שאלה
שלום רב!
אם יום אזכרה חל בשבת, מתי יש להדליק את נר הנשמה?, אם בכלל.
תודה, דוד.

תשובה
שלום.

בערב שבת לפני הדלקת נרות.
יש להקפיד שנר הנשמה ידלוק עד מוצאי שבת, כיום יש נרות הדולקים גם 48 שעות וגם שבוע ימים (כמנהג הספרדים).
משה רבפוגל

שאלה
האם ניתן להכשיר תנור פירוליטי לפסח והאם קיימת כשרות כלשהי שויודאה שאכן הם פירוליטיים כלומר מגיעים ל-500 מעלות אני מתכוון לחברות ידועות כמו ``שולטס``.

תשובה
שלום,

עפ``י מיטב ידיעתי ובהתבסס על תשובות קודמות ניתן להכשיר תנור פירולטי לפסח וזאת כאשר מפעילים אותו על תוכנית ניקוי עצמי.
עפ``י תשובת הרב אלטשורר המופיעה באתר כיפה.
1. את הנקוי העצמי צריך להפעיל למשך הזמן אותו קבע היצרן.ובלבד שאכן יגיע לחום המקסימלי למשך כמה דקות. צריך לחכות 24 שעות מאז השימוש האחרון ולנקות גושים או שאריות שומנים לפני הנקוי העצמי. מכאן שניתן להכשירו.
התבניות אינן מוכשרות בכך, אלא צריך ללבנן ליבון קשה וזה לא מעשי. צריך להשתמש בתבניות שונות לבשרי, פרווה וחלבי.
לגבי הרשת- כיון שלפעמים שמים עליה אוכל באופן ישיר לחימום, או אפילו נוטף עליה שומן וכד´ - נוהגים להחמיר בה כמו בתבניות.
אם התבניות הבשריום והחלביות באותו תא, והחלבית היתה למעלה- האדים של הבשר ודאי נדבקו אליה והיא כעת נטרפה וצריכה הכשרה ממש. אם היא היתה למטה - יכול להיות שיש מקום להקל, אבל צריך לדעת עוד פרטים.
לגבי אימות ההגעה ל 500 מעלות - הדבר רשום בהוראות היצרן ואם כן מדוע יש לבדוק ?
בברכה, משה ר.

שאלה
עפ``י רבא מה דין באבדה שלא הייתה שוות פרוטה בשעת אבידה, לאחר מכן ערכה עלה על פרוטה, אך כשנמצאה לא הייתה שווה פרוטה?

תשובה
שלום.
עיין בחושן משפט רסב, סעיף א.

``כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה. אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה, או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה, אינו חייב. אבל אם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה, אפילו הוזלה באמצע, חייב. וכן אפילו הוזלה אחר מציאה, חייב להכריז (טור ס``ב בשם הרמב``ם)`` - שאלתך נלמדת מקל וחומר - עיין בריישא שאפילו הייתה שווה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה לא הייתה שווה פרוטה אינו חייב להכריז עליה. קל וחומר שאם לא הייתה שווה פרוטה בשעת אבידה וגם לא בשעת מציאה שאיננו חייב להכריז עליה וזהו הדין בשולחן ערוך שרבא חייב לקיים.
מאיר ר.

שאלה
שלום.

ברצוני לדעת האם מותר לי לחבר עבודה תורנית לשם קבלת פרס כספי ?

תשובה

טעם ההיתר לכתיבת עבודה תורנית לשם קבלת פרס

מבוא

יחס הראשונים לעבודה תורנית ששכרה בצידה

ראשית עלינו לדון בשאלה – האם יש היתר הלכתי לבצע עבודה על מנת לקבל פרס ?.
והנה בפרקי אבות נאמר בשם אנטיגנוס איש סוכו שקