסויים באמצעי התקשורת שכן על החסיד להיות מעורה מעט במה שקורה בעולם, לפיכך ישנם דברים שמותרים למבט אחד בתנאי שאין בהם צד איסור אולם אם רבו יורה לו אחרת ינהג כפי דבריו. אולם קל מאד ליפול לבאר פי שחת שכן מהמותר עלול הוא להימשך ח"ו לאיסור, לכן אין להתבונן באמצעי התקשורת ללא הגנה מספקת מפני מבטים אסורים וכמו שבמחשב הביתי ישנן מערכות הגנה מפני צפייה אסורה, כך ייעשה באחרים.

ט. אמר רבנו איש האלקים "הדרך הישרה – היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד (כלומר מעריך ומברר), ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם בגופו (בספר "שמירת הבריאות" כבר בארנו שיש קשר בין המדות לגוף ולבריאותו). כיצד ? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני. לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו (ובספר תומר דבורה כתב הרמ"ק...) כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת. וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתם, כעניין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה (וחכמי המוסר אמרו שיש לאדם להניח מעט ליום סגריר), כעניין שנאמר טוב מעט לצדיק. ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו (אלא אם עושה לתיקון פגמי נפשו כדברי אדמו"ר הזקן וגם אז יעסוק בדברי תורה ויתקן כדברי רבי משה פינשטיין). ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו – היא דרך החכמים" (הלכות דעות, פרק א, הלכה ד).

ט. החסיד יתרחק מלשון הרע, ליצנות ורכילות וזה פשוט.

י. החסיד לא ינהג בגסות רוח בעניינים שבינו לבינה ובין אדם לחברו, לא ינבל את פיו וידבר תמיד בלשון נקייה ובדרך ארץ עם כל אדם ואדם.

יא. החסיד לא ירים ידו על חברו לעולם וזה כדברי רבותינו בגמרא.

יב. החסיד לא יקרא לחברו בכינוי שהוא בוש בו ולא ישמח בתקלת חברו ואינני יודע אם אומר זאת רבינו ונראה לי שזה פשוט שכך סבר שכן יש לו מקור בגמרא.

יג. החסיד יתקשר כמיטב יכולתו עם צדיקים ותלמידי חכמים שבדור ופשוט שמקורו בדברי רבנו בהלכות דעות.

יד. אמרו רבותינו הקדושים "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה, אבל לא עפ"י המעשה" וביאר הרמב"ם שאין המידות הטובות נקנות עפ"י גודל המעשה אלא בריבוי מספר המעשים (פירוש המשנה, אבות פרק שלישי).

טו. "וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמים גדולים והם מעלות של עריות. ולא ישב החסיד בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה. גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד " (ספר קדושה הלכות איסורי ביאה).

טז. אמר הרב לגבי מצוות פריקה "אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצווה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע" (ספר נזיקין הלכות רוצח ושמירת הנפש).

יז. "חייב אדם לדון בדיני ישראל ואם לא רצה לבוא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו" (שופטים הלכות סנהדרין).

יח. כמו שבעל הבית מוזהר שלא יגזול שכר העני, כך העני או/ו הפועל מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויתבטל ממלאכתו (עפ"י ספר משפטים הלכות שכירות).

יט. "לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור..כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מהזקנה עד שיצטרך לבריות והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו ועל כל היוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'" (ספר זרעים הלכות מתנות עניים).

כ. אמר הרמב"ם "כל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפילה יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כיסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו. וכן הוא אומר כל חלב לה' וגומר" (ספר עבודה הלכות איסורי מזבח).

כא. אמר הרב שחובה לדון את הצדיק לכף זכות כאשר עשה מעשה שניתן לדון אותו לכאן או לכאן ואסור לחשוד בו ואילו את הרשע לכף חובה אפילו עשה מעשה שנראה לנו בעיון ראשון כחיובי. וזהו מאמרם "והווי דן את כל האדם לכף זכות" (פירוש המשנה אבות פרק ראשון). ואם היה המעשה בלתי ידוע ונוטה לכל אחד משני הצדדים חובה בדרך החסידות לדונו לכף זכות. כי זהו החסיד וזהו עניינו לדון לכף זכות אדם שנברא בצלם.

כב. אסור לאדם להכות את בנו הגדול ואמר הרב "והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר על ולפני עור לא תיתן מכשול" (ספר שופטים הלכות ממרים פרק שישי).

ונראה לי שגם את בניו הקטנים לא יכה האדם אם זה ניתן. ואם הדבר איננו ניתן אסור לאיים על בנו ויכה אותו מכה קלה מאד או/ו שיראה לו שהוא כועס עליו ודי לו בכך.

כג. אמר הרב "חייבים כל בית ישראל הנקראין בשם יעקב, המחזיקים בדת משה רבינו ע"ה, להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת, ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם" (תשובותיו סימן קנא).

כד. "כשתיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני תורה צווינו לנטות אחרי רבים" (ספר המצוות עשה קעה) אולם כבר אמר הרב שאין האמת נעשית יותר אמת אם כל העולם מסכימים עליה ואין נגרעת אמיתתה כאשר כל העולם חולקים עליה, לפיכך כשתיפול מחלוקת בין צדיקים לרשעים אסור להטות לצד הרוב אם רובם רשעים.

כה. "וכן במידותיו של הקב"ה שציוונו להידמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים והרבך" (ספר קניין הלכות עבדים).

כו. אונאת דברים חמורה מהונאת ממון ואמר הרב החסיד אדונינו ומורנו הרמב"ם "לפיכך אמר ויראת מאלוקיך היודע כוונותיך ומחשבותיך, וזהו עניין אמרם כל דבר שהוא מסור ללב נאמר בו ויראת מאלוקיך" (ביאור המשנה בבא מציעא פרק רביעי).

כז. "לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם. אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר....במה דברים אמורים בנדרי איסור אבל נדרי הקדש מצווה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם" (ספר הפלאה הלכות נדרים).

כח. אמר "מטרת החסידים היא מטרת הטבע " שכן אם לא כך הייתה ההנאה נמשכת כל זמן שירצה האדם ואינו כן. (פירוש המשנה סנהדרין פרק שביעי).

ביאר רבנו שכל הנאת החסיד בעניינים שבינו לבינה הינה כפי מטרת הטבע האנושי ולשם קיום המין ולא על מנת לעשות את ההנאה תכלית.

כט. "מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס את עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש והדין נוטה שיגרש וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו (ספר נשים הלכות גירושין פרק שני).

ל.מטרת החסיד הינה ההשגה מחמת היותו אדם ועל מנת לקשר דעתו לקב"ה (עפ"י המורה חלק שלישי פרק שנים עשרה) – וזהו החסיד בדעתו.

לא. מכיוון שאין מעורר לאדם מבחוץ להשיג המעלות, עליו לפעול לפי כוחו אולם במלוא כוחו להשגתם של אלה (עפ"י פירושו של רבנו על המשנה לאבות פרק ראשון).

לב. "צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, כמו אברהם אבינו הבטיח בפת לחם אחת והביא חמאה וחלב ובן הבקר ושלוש סאים קמח סולת, ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אין עושים כמו עפרון בדיבור נתן הכל, ובשעת מעשה לא ויתר אפילו על דינר אחד מן השיווי. וצריך לתת בסבר פנים יפות ובעדינות" (פירוש המשנה אבות פרק ראשון).

לג. צריך החסיד שיכוון בכל מעשיו והנהגותיו שיבריא גופו ותכלית בריאות גופן, לקנות חכמה ושימצאו לו כל צרכיו והמשך מציאותו עד שידע וישיג את השם יתברך, מה שאפשר לדעתו ולהתקרב אליו. וזהו אשר דרש מאיתנו יתברך שנחתור אליו באומרו "ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל מאודך רצוני לומר. בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת והיא לאהבה את ה' אלוקיך" וכל מעשיך יהיו לשם שמים כפי שאמר הרב שבשעה שהאדם אוכל תהיה כוונתו שיחזק גופו ויעמוד לעבודתו ובשעה שישן תהיה כוונתו לחדש כוחותיו לעבודתו וכן בשעות הייחוד עם אשתו תהיה כוונתו לא להנאתו אלא לשם שמים אע"פ שאי אפשר שלא ליהנות כלל וזהו מאמרם "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" אולם כל זה איננו מספיק לחסיד לבית אברהם אלא עליו נאמר "ובכל דרכיך דעהו" , כלומר שלא רק שאכילתו תהייה לשם שמים באופן כללי אלא באופן פרטי כאשר יאכל תהיה אכילתו נאה ומתוקנת כמאכל הצדיקים.

לד. חייב החסיד להנחות וללמד עצמו לקשר מחשבתו אלא במה שעושהו בעת שיעשה המצוות ואמר הרב "בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מיטתך, היזהר והישמר מלהפנות המחשבה באותם הזמנים היקרים בשום דבר אחר פרט לאותה העבודה השכלית, והיא ההתקרבות לפני ה' וההימצאות לפניו על הדרך האמיתית אשר הודעתיך, לא על דרך ההתפעלויות הדמיוניות" (המורה חלק שלישי).

לה. עניין יושר דברי אמת לגבי מדת הגבהות ושלא ידבק בענווה של שקר.

האדם צריך להשיג כל מה שבכוחו ויכולתו להשיג ועל משה רבנו אמר הרמב"ם שלא היה מסך שלא קרעו. ולפיכך כפי שכתב בעל הספר יושר דברי אמת שעל האדם להיות עניו בדברים גשמיים אולם בדברי תורה תמיד יאמר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי ?" שאם לא כך ינהג ויאמר מדוע שאלמד ודעתי קצרה ? מדוע שאלמד הרי ישנם תלמידי חכמים שבדור ומספיק שהנני נכנע להם ומכבדם. לא כך הם הדברים האדם נתבע אם לא השיג מה שיכול הוא להשיג ולכן עליו למצות את כוחותיו לעבודת ה'.

לו. יש שם עניינים משותפים לחסיד האמיתי ולתלמיד החכם כגון מה שאמרו על התלמיד חכם שלא ישנה בדיבורו חוץ מארבעה דברים וראה דברי רבינו בזה עפ"י הגמרא.

"בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו, כיצד ? היה עוסק במסכתא דנדה ואמר. במקואות אני שונה, כדי שלא ישאלוהו בעניין נדה, או שישן במטה זו ואומר: בזו אני ישן, שמא ימצא שם קרי; או שנתארח אצל שמעון ואמר: אצל ראובן אני מתארח, כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו; או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע כדי לחבבם זה על זה – הרי זה מותר" (נזיקין הלכות גזילה ואבידה פרק יד הלכה יג).

ואם כי החסיד שלא הגיע עדיין למעלת תלמיד חכם, לא ימצא שישנה בדיבורו בשלושת הראשונים אבל בעניין השלום ראוי לו להוסיף או לגרוע על מנת להביא שלום בין הבריות, כדברי רבנו שלא נתנה התורה אלא לעשות שלום בעולם.

לז. יש מי שאמר שראוי לעמוד בברכת המזון כאשר מזמנים בעשרה. וכתב בספר טעמי המנהגים לעמוד בעת שאומרים הזימון בעשרה. וראוי לחסיד לבית אברהם לעורר על כך בטוב אם דבריו נשמעים שכן זוהי דרכו של החסיד להתחסד עם קונו ואלה דבריו.

"ר' יהודא לייב מסאסיב זצוק"ל שהיה עומד בעת אמירת הזימון בעשרה והיו עומדים עמו כל המסובין. וכתב שם ולכולי עלמא הוא טוב עפ"י מדת חסידות שגם בעת קריאת התורה הקדושה מדת חסידות לעמוד (ט"ז ס' קמ"ו). והנוהגים לישב סבירא להו דהוה ליה כמו ברכת חתנים שבעשרה דווקא וכדומה ומ"מ אין חיוב לעמוד. ודווקא כשקראו חז"ל להדיא בגדר דבר שבקדושה נכון לעמוד. ומכל מקום מדת חסידות נכון ודאי לעמוד לכבוד השם הקדוש. מה שאין כן בברכת חתנים ששווה לכל ברכות ולא היה עיקר תקנתו מצד העשרה. וזימון שנתקן מצד עשרה נוטה יותר לבחינת דבר שבקדושה עכ"ל" (טעמי המנהגים עניני ברכת המזון).

כך שניכר מדבריו שזוהי איננה רק מדת חסידות כבקריאת התורה אלא הדבר קשור למהותו הפנימית של החסיד ולפיכך ראוי לחסיד לעמוד בעת שהזימון נעשה בעשרה.

ומה שאנחנו קמים לכבוד מי שהוא קצת תלמיד חכם ויותר מזה יש להיזהר שלא להשוות כבודו ח"ו לכבודו של מקום ולכן אמר הרמב"ם שאפילו רבו המובהק אם הוא נפגש עמו בתדירות גבוהה לא יקום לכבודו בכל פעם שלא יהיה כבודו גדול ח"ו מכבודו של מקום ואלה דברי רבנו. "תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד, אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבודו מרובה, מכבוד שמיים"( הלכות תלמוד תורהפרק ט הלכה ח).

לח. ראיתי בדברי קודשו של רבנו ב"ארון האלוהים" בו אמר שאל ישנה אדם בין הבנים בחייו וכך הוא היה אומר "ציוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" (ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק ו, הלכה יג).

לט. דע שהאדם מישראל בכלל והחסיד לבית אברהם בפרט צריך להיות נכון ומוכן בכל רגע לקיום דבר ה' בבחינת מצוות עשה ולהתרחק מכל דבר איסור בבחינת סור מרע ואל תעשה. כך היו אומרים רבותי הקדושים "מעולם לא הזזנו יד ורגל ללא הוראת השולחן ערוך", מי יתן וישים ה' יתברך חלקנו עימהם ובהנהגותיהם. ועליהם נאמר "אשרי ילדותינו שלא בישה את זקנותינו אלו חסידים ואנשי מעשה" כדברי הגמרא בסוכה נג ואנחנו החוזרים בתשובה נאמר לפניו יתברך "אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו" (שם, שם) או/ו "אשרי נשוא פשע כסוי חטאה" (תהילים לב) ואשרי מי שימחל לו ה' עוונותיו אם ישוב אליו באמת. והתשובה צריכה להיות בכל עניין ועניין שלא יקרא עליו ח"ו "מומר לדבר אחד" אלא יהיה כדברי רבנו שלם ומתקן כל הצריך תיקון בגופו ובנפשו.

מ. איש חכם שהיה בירושלים ו"שעיה" שמו ושנאוהו בעלי אסופות על שהעיז פניו בהם אע"פ שהיה חכם ואמר רוב דברי יושר ואמת ורצה להרים קרנה של דת האמת ולרומם כבודה בעיני ההמון, בכל זאת שנאוהו על שנהג בהם מנהג עזות. לכן היזהר בהם ובדבריהם שלא תיכוה כמותו.

מא. ועיקרי שיטתו בקיצור אבאר לך מה שהוא נכון לפי דעת תורתינו הקדושה ומה שאיננו נכון. חלקם של הדברים עפ"י מה שחשב שהבין את הרמב"ם וחלקם מה שאמר מעצמו. ומה שאמר מהרמב"ם והבין נכונה הוא שרק לקב"ה נייחס מציאות אמת וזה נכון ללא ספק כי זוהי דעת התורה באמת. ומה שהבין בדעתו וחשב שפירש נכון את הרמב"ם כמה דברים. האחד הינו שרק הקב"ה הינו קדוש וגם זה נכון מהאמירה המופשטת שה' יתברך קדוש ובלתי תלוי ובאמת אמירה זו ניתן ליחס רק לקב"ה, רק שמצאנו בדברי רבותינו שקראו קדושים גם לחכמים שנזהרו בהתרחקות מדבר ערווה, כפי שנקרא ר' יהודה רבינו הקדוש וביאר הרמב"ם שלא ראו את ידו לעולם מתחת לאבנטו. והדבר השני שהבין בדעתו מהרמב"ם הינו שעניין תחיית המתים איננו כפשוטו והוא צדיקים בלבד שהם הקרויים "חיים" וזה איננו נכון שעיקר אצלנו באמונה שעתיד הקב"ה לחיות את המתים כפשוטו רק שעיקר זה איננו מובן בשכל האנושי כדברי הרב יוסף קאפח זצ"ל. והדבר השלישי שאמר שאין השגחת ה' כפשוטה אלא ההשגחה הינה המאמץ של האדם לעבוד את ה' ויצא חוצץ כנגד אמונת ישראל ורוב חכמי ישראל שאומרים שה' משגיח רק שאין השגחתו כהשגחתינו וראה מה שאמר הרב בעניין זה לעיל פרק שישי סימן א וכבר אמרנו שההשגחה הינה כדברי רבותינו הקדושים רק שאל ירפו ידיו של האדם אם לעיתים לא יבין את ההשגחה שאיננה נראית לו כפי מה שצריך היה להיות אלא יוסיף אומץ ויקשור דעתו בצור העולמים וסוף הטובה לבוא. והדבר הרביעי שאמר שאין טעם למצוות אלא הם גזירת ה' בלבד וגם זה איננו נכון שכבר באר רבנו שכל מצווה ומצווה יש לה טעם רק שלא תמיד הטעם נגלה לנו. והדבר החמישי שאמר שבזמן הזה הדת מושפלת ויש להרים את קרנה ע"י הפרדת הדת מהמדינה החילונית על מנת שירום קרנה ע"י הציבור הדתי המעוניין בקבלת עול מלכות שמים ושלא תהיה הגבירה תלויה בשפחה. ובעניין זה אע"פ שכוונתו ומחשבתו רצויה ייאמר, כיצד ניתן אסמכתא לחלק מהציבור היהודי שיושב בציון שלא לקיים את מצוות התורה ?

מב. מי שעבר את גיל הבינה ונכנס לגיל העצה והוא בעל תשובה יתפלל אל ה' יתברך על עצמו ועל ביתו "יהי רצון שתכפר זקנותינו על ילדותינו".

ואמר האדמו"ר מביעלא בדברי קודשו "דמעצם דבר זה שאמרו חז"ל רשעים בחייהם קרוייםם מתים", היינו: שכל חיותם הרוחנית מתה – ובכל זאת חזינן דעל ידי תשובה נהפכים לצדיקים גמורים – עד בחינה ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד). הרי רואים בחוש דשייך תחיית המתים ברוחניות, ובפרט במצוות ובמעשים טובים שנעשו בלא חיות. (מבשר טוב, ספר החיים, תחיית המתים למעשיהם של ישראל).

מג. אמר רבי פנחס מקוריץ "כשאדם רואה שחברו שונאו, צריך הוא לאהבו ביותר. והטעם כי כללות ישראל הם מרכבה לקדושה. כל זמן שהם באהבה ובאחדות, שורה עליהם השכינה. וכשיש חס ושלום איזה פירוד, נעשית פרצה ומתהווה מקום פנוי, ושם עלולה חס ושלום להיכנס הקליפה, לכן צריך למלא את החלל האהבה רבה" (גן החסידות). והנה מכאן אתה למד שהפרט קיומו בכלל והוא איננו רק פרט לכשעצמו אלא קיומו של החסיד הינו חלק מהכלל. אבל אם הרע לו חברו רשאי הוא לתובעו בבית דין וזהו קל וחומר מאביו ואמו שאפילו זרקו ארנקו לים אסור לצערם אבל לתובעם מותר.

"היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו או אמו וקרעו את בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם ולא יצער בפניהם ולא יכעס כנגדם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שציווה בכך, אבל יכול לתבוע אותם לדין על ההפסד" (קיצוש"ע, סימן קמג, הלכה ב).

מד. מידת ההשתוות לחסיד – עניין זה מיוחד ומופלא הוא וזוהי מדרגה גבוהה מאד לחסיד. ואין ספק שלא כל חסיד יכול להגיע אליה ממש ואמר בספר תפילה למשה ש"ההשתוות הוא כשיהיה בעיני עצמו כאין מאפס ותוהו נחשב, אם ישבחנו או יגננו לא יתפעל מזה כלום. כאילו אומרם לעץ ולאבן וזהו ההשתוות האמת. ולזה לא הרע לאברהם אבינו ולא הרהר עם שהיה יודע שהוא עפר ואפר באמת וממנים אותו באמירה הראשונה לראש הדור שיתברכו בו כל משפחות האדמה והוא בעצמו הברכה. ולא יצא ממדתו" (הכוונה שאחרי דברי הקב"ה אליו לא זחה דעתו ולא הגיס בדעתו) – עפ"י ספר תפילה למשה, פרשת לך לך.

מה. "הנני נכון" – החסיד נכון בכל עת לקיום מצוות עשה ולהתרחק ממצוות לא תעשה וזוהי איננה ססמת הצופים "הייה נכון" בעתיד אלא שאצלו הינה "הנני נכון" בכל עת.

ויותר מכולם נכונותו ומטרתו לקדש שם שמים, לעשות הטוב והישר בעיני ה' ואדם ולהתרחק מהרע והמאוס ביותר.

סימן ג - בענייני הדיבור הנאים לחסיד מבוארים עפ"י דברי הראב"ם ואביו הגדול אדוננו רמב"ם.

עורר הראב"ם (ר' אברהם בן רבנו משה מימון הספרדי) על ענייני קדושה רבים ומהם ענייני תפילה, מהם ענייני תפילין ומהם ענייני מזוזה וציצית.

והנה שאמר בדבריו בתפילה עניינים רבים מדברי אביו, כגון חמישה דברים שהמתפלל חייב לעשותם (ועוד שמונה דברים שראוי לעשותם) וכן עניין רחיצת הרגלים לפני התפילה לא כולם התקבלו הלכה למעשה אבל סוף דבריו בחיבורו "המספיק" תימצא בהם תועלת רבה מאד, הם לחסיד והן לכל אדם, זאת מכיוון שדברים אלה בעניין הדיבור המורחק, המושלל, המותר והאסור מפוזרים בש"ס במס' מקומות ורבותינו לא קבצום באופן שיוכל האדם החסיד לדעת בכל עת מה ראוי לומר ומה אסור. ועיקרם עניין ההרחקה מהשקר שהם ראויים לחסיד שפיו ולבו שווים. ואלה הם עיקרי דבריו בקיצור לאחר שהנני מבארם לך כנדרש ומהם נלמד על הדיבור המותר והאסור כיאה לחסיד לבית אברהם. וכאשר תחבר דברים נפלאים אלה בענייני הדיבור עם דברי אביו בדיבור המותר והאסור תיפרס לפניך כל מוטת הדברים באופן הראוי והנאה לחסיד בית אברהם. והנני מביא לך את קיבוץ הדברים למען הסרת הספק והבנת דברי קודש אלה שבהם נראה לי יתרונו של הראב"ם יותר מכל דבריו בחיבורו "המספיק לעבד ה'".

א. אמר שאין לאדם לשנות בדיבורו כאשר אין לו סיבה הכרחית לכך. והראיה לכך הינה שאברהם אבינו עליו השלום כאשר שינה את הדיבור בעניין שרה באומרו "אחותי את", הרי זה היה להכרח גדול כפי שאמר "כי אמרתי אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". והמשיך ואמר בהצטדקות אפילו בשעת ההכרח הגדול "וגם אמנם אחותי בת אבי היא אך לא בת אימי ותהי לי לאשה"".

ב. יעקב אבינו לא התיר לעצמו את שינוי הדיבור בעניין קבלת הברכה מיצחק, אלא עפ"י צו רבקה שהמתרגם ביאר שפעולתה בפרשה הנה עפ"י צו נבואי "עלי אתאמר בנבואה". ובכל זאת מובא בדרש יפוי לדבריו באומרו "אנכי עשיו בכורך" – ויעקב הקדים לקבלת הברכה את קניית הבכורה מעשיו. באופן שתשובתו ליצחק אינה נקיה מהאמת והשינוי אינו שינוי מוחלט, משום שבדבריו אנכי עשיו בכורך דיבר אמת באומרו "בכורך" ואילו באומרו "עשיו" יש שינוי בנוהגו "הוראת שעה" עפ"י הדרכה אלוהית וצו נבואי, עד כאן דברי ר' אברהם (ועניין זה היה כדוגמת המאמר האלוהי לאברהם סבו שישמע לכל אשר תאמר לו שרה. והנה בזה סרה קושיה עצומה על יעקב והיא כיצד התיר לעצמו לשנות בדיבורו ובדרכו אע"פ שעדיין הדבר טעון ביאור שכן לא מצינו שמנה הרמב"ם אביו של ר' אברהם את רבקה בנביאות, המלקט).

ג. וגם הנביאים ובעיקר ירמיהו וישעיהו יצאו כנגד אמירת דברי שקר וכדברי רבותינו "ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה ובכללם כת שקרנים". ואין לו לחסיד דבר גדול מהקבלת פני שכינה.

ד. וכן אין להפריז בדברי הבאי ובחריגה המוגזמת אשר נוסף על השינוי שיש בהם יש בהם גם גניבת דעת האסורה כפי שבארו ז"ל "אסור לגנוב דעת הבריות אפילו דעת הגוי".

ה. ועוד אמר הראב"ם שהתירה התורה הדימוי כפי שאומרים לאמיץ "אריה" ולנדיב "ים".

ועניין זה חשוב מעין כמוהו בהבנת מקצת דברי חז"ל אמר יעקב "גור אריה יהודה" ואמר "יששכר חמור גרם" ואמר "ושמתי את זרעך כעפר הארץ".

ו. ועוד התירה התורה לומר דברי הבאי (והרבה טועים בדבר בהשוותם לאיסור הכתוב ח"ו מדבר שקר תרחק, המלקט) כאומרו "ערים גדולים ובצורות בשמים" שאיש אינו טועה לחשוב שגובהם מגיע למאות ואלפי מטרים אלא מבין שזוהי הגזמה. והבנת דבר זה הינה מפתח להבנת חלק מהמשלים הנבואיים בהם יתגלה הטוב האמיתי (כדברי הרמב"ם).

ז. עניין נוסף שביאר הראב"ם הינו בהוראת התורה לשנות את הדיבור בשעת סכנה

ובאופן זה דברי אחי יוסף עליהם השלום, בפחדם על נפשם מיוסף: ״לו ישטמנו יוסף וכו׳ ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה וכו׳. וזה נעשה בהתאם ליסודות ההלכה בהתרת האיסורים בסכנת נפשו (ההדגשה שלי, המלקט), כפי שידוע ואשר לדבריהם ליעקב אביהם עליו השלום: ״זאת מצאנו הכר נא הכתבה בנך הוא״, הנה אין להביא מזה ראיה משום שזה תואם מה שעשו במכירת יוסף שהיא בניגוד למצווה (ההדגשה שלי).

ח. הדיבור הבא הינו הדיבור שיש בו תועלת שגם אותו התירה התורה והוא, כגון שיאמר אדם דיבור על שונאו ואויבו ומי שמזיק לו שמורה על כך שהוא אוהבו ומבקש את ידידותו. וע"י כך מתחברים לבבות השונאים זה את זה מלבבות ישראל ותשקוטנה מריבות שהתגלעו. והותר לשנות בו את הדיבור מפני ש"שכרו יותר על הפסדו". והפסוק המורה עליו הינו הפסוק "מותר לשנות בדברי שלום". ודברי אחד מרבותינו "מצוה" על מנת להדגיש יותר "ממותר". ורבותנו ז"ל שאבו זה מדברי אחי יוסף ליוסף "אביך ציוה כה תאמרו ליוסף". והחיוב שאמרו לגביו: ״מצוה לשנות בדברי שלום״ הוא מדבריו יתע׳

לשמואל כאשר אמר: ״איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר יי עגלת בקר תקח בידך

ואמרת לזבח ליי באתי, וזוהי עדות חזקה וראיה ברורה, ובכל זאת אין הוא שינוי מוחלט, משום שית׳ לא אמר לשמואל שיאמר מה שלא יעשה אלא שיעשה זאת, כפי שאמר: ״תקח בידך וכו׳״ ושיראה מעשה זה ויבליטו כדי שיסתר אחר.

ט. ובהתאם לכך ראוי שיהא השינוי בדברי שלום שמתייחסים אליו: מתוך היחס לראיה שמבקשים ללמוד ממנה כוונתי ״ייפוי״ הדיבור שמוסרים בשם אדם אל אדם והעלמת מקצתו וגילוי מקצתו והקדמת מקצתו על פני מקצת ממנו, בעת הסיפור, וסידורו באופן

שמובנו משתנה אל מה שמביא דרך שלום בין שניהם, לא שהמוסר יאמר דיבור שהמציאו שאין לו בסיס, שהוא שקר גלוי. ועצם דבריהם ז״ל מורים על כך "לשנות בדברי שלום״, לא אמרו ״לשקר בדברי שלום״. הבן זאת אפוא והשיגהו וקבע מעשיך על־פיו (אתה החסיד לבית אברהם, המלקט).

י. ויש שם עוד שלושה עניינים התירו לשנות בהם. ואשר לשלושת העניינים שהותר למבקש החכמה לשנות בהם את הדיבור מתוך שחסים עליו, הרי שהאחד מהם, אמרו, במועדו ובלימודו, וזאת אם השיעור של התלמיד שמתעסק בו לפני רבו או שונה אותו עם חבריו או חוזר עליו לעצמו במסכת פסחים, למשל, ונשאל במה הוא עוסק ואמר במסכת שבת משום שהוא מלא בשאלותיה ומומחה בהלכותיה יותר ממסכת פסחים, הנה הותר לו בזה ובדומה לו, כדי שלא יכלם, אם ישאל על מה שאינו שולט בו עד לאותו זמן. ולזה לא נזקק אלא תלמיד מתחיל שחכמתו מועטה ונפשו חלשה אשר הגאווה טרם סרה ממנו. הותר לו אפוא בזה כדי שלא יכלם אם יחויב לדקדק בזה, פן יתרחק מתלמוד תורה, ובכל זאת אין הוא שקר מוחלט משום שאותה המסכתא שהוא מדבר עליה והיא שבת בדוגמה שלנו, היא לימודו הקודם, וזהו אפוא שינוי מה, לא שקר מוחלט

והשני — באירוח, וזאת אם יתארח אצל ראובן, למשל, וישאל אצל מי התארח, ויאמר: ״אצל שמעון״ מחשש פן יכביד על ראובן ויפנו אליו אפוא ויהיה, כוונתי זה שהתארח אצל ראובן, משלם רעה תחת טובה, על־ידי שידריך אליו, וכן יגרום הדבר לכך שאיש לא יוסיף לארח אותו. והנני אומר בי מחובתו להתכוון לכך שיהא האיש אשר עליו הוא אומר שאירח אותו, והוא שמעון בדוגמה שלנו, מבין אלה שאמנם התארח אצלם בעבר, כדי שלא יהיו

דבריו שקר מוחלט, ובין אלה שאינם חמדנים ואינם נפגעים אם פונים אליהם, מבחינת נדיבותם ויכולת מצבם, משום שמניעת הנזק מראובן, על־ידי גלגולו

לשמעון, אינה מותרת

.והשלישי במקום השנה, שאם הוא ישן על יצוע ונשאל על היצוע שישן עליו ויאמר על יצוע אחר מזה שישן עליו מחשש שמא תיגרם לו כלימה בקרי שנמצא על היצוע שהיה ישן עליו באמת. ואתה יודע אח דבריהם ז״ל על כגון זה: ״גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה של תורה, כוונתם ״לאו״ של ״לא תסור״, בפי שביארנו. ושלושת העניינים

האלה לא התירו את שינוי הדיבור בהם באופן מוחלט כפי שהתירוהו בדברי שלום,

משום שעל דברי שלום אמרו: ״מותר לשנות בדברי שלום״, ועל אלו אמרו: ״הני

תלת מילי עבידי רבנן דמשנו בדיבוריהו במםכתא בפוריא באושפיזא", כוונתם שיש

בין תלמידי־חכמים מי שמקל בהם, משום הסיבות שפורשו, והראוי יותר שלא ישנה

דיבור ואף לא בשלושה האלה שהותר בהם, כל זמן שאין הכרח לכך.

יא. ולהשלים עניין זה בחלקי הדיבור המותרים ראה דברי רבנו הרמב"ם בחמשת חלקי הדיבור, כפי שבארם בפירוש המשנה לאבות פרק ראשון והנני מביאם בקיצור הנדרש לנו.

ואני אומר כי הדיבור נחלק לפי חובת תורתינו חמישה חלקים. מצווה בו, ומוזהר עליו, ומרוחק, ורצוי ורשות.

א. החלק הראשון והוא המצווה בו, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בפירושה, וזו מצוות עשה שנצטווינו בה ודברת בם, והיא כמו כל המצוות, וכבר נאמר בחיזוק ובזירוז על הלימוד מה שלא יכיל חיבור זה אפילו מקצתו.

ב. והחלק השני הוא הדיבור אשר נאסר והוזהרנו עליו, כגון עדות שקר והכזב והרכילות והגידופים. וכמה מקראות בתורה מורים על החלק הזה, ובכלל זה נבלות הפה ולשון הרע.

ג. והחלק השלישי, הוא הדיבור המרוחק, והוא הדיבור שאין בו תועלת לאדם עצמו, לא משמעת ולא מרי, כגון רוב סיפורי ההמונים מה אירע ומה היה, והיאך התנהגות מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מותו של פלוני או עושרו של פלוני, וזה נקרא אצל החכמים שיחה בטלה, והחסידים משתדלים מאד להתרחק מדברים אלה, אמרו על רב תלמיד ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. וכן מן החלק הזה שיגנה אדם מעלה או ישבח מגרעת בין שהיתה מדותית או הגיונית (הדגשת המלקט).

ד. והחלק הרביעי הוא הרצוי, והוא הדיבור בשבח המעלות ההגיוניות והמהותיות ובגנות המגרעות משני הסוגים יחד, ולעורר את הנפש לזה בנאומים ובשירים, והרחקתה מההם באותם הדרכים עצמם. וכן שבח החכמים וסיפור חשיבות מעלותיהם כדי לחבב הנהגותיהם בעיני בני האדם וילכו באורחותם. ולגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם ויבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם. ויש שנקרא החלק הזה כלומר למוד המדות הטובות וההתרחקות מן המדות השפלות, דרך ארץ (הדגשת המלקט).

ה. והחלק החמישי והוא הרשות, והוא הדיבור במה שנוגע לאדם במסחרו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ומלבושו ויתר כל צרכיו. וזה רשות איננו לא רצוי ולא מרוחק, אלא אם רצה רשאי לדבר בו כמה שירצה, ואם רצה ישתוק, ובחלק הזה נבחר לאדם מיעוט הדיבור, וספרי המוסר מזהירים מלהרבות בו.

אבל האסור והמרוחק, הרי אין צריך לומר ואין צורך לצוות שראוי לשתוק ממנו לגמרי.

אבל המצווה והרצוי, אם יוכל האדם לדבר בהם כל ימי חייו הרי זו היא התכלית, אלא שהוא צריך עם זה שני דברים, האחד שיהיו מעשיו מתאימים לדברים כמו שאומרים נאים דברים היוצאים מפי עושיהם, ועל עניין זה אמר כאן לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. והחכמים אומרים לחסיד המלמד את המדות דרוש ולך נאה לדרוש, ואמר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה. והענין השני הוא הקיצור, שישתדל להרבות את הענינים בדברים מעטים לא שיהא הדבר להפך, והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. (פירוש המשנה לרבנו, אבות פרק ראשון).

פרק שלושה עשר – שנדון לכף זכות כדברי הרמ"ק בתומר דבורה

"שגיאות מי יבין מנסתרות נקני"

סימן א – עיקר דברי רבנו משה קורדוורו לדון לכף זכות.

שנים מספרי היסוד של החסיד לבית אברהם הנם הספרים הקדושים "תניא" וספר "תומר דבורה".

ואלה עיקרי הכללים מדברי קודשו של הרמ"ק (ר' משה קורדוורו) בהם על החסיד לנהוג.

א. ישתדל להידמות לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה וזהו הציווי שנצטווינו לילך בדרכיו, כלומר להידמות אליו עד כמה שניתן לאדם וכדבריהם "מה הוא רחום" אף אתה היה רחום" וכדברי הרמ"ק שיתדמה אל פעולות הכתר, שהן שלוש עשרה מדות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים (מיכה ז יח-כ) "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא; ישוב ירחמנו יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם ;תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". אם כן, רצוי שתימצאנה באדם מישראל שלוש עשרה מידות אלה.

ג. יחזיק במידה הראשונה שהיא "מי אל כמוך" - על החסיד לאחוז במידת הסבלנות ואפילו שיהיה נעלב ע"י חברו לא יאסוף ממנו טובתו.

ג. יחזיק במידה השנייה "נושא עוון" – שיהיה סבלן, לסבול עול חבירו ורעותיו שהרע, עד שיעור כזה, שעדין רעתו קיימת שחטא נגדו, והוא יסבול עד יתקן חבירו או עד שיתבטל מאליו וכיוצא בזה.

כל העניינים האלה שפירט החסיד הנפ אם לא עבר חברו על דין תורה אבל אם גזל או לקח מה שהוא שיכול להוציא ממנו עפ"י דין תורה לית לן ביה. אבל גם אז לא ימהר להעמיד את הדברים על דין תורה ורצוי להחזיר את החפץ בדרכי שלום.

ד. יחזיק במידה השלישית "ועובר על פשע" – שלא יאמר, וכי אני מתקן מה שפלוני חטא או השחית. לא יאמר כך. שהרי האדם חוטא והקב"ה בעצמו, שלא על ידי שליח, מתקן את מעוותיו ורוחץ צואת עוונו. ומכאן יתבייש האדם לשוב לחטוא, שהרי המלך בעצמו רוחץ לכלוך בגדיו.

ה. יחזיק במידה הרביעית "לשארית נחלתו" – ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חבירו, ועינו טובה על טובת חבירו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא – הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו "ואהבת לרעך כמוך". וראוי שירצה בכשרות חבירו ולא ידבר בגנותו כלל ולא ירצה בו. כדרך שאין הקב"ה רוצה בגנותנו כלל ולא בצערנו, מטעם הקירבה, אף הוא לא ירצה בגנות חברו ולא בצערו ולא בקלקולו וירע לו ממנו, כאילו הוא ממש היה שרוי באותו צער או באותה טובה.

ו. יחזיק במידה החמישית "לא החזיק לעד אפו" – אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חבירו או את בניו, והם מתיסרים, לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם הוא "אף" המותר לאדם, כעין שפירשו "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" (שמות כג, ה) ופירושו רז"ל (פסחים קיג ב) מה היא השנאה הזאת – שראה אותו עובר עבירה, והוא יחיד, שאינו יכול להעיד עליו, ושונא אותו על דבר עבירה, ואפילו הכי אמרה תורה "עזוב תעזוב עמו", שבוק יתד בליבך, אלא מצוה לקרב אותו באהבה, אולי יועיל בדרך זו'; והיינו ממש מדה זו – "לא החזיק לעד אפו".

ז. יחזיק במידה השישית "כי חפץ חסד הוא" – אף אם ראה שאדם עושה לו רע ומכעיסו, אם יש בו צד טובה, שמטיב לאחרים, או מדה טובה, שמתנהג כשורה, יספיק לו צד זה לבטל כעסו מעליו וירצה לבו עמו ויחפוץ חסד, ויאמר, "די לי בטובה זו שיש לו". וכל שכן שלא יכעס באשתו, כדפירשו רבותינו זכרם לברכה (יבמות סג, א) "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא". כך יאמר כל אדם "די לי בטובה פלונית שעשה לי או מה שעשה עם פלוני או מדה טובה פלונית שיש לו" ויהיה "חפץ חסד".

ח. יחזיק במידה השביעית "ישוב ירחמנו" – לא יהיה נוטר איבה מהכעס הקודם, אלא כשיראה שחברו מבקש אהבתו יהיה לו במדרגת רחמים ואהבה יותר ויותר מקודם, ויאמר: "הרי הוא לי כבעלי תשובה, שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם", ויקרבהו תכלית קורבה יותר ממה שמקרב אותם שהם צדיקים גמורים עמו, שלא חטאו אצלו.

ט. יחזיק במידה השמינית "יכבוש עוונותינו" – שלא יכבוש טובת חברו ויזכור רעתו שגמלהו, אלא אדרבה, יכבוש הרע וישכחהו, ויזניחהו ולא יגור במגורו רע, ותהיה הטובה סדורה תמיד לפניו, ויזכור לו הטובה ויגבירה לו על כל המעשים שעשה לו, ולא ינכה בלבו לאמור, "אם עשה לי טובה הרי עשה לי רעה" וישכח הטובה, לא יעשה כן. אלא ברעה – יתרצה כל דרך ריצוי שיוכל, והטובה אל יזניחנה לעולם מבין עיניו, ויעלים עינו מן הרעה כל מה שיוכל, כדרך שהקב"ה כובש עוונות.

י. יחזיק במידה התשיעית "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" – אפילו שיהיה חבירו רשע מדוכא ביסורין אל ישנאהו, שאחר שנקלה "הרי הוא כאחיך". ויקרב המורדים והנענשים וירחם עליהם, ואדרבה יצילם מיד אויב, ואל יאמר "עוונו גרם לו", אלא ירחמהו במידה זו.

יא. יחזיק במידה העשירית "תיתן אמת ליעקב" – גם כן האדם צריך להתנהג עם חבירו על צד היושר והאמת, בלי להטות משפט חבירו, לרחם עליו באמת, כמו שהשם יתברך מרחם על הבריות הבינוניים במידת "אמת" ולתקן אותם.

יב. יחזיק במידה האחת עשרה "חסד לאברהם" – עם היות שעם כל אדם יהיה מתנהג בצדק וביושר ובמשפט, עם הטובים והחסידים תהיה הנהגתו לפנים משורת הדין. ואם לשאר האדם היה סבלן קצת, לאלו יהיה יותר ויותר. וירחם עליהם ליכנס עימהם לפנים משורת הדין שהוא מתנהג בה עם שאר האדם. וצריך שיהיו אלה חשובים לפניו מאד מאד, וחביבים לו והם יהיו מאנשי חברתו וזה כפי שאמרו רבותינו הקדושים שאם רוצה האדם להידבק בשכינה ידבק בתלמידי חכמים ויעשה עימהם עסק וייטיב להם ככל שיוכל וכדברי הרמב"ם שעל האדם להתחבר עם הצדיקים והישרים ולהתרחק מחברת הרשעים.

יג. יחזיק במידה השתים עשרה "אשר נשבעת לאבותינו" – אף אם יפגע ברשעים אל יתאכזר כנגדם או יחרפם וכיוצא, אלא ירחם עליהם ויאמר "סוף סוף הם בני אברהם יצחק ויעקב, אם הם אינם כשרים – אבותיהם כשרים והגונים, והמבזה הבנים מבזה האבות, אין רצוני שיתבזו אבותיהם על ידי", ומכסה עלבונם כפי כוחו.

יד. יחזיק במידה השלוש עשרה "מימי קדם" – כך יתקן האדם הנהגותיו עם בני אדם, שאפילו לא ימצא להם מעלה מימי נעוריהם, יאמר "כבר היה שעה קודם שלא חטאו, והרי באותה שעה, או בימים קדמונים, היו כשרים". ויזכור להם הטובה שעשו בקטנותם, ויזכור להם אהבת גמולי מחלב עתיקי משדים, ובזה לא ימצא אדם שאינו ראוי להיטיבו ולהתפלל על שלומו ולרחם עליו.

כתב ר' יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש חלק ראשון.

"וזהו מאמר דוד למנצח על השמינית הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי כאשר החל להתאונן ולזעוק מרה על העדר תלמידי חכמים ושיתוף עימם בצרה אמר על השמינית כי כבר אמרנו ...ת"ח צריך להיות בו שמינית שבשמינית (גאוה לפי פירוש אחד שרבנו איננו מקבלו, המלקט) הפירוש האמיתי כך במזמור אשרי תמימי דרך אמר תמניא אפי ואוה החית היא השמינית בי' ובחית יש גם כן שמונה חיתן ואחד מהן הוא חבר אני לכל אשר יראוך וזה המדה שצריך להיות בת"ח שיהיה חבר לכל" וגם כן זוהי מידתו של החסיד שיהיה חבר לכל וזהו שאמר הרמב"ם "כל ישראל חברים למה שצווינו בו".

פרק ארבעה עשר - השליחות החסידית עפ"י דב"ק של הרמ"מ

"זכור רחמיך ה' וחסדיך, כי מעולם המה"

הקדמה

עניין השליחות המוטלת על האדם להשפיע על אחרים ולאהיב עליהם שמו יתברך מובא כבר ברמב"ם וגם קדמוהו אחרים. ובספר המצוות כתב שעל האדם מוטלת החובה לקרוא לבני אדם אחרים לעבודת ה' יתברך. ואלה הם דבריו בספר המצוות, מצוות עשה, מצווה ג.

"היא שציוונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג. וזאת היא האהבה המחוייבת ולשון ספרי, לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבוא האהבה בהכרח. וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנידרש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו. וזה כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו וזה על צד המשל. כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו, הנה אתה בלי ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי" שהיה גם כן לגודל השגתו, דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".

כתב בספר שערי קדושה שאמרו רז"ל למה זכה אלקנה להעמיד שמואל ששקול כמשה ואהרון ? מפני שהיה עולה לרגל ומעלה לבני אדם הרבה עמו ומזכה אותן. וכן שמואל בנו נוהג אחריו, כמו שנאמר וסבב בית אל והגלגל ושפט את ישראל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו. ואברהם לא זכה לכל מעלותיו אלא משום ואת הנפש אשר עשו בחרן וכתיב ואברהם היו יהיה לגוי גדול וגומר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגומר. ושמרו דרך ה' וגומר וכל ראשי הדורות אינן זוכין או אינן נענשים אלא מסבה זו.

וזוהי מטרתה של השליחות החסידית אותה העמיד הרבי מנחם בראש מעייניו לדאוג לכל יהודי באשר הוא ולאהיב עליו שם שמים וקבלת עול תורה ומצוות. ואביא כאן מעט בדבריו בדבר השליחות החסידית של החסיד לבית אברהם.

סימן א - על האדם לפעול בעולם (פרשת ויגש, ליקוטי שיחות, תשכ"א)

א. רקע - עניין זה של גלות מצרים ויציאת מצרים הוא הוראה עבורנו בגלות האחרון, כי גלות מצרים היא שורש לכל הגלויות. כוונת הגלות אינה רק עונש לחטאים ולעוונות, אלא כוונתה ותכליתה היא בירור הניצוצות. כפי שתורת החסידות מבארת את מאמר רז"ל "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", "גרים" הם ניצוצות הקדושה שבתוך הדברים הגשמיים. על כן יש לדעת כי "העבודה" צריכה להיות – "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה":"אשה" מרמזת לנשמה, ובא אליה הציווי מהקב"ה, שלא רק היא בעצמה צריכה לצאת מהגלות, כי אם "ושאלה משכנתה ומגרת ביתה", עליה ליטול עמה את ניצוצות הקדושה הנמצאים בגוף ובנפש הבהמית ובחלקה בעולם.

ב. ההוראה המעשית - וזוהי ההוראה מגלות ויציאת מצרים: ה"עבודה" צריכה להיות בהתעסקות עם העולם; לברר את הניצוצות שבגלות – "וינצלו את מצרים, כמצודה שאין בה דגים".

ג. התוצאה עם ברכת ה' - ללכת יחד לקבל פני משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש. העיקר האמוני של האמנה בביאתו איננו קשור לזמן אולם כבר נאמר שכל מי שאיננו מאמין בביאתו איננו זוכה לראותו.

סימן ב –על הגאולה העתידה (שיחת פרשת בא, עפ"י שיחת אחש"פ תשכ"א)

א. רקע - ה"עבודה" של ברית מילה היא, כפי שדובר באריכות, לחדור בבשר הגשמי עד "יסוד סיומא דגופא" ולחברו, כביכול, עם הקב"ה ב"ברית עולם", שלמעלה מטעם ודעת. ביותר היה ניכר קשר זה שלמעלה מטעם ודעת עם התחתון ביותר בעבודת דם הפסח; בני ישראל נטלו שה, דבר שהוא אפילו מחוץ לגוף האדם.....לפיכך מצאנו בקורבן פסח שהוא שונה מכל שאר הקורבנות בכך ש"לא בא מתחילתו אלא לאכילה". בכל הקורבנות, מצות אכילה שבהם היא מצוה נוספת על עיקר הקורבן. אבל בקורבן פסח כל עניינו הוא לשם אכילתו. וזהו תוכנו של קורבן פסח, שגם בענייני אכילה, בהם שווה האדם לבהמה תבוא לידי ביטוי האמונה ומסירות הנפש שלמעלה מטעם ודעת.

ב. ההוראה המעשית - גאולה העתידית תבוא בזכות האמונה שמבלי הבט על גודל ההעלם וההסתר של הגלות יעוררו את האמונה הפשוטה בביאת המשיח, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו"("זה", הינו כינוי למשיח שהוא כאדם העומד מאחרי הכותל וממתין להתגלות). שהנה הנה הוא בא. וזה בא ע"י לימוד חסידות באופן של הבנה והשגה, חסידות חב"ד (וחסידות הבעש"ט וממשיכי דרכו כגון רבינו נחמן מברסלב), שהיא מגלה את האמונה וממשיכה אותה גם בכוחות הפנימיים של חב"ד, עד להשפעה על כל הכוחות, לשנות טבע מדותיו.

ג. התוצאה עם ברכת ה'- שהפצת המעיינות חוצה, תביא כהבטחת מלכא משיחא – את "אתי מר" בקרוב ממש.

סימן ג - בירור ניצוצות הקדושה לשם הפצת המעיינות

עפ"י ליקוטי שיחות פרשת ויחי

א. רקע - יוסף הצדיק נענש על שביקש משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה; ולא סמך בביטחון גמור שהקב"ה בעצמו יוציאהו מבית האסורים, שלכן היה עונשו להישאר שנתיים נוספות בבית האסורים. שואלים על כך: במה מתבטא כאן חטאו של יוסף ? הרי ידוע שאדם צריך לעשות כלי בדרך הטבע לברכת הקב"ה ואין בכך סתירה לביטחון בהקב"ה....אלא משום שבדרגא זו שעמד יוסף...שהיה דבוק בבחינת הסובב של אלוקות ...לא היה זקוק להכנות בדרך הטבע, וממנו נדרשת מדרגה נעלה יותר של ביטחון, ללא כל אמצעי של הנהגת הטבע, שעל ביטחון זה נאמר "טוב לחסות בה'"....על הגאולה העתידה נאמר "כבימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהגאולה העתידה תהיה בדומה לגאולת מצרים.

ב. ההוראה המעשית - לכן גם עתה בעקבתא דמשיחא, כביציאת מצרים, צריכה להיות ש"עבודתנו" תברר את ניצוצות הקדושה הכי אחרונים הנמצאים למטה מטה (וזה כעין מה שעשה הצדיק ר' אריה לוין בפעילותו למען אסירי עני וברזל, המלקט). וכח זה לרדת למטה כל כך ולעסוק בעבודת הבירורים, נתן לנו הרבי, נשיא דורנו. שזו היתה עבודתו, "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר"(שכן בכח קדושתו ועבודתו הוא יכול להעלות את אלה שירדו מטה בשל מעשיהם או/ו בשל מה שקדם להם או/ו בשל השבי שנשבו תינוקות אלה, כדברי הרמב"ם על "התינוקות שנשבו" אבל מי שלא הכשיר את עצמו והינו בעל תשובה צריך להיזהר בעבודה זו שמא יכשל או ישכח את עצמו ח"ו, המלקט). וזוהי גם עבודתנו, כי "בתר רישא גופא אזיל". עבודתנו צריכה להיות לקחת את העניינים הנעלים ביותר, רזין דרזין דאורייתא, ומעיינות אלו להפיץ למטה מטה, עד ל"חוצה", וע"י זה לברר את הניצוצות האחרונים ביותר.

ג. התוצאה עם ברכת ה' - שזה יביא את "קא אתי מר" (זהו ביטוי לביאתו של מלך המשיח, המלקט), למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.

סימן ד - עבודה בתוך העולם ולמענו (פרשת בשלח, יוד בשבט תשכ"ב).

א. רקע - לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, והגיעו לים סוף, נרדפים על ידי פרעה והמצריים, אמר להם משה רבינו:"אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצריים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אומר על כך המכילתא, שבבואם לשפת הים, נחלקו בני ישראל, מפחד המצריים לארבע כתות של ארבע דעות שונות:כת אחת אמרה, "ליפול אל הים"(ובלבד שלא לשוב ולהשתעבד לפרעה); ואחת אמרה "לשוב למצרים"; ואחת אומרת "לעשות מלחמה כנגדן" – מלחמה נגד פרעה וחילו(אולי יצליחו לנצח); ודעת הכת הרביעית היתה שאין לעשות אף אחד מהדברים האמורים, אלא "נצווח כנגדן" – נצעק אל הקב"ה שיושיע. ....אלא מה יעשו ? "דבר אל בני ישראל ויסעו". המשיכו ללכת בכיוון המוליך אל הר סיני כדי לקבל שם את התורה, שזהו התכלית של יציאת מצרים.

ב. ההנהגה המעשית - העבודה צריכה להיות- להתקרב יותר בדרך להר סיני, לא להסתגר ולהיבדל לגמרי מהעולם; לא לעשות את העבודה ללא חשק וחיות; לא להשליך את עהודתו ושליחותו כדי לנהל מלחמה עם העולם ולא לשבת בחיבוק ידים ולהשאיר הכל בידי הקב"ה (כסברות של ארבע הכתות), אלא – לעסוק בתוך העולם, להאיר ולקרב את עצמו ואת העולם – אל התורה "ויסעו"

ג. התוצאה עם ברכת ה' - וע"י כל זה מתגלה האוצר של יראת שמים שבנפש האדם, ובכח זה, מנצחים במלחמה, שההעלם וההסתר של הלעומת זה נבקע; ומתגלה הכח האלוקי שבבריאה, עד שוראו כל בשר בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ובאם מתנהגים על פי הוראת פירוש ותורת החסידות לצאת מטבע מידותיו, גם מלמעלה משפיעים עליו באופן של למעלה מהטבע בכל העניינים, בין במדרגות הרוחניות ובין בדברים הגשמיים.

פרק חמישה עשר – אהבת בית אברהם

"הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור למען שוררי"

הקדמה

שלושת אהבותיו של החסיד ככל האדם הינם. אהבת האשה, אהבת ישראל ואהבת הגר.

אולם האהבה הרביעית הינה אהבת התורה ואהבת ה' שעליה נאמר כל חפצך לא ישוו בה.

סימן א מתוך הלכות יסודי התורה – מצוות קידוש ה' יתעלה – ביאורי הלכה לדברי קודשו של רבנו.

א. כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו:

ב. במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג. יהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו. כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו. או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה. אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד. אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג. ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור. ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

ג. וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע, כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות. יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.

ד. כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו. ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן. ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם. ואעפ''כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס. שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין. קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה. ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר. אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו. והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.

ה. נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם. יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם. אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם. ואין מורין להם כן לכתחלה. ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

ו. כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים. כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין. ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן. ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו.

ז. ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך. והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס. דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש. ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה:

ח. במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה. בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה''כ. אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה. או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן. לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה:

ט. מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו. ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה. ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות:

י. כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם. ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה'. ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם:

יא. ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואע''פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם. מכבד להן ואפילו למקילין לו. ונושא ונותן באמונה. ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן. ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

יב. החסיד לבית אברהם יודע שבשבת אע"פ שמצווה להתענג לא הותרה הרצועה. שמא מהמותר יבוא לידי איסור ח"ו או/ו שיזיק לגופו. וכבר אמר ר' בן ציון הכהן פריצי בספרו "פתח עיניים" "העונג הוא אויב התלמוד ואין התורה נמצאת אלא במי שטורח הרבה וכבר אמרו באבות וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (פתח עיניים, פרק ט).

סימן ב – שמירת שמות הקודש – יסודי התורה – פרק שישי – ביאורי הלכה

א. כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב''ה לוקה מן התורה. שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם.

ביאר משה. כל עניין הכתיבה תלוי גם בכוונת הכותב. אם נכתב שם השם יתברך על החלון או/ו על הכותל אם לא הייתה שם כוונת כתיבת שם ה' יש האומרים שמותר למחקו בדרך גררה, כגון שיזיל מים על החלון וימחק השם וכל זה בתנאי שלא הכתב בכוונה. אבל אם כתבו אחד מישראל הכשרים לשם שמים בודאי שאין למחקו.

מעשה באחד שהרשיע וכתב שם ה' על הלוח כדי למנוע מאחר לכתוב על אותו הלוח דברי תורה משום שחשב שלא ימחוק את שם ה' הכתוב. אז הורה משה למחוק שם ה' שכתב אותו שהרשיע מכיוון שהכותב שם ה' על מנת למנוע מיהודי כשר לכתוב דברי תורה רשע הוא ואין הוא כותב את ה' בכוונה ולכן מותר למחקו. וראה בדברי משה שהביא את דברי הש"ך (יו"ד סי' רע"ו ס"ק בי) שהאזכרות שנכתבו שלא בקדושה מותר למחקן לצורך תיקון, והרי שריפת אזכרות שם ה' שנכתב בכוונה להסית ולהדיח, לחרף ולגדף, ודאי ודאי שיש בהם משום תיקון שם ה', כך גם במי שמונע ברשעתו מאדם כשר בישראל לכתוב דברי תורה שכולה שמותיו של הקב"ה, מצווה למחוק את השמות שכתב על מנת שיוכל אדם כשר מישראל לכתוב דברי תורה.

ב. ושבעה שמות הם. השם הנכתב יו''ד ה''א וא''ו ה''א והוא השם המפורש. או הנכתב אדני. ואל. אלוה. ואלהים. ואלהי. ושדי. וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.

ג. כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ''ד מליהוה ובי''ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם. וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך' של אלהיך וכ''ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם. ואע''פ שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות:

ד. כתב אל''ף למ''ד מאלהים יו''ד ה''א מיהוה אינו נמחק. ואצ''ל י-ה שהוא שם בפני עצמו. מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא. אבל הכותב שי''ן דל''ת משדי צד''י בי''ת מצבאות הרי זה נמחק.

ה. שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב''ה כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן:

ו. כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו. ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו. וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום:

ז. הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעבודת כוכבים כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן לה' אלהיכם. וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם:

ח. כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו. מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם. ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו. וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו:

ט. כל השמות האמורים באברהם קדש אף זה שנאמר אדני אם נא מצאתי חן הרי הוא קדש. כל השמות האמורים בלוט חול חוץ מזה אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן. כל השמות האמורים בגבעת בנימין קדש. כל השמות האמורים במיכה חול. כל השמות האמורים בנבות קדש. כל שלמה האמור בשיר השירים קדש והרי הוא כשאר הכנויין חוץ מזה האלף לך שלמה. כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכיא והרי הוא כשאר הכנויין.

סימן ג – החסיד וביתו.

כתב ר' אליהו כי טוב בדברי קודשו.

"יום שאיש ואשה מישראל כורתים ביניהם ברית נישואין, אותו היום כיום כיפורים הוא לשניהם. יושבים בתענית וחוזרין בתשובה על אשר פגמו בשנות נעוריהם עד עתה. ומלמדים זכות על עצמם לאמר. שני חצאי גוף היינו עד היום, ולא היה השלום שרוי בתוכנו ולא היתה טובה בנפשותינו – עכשיו אנו שבים לתיקוננו".

וזהו שאמר רש"י בבאורו לשינוי השם באשת עשיו שבראשונה נקראה "בושמת" ולאחר מכן "מוחלת". ולמה נקרא שמה "מחלת" ? מלשון "מחילה" שנמחלו עוונותיו של עשיו כאשר נשאה ואמר רש"י שלושה נמחלין עוונותיהם, הראשון הוא מי שעולה לגדולה והשני מי שנשא אשה.

א. באהבת אשתו כך אמר רבינו, "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן" (הלכות אישות, פרק חמישה עשר, הלכה יט).

ב. ובחובת האשה לבעלה אמר רבנו. "וכן צוו על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו. ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן. ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח" (שם, הלכה כ).

ג כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות (גיטין צ עמוד ב).

"אמר רבי חנן. בשעה שעלה נחמיה מן הגולה נתפחמו פני הנשים מן השמש, והניחו אותן והלכו ונשאו להם נשים נכריות. והיו מקיפות המזבח ובוכות (הנשים הראשונות), הוא שמלאכי אומר. ושאת שנית תעשו....כסות דמעה את מזבח ה' בכי ונאקה – משגזלתה וחמסתה ונטלתה יופיה ממנה אתה משלחה ? (בראשית רבה יח ה).

ד. בשיחת קודשו על הבית היהודי אומר הרבי (ליקוטי שיחות ג, שיחת יום שמח"ת תשכ"ג), פרשת בראשית.

אמרו חז"ל, כשנתן הקב"ה את התורה ציווה למשה רבינו. "כה תאמר לבית יעקב" וכפירוש רז"ל:"אלו הנשים", שידבר אודות קבלת התורה אל הנשים תחילה. זאת כדי למנוע את התקלה שארעה בחטא עץ הדעת שבו שמע הציווי מפי הקב"ה רק אדם הראשון לבדו ולא חוה, וזה נתן מקום לקלקול....כיוון שהיא לא שמעה הציווי מהקב"ה בעצמו , מסוגלת הייתה חוה להוסיף לציווי את תיבות "ולא תגעו בו", שגרמו לחטא עץ הדעת.

ההוראה המעשית מכך הינה כל בית בישראל צריך להיות באופן של "מקדש מעט", שהקב"ה יוכל לומר על בית זה "ושכנתי בתוכם". וכיוון שהנהגת הבית תלויה בעקרת הבית, יש לפעול במיוחד עליה – באופן של "גזירה גזרתי" רק בדרכי נועם ודרכי שלום – שיהא לה להט ותענוג בענייני יהדות, וכך תשמור את כל ביתה וגם את בעלה, ממכשולים. לפיכך צריך הדבר הראשון להיות ה"כה תאמר לבית יעקב" – להתמסר אל בני הבית (למשל, ההלכה שנרות שבת קודמים להדלקת נרות חנוכה וכאשר אין לו מספיק כסף לקנות נרות שבת ונרות חנוכה, יקדים נרות שבת, המלקט).

ה. ולכן אומר הרבי. כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצווה דאורייתא לכל יהודי, ללא הבדל בין גדול בתורה, בין איש פשוט, כך חוב גמור על כל אחד מישראל להקדיש בכל יום חצי שעה לחשוב על חינוך ילדיו (וגם להדריכם מעשיתה, מלקט), ולעשות כל שבכוחו ויותר מכפי כוחו, להשתדל להשפיע על הבנים שילכו בדרך אשר מדריכים אותם בה (והנה עניין זה להגיע אל נפש הילד ולהדריכו "בשפתו" איננו קל רק שיש למושכו בעבותות של אהבה לפי גילו ורוחב דעתו, החל בסיפורי צדיקים וכלה בלימוד המשותף איתו ותוך כדי כך לבאר לו הדרך הישרה שילך בה, המלקט).

ו הברכה מאת ה' בהנהגה זו לפי כב"ק הרבי הינה. "ואזי יהיה קיום גם ל"ותגיד לבני ישראל", שאז האשה לא רק שלא תהיה "כנגדו", להפריע לבעלה, אלא אדרבה, היא תהיה לו ל"עזר", ועד שתבוא לעזרתו בכח מעלתה המיוחדת של "בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש" (בינה זאת עניינה רוחב וגודל ההרגש שיש בה יותר מאשר בו להבין, המלקט), ותשפיע על כל בני הבית שיהא ראוי ל"ושכנתי בתוכם"....וזו היא הברכה לזוג הצעיר, שחייהם יהיו כמו שהיה אצל אדם וחוה קודם החטא. שלא תהיה כ"נגדו" רק אדרבא "עזר", ושהבית יתנהל באופן של "ושכנתי בתוכם" – כ"שמחך יצירך בגן עדן מקדם".

ז. והנה חיפשתי בדברי רבותינו הקדושים ואע"פ שלא הרחיבו דברים בזה, הן מצד האמת ששני בני הזוג מטרתם משותפת לעבוד את ה' והאשה עזר כנגדו והן ממה שכבר אמרו למעלה. בכל זאת מצאתי בדבריהם שאמרו שאם האהבה חזקה ביניהם הדבר משפיע לטובה על הילדים וכתב ר' חיים דוד הלוי שאם יש תינוק בבית ויש מריבה בין בני הזוג זוהי סכנה לתינוק. וידוע בדרכי ההתבוננות האמיתית שכל מה שקורה בבית, הן לטוב והן למוטב נחקק בזכרונם של הילדים ובא לידי ביטוי בימי חייהם המאוחרים יותר. ולכן חשובה האוירה בבית, כמו ששמעתי כך ממורינו הרב יעקב אריאל שליט"א.

ח עניין זה של אהבה בין בני הזוג הינו מורכב מאד וכולל רבדים רבים ולכאורה קשה לטעון ולצוות לאדם שיאהב את אשתו אם הוא אינו אוהב והרי יעקב לא אהב את לאה שנאמר "וירא ה' כי שנואה היא" ואיך נצווה על האדם לאהב והוא אינו אוהב ? אבל האמת היא שיש שתי אהבות. אהבה מצד הטבע ואהבה מצד השכל ועל אהבה מצד הטבע באמת לא ניתן לצוות ולעיתים יש לאדם סיוע מלמעלה על אהבה כזו שהוא זוכה לפגוש את בת זוגו הראויה לו מצד הטבע ואז יש לו סיוע טבעי באהבתו אולם על האהבה מצד השכל כן ניתן לצוות וכן אפשרי שהאדם יאהב את אשתו מצד השכל ולהבדיל הדבר כך באהבת הבורא יתברך. ואהבה הזו השכלית מתעוררת עם הזמן, החזרה והיצירה המשותפת על מה שראוי ליצור.

ט. דע שהאדם נקרא בעלה של האשה אבל אין פירושו שיוך מלשון בעלות וקניין אלא כפי שפירש מורי הרב יעקב שהיא מקודשת לך ואסורה לכל העולם כולו. וקשר זה שבין בעל לאשתו יש לחזק ולעבות במשך הזמן ובכל עת שתראה שהקשר נחלש מסיבה כל שהיא מצווה עליך לכופלו ולחזקו. ואת האהבה ניתן לטפח ולעורר על כל רבדיה ואל תשמע לדברי הטיפשים שאומרים ההפך.

י. ומהי הדרך לחזקו. ראשית עליך לראות באופן חיובי את רעיתך כדברי רבותינו ש"דיינו שהן מגדלות את בנינו" ושתהיה נאה בעיניך.

ואם יש לך בנים מימנה דע שאין הדבר כפי שאומרים כמה סכלים שהקשר ביניכם הינו רק ע"י הבנים אלא הבנים הינם היצירה המשותפת שלכם שבהם ברככם ה'.

כמו כן עליך לדבר איתה מעת לעת בנחת והשתדל תמיד להיות קשוב וסבלן לה ולהשיאה עצה הוגנת בעניניה ובוודאי בעניינים המשותפים לכם. ומה שאמרו רבותינו ש"אל תרבה שיחה עם האשה" הדבר נכון כאשר הנך מדבר איתה ונמנע מקיום המצוות או שבאמת הנך מרבה בדברים אבל מכיון שאשתו כגופו בוודאי שאתה צריך לדבר איתה ולהיות קשוב לדעתה.

יא. ובדברי אדמו"ר הזקן בהקדמתו לשער היחוד והאמונה אמר שישנם צדיקים שאוהבים את ה' מצד טבעם לאחר שזככו את חומריותם או/ו עשו זאת וגם קבלו עזר אלוהי לזיכוך זה מעצם לידתם ומטבע הוריהם, כגון מה שאמרו על משה שנולד מהול ואומר רש"י שהבית נתמלא באורה כאשר נולד. וכי משה היה בעל בחירה כשנולד להיאמר עליו שהיה צדיק ? מה יתרון לו בעמל שלא עמל ולא יגע ? אלא ממתי יאמר על האדם צדיק או רשע אם לא כאשר מלאו ימיו להיות מחוייב במצוות שאז אם הוא מכריע לטובת יצר הטוב יקרא צדיק ואם הוא מכריע לצד יצר הרע יקרא ח"ו רשע. אלא שמשה חומרו היה מזוכך ומעלותיו היו מטבע בריתו, כך שמעלותיו היו עימו והוא הוסיף ושכללם וחזקם להיות נקרא איש האלוהים באמת.

יב. אם כי בספר שבחי הבעש"ט כתב שכאשר נדרש הצייר לצייר תואר פני משה, מצא אותם עזים וקשים ולא כפני צדיק. אמר לו משה בסופו של דבר שמצד הטבע אכן ראוי היה לו להיות עז פנים וח"ו רשע אולם הוא הפך את מדותיו להיות איש צדיק. והנה סיפור זה טועם את דעת אדמו"ר הזקן בתניא שעל האדם לשנות טבע מידותיו וקשה לי לגבי משה. שכפי שבארנו שהיה לו עזר אלוהי מיום הולדתו וזיכוך החומר שהכשירו להיות במעלת משה רבנו איש האלוהים. ואם תשאל מדוע זה הקב"ה החליט שדווקא משה רבנו יהיה ראוי ומזוכך יותר משאר בני האדם ? ומדוע זה משה האיש השתנה מכל הבריות להיות בסופו של דבר קרוב לדרגת מלאך ? כפי שאמרו מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה "אלוהים". תשובת עניין זה היא שכך חייבה החכמה האלוהית מטעם שאיננו ידוע לנו.

יג. אמר הרב אליהו כי טוב בדברי קודשו (איש וביתו, כח) שכשם שה' יתברך ארש לישראל מונה הנביא שבעה תנאים. ששה מצד הקב"ה ואחד מצד ישראל והם "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה – וידעת את ה' (הושע ב), כך בארושי האיש לאשתו שבעה תנאים הם, ששה מצד האיש ואחד מצד האשה. ואלה הם דברי קודשו ואלה הם דברים הראויים לחסיד להתבונן בהם ולעשותם יותר מכל אדם.

לעולם – שלא יהא מקדש את אשתו עכשיו וחושב עליה לגרשה לאחר זמן.

בצדק - שלא ישום עליה עלילות דברים אחרי כן כדי להוציאה מביתו.

במשפט – שלא יאבד את קו המשפט אפילו בשעה שהיא חוטאת כנגדו.

בחסד - שלא יהיו מנהגיו עימה במדת הדין אלא לפנים משורת הדין.

ברחמים – שלא יהא נותן לאשתו את מחסוריה רק לאחר שהיא תובעת ממנו, אלא ידע מחסוריה אפילו אינה תובעת בפה, כרחם אב על בנו אשר בטרם יקרא יענהו.

באמונה – שלא יהא מראה פנים שוחקות לאשתו ולבו נתון לאחרת, אלא באמונה תמה ובלב תמים, אלה הם ששה תנאי האירושין מצד הבעל.

תנאי אחד יש מאת האשה, העושה את קידושיה שיהיו קידושי אמת ואירושין שאין בהם אונאה – וידעת את ה'.

וידעת את ה' – אשר תדע את ה' אלוקיה ותירא אותו תמיד ולא יהא מורא בעלה עליה יותר ממורא שמים. אלמלא מדה זו של יראת חטא שהאשה מופקדת עליה, עלול הבית להיות חס ושלום מט ונופל. איש מישראל שמקדש את אשתו, ואשה מישראל שמקבלת את קידושי בעלה שאומר לה. הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, שניהם לדברים אלה שאמרנו למעלה מתכוונים, קידושין שיש בהם אמת ונצח, צדק ומשפט, חסד ורחמים עם ידיעת ה' ויראתו על הכל.

יד. "כל אדם מצווה להרחיק מביתו כל דבר של עוולה וגנאי, ואולם ביותר הוא מצווה ומוזהר על הרחקת המחלוקת. אפשר לקיים את שתיהן בבת אחת, הרי טוב. אי אפשר לקיים את שתיהן בבת אחת – השלום קודם לכל דבר. לפיכך יהא מחזיק בשלום וסוף שכל הליכות הבית יהיו כרצונו (כרצונם). שאם אינו עושה כן, אלא דוחה את השלום מפני דבר אחר – לא זה ולא זה עלתה בידו" (שם, שם).

טו."מה יעשה "ראש הבית" כדי שיקרב את קרוביו אליו...תהא ראשית ממלכתו, על עצמו. יעשה קודם מלחמה עם עצמו וישליט את דעתו על רגזנותו. או אז יהיו כל דבריו נשמעים. ובתוך ביתו לא יקפיד לעולם".

טז. "כלל אמרו חכמים באושר המשפחה. אין האושר תלוי בשוויון התכונות שבין האיש והאשה, אלא בשוני שבתכונותיהם הוא תלוי".

יז. כתב המאירי בפירושו לספר משלי. יש הרבה נשים שהן טובות מן האנשים הטובים, אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה – איזוהי ? זו שעוזבת מדות אביה ולומדת מדות בעלה עד שתדומה כאחותו וכבתו. שמאירה לו פניה אפילו בשעת כעסו, שמכבדתו בעת חסרונו כמו בעת עושרו ובימי הזקונים כבימי הנעורים. כבדות רגליה לרוץ חוץ וקלות ידיה לתת מפתה לעני. אפילו שפחותיה רבות, אין היא יושבת בטלה בביתה אלא עובדת כאחת מהן. שומעת את המדבר אליה ולא נבהלה להשיב. שמחה בשמחת בעלה ומיחלת בשעת דחקו. נאוה בהליכותיה ולבושיה בגדי ענוה ( איש וביתו, פרק שמיני).

יח. מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, תחת התפוח עוררתיך, פסוק זה שאמר שלמה בשיר השירים, כנגד מי אמרו ? לא אמרו אלא כנגד נשים צדקניות שהיו במצרים ושבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים. ישנים היו אבותינו שם ו יואשים מן הגאולה. אמרו. מה אנחנו מולידים בנים לשיעבוד ולעוני ? ולא קמה בהם רוח להזדווג עם נשותיהם. והנשים שהיו עימם באותו שיעבוד ועוני, עודדו לבעליהן והפיחו בהם רוח של תקווה לבל יתיאשו. התרפקו עליהם ושדלום לדבר מצווה. בזכותן של נשים אלה נולד דור של גאולים. "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שמה חבלה יולדתך" (שיר השירים, ח). ולמה תחת התפוח ? אלא , כל אילן דרכו שהוא מוציא תחילה את העלים ששומרים ומגינים על הפרי, ואח"כ מוציא פירותיו, ותפוח זה – מוציא פירותיו תחילה ואח"כ מוציא עליו. אף נשים צדקניות שבמצרים כך עשו. אמרו: אפילו בנינו הנולדים עכשיו, עדיין אין שומר ומגין עליהם מפני חמת המציקים, אף עפ"י כן אנו מולידים וסוף שיבוא שומר ומציל ויושיעם ויגאלם".

יט. אמר הרמב"ן באגרת "דעת קדושה" (פרק א וב).

דע אחי ישמרך ה'. כי בהיות אומתנו אומת ישראל מיוחדת לשמו יתברך. הבדילנו בתורתינו הקדושה מכל האומות כאשר הוא יתברך נבדל מכל מה שזולתו, כאמרו "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג, כא), אמר במקום זה "עם זו יצרתי", ונאמר במקום אחר "ה' אחד" לגזירה שווה אחד בצורה וזהו שאנו אומרים "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ואמר עם זו יצרתי יצרתי לי כלומר לי הבדלתיו להיות מיוחד לכבודי "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי"...והנה השם יתעלה שהוא אדונינו ואנו עבדיו הוא קדוש שאין קדוש כמוהו, וציווה אותנו להיות קדושים כאשר הוא קדוש.....ואחר שהודענוך זה, דע שבהיות חומר האדם וטבעו סיבת היותו טוב או רע מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהווה ממנה, נמצא חיבור האדם אל אשתו סיבת קדושת ה' או חילולו כפי הבנים שהוליד ועל זה ציווה אותנו והזהירנו לקדש עצמנו בשעת התשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא תן לא).

כ. החבור הוא עניין קדוש טהור ונקי המסייע להווית העולם, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובדעת הראויה ובכוונה הראויה, וכל אדם שיאמר כי בחיבור יש גנאי וכיעור, חלילה וחס, שהחבור נקרא ידיעה, ולא לחינם נקרא ידיעה, כאמור "וידע אלקנה את חנה אשתו" (שמואל א א יט), וזהו הסוד כי טפת הזרע כשתהיה נמשכת בקדושה ובטהרה מושכת הדעת והבינה אשר במוח (כוונתו לנולד). ואמר הרמ"ק בספר הקדוש "תומר דבורה" שעל האדם לשמור בריתו ולעורר קשתו רק אל אשתו.

כא. במקום המקדש במעשה הכרובים כתב "כמער איש וליות" (מלכים א ז לו). ואמר הרמב"ן בדבקי קודשו בספר "דעת קדושה" ואילו היה הדבר גנאי לא היה מצווה רבש"ע לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב. ואמר "היות האדם כלול בסוד החכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד החכמה, והאשה סוד התבונה, והחבור הטהור הוא סוד הדעת, וזה סוד איש ואשה בסוד דרכי הקב"ה" ( פרק שני עמוד לא). ואיך זה שיראה מפשט נכתוב בספר "המורה" שאין זה כך אלא שלא דיבר רבינו אלא בפרוצים והעושים עניין זה תכלית, כמו שיש כאלה בזמננו ולכן אמר על העניין הזה אמר ש"חוש זה חרפה הוא לנו" אבל דעתו האמיתית בחיבור הנכון אמר ב"משנה תורה" והנני מביא לך מדברי קודשו של רבינו בעניין זה.

"שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וכן מצות חכמים היא, שלא ישב אדם בלא אשה, שלא יבוא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש, שלא תחשד....ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו בכל עת שירצה" (נשים הלכות אישות פרק תן הלכות טז, יח). ואם הרמב"ם חשב שיש להרחיק את האדם מדבר זה, כיצד אמר מה שאמר ?

כב. ועוד אמר רבינו בדברי קודשו דברים הנאים לאדם ולחסיד והם.

"וכן ציוו על האשה, שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה עליה מורא ממנו, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל מה שישנא. וזה דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן ובדרכים אלו יהיה ישובם נאה ומשובח" (שם, הלכה כ) וכבר באר הרב יעקב א. בדברי קודשו שמתי יהיה בעיניה כשר ומלך ויהיה עליה מורא ממנו אם וכאשר לו יש מורא ממנה והיא מלכה בעיניו.

כג. עניין כיבוד ההורים כשהם בגיל מבוגר עלול להראות לאדם כמצווה שכוללת השקעה בלבד ומאמץ. אך לא כך הם פני הדברים ולא רק מצד מה שאנחנו מובטחים בשכר כיבוד הורים בעולם הבא אלא יותר מכך ממה שאומרת המשנה שאלה הם הדברים עליהם אומרת המשנה "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והנקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן, כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, ובקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ותלמוד תורה כנגד כולן". ואני אומר שבכיבוד הורים יש משהו מהשכר והעונג של העולם הבא בעולם הזה ואין לאדם רק צער ומאמץ בזה אלא גם מהעונג לעתיד לבוא. והנה לא כל אדם ירגיש בכך מפני שהוא טרוד במצווה אבל אם יעצר לרגע ויתבונן בדבר בתשומת לב, יכול להיות שיחוש את העונג שהוא מעין העולם הבא ואין כל אדם זוכה לכך.

סימן ב – אהבת גרי הצדק ע"י החסיד לבית אברהם.

א. "אהבת הגר" תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה. אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר. צוה על כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך. הקב''ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר" (הלכות דעות פרק שישי, הלכה ד)

ב. הקדמת הרמב"ם למשנה תורה "שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם. הלל ושמאי ובית דינם קבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם. ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל הזקן קבלו מהלל [ושמאי] וב''ד. חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו ואלו הם. ר' אליעזר הגדול ור' יהושע ור' יוסי הכהן ור' שמעון בן נתנאל ור' אלעזר בן ערך. ור' עקיבא בן יוסף קיבל מר' אליעזר הגדול ויוסף אביו גר צדק היה. ור' ישמעאל ור' מאיר בן גר צדק קבלו מר' עקיבא וגם קיבל ר' מאיר וחבריו מר' ישמעאל"

ג. ובשורשי המצוות "וכן אמרו כל אלמנה ויתום לא תענון. וכן אמרו לא תטה משפט גר יתום. וכן אמרו שארה כסותה ועונתה לא יגרע נמנה כל לאו מהן מצוה אחת"

"וכבר אמרו גם כן אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, ולשון התורה הוא שנכלל בשמחה זו האנשים החלו שים והעניים והגרים באמרו יתברך והלוי והנר והיתום והאלמנה" (ספר המצוות מצוה נד)

"היא שצונו להניח עומר השכחה, והוא אמרו ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הנה אמרו יהיה הוא הצווי להניחו והוא עשה כמו שאסר בלקט ופאה תעזוב אותם שהוא עשה כמו שבארנו וזו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ" (מצווה קכב)

ד. "היא שצונו לאהוב את הגרים והוא אמרו יתעלה ואהבתם את הגר. ואע''פ שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו ואהבת לרעך כמוך שזה הגר, גר צדק אבל מפני שנכנס בתורתנו הוסיף האל אהבה על אהבתו וייחד לו מצוה נוספת כמו שעשה באזהרת ולא תונו ואמר וגר לא תונה. והתבאר מלשון הגמרא (מציעא פ''ט:) שחייבין על אונאת,: הגר משום לא תונו ומשום וגר לא תונה גם אנתנו חייבין באהבתו משום ואהבת לרעך ומשום ואהבתם את הגר, וזה מבואר אין ספק בו ואיני יודע אדם ממי שמנה המצות שסכל זה, וברוב המדרשות בארו שהאל צונו על הגר כמו שצונו על עצמו אמר: ואהבת את ה' אלהיך ואמר ואהבתם את הגר (והיה עקב, מדע הלכות דעות פ''ו) (מצוה רז)

ה. ובתשובת רבנו לר' עובדיה גר צדק אמר "וידוע שחובה שחיבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטווינו בכבוד ובמורא, ועל הנביאים – לשמוע להם. ואפשר שיכבד אדם וישמע ממי שאינו אוהבו. ועל הגרים ציוונו באהבה רבה המסורה ללב שנאמר ואהבתם את הגר, כמו שציוונו לאהוב את שמו, שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך. והקדוש ברוך הוא בכבודו אוהב את הגר, שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".

ו. מצוה רנב הזהירנו מהונות הגר בדברים. והוא אמרו וגר לא תונה. ולשון מכילתא לא תונה בדברים. ונכפלה האזהרה ואמר לא תונה אותו. ובספרא שלא תאמר לו אמש היית עובד ע''ז ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה. (משפטים, הלכות מכירה פי''ד):

ז. מצוה רנג הזהירנו מהונות גר צדק ומהזיקו במקח וממכר. והוא אמרו ולא תלחצנו. ולשון מכילתא לא תלחצנו בממון. וכבר התבאר בגמרא מציעא (נ''ט:) שהמאנה אח הגר עובר משום לא תונו איש את אחיו ומשום גר לא תונו והלוחצו עובר משום לא תלחצנו מוסף על האזהרה שהוא נכלל עם ישראל רוצה לומר אונאת ממון. (שם, שם)

ח. מצוה רפ "שהזהיר השופט מהטות משפט הגרים והיתומים. והוא אמרו יתעלה לא תטה משפט גר יתום. והנה כבר התבאר שמי שיטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד. והוא אמרו לא תעשה עול במשפט. ואם הטה משפט נר עובר בשני לאוין ואם היה גר יתום עובר בשלשה לאוין. (תצא, שם פ''כ)":

ט. "מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו''ם אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור. וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם" (הלכות עבודת כוכבים פרק עשירי הלכה ב)

סימן ד – אהבת ישראל של החסיד.

א. היא שצונו לאהוב קצתנו את קצתנו כאשר נאהב עצמנו ושתהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו וכל מה שיהיה ברשותו אם ירצה אותו ארצה אני אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. (קדושים תהיו, מדע הלכות דעות פ''ז) (מצוה רו).

"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא (הלכות דעות פרק שישי)

ב. מצות עשה של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים. ולהוציא המת. ולהכניס הכלה. וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור. וכן לשמח הכלה והחתן. ולסעדם בבל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אע''פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים. עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות (הלכות אבל פרק ארבעה עשר).

ג. בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן. חכמה. וענוה. ויראה. ושנאת ממון ואהבת האמת. ואהבת הבריות להן. ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה. הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמור. וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה. ונפש שפלה. וחברתן טובה. ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות. ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה. ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען. ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו. יראי אלהים כמשמעו. שונאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו. ולא רודפין לקבץ הממון. שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו. אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן. אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העולם (סנהדרין פרק שני הלכה ז)

ד. כל בית דין של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם. לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש ואסור להקל ראש או לשחק או לספר בשיחה בטילה בבית דין אלא בדברי תורה וחכמה. (תרומה הלכות בית הבחירה פרק שישח הלכה טז)

ה. אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו. וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה. ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו. ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם (סנהדרין פרק רביעי הלכה ז)

ו. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא. ובקדושת שאר א''י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע''פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשבי עית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע''פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו.

סימן ה – אהבת המקום של החסיד.

א. בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקב''ה בכל היצורים וכל הברואים. מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים. וכ''ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל. וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר (הלכות יסודי התורה, פרק רביעי הלכה יב)

ב. היא שצונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית: ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת, ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלת אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבא האהבה בהכרח. וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה עד''מ כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ור''ל כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם. (בפרשת ואתחנן, מדע הלכות יסודי התורה פרק ב')(מצוה ג)

ג. האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך. ונאמר את ה' אלהיך תירא.

ד. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו. בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול. כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד כי אראה שמיו מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם (הלכות יסודי התורה פרק שני, הלכות א וב)

ה. אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. יראה מפשוטן של דברי הנביאים. שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג. ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם. שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'. ואינו בא לא לטמא הטהור. ולא לטהר הטמא. ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות. ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין. אלא לשום שלום בעולם. שנאמר והשיב לב אבות על בנים. ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו. שדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו. אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות. ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן. ולא ישימם עיקר. שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין. אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו (הלכות מלכים פרק שנים עשר הלכה ב)

i. מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה. אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו. וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם (הלכות דעות פרק שישי הלכה ב) שכן אהבת תלמידי חכמים הינה מסימני אהבת המקום.

ז. אומרת המשנה במסכת שבת. כל בעלי השיר (בצירי) יוצאין בשיר ונמשכין בשיר (בצירי). ואנחנו הלומדים פנימיות התורה אומרים כל בעלי השיר יוצאין בשיר (בחיריק) ונמשכין בשיר (בחיריק).

כלומר, כאשר האדם עולה ממדרגה למדרגה נעשה הדבר ע"י השיר וזהו אז ישיר משה שזוהי השירה לימי תחיית המתים וראיה עליה, כפי שאמרו רבותינו.

עד השיר הגדול מכולם הוא השיר לעתיד לבוא וכן שיר השירים המבטא את האהבה בין כנסת ישראל לקב"ה ובין האדם לקב"ה. וזוהי האהבה הנדרשת מאיתנו לעבודתו כפי שכתב משיח ה' רבנו משה בן מימון הספרדי שצריך האדם להתעורר לעבודת ה' מאהבה. וביאר רבנו כיצד צריכה להיות התעוררות זו לעבודתו.

ח. אמר ב"ספר הישר" דבר הכולל את כל מה שאמרנו עד כה והוא אמירתו.

"תועלת גדולה באהבת הבורא לאדם ובאהבת האל בו לא יצטרך לגמול אחר ואין לו לבקש ולשאול האם תתקיים נפשו אחרי מותו ואם לאו כי באהבת הבורא נכלל כל הגמול הטוב. כידוע שיש לו להאמין כי כשימות אדם במעשים טובים ומתנהג בחסידות כי הבורא יאהבנו ומאחר אשר יאהבנו זהו הגמול שאין למעלה ממנו" (ספר הישר, חמישה עמודי העבודה). ועתה אתה הסכת ושמע. הראית או השמעת הדבר הגדול הזה ? דברי החסיד הזה שבאהבת השם לא יחשוב ולא יתעניין בגמול ובשכר על עבודתו שהאוהב אינו צריך לדבר אלא לאותה האהבה הזכה שבינו לבין הבורא. אבל אם חלשה דעתך וזקוק אתה לתימוכין אמר בהמשך דבריו "כי אחר אשר יאהבנו אין ספק שיתן לו גמול טוב על מעשיו. ואין לנו לחקור איך יהיה הגמול הטוב"?

סימן ו - עבודת ה' מיראה ואהבה (ליקוטי שיחות ג, תולדות, כסלו תשכ"א)

א. רקע - מבואר בחסידות (תורה אור, תולדות), שעבודת אברהם הייתה בקו החסד והאהבה, ועבודת יצחק היתה בקו הגבורה והיראה, וכל דרך עבודה, בין בעבודת האהבה ובין בעבודת היראה, נחלק לשתי מדרגות כלליות:שתי מדרגות ביראה – יראה תתאה(תחתונה) ויראה עילאה. יראה תחתונה פירושה, שירא לעשות נגד רצון ה' מפני העונש שיש על חטא זה...יראה עליונה פירושה, יראת הרוממות, שירא ובוש מרוממות וגדולת הקב"ה לעבור על חטא, כלומר שירא מהחטא עצמו שהוא נגד הקב"ה. כך גם באהבה ישנן שתי מדרגות – אהבה רבה ואהבה זוטא. אהבה זוטא, פירושה שאוהב את הקב"ה ומקיים את רצונו משום שטוב לו מכך, אם בגשמיות, או בדקות יותר עד לתכלית הרוחניות. אהבה רבה, הוא שאוהב את הקב"ה ומקיים רצונו "שלא על מנת לקבל פרס", לא בשביל הטובה שתבוא לו מכך.

ב ההוראה המעשית - זו ההוראה לכל אחד מישראל בעבודת ה', שעליו לעבוד את ה' בשני הקוים של אהבה ויראה, אברהם ויצחק. כידוע פירוש מאמר חז"ל "אין קוראין אבות אלא לשלושה", שאברהם יצחק ויעקב הם האבות של כל ישראל, ודרכי העבודה שלהם צריכים להיות אצל כל אחד מישראל....כאשר אדם עוסק בקו אחד בלבד, אהבה או יראה, הרי יתכן שאין זה מצד עבודתו כי אם שבטבעו הוא נוטה לחסד או לגבורה. ההוראה היא שצריכה להיות עבודה, והיא באה ע"י שעוסקים בשני הקווים ובכל המדרגות.....וזוהי גם ההוראה עבורנו, שעל כל אחד לדעת כי בני ישראל אינם משועבדים להגבלות הטבע – לא רק בעניינים רוחניים כי אם גם בעניינים גשמיים.

ג. כבר הבהרנו ב(פרקים על) שלילת התארים שכל תואר שבו מתואר האל בספרי הנבואה הוא תואר פעולה. לכן, מפאת שהביא לידי מציאות את הכול הוא נקרא חסיד. מפאת רחמיו על החלשים, כלומר, הנהגת בעלי-החיים בכוחותיהם הוא נקרא צדיק. מפאת הדברים הטובים יחסית והייסורים הגדולים יחסית ההווים בעולם שמחייב אותם הדין הנובע מן החוכמה הוא נקרא שופט. בתורה שלושת השמות האלה כתובים במפורש: השפט כל הארץ (בראשית י"ח, 25), צדיק וישר הוא (דברים ל"ב, 4), ורב חסד (שמות ל"ד, 6) (חלק שלישי פרק נג)"

ד. הנה נודע בעיון שהאדם צריך לעורר את האהבה ואת היראה עד שתחפץ.

ישלב האדם האהבה עם היראה ולא יפריד ביניהם, מכיוון שאינם קיימות קיום אמיתי בנפרד. וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה שיתעורר האדם לעבודת ה' מאהבה גם כן אין כוונתו שיעזוב היראה לגמרי ואפילו לא יראת העונש אלא שלא יעבוד רק מיראה או לתקוות שכר או לתקוות כבוד וכתב החסיד ר' יהודה בספר חסידים.

"יש אהבה שאוהב בכל לבו את הקב"ה ועושה בשמחה ובנפש חפיצה את רצונו ואינה חשובה אהבה כגון שעושה את המצוות בשמחה וכשבא דבר עבירה לידו אומר בלבו מה בכך אם לא אהיה מהרהר בדקדוקי עבירה זאת הלא אני בשר ודם וכשיש לי אוהבים אם פעמים ידקדקו במה שיהיה רצוני ופעמים לא ידקדקו איני כועס אם פעמים לא ידקדקו במה שהוא נגד רצוני וכל שכן שהקב"ה לא יכעוס אם לפעמים לא אדקדק בעבירות וכי אני יותר טוב מן השמים הלא כתיב (איוב לג יב) כי ירבה אלוה מאנוש לכך נאמר (דברים י יב) ליראה את ה' וגו' ולאהבה כל אהבה שאין יראה אגודה בה אינה ואם שניהם יחדיו עליהם נאמר להנחיל אוהבי יש (מאמר תתתתשלז)

נמצאת למד שאין האהבה שלמה ללא היראה ועוד אמר אדמו"ר הזקן בספר התניא הקדוש שמי שיש לו עבירה נחשב רשע ח"ו כל זמן שלא שב בתשובה ממנה וזה גם

אם עשה מצוות הרבה. ושים הדברים בדעתך וכנגד עיניך ולבך שלא תיכשל בהם שכבר אמר החכם השלם והוא המלך שהשלום שלו בספר קהלת "והחי יתן אל לבו".

ה. יש שם זמנים שיש לעורר מצוות מסויימות יתר על האחרות וכדברי הרבי שאותה

מצווה שיש לו עליה יותר מניעות, היא היא המצווה שלו שעליו לעורר וזה מצד

ההתגברות על יצרו הרע. אבל מצד מה שהמצווה מגינה ומצלה יש שם עניין לעורר

המצווה הנצרכת יותר לפי הזמן ולפי המקום. או לפעמים יש שהחסיד יוסיף תיקון כפי

מה שהשעה צריכה, כגון מה שצריך לתקן בזמן הזה בסידורים ולהוסיף בהם עניין "בני

ברית" והוא כאשר יש גוי בביתו של היהודי כמו שמצוי כיום בבתים רבים בהם עובדים

גויים. ואם מברכים בהם כנדרש ברכת המזון יש להוסיף בברכה עפ"י דברי הקיצוש"ע

יאמר האדם "אותנו" – "כולנו בני ברית", כדברי המג"א סימן קפט א – "כשיש עכו"ם

בבית נוהגין לומר "כולנו יחד בני ברית". וכתב הט"ז ביו"ד שאינו נכון כיוון שאומר

כולנו יחד הכל בכלל אלא יאמר "אותנו בני ברית כולנו יחד", והטעם לפי שאסור לברך

עכו"ם דכתי לא תחנם.

ו. בדברי קודשו של הרבי "בתחילת פרשת מקץ מספרת התורה באריכות על שני חלומות פרעה – חלום הפרות וחלום השיבולים; כן מסופר על הפתרון שנתן יוסף לחלומות, שהם מהווים רמז לשנות השובע ושנות הרעב. לשם מה מספרת התורה בהרחבה כזו, את כל פרטי חלומות פרעה ? לשם מה חשוב לנו לדעת את כל הפרטים שראה גוי בחלומו ? המענה לכך, משום שיוסף הצדיק היה נשמה כללית, והוא המשיך בעולם את כל ענייני יעקב אבינו. וכיוון שיוסף הוא "צדיק יסוד עולם", כל ההשפעות שבעולם צריכות לעבור דרכו, וכשם שאצלו היה הסדר של גילוי עניינים מלמעלה ע"י חלומות, נקבע הסדר כך בכל העולם, עד שכאשר היו צריכים להודיע דבר אפילו לפרעה מלך מצרים, "מושל בכיפה"(מצריים, בירת העולם העתיק, המתנשאת ככיפה למשול, המלקט), היה זה באמצעות חלום". ומהי ההוראה המעשית מכך - זוהי ההוראה העיקרית בעבודתנו: כאשר יהודי נתקל בנסיונות של הנחות ותאוות מזיקות, עליו לדעת שהם נובעים ממנו, היהודי. לא כדעת הסוברים שיש ללכת בעקבות העולם; גם לא כאלו הסוברים, כי על מנת לקיים תורה ומצוות צריך האדם להתאים עצמו ל"עולם", אלא אדרבה, מציאות העולם תלויה ביהודי. מפני שאצלו רווחת הנחה מסוימת או שהוא מתחשק לאיזו תאווה, באים אותם עניינים גם בעולם, אלא כשהם באים בעולם ("עולם" מלשון העלם), אין מקורם נרגש בהם, ומופיעים כאילו מעצמם, וגוררים אותו ללכת אחריהם. ברם מאחר שבאמת באים הם מהאדם, הרי על ידי כך שימיר את ההנחות והתאוות הלא טובות שלו בטובות, יוחלפו אלה גם בעולם (עניין זה נפלא הוא מאד מהשכל ונראה כמופרך אלא שכך הוא הדבר אין האדם רואה אלא מה שליבו חפץ, המלקט).

ז. ההוראה מכך בעבודה היא. כשעולה בדעתו של אדם, שיוכל להשיג השפעות מסוימות ללא עבודה, מתוך ההנחה, שמפני סיבות מסוימות יקבל ההשפעות גם ללא יגיעה – עליו לדעת שרעיון כזה מקורו בנפש הבהמית, מה"לעומת זה", ששם אין העבודה הכרחית; כמו כן צריך שידע שההשפעה שבכוונתו לקבל באופן זה, היא, ככל מציאות של לעומת זה, "פוחת והולך", עד שלא נשאר ממנה מאומה.

ט. התוצאה עם ברכת ה' כדברי הרבי שאמר "ולאידך גיסא: כשיתייגע בעבודה, יכול להיות בטוח ש"יגעת ומצאת", יתנו לו מלמעלה מציאה, עוד יותר מכפי עבודתו, וככל שיתקדם יקבל יותר – "מעלין בקודש".

סימן ז – החסיד האחד בתוך אחדות כלל ישראל

א "האחדות היא יסוד ושורש החסידות. אחדות זו משמשת לכמה מובנים. אחדות החסידים, אחדות של כלל ישראל, אחדות הבריאה והבורא" (גן החסידות). ואין פירושה אחידות כדברי השו"ע שהבאנו לעיל.

ב "האחדות שבבריאה היא גם האחדות שבנבראים. אפשר לומר לפי החסידות כך: לא זו בלבד שכל ישראל אחים הם, כל היהודים הם יהודי אחד. שישים רבוא אותיות לתורה, ששים ריבוא נשמות לישראל. כל יהודי יש לו אות בתורה. אבל כלום אין כל שישים האותיות מהוות תורה אחת ? כך כל היהודים הם יהודי אחד". (עפ"י גן החסידות). וכדברי הרמב"ם באגרות "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת".

ג. "כל מקום שאני תופס חלק ואוחז קצה, הריני תופס כולו וזוכה בו במלואו, כי חלק מן האחדות אף הוא אחדות. ומאחר שהתורה והמצוות נאצלו מעצתמותו יתברך, שהוא האחדות האמיתית, אם כן, כל המקיים מצווה אחת כאילו קיים כל המצוות" (גן החסידות). ובכך ניתן משנה תוקף לדברי הרמב"ם שכל המקיים מצווה אחת באמת יש לו בה חלק לעולם הבא. אולם אין לראות בכך ח"ו היתר לקיום חלק מהמצוות כפי שחושבים המסכנים אלא על האדם לשאוף לקיים כל המצוות שביכולתו ואפילו המצוות שאין ביכולתו לקיימם במעשה יקיימם לפחות בלימוד וזוהי העצה הגדולה שנתן הרבי ללימוד ספר משנה תורה של הרמב"ם שכן ספר זה מקיף את כל מצוות התורה.

פרק שישה עשר – כללי הנהגת בדרכו של חסיד

"האירה פניך על עבדך, הושיעני בחסדך"

סימן א – לבוש וצניעות.

א. לבושו של החסיד צנוע ונקי אך אין הכרח לבגד מיוחד. ואין אנו חולקים על מי שלבושם נקבע ע"י רבותינו הקדושים ויש להם על מי שיסמוכו רק דברינו הנם במי שאין לו מסורת לבוש מסויימת או שהנו בעל תשובה. אם ירצה ילבש חולצה לבנה בשבת והוא שנאמר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" שצבע זה מסמל את טוהר הלב ונקיון הדעות.

ב. בשיחתו על קדושת חינוך הבנים והבנות (פרשת ויצא, ליקוטי שיחות ג, פרשת וישב תשי"א.) אומר הרבי השביעי.

על הפסוק "וישכב במקום ההוא, אומר המדרש:" כאן שכב אבל כל יד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב. פירוש נוסף: "כל כ' שנה שעמד בבית של לבן לא שכב"....המדרש שואל באיזה כוחות ביצע את עבודת הבירורים (שמירה על צאן לבן, המלקט)...ועל זה משיב המדרש שאמר "שיר המעלות מאין יבוא עזרי", הוא חש, בכוחות עצמו אין אפשרות לפעול ורק "מאין" על ידי התבטלות גמורה – "יבוא עזרי", כיוון ששם מבטחו רק בה', "עזרי מעם ה'" וזה העניק לו את הכוחות.

ג. ההוראה המעשית - בעיקר צריכה להיות ניכרת ההנהגה המיוחדת של קדושה בחינוך הבנים והבנות, ובקביעת אורח חיי הבית. לא זו בלבד שביתו מתנהל באופן שונה לגמרי מבית של אינו יהודי, להבדיל, כי אם אפילו בדרגת קדושה נעלית יותר מהנהגת הבית של אותם יהודים, שומרי תורה ומצווה, שאצלם הנחות העולם תופסים מקום חשוב; אצלו קובעת לגבי כל ענייני הבית רק דעת תורה – יהדות וקדושה. אין צריך ללכת בעקבות רוח זמן. והדבר צריך באופן שיהיה כה בולט, שהילדים ידעו שאביהם ואמם שונים מכולם; נשים אחרות אינן לבושות בגדים צנועים בהידור, אך אמם לבושה בתכלית הצניעות; אבות אחרים אינם נזהרים דיים שלא להונות אחרים במסחרם, אך אביהם נזהר בהונאה ונושא ונותן באמונה וכיוצ"ב. וגם זה אנו לומדים ממעשה אבות, מהנהגת בית יעקב. התורה מספרת: "וילך ראובן וימצא דודאים בשדה", ומפרש רש"י: "להגיד שבחן של שבטים, שעת קציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חיטים ושעורים, אלא דבר הפקר שאין אדם מקפיד בו". אפילו כשהילד קטן ואינו מסוגל להשיג את משמעותה של תורה וקדושה, יכול הוא כבר אז לחוש כי ביתו נבדל מבתים אחרים –"ונפלינו". במילא לא ימשך אחר ילדים אחרים; אלא אדרבא כשרואה שילדים אחרים אינם מתנהגים כראוי, אינם נזהרים בגזל ונוטלים משדות אחרים לא רק דודאי הפקר, זה עצמו הוכחה ברורה אצלו שהוא לא ינהג כך ואין לו להתידד עימם. מהנהגה כזו גדל שבט ראובן וגם שבט יששכר שמראובן ויששכר יצאו ראשי סנהדראות ועמודי הוראה.

ד. התוצאה וברכת ה' - הנהגה זו מביאה לאדם שפע ברכה והצלחה גם בגשמיות, כפי שכתוב ביעקב אבינו: "ויפרוץ האיש מאד", שהצליח מאד אפילו בגשמיות, כסיום הפסוק שם "ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים"(ובלשון ימינו פירושו "שמח בחלקו" ויש לו כל צרכו ויתר מכך).

ה. אמר רבנו הניקיון החיצוני הינו גם כן מטרת התורה, לאחר טיהור הדעות והמעשים.

"אשר לניקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסילוק הלכלוכים גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טיהור המעשים וטיהור הלב" (מורה נבוכים, חלק שלישי פרק לג).

ו. האדמו"ר - חסידות בית אברהם יכולה לפעול ללא אדמו"ר שכן החסיד סמוך על דברי רבותינו הקדושים ומקבל את כוחו לפעול למען אחרים מדבריהם ומתורת משה.

סימן ב - הכוונה הרוחנית במעשי האדם (ליקוטי שיחות, פרשת וישב תש"כ).

א. רקע – ההבדל בין חלומותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה המסופרים בפרשת וישב הוא:החלום הראשון היה בקשר לדברים ארציים, "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", והחלום השני – על "השמש והירח ואחד עשר כוכבים", ענייני שמים. אצל פרעה היו שני החלומות בדברים ארציים: חלום אחד היה על סוג ה"חי"(פרות) והשני – על סוג ה"צומח"(שיבולים), אבל לענייני שמים לא היתה לפרעה כל שייכות. בענייני ארץ גופא היה אצל פרעה הסדר של:"פוחת והולך" – תחילה החלום על הפרות ואחר כך על השיבולים. אבל אצל יוסף היה הסדר של "מעלין בקודש", תחילה החלום בענייני ארץ ואחר כך על "השמש והירח ואחד עשר כוכבים". זהו ההבדל הכללי בין יהודי ולהבדיל, איננו יהודי. יהודי גם בהיותו בעולם הזה, יש לו קשר עם שני עולמות, לא רק עם גשמיות העולם הזה אלא גם עם רוחניות העולם הבא.

ב. ההוראה המעשית - אף שדנים בשני עולמות שונים של ארץ ושמים – הרי זו ההוראה ליהודי שעליו לעשות משני העולמות- גשמיות ורוחניות – דבר אחד: לא זו בלבד שהגשמיות של יהודי איננה צריכה להפריע לרוחניות אלא שצריכה גם לסייע בעבודה, עד שהגשמיות תיהפך לרוחניות. ומה שנאמר בזוהר "תוקפא דגופא חולשא דנשמתא" שתוקף הגוף הוא חלישות הנשמה, אין הכוונה לבריאות הגשמית של הגוף, אלא לתוקף התאוות והרתיחה(אש התאוות, מ.ח) בענייני הגוף. אבל בריאות הגוף עצמה הרי אדרבה, הכרחית היא לעבודת השם, כדברי הרמב"ם "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא".

ג. התוצאה עם ברכת ה' - וכיוון שיש ליהודי בכל דבריו הגשמיים כוונה ורצון לרוחניות, נעשים הם אכן רוחניות, כמאמר הבעל שם טוב:"במקום שרצונו של אדם – שם הוא עצמו."

סימן ג - התקשרות עם נשיא הדור.

א. העבודה, הינה סולם ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה (שם, שם) - חלומו הראשון של יוסף מתחיל:"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", חלומות יוסף מתחילים מיד עם עבודה. לא כמו בחלומות פרעה שאין שם עבודה כלל.במה מתבטאת העבודה ? "מאלמים אלומים". השיבולים שמהם קושרים את האלומים, כל אחד מהם צומח לחוד בגומא נפרדת והם חלוקים זה מזה. ועבודת האדם היא ללוקטם ולאחדם ל"אלומים". היכן מקום העבודה "בתוך השדה". לאחר עבודה זו של מאלמים אלומים בתוך השדה צריכה לבוא העבודה של "ותשתחוין לאלומתי".

ב. ההוראה המעשית - נשמת היהודי יורדת למטה ל"שדה", עולם הזה, שהוא מקום של פירוד, של קליפות וסטרא אחרא והיא מתלבשת בגוף ובנפש הבהמית, שהם יש ומציאות לעצמם – והעבודה היא ב"שדה", לבטל את הישות והפירוד הנובעים מן הגוף והנפש הבהמית, ולאסוף ולאחד את כל כוחותיו לעבודת ה' – "מאלמים אלומים". לאחר עבודה זו של "מאלמים אלומים בתוך השדה" צריכה לבוא העבודה של "ותשתחוין לאלומתי", ההשתחויה וההתבטלות ל"אלומה" של יוסף הצדיק. כל בני ישראל הרי מהווים "קומה שלימה". וכשם שבמבנה גוף היהודי, צריך להיות הביטול של כל האיברים לראש, שדווקא אז הגוף הוא גוף בריא, כך הוא גם ב"קומה שלימה" של כלל ישראל, עליו להיות בטל ל"אלומה" של יוסף הצדיק וכדברי אחד מרבותינו, הנהגה זו איננה חייבת להיות הנהגתו של היחיד אלא יכולה להיות גם ההנהגה המבוססת על רוח התורה.

ואלו הם הנקודות היסודיות שאנו למדים מחלומות יוסף הצדיק: לכל לראש צריכה להיות עבודה. רק היא הסולם שבו מסוגל יהודי להתעלות ולהתקשר עם הקב"ה. אין לחשוב , שכיוון שכל ישראל הם "בני מלכים", או יותר מזה, כפי שנאמר לפעמים "מלכים" הם, אין נדרשת מהם כל עבודה. באה ההוראה האמורה, שכל ההשפעות של קדושה באות רק ע"י עבודה. ההוראה השניה היא, שבכל סוגי העבודה צריכה להיות התבטלות לראש ומנהיג ישראל – בכל דרגא בה עומדים. התוצאה עם ברכת ה' הינה.

כאשר יהיה ה"בטל רצונך", יבטל הקב"ה "רצון אחרים מפני רצונך", שיתבטל "רצון אחרים", לשון רבים, ההעלמות של העולם הזה לא יחולו עליך.

ג. והנה בזמן הזה כשאין נשיא לדור, ההתקשרות הינה עם הצדיקים ותלמידי חכמים שבדור.

סימן ד - שוב"א (שליח ופעיל בבית אברהם).

א. היא שצונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית: ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת, ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלת אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבא האהבה בהכרח. וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו וזה עד''מ כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ור''ל כמו שאברהם מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב אברהם אוהבי וזה בעוצם השגתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם. (בפרשת ואתחנן, מדע הלכות יסודי התורה פרק ב')(מצווה ג):

ב שליח ופעיל בבית אברהם יפעל לזיכוי יהודים וקרובם לעבודת ה' במקומו.

ג. החסיד יפעל לקידוש שם ה' בעולם כדברי הרמב"ם בספר המצוות.

ג. בדברי קודשו של הרבי השביעי של חב"ד בעניין קרוב הבריות (ליקוטי שיחות ג,

שיחת פרשת בחוקותי, תשכ"ב), פרשת וירא.

"אברהם ע"י עבודתו בקו החסד: השתדל לקרב כל אדם לאלוקות ואפילו עורר רחמים על אנשי סדום – ע"י עבודה זו של התעסקות עם העולם הוא גם בירר את הדורות הקודמים ולכן קיבל את שכרם. על דרך שפוסק שם אדמו"ר הזקן שע"י תשובה, מוציאים התורה והמצוות שנמשכו בקליפות, ויחד עם הבעל תשובה שבים לקדושה".

ה. ההוראה המעשית הנה - "אנו נמצאים עתה בדור של עקבתא דמשיחא, דור אחרון לפני משיח. לאחר הדורות שעברו, שהיו הכנה לביאת המשיח, שאז תושלם תכלית כל הבריאה. ובעבודת זה תלויים ענייני הדורות הקודמים. ועל ידי ההנהגה עתה בקו החסד, מידתו של אברהם אבינו, לקרב כל ישראל באהבת ישראל ולעוררם ליהדות, מגלים את הניצוצות הקדושות החבויים בכל יהודי – מאבותיו ואבות אבותיו עד לדורות הראשונים. אברהם אבינו ע"י עבודתו הוריש לנו, חקק והנהיג בכל אדם דרך החסד שלו, תחילת כל המידות ומן המידות בא הדבר לידי פועל ממש – שזה כל האדם".

ו. הברכה מאת ה'" - והמקרב יהודים אלה ומגלה הניצוצות שלהם, מקבל שכר כולם, בכך שהוא מביא את הניצוצות לתכליתם – גאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש".

ז. בעת שאברהם התגורר בארץ פלשתים מסופר בפרשתנו:"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם שפרסם שם אלוקות ואמונה; "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים", - ולאחר מכן בא סיפור העקידה. וצריך להבין: מה לומדים אנו מזה שאברהם נטע שם אשל ? ....בגמרא נאמר, ש"אשל" איננו עץ בודד, אלא אברהם נטע גן שלם של עצי פרי, במטרה שהאורחים העוברים ושבים יהנו מהפירות. דעה נוספת "אשל" פירושו "פונדק" – אכסניא, אברהם אבינו נתן לאורחים לא רק פירות, אלא אכילה ושתיה, בשר ויין ומשכב, עד שאברהם כמסופר במדרש(בראשית רבה, נד,ו) – העמיד אצלו בבית סנהדרין עבור האורחים כדי לפתור את השאלות העשויות להתעורר אצל האורחים.

ח. ההוראה המעשית - אצל כל אחד נטועה בלב מדת הצדקה וגמילות חסדים, ועליו לדעת שמדה זו שירש אותה בירושה מאברהם אבינו, איננה רק בשביל לתת לשני דברים הכרחיים, כי אם גם דברי מעדנים, ולא רק במובן החומרי אלא גם לפתור את בעיות ה"נפש"(הרוחניות) של הזולת.

הנהגה זו היא למעלה מהשכל; לתת לזולת דבר החסר לו – מבין גם השכל, שכיוון שחסר לו דבר ממלאים את חסרונו מתוך רחמנות. אבל לתת לשני מה שלא חסר לו כי אם לתענוג, זהו נובע ממדה מיוחדת של טוב שמקורה למעלה מהשכל; שמצד מדת הטוב שלו מחפש את טובת הזולת.

ט. זוהי ההוראה לכל הדורות. מבני ישראל נדרשת הנהגה של מסירות נפש במיוחד בחינוך הילדים, שעמל יגיעתם במשך שנים רבות יקדישו לחינוך הבנים והבנות, לא רק לבניהם שלהם, כי אם גם לשל אחרים, ולתת להם לא רק דברים של הכרחיות, כי אם יהדות, תורה ומצוות במלוא המידה ואם גדל דור של מסירות נפש, שגם בהיותם במדינה חופשית הם מוכנים להקריב כל אשר להם, עד גם את חייהם עבור אמונה, תורה ומצוות , וכל הקשור ביהדות (שיחה לעסקני ישיבות תומכי תמימים ליוואבוויטש יז מרחשון תשי"ט.

י. התוצאה וברכת ה' - כאשר ההנהגה היא באופן האמור לעיל ישנה ההבטחה מהקב"ה ששכר תמיכת הגדלת והעמקת הישיבות ובתי תלמוד התורה יהיה לא "דולר תמורת דולר", כי אם שהקב"ה ישלם כמה פעמים ככה וכמו שמצינו אצל אברהם אבינו, שההתחלה אצלו הייתה בבן אחר, ומזה הגיע לו "ארבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", לא רק בממון שעל זה מיותר לדבר – כי אם גם בעניינים אחרים. בריאות אריכות ימים ונחת מהילדים(שאלה הם המכונים בני, חיי ומזוני, מ.ח). "ואל ירע לבבך בתתך לו" –ייתן הקב"ה שיקבלו בשמחה את ההוראה מהנהגת אברהם אבינו ויצחק, ויתנו לישיבות ביד פתוחה רחבה ובשמחה, ואז יפרע הקב"ה כמה פעמים ככה, לא רק בממון כי אם בכל המצטרך.

יא. בעניין זה של עבודה עם הזולת צריך האדם לזכור שלא ישכח את עצמו.עבודת האדם עם עצמו והעבודה עם הזולת (ליקוטי שיחות ג, פרשת חיי שרה, תשכ"ב).

המדרש מפרש את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" "יש לך אדם שהוא בזיקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זיקנה". – יכול להיות אדם שיש לו אחד משניהם או "זקן" או "בא בימים", אבל לאברהם היו שניהם: "זקן" ו"בא בימים". מפרשי המדרש, על פי פשוטו, מפרשים כאן, שאפשר שיהיה אדם "זקן" ועדיין אינו "בא בימים" – כמו ר' אלעזר בן עזריה שנהיה "זקן" בגיל שמונה עשר – ואפשר שיהיה גם "בא בימים" בלא "זקנה", שעם היותו מופלג בשנים הרי הוא נראה צעיר. חז"ל מפרשים את המעלות של "זקן" ו"בא בימים": "זקן" – זה שקנה חכמה. "בא בימים" – בא עם כל ימיו, שלא היה חסר יום אחד שבו לא קיים אברהם מצוות(מסוג המצוות שהיו בזמנו לפני מתן תורה). זו הייתה גדולתו של אברהם אבינו, שהיו בו שתי המעלות יחד:"בזקנה"(שלימות עצמית) ו"בימים"(פעולתו בעולם), אף ששני הדברים הם משני סוגים שונים ומנוגדים לגמרי ואין הכל יכולים להגיע לשתי המדרגות כאחד.

כמו כל הסיפורים שבתורה גם סיפורו של "ואברהם זקן בא בימים" הוא הוראה בעבודתינו ישנם כאלה שלהוטים לפעול בעולם, ואינם נותנים את דעתם על מצב עצמם(והרי כבר אמרו רבותינו הקדושים שבעת שאדם פועל עם העולם ועם הזולת אל לו לשכוח את עצמו, פן מרה ורעה תהיה אחריתו שחייו קודמים לחיי הזולת ורק עליו שלא לשכוח את הזולת ולפעול למענו אולם אם הדבר גורם לו לשיכחת עצמו או איזו שהיא מצוות עשה שהוא חייב בה או אי זהירות מספקת במצוות לא תעשה עדיף להיות בשב ואל תעשה כלפי הזולת ולהקדים חובותיו כלפי הקב"ה, מ.ח)...ויש מי שאינם עוסקים בהארת סביבתם.

יב. ההוראה המעשית - ועל זה בא ההוראה של "זקן בא בימים" שצריכים להיות שני הקווים ביחד, כי כאמור דרך התורה היא ביחוד והתכללות. כל אדם יש לו מצוות אותן הוא מקיים בתדירות ובעקביות:אצל אחד זוהי מצוות הצדקה, שמורגל בה יותר; אצל השני זוהי מצוות קריאת שמע, שבה הוא זהיר תמיד, ואצל שלישי מצווה אחרת. אבל יש מצוות שאין האדם מקיימם תמיד בשווה, אלא משתנות אצלו מזמן לזמן, ולא כל העיתים שוות. לגבי מצוות אלו עליו לעמול ביגיעה רבה לקיימם כראוי.

יג. התוצאה וברכת ה' - ולכן מתארים חז"ל את שרה (בעת פטירתה) במעלת התמימות, משום שמאברהם ושרה החלה ההכנה למתן תורה, "שני אלפים תורה", סדר העבודה של תורה תמימה, השלמות וההתאחדות של הקווים השונים.

יד. אומרת המשנה שהן אותם שהם בבחינת מזבח הזהב – עשירים – והן אלו שהם בבחינת מזבח הנחושת – עניים – כאשר הם נזכרים שהם בבחינת מזבח, היינו שהרצון הפנימי, והאמיתי שלהם הוא לזבוח את יצר הרע ולקיים את רצון הקב"ה, "אזי אינן מקבלים טומאה" והטעם לכך הוא, מפני שהן כקרקע, כשם שהקרקע הכל דורכים עליה, כך(כבנוסח התפילה:ונפשי כעפר לכל תהיה) אין להם כל רצון עצמי כי אם הרצון שגילה לנו השי"ת בתורה הקדושה.

טו. התוצאה עם ברכת ה' - ועוצמתה של הפנימיות היא כל כך, עד שסוף כל סוף בטל הציפוי אל הפנימיות. ובסופו של דבר ודאי יעשה תשובה, ויגיע אל האמת:שחיי היהודי וקיומו אינם אלא אלוקות, והדרך אליה היא בלימוד התורה וקיום המצוות. והם גם הכלים לברכות בגשמיות שהבטיח הקב"ה בתורה:אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו וגו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וגו'.

טז. רקע - על הפסוק "אנוכי ה' אלוקיך" נאמר במדרש: "אנכי לשון מצרי", שתיבת "אנכי" מקורה בלשון מצרי.....ואם כן אינו מובן, איך יתכן שתיבת "אנכי" הוא "לשון מצרי" ? המדריגות בגילוי אלוקות שאפשר לציינם בשמות – הווי ואלוקיך – הם בלשון הקודש, ו"אנכי" המורה על עצמותו יתברך הוא לשון מצרי ?....והביאור: כבר בתיבה הראשונה שאמר הקב"ה במתן תורה, רמז את כוונת מתן תורה: תכלית התורה היא, להמשיך קדושה לא רק בעניינים של לשון הקודש – לשם כך אין צורך לנצל את הכח שניתן במתן תורה. תכלית מתן תורה הוא להשתלשל ולהגיע עד לשבעים לשון, ועד ללשון מצרי וגם שם להמשיך קדושה.....אבל בחי' עצמותו ית' לא יוכל להשיג, שכן אפילו המדריגות הגבוהות ביותר אינם כלי לעצמות. "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", העולמות והדרגות הרוחניות ההנעלות ביותר אינם כלי אליך, להקב"ה בעצמו, אלא (כסיום הפסוק – בתמיה קיימת) "אף כי הבית הזה" ואיזה בית – "אף כי הבית הזה", בית שנבנה מחפצים גשמיים, בעולם שעליו נאמר אף עשיתיו. ע"י העבודה בעניינים הנחותים ביותר עד ללשון מצרי, ע"י זה משיגים את ה"אנכי":"אנא נפשי כתבית יהבית", הקב"ה כתב ומסר את עצמו (עצמיותו) בלשון מצרי. ומשום כך הרי לאחר הטענה של "למצרים ירדתם" ניתנה תורה לישראל דוקא. (עפ"י שיחת פרשת וארא תשכ"ב)

יז. ההנהגה המעשית - אין להסתפק עם העניינים העצמיים של קדושה בלבד, כי אם יש לעסוק גם עם העולם, ועבודה זו צריכה להיות בשני אופנים:

א) לא להסתגר בד' אמותיו שלו, אלא לעשות גם את העולם כלי לאלוקות.

ב) גם בנוגע לעבודה עם עצמו, אין להסתפק בהתמסרות רק ללימוד התורה, תפילה וקיום המצוות, אלא חייב להיות גם "בכל דרכיך דעהו": לא די בקיום מצוות דאורייתא, דרבנן, חומרות והידורים של ראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים, כי אם חייב להיות שב"דרכיך", דרכים שלך, ענייני הרשות של העולם שגם בהן יהיה "דעהו" – ידיעה(דעת – התקשרות) באלוקות.

יח. התוצאה עם ברכת ה' - ע"י "בכל דרכיך דעהו" לוקחים את גוף התורה, את "אנוכי מי שאנוכי", שממנו נמשך "הוי" ו"אלוקיך" וכל עשרת הדברות עד "אשר לרעך?", הכוללים בתוכם כל המצוות.

סימן ה - חיבור מוחין ומדות (שיחת ש"פ וארא ר"ח שבט, תשכ"ב)ת

א. רקע - בתביעת הקב"ה למשה רבינו, שגם אצלו יהיה טבע המידות, אף שעניינו הוא חכמה ושכל, ישנם שני עניינים: א) שלא יתעוררו אצלו שאלות, כי אם יקבל כל דבר בקבלת עול. ב)שיעמוד בתנועה של המשכה והשפעה למטה, כפי שמצינו שמשה רבינו התעסק לאחר מתן תורה בעניינים שלמטה – אפילו יותר מהאבות. האבות אף שעניינם הוא מדות, היו רועי צאן ובמידה מסויימת התנזרו מהעולם – אבל משה, ביאר את התורה ב"שבעים לשון" לכל העולם. ובנוגע לישראל הרי היה:תאמר אלי שאהו בחיקך וגו'".

ב. ההוראה המעשית - נדרשים איפוא ה"עליונים", בעלי המדריגה הגבוהים "ראשיכם שבטיכם", ש"ירדו למטה" לעסוק עם יהודים אחרים, אפילו עם אלו שהם "חוטב עציך ושואב מימך"; ומה"תחתונים", בעלי המדריגה הנחותים, דורשים ש"יעלו למעלה" – שילמדו תורה, לא רק תורה הנגלית, אלא גם פנימיות התורה, ותובעים מהם לא רק קיום מצוות סתם, כי אם בהידור דווקא. מכל אדם דורשים "כל חלב לה'", שהתורה ומצוות שלו יהיו מן המובחר. וגם מסוג זה של "ראשיכם שבטיכם" עצמו, שבכללות הם ה"יושבי אהל", דורשים את חיבור עליון ותחתון, להתעסק עם העולם, ושבשכלם תהיה תנועה של קבלת עול.

ג. התוצאה והתפילה עם ברכת ה' - והנהגה זו(חיבור מוחין ומדות) מביאה את הגאולה, ואת כל ארבע לשונות של גאולה המנויות בהמשך הפרשה, וליציאה מכל המצרים וגבולים עד ל"והבאתי אתכם אל הארץ" – כימי צאתך מארץ מצרים ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

סימן ו – ההתוועדות החסידית.

בדברי קודשו של החסיד קלונמוס קלמיש שפירא בספר הכשרת האברכים פרק יא כתב מהו אופן ההתוועדות החסידית הרצוי ואעתיק מקצת דבריו שהם דברי אלוהים קדושים.

א. "טוב שישתו מזמן לזמן משקה יחד, לא להשתכר חס ושלום, רק כדרכם של החסידים כדי להתחבר יותר יחד, ולעורר גם את הנפש הבהמית מעצלותה (שהרי היא נמשכת ליסוד העפר כדברי בעל התניא בפרק א) ואפילו מי שאינו שותה משקה מפני חולשת בריאותו חס ושלום, יערב מים במשקהו וישתה יחד עימהם" (וטוב לעשות התוועדות זו לאחר התפילה ביום שבת קודש).

ב."אחר שישתו משקה יזמרו איזה זמר של התעוררות, כמו ידיד נפש, אדון עולם, מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, ועל כן נקוה לך ה' אלוהינו שבעלינו לשבח וכדומה. ואם תתלהב נפשם וירצו לרקוד יחד, ירקדו, ובלבד שלא יבלו את הזמן בשתיה זמרה ורקידה בלבד" (לכן לאחר השתיה, הטעימה והזמרה ילמדו משהו מדברי חסידות של הזמן הזה או/ו דבר תורה אחר), כגון ספר התניא הקדוש או/ו דבר חסידות על פרשת השבוע או/ו "קטע ממסילת ישרים" או/ו קטע מספר "שערי קדושה" או/ו קטע מ"שערי תשובה"

ואל תתמה על שבהתוועדות חסידית לומדים דבר תורה שאיננו חסידות שהרי רבותינו הראשונים חסידים היו ואף אם רק בשיתוף השם אנו קוראים לאלו ולאלו חסידים, אין בכך כלום, תורתנו תורת חסד היא וכולה חסידות. וכן לעיתים יש מי שקשה להם להיפתח לספרי חסידות מפני עומקם ומפני שלא כל מושגיהם נהירים לכל אחד ואחד.

ג. אמר האדמו"ר "כל ספרי חסידות קדושים וטובים הם, ומקדשים ומטהרים את הלומד בהם, אבל רשות לכל אחד להתמיד יותר בספר מספרי חסידות אשר מרגיש בפועל שעושה לו טובה לקדשו ולקרבו לה'".

ד. "בני החבריא יזהרו ללמוד הרבה בהצעטל קטן מזקני הקדוש הרבי אלימלך זצוק"ל" (זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא).

באר משה. מדוע עורר הרב על לימוד אגרת זו ? וטעמו יראה לי שהוא בשל עניין מסירות הנפש שבו והיות האדם נכון למסור נפשו על קידוש ה' בכל רגע ורגע וכך לא יעבור עבירה לעולם שכן עניין מסירות נפשו לה' יתברך כנגדו תמיד.

ד. עורר מאד על קיום ושמירת הסעודה השלישית בשבת באומרו.

"מאד יזהרו יחד בכל שבת בסעודה השלישית כמו שכבר דיברנו לעיל מעניינו. ובכלל, זמן הסעודה השלישית בשבת, הוא היום כיפורים של השבוע, יום הכיפורים של השנה מגלה את הנפש ומטהרה מחלאתה שבכל השנה, וגם שלוש סעודות יום הכיפורים של השבוע, מטהר את הנפש ומגלה אותה ואת כל התשור\קות ואנחות שלה שהיו מוסתרות ממנו בכל השבוע. גם בכל השבוע הנפש שואפת אל על, אבל נאבקת היא ונחלשת לפני מסטיניה ודורסיה, כוחות הגוף וטרדותיו אשר עומדים עליה, רומסים אותה וסותמים את פיה עד שיש גם קולה לא ישמע, ואין האדם יודע ושומע שנפשו חולת אהבה היא. וכשבאה השבת שהאיש עוזב את כל העולם שאונו והמונו, ובפרט בשלוש סעודות שנכנס אל קדשי הקדשים לפני ולפנים, ומוסר את עצמו אליו יתברך, אז כל תשוקות הנפש, יסוריה וצעקותיה של כל השבוע הימים והלילות באות ומתגלות לו בשעה זו , פעם בתשוקה עזה, משוך עבדך אל רצונך וכו', ופעם בכאב עצום ובקריאה ממעמקים, הבט נא ה' כי הכוני ופצעוני וממך הרחיקוני ובוכה, אל נא רפא נא לה"

ה. עורר אל שמירת אמירת התנא באבות "קנה לך חבר".

"הגם שכולם יתחברו יחד באהבת חברים, וכולם יאהבו זה לזה אהבה רבה, מכל מקום יקח לו כל אחד מהם, חבר לעצמו, שלפניו יגלה את כל מצפוני לבבו, בין בדברים רוחניים ובין בדברים גופניים, דאגתו ושמחתו, נפילתו ועליתו, וחברו השומע ינחמהו יעצהו וישמחהו ככל האפשר לו. גם בדברים רוחניים יעצהו וידריכהו כפי דעתו ומצבו, וכן זה לזה".

ו. "בני החברייא לא יספרו ולא יפרסמו בשווקים וברחובות מן החברייא קדושה זו, דרכיה ומעשיה. ולא יתפארו בה לעיני זולתם, כי כמו שעל לוחות השניות הקימות לנו, אמר ה' אין לך יפה מן הצניעות. ומו שהזוהר הקדוש התגלה רק במערת רבי שמעון בן יוחי ובמדבריות בהצנע, וכל הקבלה נקראת סוד. כן כל עבודה קדושה שיש בה התגלות הנפש מתנגדת היא לשאון ופרסום, ונוח לה ההסתר, לא ברעש ה'. ורק אם ירצה מי להסתפח להם בתור חבר חדש, יקבלו אותו בסבר פנים יפות, וימסרו לו דברי חברות אם רק יהיה ברור להם שכוונתו לשם שמים. וכן אם רואה אתה איש ישראל שבהתחברותו אליכם יהיה טובה לו ולכם, רשאי אתה לדבר איתו שיתחבר אליכם אם אין כוונתך לשם ערמה".

ז. "כל אחד מן החברייא, אם טרוד הוא בעל היום לרדוף אחר מזונותיו, חוב עליו שיאמר זאת איזה פעמים ביום באמצע טרדותיו. רבונו של עולם נמצא אני עתה במקומות המסוכנים לנפשי וקדושתי, אתה אל תעזבני, תמוך ושמור אותי שומר ישראל, לא בלשון הזה דווקא צריך הוא לאמור, רק כעין זה בכל לשון שנוח לו".

ח. הנני כופל ומשלש להודיע שלא החברייא היא העיקרית בזה רק החבר, האיש האברך, והבחור הנכנס לעבודה הוא העיקר בזה. כי הגמרא שאומרת עשו כתות ועסקו בתורה שאין התורה נקנית אלא בחבורה, האם כוונתה שהחבורה היא הכל ולא האיש הלומד את התורה, ומי שאי אפשר לו בחבורה גם לבדו לא ילמד חס ושלום......התרופה הנחוצה והבטוחה להציל את עם ה' ואת בית ישראל לא נסתפק להכניסה בקרבנו בגופנו ונפשנו בהאמצעים שדיברנו בהם לעת עתה לבד, רק גם את אמצעת החברייא הצענו בזה. וכולי האי ואולי יעזור ה' ונציל את גופנו ונפשנו מהריסה ואובדן חס ושלום, ולא שרק החברייא היא עיקרית הכל".

ביאר משה. שים ותן אל לבך את דברי החסיד הזה. שאומר שההתקבצות בחבורה מטרתה להגביר עבודת ואהבת ה' יחדיו והיא אמצעי להרחיק החבר משממונו כדברי הגמרא "או חברותא או מיתותא" אבל שלא יבלע האדם בחברייא אלא שתוסיף בו קדושה, עבודה ואהבה אבל יחודו ישמר בפי כל.

ט. "אי לזאת בין החסיד שנתחבר בחברייא, ובין החסיד שבשום אופן לא היתה לו האפשרות להתחבר ורק לבדו עומד, יקיים את כל אשר רשמנו בזה בשביל החברים, ולא עוד אלא שגם בפיו יקבל עליו את החסידות, כי מצינו ברמב"ם ז"ל פרק י מהלכות משכב ומושב, שבזמן הזה אפילו תלמיד חכם צריך לקבל עליו דברי חברות. הן עיקר הקבלה היא בפני ג', אבל לעניין הזה לא נחמיר כל כך, רק בינו לבין קונו יקבל על עצמו, ודברים בגו".

י. נוסח הקבלה של הרב. אותו יאמר גם החסיד לבית אברהם.

" ברצון לבי ותשוקתי נפשי רוחי ונשמתי, הנני מקבל עלי את קדושת ועבודת החסידות, כדי שאזכה לכבס ולטהר את גופי ונפשי, ולקדשם בקדושת האל הקדוש, ולקשרם בעבודתו יתברך ברצון ומחשבה דבור ומעשה, כיתד שלא תימוט. ומעתה בכח התורה שנתנה כח לאיש ישראל להקדיש גם בהמה אף קדושת הגוף, בכוח הזה אני עומד עתה לפני ה' והנני משעבד מכניע ומבטל את עצמי, גופי נפשי ונשמתי לעבודתו יתברך. וד' שאינו מואס בקדושת ישראל, לא ימאס גם בי, וישרה את קדושתו עלי, ובכל מקום שאהיה, ובכל עולם שאמצא, תהיה קדושת ד' חופפת עלי, ובז' ענני כבוד יקיפני, מעתה ועד עולם".

"ובכל לבי ונפשי אני מתחנן עתה לפני ד', שאפילו אם חס ושלום יתגבר יצרי באיזה זמן מן הזמנים, ויכשילני ויפילני על רגע במימרא חס ושלום ברצון, או מחשבה, או דבור, או מעשה שהן היפך רצון ד', גם כן ד' ברוב רחמיו לא ימאסני, ולא יוציאני מחוץ לפרוכת קודש הקודשים, כמו שאין בהמת הקדש יוצאה לחולין בשביל בהמיותה, רק בידו הקדושה הפתוחה לקבל שבים, ישיבני אליו בתשובה שלמה, כאשר עם לבבי עתה. כי בלב תמים ובדעה ישרה, אני יוצא מטורא דפרודא ומרשות הסטרא אחרא וכל כת דיליה שמאסתים ובטלתים ביטול גמור כעפרא דארעא, ואני הולך ונכנס עם כל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, הגוף והנפש למחנה שכינה".

"והנני מקבל עלי מעתה, להשגיח על כל פרטיות מעשי ומחשבותי ודבורי, כפי שראוי לאיש שנתקדש בקדושה עילאה, ולא שאהיה חס ושלום הפקר. וד' יתברך יתמכני בימין צדקו ויורני וידריכני בדרכו דרך הקודש מתוך כל טוב רוחני וגופני, ונזכה אני וכל בני ביתי וכל חברי, וכל בית ישראל, לאריכות ימים ושנים טובים שמחים ומאושרים בחסדים טובים חסדים נגלים בענייני גוף נפש רוח ונשמה, ומאירים באור של מעלה, אמן."

"אם יעלה בלבך שום הרהור רע חס ושלום לאמור שכל אלה גדול ורב יותר ממך, תדע שדברי יצר הרע הם. כי אפילו כשיעזור ד' לך ופי עשרה גם פי אלפים תעלה, לא תגיע עוד לקרסולי גדלותך אשר לך באמת איש הישראלי. אדרבה בטח בד' והתחזק שבטח תצליח בעבודתך ועוד יותר מאשר תקווה תעלה. אבל כל העיקרים הוא שתתאמץ לקים כל אשר קיבלת עליך, ובכלל תהיה מאותם המעמידים דברים כחומה. כי לא רק מי שבדיני תורה שבכתב ושבעל פה מיקל לעצמו, קל הוא, רק גם האיש שבכלל עמידתו כנוצה באויר היא, הנסחבת מכל רוח כל דהוו, קל הוא, היום חרד הוא על דבר ד' מאד ומקבל על עצמו כזאת וכזאת, ולמחר איננו לא חרד ולא קבלה חס ושלום".

פרק שבעה עשר – מילי דחסידות

"ה' בהשמים חסדך, אמונתך עד שחקים"

והוא ליקוט מדברי רבותינו הקדושים מהתנ"ך, המשנה והגמרא על החסיד והחסידות.

כתב בספר חלקת יהושע על חובת הזהירות בעניני חסידות מתוך דברי ה"ישמח משה" על פרשת ניצבים.

"כתב לפרש המדרש על שעת מתן תורה "קול ה' בכח, בכוחו לא נאמר אלא בכוח, לפי כוחו של כל אחד ואחד. ןפירש שם. כי כל אחד לפי ערכו, כי יש ענינים שהם רק ממילי דחסידות, ואיש המוני העובר על זה אין לו אשמה, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ולאיש חכם ומבין הוא מרומז בלאוין בעריות. ואם הוא עובר על מילי דחסידות הנ"ל, הוא חס ושלום כאיש המוני שעובר ממש על לאו דעריות, עכ"ל" (סדר העבודה, תשמז). ובספר "יש נוחלין" בהגהה, ובספר יסוד התשובה כתבו גם כן כזה, וזה לשונו: יפשפש פן ואולי התרשל בכמה מילי דחסידות. כי בוודאי כל מי שיכול ללכת מחיל אל חיל בתורה ודקדוקי מצוות עד שיגיע למעלות החסידים גמורים, והוא מתעצל ואינו עושה כן, אינו יוצא ידי חובתו, וחייב בדיני שמים. כמ"ש בתנא דבי אליהו זכור לטוב. חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" (שם שם).

א. הקב"ה חסיד שנאמר "כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם" (ירמיהו ג, יב). ונותן לאיש כפי דרכו שנאמר "עם חסיד תתחסד" (שמואל ב כב כו). הקורא אל ה' באמת ומשתדל להתקרב אליו באמת יוכל להידבק בו שנאמר "ודעו כי הפלה חסיד לו, ה' ישמע בקוראי אליו" (תהילים ד ד).

ב. כאשר ישנם במקומם ישרים, בעלי בה', אזי החסיד מצוי גם כן איתם ואם יעדרו

בגלל רשעת אנשי מקומם יראה לעיתים שיעדרו גם החסידים שנאמר "הושיעה ה',

כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם" (תהילים יב ב) ונאמר "שפטני אלוהים

וריבה ריבי מגוי לא חסיד, מאיש מרמה ועולה תפלטני" (תהילים מג א) וכן "אבד

חסיד מן הארץ, וישר באדם אין. כולם לדמים יארבו, איש את אחיהו יצודו חרם"

(מיכה ז ב).

ג. החסיד הבוטח בה' מתפלל אליו יתברך שישמרהו שנאמר "שמרה נפשי, כי חסיד אני. הושע עבדך, אתה אלוהי הבוטח אליך" (תהילים פו ב) ומבקש את ישועת ה' בכל עת שנאמר "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו"

(תהילים לב ו).

תא שמע בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטל ולכשיחזור ישלם דברי רבי אליעזר אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן אמר רבא תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן ועוד מדרבי אליעזר ליקום וליתוב אלא מסיפא וחכמים אומרים עני היה באותה שעה טעמא דעני הא עשיר משלם אמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן תא שמע מנין לבעל הבית שאכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים (חולין קל ב)

חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קזכו אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן אמר רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח והכי קאמר ואם היו פיקחין דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת (שבת קב א)

היכא אי בכרכין הא אמרת עד שיראה לשולחני אי בכפרים הא אמרת עד ערבי שבתות אמר רב חסדא מידת חסידות שנו כאן אי הכי אימא סיפא אין לו עליו אלא תרעומת למאן אי לחסיד לא קבולי ליקבלה מיניה ולא תרעומת תיהוי ליה ואלא להאיך דקבלה מיניה ולבתר דמקבלה מיניה תרעומת תיהוי ליה ה"ק הא אחר אע"פ שאין מקבלה הימנו אין לו עליו אלא תרעומת: (בבא מציעא נב ב)

אמר אביי שורינקא אמר רב יהודה החסידה זו דיה לבנה למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות (חולין סג א)

ד. קורעין עליהם במועד . ולא אמרן אלא שאינו חכם או אדם כשר ובעל מעשים . אבל חכם שמת , הכל קרוביו , והכל קורעין עליו אפילו במועד . וכן על אדם המוחזק בכשרות וחסידות. (מועד קטן, פרק ג משנה ז בדברי ר' עובדיה מברטנורא)

ה. פרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש. ורוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב (סוטה פרק ט, משנה טו)

ו. חסידות, פירוש שכל מעשיו לשם שמים (עפ"י הר''ן ). ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו . (סוטה, פרק ט, משנה תן, עיקר תוספות יום טוב).

ז. רוצח שנתערב באחרים . כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג , שניהם פטורים . ואפילו אחד משניהם מוחזק בחסידות ובידוע שהוא לא זרק החץ , אפילו הכי לא מחייבין ליה לאידך בחזקה זו : רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה . (סנהדרין, ט, משנה ג)

ח. כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן . כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה , מדת חסידות היא לדונו לכף זכות . אבל אדם שהוחזק ברשע , מותר לדונו לחובה , שלא אמרו אלא החושד בכשרים לוקה בגופו [שבת צ''ז] , מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה (אבות, פרק א , משנה ו, רבי עובדיה מברטנורא)

ט. מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה , ומי שאינו חסיד ומעמיד דבריו על דין תורה אינו רע (אבות, פרק ב, משנה ט, רבי עובדיה מברטנורא)

י. הכוהן הגדול, דכתיב ביה הגדול מאחיו , ודרשו חכמים [יומא י''ח ע''א] גדלהו מאחיו , שיהיו אחיו הכהנים מעשירים אותו משלהן . וחכמים הראשונים שהיו נמנעים מזה , מדת חסידות היתה בהם , אבל לא מן הדין (אבות ד, משנה ה עפ"י ר' עובדיה מברטנורא)

יא. אל תהי דן יחידי . אע''פ שיחיד מומחה יכול לדון , מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהי דן יחידי . ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין , אבל קבלוהו בעלי הדין עליהם , דן יחידי ואפילו מדרך חסידות: שאין דן יחידי אלא אחד . הקב''ה שהוא יחיד בעולמו : ואל תאמר . לחבריך החולקים עליו . קבלו דעתי . שאני מומחה (פרק ד, משנה ח, רע"ב)

יב. לא נתישבה דעתי בפסק הזה לצאת ידי חובה בכך , דודאי דד''ש לאו בהכי מיירי דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין ברכת המזון שהוא מצות עשה . ומילי דאבות מילי דחסידות נינהו . ולשון רש''י , ורגילין בני אדם לפטור עצמן בבהמ''ז : כאלו כו' . שמעלה עליהם באלו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז''ל כהנים משולח (אבות, פרק ג, משנה ג,תוספות יום טוב)

יג. חסיד בידוע שהוא ירא שמים . וכל שאין כו' . צריכא . דאי מרישא , ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו לפי שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות ואפ''ה רוח המקום נוחה הימנו , קמ''ל . ואי תנא סיפא ליכא למשמע הרישא לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה בעצמו סימני (אבות, פרק ג, משנה י)

יד. אחיו הגדול . ודרשינן בכתובות דף ק''ג ואת אמך לרבות אחיך הגדול , ולפיכך מן הדין שקולים היו ונדונים כחברים , ואפ''ה הכי קרי ליה אדוני . וכ''ז רק ממדת החסידות היא . ועתוי''ט (אבות, פרק ד – משנה יב)

טו. אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה , מדת חסידותהיא לדונו לכף זכות . אבל אדם שהוחזק ברשע , מותר לדונו לחובה , שלא אמרו אלא החושד בכשרים לוקה בגופו [שבת צ''ז] , מכלל שהחושד ברשעים אינו (פרק א, משנה ו, רע"ב)

יג. לא נתישבה דעתי בפסק הזה לצאת ידי חובה בכך , דודאי דד''ש לאו בהכי מיירי דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין ברכת המזון שהוא מצות עשה . ומילי דאבות מילי דחסידות נינהו . ולשון רש''י , ורגילין בני אדם לפטור עצמן בבהמ''ז (אבות פרק ג, משנה ג , עיקר תוספות יום טוב).

יד. אל תהי דן יחידי . אע''פ שיחיד מומחה יכול לדון , מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהי דן יחידי . ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין , אבל קבלוהו בעלי הדין עליהם , דן יחידי ואפילו מדרך חסידות. שאין דן יחידי אלא אחד . הקב''ה שהוא יחיד בעולמו : ואל תאמר . לחבריך החולקים עליו . קבלו דעתי . שאני מומחה] (פרק ח, משנה ד)

טו. מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר. או שהיתה דעתו משובשת. ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה: י חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע''פ שהן בעלי ממון (ספר המדע, הלכות דעות פרק שישי

טז. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה. [ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה] ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה ואע''פ כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות. ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות (ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק 21)

יז. אם קבץ את כל הלקט והניחו על הגדר עד שיבא העני ויטלנו הרי זה מדת חסידות, זרעים הנמצאים בחורי הנמלים. אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה שאין לעניים מתנה בתוך הקמה. (זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק רביעי)

יח. מדת חסידות שפודין מע''ש בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית. והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה''ז פודה. (הלכות מעשר שני ונטע רבעי , פרק שני).

יט. סלע חסרה לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש הרי זה מחזירה. ואם היה אפשר להוציאה על ידי הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אלא אם כן קבלה ממנו במדת חסידות יג המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש שהרי המקח בטל כמו שביארנו ולא הספיק להראות לתגר או לקרובו עד שהוקר ועמד בשבע (ספר קנין, הלכות מכירה, פרק שנים עשר).

כ. מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואע''פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. (קנין, הלכות עבדים פרק תשיעי).

כא. כשהביא פרות לבית חבירו שלא מדעתו או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים אע''פ שלא עשה כהוגן (משפטים, שכירות, פרק שביעי).

כב.מדת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה (משפטים הלכות נחלות פרק שישי)

כג. אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס. יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום (ספר שופטים הלכות מלכים פרק חמישי)

כד. כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו צריך ליתן ממנו לשמש מיד ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין ולא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בעל הבית (שו"ע, סימן קסט, דין שמש הסעודה).

כה. וכשיגיע זמן קורא קריאת שמע בלא ברכות. הגה: ומיהו לא יחזור ויתפלל בלילה אף על פי שהצבור מקדימים הרבה לפני הלילה אלא אם כן הוא רגיל בשאר פרישות וחסידות ודאז לא מתחזי כיוהרא מה שיחזור (או"ח סימן רלה, זמן קריאת שמע של ערבית)

כו. אמרה לו כן, תחלה אלא מפני שלא היה בה כח לסבול תשמיש, או טענה אחרת כיוצא בזה, נאמנת. הגה: ומכל מקום מי שרוצה להחמיר על עצמו, שלא להאמין לה, מדת חסידות הוא (בית יוסף), אבל מדינא נאמנת, אפילו בשתיקה אחר כך רק שהיא באה ושוכבת אצל בעלה והוא יודע ומכיר שמה שאמרה תחלה: טמאה אני, עשתה מחמת קטטה (שו"ע יורה דעה הלכות טהרה, סימן קפה, דיני אשה שאמרה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה)

כז. בגילוי ראש. יש מן הגדולים הסוברים שמעיקר הדין יש איסור בזה, ויש שסוברים שזהו רק ממדת חסידות אמנם אם כה ואם כה הנסיון יעיד על זה. (ובמקום ההכרח, כמו בערכאות הקיר''ה שמדינא דמלכותא אין לילך בכיסוי הראש בשם – מותר. (ערוך השולחן או"ח סימן ב דין לבישת הבגדים והמנעלים)

כח. יזהר שלא יאחוז בהאבר עצמו להשתין, אם לא מעטרה ולמטה, מפני שעלול לידי הוצאת זרע לבטלה, אלא אם כן הוא נשוי ויש לו פת בסלו. וממידת חסידות ליזהר אף בנשוי. אבל לסייע בבצים – מותר לכל. ואפילו נשוי אינו מותר לאחוז באבר עצמו רק להשתין ולא להתחכך. ועל ידי בגד עב מותר (ערוך השולחן או"ח סימן ג הנהגת בית הכסא בצניעות)

כט. והחרד על דבר ה' יבדוק קודם, כדי שלא יברך לבטלה. עד כאן לשונו, ובתשובה כלל ב' כתב שהעולם לא נהגו לבדקו דמוקמינן אחזקה, עיין שם. וזה אינו אלא ממידת חסידות, ולכן כתב חשש ברכה לבטלה. ולאו משום דחמירה טובא כמו שכתבתי מקודם, אלא דלענין טלית בלא ציצית אף אם ימצא שפסולה – מיד יפשטנו, ומקודם לא עבד איסור(ערוך השולחן או"ח סימן ח דיני ציצית ועטיפתו)

ל. היה מותר ללובשו מטעם חזקה. אלא דלענין ברכה לבטלה נהי דאין עליו עונש, כי היה מותר לו לברך מטעם חזקה, מכל מקום סוף סוף הוציא ברכה לבטלה מפיו, ולכן ממידת חסידות יש לו לבדוק. ולכן אם הציבור מתפללים – לא יבדוק כלל, ובדיקה זו אינו אלא כשיש לו פנאי. וקל וחומר אם הטלית היה מונח במקום הגנוז (ערוך השולחן או"ח סימן ד, דיני ציצית)

לא. ויהיו עליו (התפילין) בשעת קריאת שמע ותפילה. ואחר התפילה יניח של רבינו תם בלא ברכה, ויקרא בהם ''שמע'', ''והיה אם שמע''. ולא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות עד כאן לשונו. כלומר: דמקודם קאמר שאם אינו יכול להניחם בבת אחת – יניחם בזה אחר זה תיכף ומיד, ויכול לברך על איזה שירצה (ערוך השולחן או"ח סימן לד סדר הנחת הפרשיות לרש"י ולרבנו תם)

לב. דזה שכתבו שאין להניחן בכיס אחד – זהו כשלא התנה מעיקרא לתת שניהם. אבל בהתנה – שרי, עיין שם. וגם זה שכתב הבית יוסף דאין לעשות כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, האידנא נתפשטה בכמה מדינות שמניחין תפילין דרבינו תם, ואין בזה יוהרא. ויכול כל אחד לעשות כן, ותבוא עליו ברכה (ערוך השולחן אורח חיים סימן לד.

לג. ולהסיר הזרע מכל וכל – שכר הרבה יטול, וכבוד שמים הוא. אבל מדינא אינו מעכב, שכן הסכמת הגדולים כמו שבארנו בסייעתא דשמיא. (וספר חסידים מדת חסידות קאמר.), צואה במקומה, והיינו בפי הטבעת – אסור לקרות קריאת שמע (יומא ל א). (ערוך השולחן או"ח סימן עו להיזהר מצואנ בשעת קריאת שמע)

לד. בבית הכסא. ולכן יחשוב שם חשבונותיו, כדי שלא יבוא לידי הרהור (מגן אברהם). ודברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקודש, ומידת חסידות להחמיר (שם). וכן הכינוים כגון ''רחום'', ''נאמן'', וכיוצא בהם – מותר לאומרם שם. (ערוך השולחן או"ח סימן פה במבואות המטונפות אסור לקרוא)

לה. מדבריו דאינו תלוי במנהג המקום. ואפילו במקום שדרך לעמוד בפני גדולים בגילוי הראש – אסור בשעת התפילה. ואף שבכל היום אסור, כמו שכתבתי בסימן ב, אך זהו ממידת חסידות וכאן הוא מדינא (מגן אברהם סעיף קטן ג'). ו ובמדינתינו אין להתפלל אף כשהראש מכוסה בכיסוי קטן (ערוך השולחן או"ח סימן צא לאזור מתניו בשעת התפילה)

לו. דבתורה אין להקפיד דאין דברי תורה שגורים על פיו כמו תפילה. וצריך עיון למה לא חשו גם על הרהור. ומותר להשתין במקום שהתפלל כשהתפלל בחצר או בשדה. וממידת חסידות שלא ישתין שם (גמרא שם). וכן הרוקק לא יתפלל עד שישהא ארבע אמות, שלא יהא נראה שרקק על מה שיאמר אחר כך. וכל שכן כשהתפלל.

לז. לקבל מלכות שמים לטעם הטור. וגם אין זה העדר הכבוד לפי הטעם שבארנו בסעיף ד. ואדרבא זה שהתפלל עושה קצת שלא כהוגן, שבא להתפלל אצל האדם היושב. ולכן מידת חסידות הוא לקום אפילו בכהאי גוונא, כדי להרים מכשול מחברו שעשה שלא כהוגן (ערוך השולחן, אורח חיים סימן קא).

לח. צריך לעמוד. אך זהו וודאי כשלומד, דאינו צריך לקום אף לדעת הטור דתורה אינה פוטרת העמידה, מכל מקום בכהאי גוונא דהוא קדים לישב דאינו צריך לעמוד. ואפילו מדת חסידות ליכא. י ויש להסתפק אם ראובן עומד בפסוקי דזמרה, ושמעון ישב אצלו, נמצא דבעת שראובן עומד בתפילה כבר ישב שמעון, אם מקרי זה דהיושב קדים ומותר (ערוך השולחן, אורח חיים סימן קא בעניין שלא לעבור לפני המתפלל).

לט. התפילה בנקיות, לפי מה שכתב הרמ''א בסוף סימן קנ''א – אין זה רק בבית הכנסת קבוע. והט''ז כתב שם שאין התפילה עולה למעלה כשהמקום למעלה אינו נקי, עיין שם. ומידת חסידות היא, וראוי ליזהר בזה (ערוך השולחן, אורח חיים, דיני תשמישי קדושה ונרות בית הכנסת).

מ. ומי שחטא עליו חברו, ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו – הרי זה מדת חסידות. לא הקפידה תורה אלא על המשטמה. כן כתב הרמב''ם שם.

מא. חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשם שפלה ורוחם נמוכה; אף על פי שהן בעלי ממון (ערוך השולחן, אורח חיים סימן קנו, ענייני משא ומתן). זוהי הנהגה לכל אדם אבל החסיד יזהר בה יותר.

מב. שם. ולכן כן עיקר לדינא. ויש שכתבו בשם ספר חסידים דצריך לאכול כזית בלילה (עיין מגן אברהם שם), וחומרא בעלמא הוא ממידת חסידות כך במגן אברהם). (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רסז, התפילות בערב שבת)?

מג. ויש מי שכתב דאם בקי בטעמים – יקרא בספר תורה, ויטבול אחר הקריאה, ויקוץ הצפרנים קודם הקריאה (מגן אברהם שם). וזהו ממדת חסידות, ולהקוראים אותה כולה בערב שבת. ויש מי שכתב שיש איסור להפסיק בדיבור בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום(ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רפה, דין שניים מקרא ואחד תרגום).

מד. יתענה כיון שאין לו כוס, ואם כן אם כל השבוע לא יהיה לו כוס - לא יאכל?! והגם דמצינו בפסחים (ק''ז.) באמימר שלא אכל - זהו ממד חסידות , ולא מדינא. ויש אומרים דוודאי אם לא יהיה לו עד למחר בלילה - לא נאמר לו להתענות כל היום, אמנם אם מצפה שמחר יהיה לו כוס (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רצו, דיני הבדלה).

מה. ואולי בימי הרמב''ם ובמדינתו היה כבזמן הגמרא. עוד הביא מ''ש הרמב''ם, שנהגו העם שלא לצאת בטבעת כלל. ולא ידעתי מה עניין מנהג לדין, בוודאי ממדת חסידות ראוי לעשת כן, וזה לשון המגיד משנה שם: ''ומנהג חסידים הוא באותן ארצות, (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שא, דיני הוצאה בשבת).

מו. ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות'' (כתוספות) עכ''ל. ונראה דהעיקר לדינא תפסו כרש''י, ומה שאמרו במדרש וירושלמי זהו ממדת חסידות , שראוי לכל אדם לעשות כן לכבוד השבת. וראיה לזה מדברי רבינו הרמ''א שכתב: ''ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם - מותר לספרם בשבת (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שז, דיני "ודבר דבר").

מח. כן נתיר גם כן לדבר דברי מקח וממכר, וכן נתיר ב'ממצא חפצך' בדבר שיש לו תענוג. אלא ודאי משום דעיקר 'ודבר דבר' הוא כפירוש רש''י, ופירוש התוספות הוא ממדת חסידות , וכיון שיש לו תענוג בזה לא מחמרינן כולי האי (כן נראה לעניות דעתי. עיין מג''א סק''א שכתב על הך דדבר פלוני אעשה למחר, דאסור (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שז, דיני ודבר דבר

מט. הדיוטות. ואי סלקא דעתך דגם חכמות אסור ללמוד, מאי איריא שטרי הדיוטות. אמנם באמת אין כאן מחלוקת ושני הדיעות אמת, דודאי מעיקר הדין אי אפשר לאסור, האמנם ממדת חסידות שכל אדם ראוי לנהוג כן כדי לכבד יום הקדוש הזה, מצוה נכונה שלבד דברי תורה לא ישמע על פיו ביום השבת. (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שז, דיני ודבר דבר).

נ. נכנס שם דבר אחר – הולכין אחר רוב תשמישו. י סכינים של חמץ מעיקר הדין – הרי הם ככל הכלים שתשמישן בחמין, וצריך הגעלה בכלי ראשון. ומכל מקום ממדת חסידות יש לעשות איזה מעלה בסכינים, מפני שתשמישן תדיר בחמץ, ויש בו סדקים שאינם ניכרים. וכן יש לפעמים שתוחבין בראשו חתיכות פת לאופו על האש, או חותכין בו (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תנא, דיני הגעלת הכלים לפסח).

נא. ואל ישמש מטתו בשני רעבון, חוץ מליל טבילה. ומי שאין לו בנים, ולא קיים עדיין פריה ורביה – מותר. ויש אומרים דדין זה אינו מדינא אלא ממדת חסידות (תוספות יא א דיבור המתחיל ''אסור''). ולכן אם יכול לבוא לידי עבירה – ישמש. והאידנא אינו מצוי שני רעבון (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקעד, חומרי מקום שיצא משם והלך משם בעניין התענית).

נב. יומא. אך באמת לא שכיח דבר זה. וכן אם הוציא עליו שם רע – אינו צריך למחול, משום דהרבה יודעים בהשם רע שהוציא עליו, ואינם יודעים בהמחילה. ומכל מקום ממדת חסידות למחול גם בזה. ואם המחרף עושה כל טצדקי, ומפרסם ברבים שהשם רע שהוציא הוא שקר, ושמבקש מחילה – נראה לי דמדינא צריך למחול, דחברך חברא אית ליה (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תרו, שיפייס אדם את חברו בערב יום הכיפורים).

נג. עד כאן לשונו. ובגמרא (כה ב) מבואר כהרמב''ם, אלא דאיתא שם שיש שהחמירו על עצמם, וכן יש בירושלמי. וסובר הרמב''ם דזהו ממדת חסידות. והרא''ש פוסק כהמחמירים. ורבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ו פסקו כהרמב''ם. וטעם פטורו של חתן – לפי שאין שמחה אלא בחופה ובמקום סעודה (ערוך השולחן, סימן תרמ, מי הם הפטורים מישיבת סוכה).

נד. אבל לפי מה שכתבתי שם – אינו כן, אלא אם כן שהה שם זמן מרובה. ואיתא בירושלמי דרב הונא הלך בדרך והיה צמא, ולא רצה לשתות עד שנכנס לסוכה, עיין שם. ומדת חסידות הוא ולא מדינא. שומרי גנות ופרדסים – פטורים מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. ואף ששוהה שם זמן מרובה, מפני שאין ביכולתו לעשות סוכה (ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תרמ, לגבי הפטורים מישיבה בסוכה).

נה. מי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות , לא הקפידה התורה אלא על המשטמה. חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, שלא ידבר אליהם אלא רכות, וינהג בהם מנהג כבוד, ולא יכאיב להם (קיצוש"ע, סימן כט, מידות שירגיל בהם האדם את עצמו).

נו. צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום ברוך הוא, שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. מדת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה (קיצוש"ע, סימן כט, מידות שירגיל בהם האדם את עצמו).

נז. הוא ירא שמים ומחזיר לבעל הבית מה שהציל, כיון שיודע שלא הפקיר ברצונו, מותר לו לקחת שכר ההצלה ואין זאת שכר שבת, כיון שמצד הדין הכל הוא שלו, ומכל מקום מדת חסידות שלא ליטול שכר על טורח הצלה שבשבת, אף על פי שאינו שכר שבת, כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה (קיצוש"ע, סימן פה, דין אם נפלה דלקה בשבת).

נח. ראוי לאדם שיתנהג בימים אלו גם בחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה כי גם אנו מבקשים מאת ה' יתברך שמו שיתנהג עמנו בחסידות והאוכל כל השנה פת פלטר לא יאכל בימים אלו כי אם פת ישראל וכדומה לזה (קיצוש"ע, סימן קל, דיני עשרת ימי תשובה).

נט. כשמשתין אסור לאחוז במילה להשתין, ואם הוא נשוי ואשתו עמו בעיר והיא טהורה, מצד הדין מותר לו, דכיון שיש לו פת בסלו אינו בא לידי הרהור וחימום, אך מדת חסידות להחמיר, ושלא לצורך השתנה גם מצד הדין אסור לו (קיצוש"ע, סימן קנא, איסור הוצז"ל).

ס. גזל הגוי גזל. אם הוא דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד עליו כלל, כגון ליטול מהחבילה קיסם לחצוץ בו שיניו מותר, ומדת חסידות למנוע גם מזה. אפילו לגנוב על דעת להחזיר, אלא שרוצה לצערו קצת או בדרך שחוק גם כן אסור (קיצוש"ע, סימן קפב, הלכות גניבה וגזילה

סא. אינו עובר משום בל תלין ולא תבוא עליו השמש, אלא אם כן תבעו השכיר ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות אינו עובר. ומכל מקום מדת חסידות היא ללות ולפרוע לשכיר בזמנו, כי הוא עני ואליו הוא נושא את נפשו. ואותן שדרכן שלא לפרוע להפועלים עד לאחר החשבון (קיצוש"ע, סימן קפה הלכות שאלה ושכירות).

סב. כל העושה כן אין רוח המקום נוחה הימנו, ואפילו אם אין היורשין נוהגין כשורה, אבל אם מניח גם ליורשים דבר המספיק להם מותר, ומדת חסידות שלא לחתום את עצמו עד, ולא להיות בעצה בצוואה שמעבירין בה את הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאחיו חכם ונוהג כשורה (קיצוש"ע סימן קצג הלכות ביקור חולים).

סג. העושים בפרהסיא הוא על ידי המלאכים. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס''ד, עמוד צט]. העושה מצוה או דבר חסידות, ורוצה לשנות בדיבורו משום ענוה, או שלא יחשב כיוהרא, מותר לו לשנות, כדי לקיים והצנע לכת עם אלהיך.(קיצוש"ע ילקוט יוסף, הלכות הנהגת האדם בבוקר, סימן א)

סד. אין ללכת ד' אמות בגילוי ראש, ואף אם אינו הולך אסור לשהות שיעור מהלך ד' אמות בגילוי ראש. ויש אומרים שהוא איסור מעיקר הדין, ויש אומרים שאינו אלא ממדת חסידות . ויש שמחלקים בזה בין תלמיד חכם שהוא איסור מעיקר הדין, לבין שאר כל אדם שהוא ממדת חסידות. ואף על פי שהעיקר לדינא שהוא ממדת חסידות, מכל מקום בזמן הזה יש להחמיר בזה יותר, כי כיסוי הראש מעיד על שייכותו למחנה שומרי תורה ומצוות, ולא להיפך ח''ו. ולכן כל מי שהוא ירא שמים צריך להזהר לכסות את ראשו כשהולך ברשות הרבים, שיהיה היכר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ויש בזה יותר ממדת חסידות, והכיפה שעל ראשו של אדם ירא שמים היא לסמל ולמופת, שהוא שייך למחנה הדתי, ומורא שמים עליו (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות הנהגת האדם בבוקר, סימן ב, דין לבישת בגדים).

סה. מדת חסידות להקפיד ללכת בכיפה גדולה המכסה את כל הראש, או רובו. ומכל מקום מותר מן הדין ללכת בכיפה קטנה שעל הראש, אף שאינה מכסה את רוב הראש, ובלבד שתהיה נראית (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות הנהגת אדם בבוקר, סימן ב, דין לבישת בגדים וכיסוי הראש).

סו. מעיקר הדין אין קפידא לישן בגילוי ראש, אך מכל מקום ממדת חסידות טוב להקפיד ''היכא דאפשר'' שיהיה ראשו מכוסה בלילה גם בעת שישן (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות הנהגת האדם בבוקר, סימן ב, דין לבישת בגדים וכיסוי הראש).

סז. ולמטה, גם אם הוא מטיל מים במקום שיש לו פחד, כמו בראש הגג וכדומה. אך בנשוי ואשתו עמו [בזמן טהרתה] מעיקר הדין מותר, וממדת חסידות להחמיר. [ילקו''י השכמת הבוקר, תשס''ד עמוד רפז]. יש להחמיר לכתחלה שלא להכניס אוכלים ומשקים לבית הכסא (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות הנהגת האדם בבוקר, סימן ג, הנהגת בית הכסא).

סח. אוכלים שאינם מחופים שהוכנסו לבית הכסא, כגון פירות, נכון לרוחצם ג' פעמים, ואם אי אפשר מותרים בדיעבד. וממדת חסידות טוב שלא לאוכלם (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות הנהגת אדם בבוקר, סימן ג, הנהגת בית הכסא).

סט. מותר ללמוד ולברך כנגד מי נטילת ידים שחרית, אפילו הם לפניו והם מגולים. ואמנם מדת חסידות היא להחמיר בזה ולכסותם. אולם אין בזה שום איסור מן הדין. ואם שפך עליהם רביעית מים, אף מדת חסידות אין בזה, שהרי אפילו כנגד מי רגלים שהאיסור ללמוד ולברך כנגדם הוא מדין התלמוד (ברכות כה. וטור ושלחן ערוך סימן עז), בכל זאת אם שפך לתוכן רביעית מים מותר ללמוד ולברך כנגדם. כל שכן בדין מים של נטילת ידים שחרית, שאין לאיסור זה שום מקור בתלמוד ובפוסקים, ואינו אלא ממדת חסידות, בודאי שעל ידי ביטול של רביעית מים מותר לקרות ולהתפלל כנגדם, ואין בזה שום מדת חסידות כלל (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות הנהגת אדם בבוקר, סימן ד, דיני נטילת ידים שחרית).

ע. הנכנס לאמבטיה [שאין שם בית כסא] ליטול משם חפץ, אין צריך ליטול ידיו אפילו ממדת חסידות. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות הנהגת אדם בבוקר, דיני נטילת ידים ליוצא מבית הכסא).

עא. מי שנכנס מאוחר לבית הכנסת בשעה שהצבור התחילו כבר להתפלל, אין צריך לבדוק את חוטי הציצית, ואין בזה אפילו מדת חסידות, כדי שלא ידלג דבר מהתפלה. וכן אם הצניע הטלית במקום שמור, אין צורך לבודקו כלל בכל ענין. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, סימן ח, הלכות ציצית, סדר עטיפתה).

עב. מעיקר הדין מותר להפסיק בדיבור באמצע תליית החוטין בכנף הטלית, ומכל מקום ממדת חסידות שלא להפסיק בדיבור באמצע תליית החוטין בכנף, ובעת קשירתן. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות ציצית, סימן יא, דין חוטי הציצית).

עג. מנהג חסידות לבדוק התפילין בכל שנה בחודש אלול. אמנם מעיקר הדין אין חיוב לבודקן, אפילו לאחר כמה שנים, כל שנכתבו על-ידי סופר מומחה, ונבדקו בתחלתן (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, סימן כה, הלכות תפילין).

עד. אף על פי שמרן השלחן ערוך כתב, שלא יניח תפילין דרבינו תם אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות, וכן נהגו רבים וכן שלמים להניח רק תפילין דרש''י, מכל מקום בזמן הזה שהנחת תפילין דרבינו תם נפוצה גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים, אין לחוש יותר (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, סימן לד, הלכות תפעלען דרבנו תם).

עה. בדרך כלל אין ראוי להניח תפילין של שימושא רבה במנחה בצבור, במקום שאין אף אחד מהצבור מניח תפילין במנחה, שיש לחוש בזה ליוהרא. אך אדם המפורסם בחסידות אמיתית, מותר לו להניח תפילין של שימושא רבה במנחה, גם במקום שאין הצבור מניחין תפילין במנחה. וכל שמניחן בינו לבין עצמו אין לחוש בזה ליוהרא (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילין, סימן לז, בשבח מצוות תפילין וזמן מצוותה).

עו. כשאומרים ה' מלך, ופסוק והיה ה' למלך וכו', וכן כשאומרים ברוך שאמר, וכשאומרים ויברך דוד. ומכל מקום אין חיוב מן הדין לעמוד כשאומרים דברים אלו, ואין זה אלא ממדת חסידות . ולכן מי שהוא זקן או חולה, רשאי לשבת אף לכתחלה. וכשאומרים ה' מלך ביום שמחת תורה, כיון שמקיפים עם הספר תורה צריכים לעמוד לכבוד הספר תורה. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות ברכות השחר, סימן מח).

עז. פריקת עול תורה ומצות, שבודאי שכל אדם ירא שמים צריך להזהר מאד ללכת ברה''ר בכיסוי ראש, שיהיה היכר בין אדם העובד אלקים לאשר לא עבדו, וכיום יש בזה יותר ממדת חסידות, כי נהפך הדבר להיות כסמל דתי, שהכיפה שעל ראשו מעידה עליו שהוא משלומי אמוני ישראל, ומורא שמים עליו. ואם לא יעשה כן, הוא מביא עצמו לידי חשד (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, ברכות השחר, סימן נג).

עח. כקדושה של חזרת השליח צבור שאינה נאמרת אלא בעשרה, מפני שקדושת יוצר אינה אלא סיפור דברים. ולכן מותר גם לאומרה בלי ניגון, אלא בדרך תפלה. ומכל מקום ממדת חסידות טוב ונכון שהיחיד יאמרנה בניגון בטעמי המקרא, כדרך הקורא בנביאים. לפיכך מי שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, ושמע קדושה של יוצר מהשליח צבור, לא יפסיק (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, קריאת שמע, סימן נט)

עט. ימותר ללמוד תורה או לברך כנגד מי נטילת ידים של שחרית. וממדת חסידות להחמיר בזה. ואם שפך עליהם רביעית מים, אפילו מדת חסידות אין בזה, ואין צריך להחמיר. ומעיקר הדין מותר לברך ברכת המזון בעת שהכלי שנטלו לתוכו מים אחרונים מונח לפניו, אך ממדת חסידות להסיר את הצלחת עם המים האחרונים שבתוכה מהשלחן בעת ברכת המזון. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות קריאת שמע, סימן עו).

פ. לעולם יקדים אדם שלום לכל אדם ואפילו נכרי בשוק. ויש אומרים דלמי שאינו רגיל ליתן לו שלום, אין להקדים לו שלום, דשמא לא יחזיר לו וייקרא גזלן ועובר על לפני עור. אך אין אלא ממדת חסידות בעלמא. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה ואמירת שלום קודם התפילה).

פא. כל מי שהוא ירא שמים צריך להזהר לכסות את ראשו כשהולך ברשות הרבים, שיהיה היכר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ויש בזה יותר ממדת חסידות, והכיפה שעל ראשו של אדם ירא שמים היא לסמל ולמופת, שהוא שייך למחנה הדתי, ומורא שמים עליו. ומי שהולך בגילוי ראש אדרבה יש בו משום מראית העין, שיחשדוהו (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן צא).

פב. אין לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל שמונה עשרה. ואם היה יושב מקודם, ואחר כך בא המתפלל ועמד כנגדו, אם היה היושב עוסק בתפלה או בתורה, לא יקום ממקומו. ואפילו מדת חסידות לקום אין בזה. ואדרבה יש לחוש לביטול תורה אם יקום ממקומו. ואם לא היה עוסק בתורה או בתפלה, אם היה הדבר בבית הכנסת, ראוי לחוש להחמיר לקום ממקומו שכנגד המתפלל. אבל אם היה הדבר בבית או במקום שאינו מיוחד לתפלה, מן הדין אין צריך לקום, אך ממדת חסידות יקום ממקומו. וכל זה לענין מי שכבר היה יושב, ואחר כך בא המתפלל ועמד שמונה עשרה בגבולו, אבל לכתחלה לא ישב אדם לפני מי שמתפלל, ואפילו עוסק בתורה (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן קא, תפילה בלב).

פג. אבל אם הוא עוסק בתורה ואם יעקור ממקומו יגרום לו לביטול תורה, אין בזה אפילו ממדת חסידות. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן קא).

פד. מכל מקום לכתחלה יש ליזהר בזה (להתפלל תפילת תשלומין כל זמן שלא הכין את עצמו דיו לתפילה בזמנה) , וממדת חסידות יעשה תנאי של נדבה קודם תפלתו, ויאמר: ''אם אני חייב להתפלל, תהיה תפלה זו לשם חובה, ואם לאו, תהיה זו תפלת נדבה'' (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן קח, תפילת תשלומין).

פה. בעניין הסמכת תפילת הדרך לאיזו ברכה, כגון ברכת אשר יצר, או ברכה על איזה דבר מאכל, [לאחר שיטעם מעט מהמאכל]. אולם אין זה מעיקר ההלכה, אלא ממדת חסידות וזהירות בעלמא. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, תפילת הדרך).

פו. חולה אחר, יאמר, יהי רצון וכו' רפא נא את פלוני בן פלונית, רפואה שלימה בתוך שאר כל חולי עמך ישראל. אולם אם מתפלל על חולה בפניו, אינו מזכיר את שמו. וממדת חסידות נכון לבקש רחמים על חבירו בשומע תפלה (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן קטז, ברכת רפאינו).

פז. כצרכי רבים שאין מבקשים עליהם אלא בשומע תפלה. ולדינא אין לחלק בזה, ובכל אופן יכול לבקש רחמים לרפואה שלימה בברכת רפאינו. ומכל מקום כבר נתבאר שממדת חסידות נכון לבקש רחמים על חבירו בשומע תפלה (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן קטז, בקכת השיבנו).

פח. וכשהוא מוסיף יתחיל בברכה שבתפלה ואחר כך יוסיף. ואם שכח ולא הוסיף מעין הברכה, יכול לשאול צרכיו בשומע תפלה, קודם ''כי אתה שומע תפלת כל פה''. וממדת חסידות נכון לבקש צרכיו רק בברכת שומע תפלה. ולכתחלה לא ישאל יחיד את צרכיו אלא בלשון הקודש, ורק אם אינו יודע לבקש בלשון הקודש, יכול לבקש בכל לשון שירצה (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן קיט, הרוצה להוסיף ברכות).

פט. בכל מקום שאינו רשאי להפסיק בדיבור אסור לענות ''ברוך הוא וברוך שמו'', כיון שאינו חיוב כלל אלא מנהג ממדת חסידות, ובמקום שיש איסור להפסיק לא שייך מנהג להקל. (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות תפילה, סימן קכד, דיני עניית אמן).

צ. אין הנשים חייבות לבוא לבית הכנסת לשמיעת קריאת התורה, ומכל מקום יש נוהגות ממדת חסידות לבוא לבית הכנסת בימי שני וחמישי ובשבתות וימים טובים, כדי לשמוע קריאת התורה בצבור (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות קריאה בתורה).

צא. אין ישנים בבית הכנסת, אפילו שינת עראי, אבל בבית המדרש מותר. וכל זה מעיקר הדין, אבל ממדת חסידות נכון שלא לישון גם בבית המדרש אפילו שינת עראי. וכשהוא באמצע לימודו אין לישון גם בבית המדרש, (קיצוש"ע, ילקוט יוסף, הלכות ביהכ"נ, סימן קנא, דיני קדושת בית הכנסת).

צב. אינו עובר משום בל תלין ולא תבוא עליו השמש, אלא אם כן תבעו השכיר ויש לו מעות ליתן לו, אבל אם לא תבעו השכיר או שתבעו ואין לו מעות אינו עובר. ומכל מקום מדת חסידות היא ללות ולפרוע לשכיר בזמנו, כי הוא עני ואליו הוא נושא את נפשו. ואותן שדרכן שלא לפרוע להפועלים עד לאחר החשבון, ואפילו תבעו ממנו דבר מועט שבודאי מגיע להם, מכל מקום אינו עובר כיון שידוע שדרכם כן ועל דעת כן נשכרו אצלם" (סימן קפה סעיף ד)

צג. מדת חסידות שלא לקבל מתנה, רק לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה (ש"ע, סימן כט, סעיף כא).

צד. מי שחטא חברו כנגדו, ולא רצה להוכיחו, ולא לדבר לו כלום ומחל לו בלבו, ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זה מדת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה.

צה. ואומר לאחרים באו והצילו לכם, וכל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו הרבה, והרי הוא של המציל, כיון שהבעל הבית הפקיר וזכה זה מן ההפקר. ואם הוא ירא שמים ומחזיר לבעל הבית מה שהציל, כיון שיודע שלא הפקיר ברצונו, מותר לו לקחת שכר ההצלה ואין זאת שכר שבת, כיון שמצד הדין הכל הוא שלו, ומכל מקום מדת חסידות שלא ליטול שכר על טורח הצלה שבשבת, אף על פי שאינו שכר שבת, כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה (סימן פה סעיף ב).

צו. עשרת ימי תשובה - ראוי לאדם שיתנהג בימים אלו גם בחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה כי גם אנו מבקשים מאת ה' יתברך שמו שיתנהג עמנו בחסידות והאוכל כל השנה פת פלטר לא יאכל בימים אלו כי אם פת ישראל וכדומה לזה (סימן קל, סעיף ב)

צז. כשמשתין אסור לאחוז במילה להשתין, ואם הוא נשוי ואשתו עמו בעיר והיא טהורה, מצד הדין מותר לו, דכיון שיש לו פת בסלו אינו בא לידי הרהור וחימום, אך מידת חסידות להחמיר, ושלא לצורך השתנה גם מצד הדין אסור לו (סימן קנא סעיף ג).

צח. אם הוא דבר מועט כל כך שאין מי שיקפיד עליו כלל, כגון ליטול מהחבילה קיסם לחצוץ בו שיניו מותר, ומדת חסידות למנוע גם מזה (סימן קפב, סעיף ב).

ספרים בהם נעשה שימוש בכתיבת החיבור.

ספר "משך חכמה" מאת ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק הוצאת אבן ישראל, ללא ציון שנת ההוצאה.

פירוש לפרקי אבוקראט, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ז

דורש טוב לרבינו יעקב אבוחצירא, ירושלים תשכה

משנה תורה להרמב"ם הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ו

משנה עם פירוש הרמב"ם, תרגום הרב יוסף קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג.

ספר אגרות משה לרב משה פיינשטיין זצ"ל מתיבתא תפארת ירושלים דפוס מוריה תשל"ג

ספר טהרת הלשון והנפש לר' נפתלי הופנר, ת"א התשל"ח

ספר המצוות, בתרגומו של ר' משה אבן תיבון, הוצאת מוסד הרב קוק תש"מ

ספר המצוות, בתרגומו של ר' משה אבן תיבון, הוצאת מוסד הרב קוק תש"מ

ספר שערי קדושה מאת ר' חיים ויטאל הוצאת בני ברק ללא ציון שנת ההוצאה.

ספר טעמי המנהגים הוצאת אשכול מאת ר' אברהם יצחק שפרלינג תשמ"ב

ספר "אמונה וביטחון" מאת ה"חזון איש", הוצאת הרב גריינמן ת"א תשד"מ

הנהגת הבריאות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ו.

יסוד הבנין מאת משה מאיר בן שאול שנת תשמ"ט בני ברק.

ספר התניא ליקוטי אמרים יוצא לאור ע"י אוצר חסידים התש"נ הוצאת היכל מנחם

משנת הרב קוק מאת הרב משה צבי נריה זצ"ל הוצאת אורות בית אל תשנ"ב

אורות מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק הוצאת מוסד הרב קוק תשנ"ג

אורות התורה מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק הוצאת מוסד הרב קוק תשנ"ד

ביאור משנה תורה לרמב"ם מאת הרב יוסף קאפח זצ"ל הוצאת מכון משה תשנ"ו

מורה הנבוכים, תרגום הרב יוסף קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ו

קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף הוצאת מכון חזון עובדיה תשנ"ז

קונטרס שם שאול בעניין חומרות ואם רשאי מורה הוראה להחמיר לרבים, הוצא לאור ע"י ת"ד 34355 ירושלים, תשס"ט

שכלתנות בלבוש חסידי מאת יעקב גוטליב ירושלים תשס"ט שנת 2009

ספר "אמונה וביטחון" מאת ה"חזון איש", הוצאת הרב גריינמן ת"א תשד"מ

ספר המספיק לעובדי השם מאת ניסים דנה אוניברסיטת בר אילן תשמט

ספר שמירת המחשבה מאת ר' דניאל פריש, ירושלים תשנ"ב

תורה מסיני מאת יהודה אייזנברג ועמירם דומוביץ, ספריית השכל תשנ"ה

ביאור משנה תורה לרמב"ם מאת הרב יוסף קאפח זצ"ל הוצאת מכון משה תשנ"ו

ספר הכשרת האברכים מאת מוהר"ר קלונמוס קלמיש שפירא, הוצאת ועד חסידי פיסצנה, תשס"א.

ספר "דעת הקדושה" להרמב"ן, ירושלים שנת וזוכר חסדי אבות.

אדם וביתו – שש מסות על חיי משפחה, בעריכת דוד שץ ויואל ב וולו ולסקי, הוצאת עמותת תורת הרב, תשס"ב.

ספר "מדרגת האדם" הסבא מנובהרדוק, ישיבת נר שמואל התשס"ב

ספר "נפש החיים" לרבנו חיים מוולוז'ין הוצאת תורה וחיים, כסלו תשס"ד

הממדים, הנבואה, האדמתנות מאת רבי שם טוב גפן, הוצאת מוסד הרב קוק 2006

ליקוטים בנושא יסודות שמירת בריאות הגוף והנפש עפ"י הרמב"ם משה רבפוגל, הוצאת מוסד הרב קוק תשס"ז

הקליניקה והפתולוגיה של גיל הזקנה במקורות היהודיים, ד"ר מיכאל עמית.

ספר ארחות צדיקים או ספר המדות, הוצאת ספרים אשכול.

ספר אבני חינוך לקט מעובד ממאמרי רש"ר הירש ללא שם ההוצאה טל. 5747229

מקורות מהאנטרנט ותקליטורים

מאגר ספרות קודש אתר "סנונית"

http://kodesh.snunit.k12.il/i/tr/t0101.htm

ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית באנטרנט.

תקליטור בר אילן המצוי ברשותי – עותק חוקי גרסה מס' 12

אישור שימוש ניתן להעתקת קטעים ממנהל הפרויקט מר וינברגר עפ"י שיחה טלפונית מיום כו אדר א' תשע"א

ספרי קודש לעיון והורדה חינם מהאנטרנט.

http://hebrewbooks.org

שמות הספרים מהאתר שנעשה בהם שימוש מסויים.

ספר אשר בנחל חלק כה, מהדורת אנטרנט

ליקוטי מוהר"ן ר' נחמן מברסלב תקסט

בני יששכר ר' צבי אלימלך שפירא תשמג ניו יורק

שני לוחות הברית ר' ישעיהו הלוי הורוביץ ורשה תרץ

ראשון לציון ר' עטר חיים בן משה ניו יורק תשיד

אשל אברהם ר' חיות בן אברהם ליוורנו תקעט

אבן שלמה להגר"א וילנא תרן

חובת הלבבות לרבינו בחיי מנטובה שיט

טוב הלבנון ר' ישראל בן משה הלוי לבוב תקצח

אורחות חיים לר' אשר בן יחיאל (הראש) ווילנא תריז

פרי מגדים ר' יוסף בן ר' מאיר וורשא תרמט

ספר חסידים ר' יהודה החסיד לבוב

ספר חסידים פירוש החיד"א מהדורת אנטרנט

ספר מעשה ניסים ג'רבה תשח מהדורת אנטרנט

חמדת ימים מאת ר' שלום שבזי תרמג

ספר גן החסידות, ר' אליעזר שטיינמן הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, ירושלים תשיז

ספר תפילה למשה

מדרש פנחס

ספר קבלת הגר"א לר' יעקב עדס

תפארת חיים, ר' מאיר חיים, ורשה תרסה

ספר עץ הדעת לר' רפאל ריקי, תרנא ירושלים

פתח עיניים לר' בן ציון הכהן פריצי

ספר אמונות ודעות לר' סעדיה גאון

ספר תורת החן לר' ישראל ברוך נין לר' צבי מזדיטשוב לא ברורה שנת ההוצאה

ספר הבהיר לאחד קדמון

 
 


"אנו מבקשים בכל לשון של בקשה, לא להפעיל את האתר הזה בשבת או/ו במועדי ישראל
השימוש במחשב במהלך השבת, כרוך בחילול שבת, שהוא איסור חמור מן התורה".
we ask you to refrain from accessing this web site on the Sabbath or Jewish holiday. The operating of a computer by a Jewish person on the " Sabbath, involves desecration of the Sabbath which is forbidden according to Torah Law
הוסף למועדפים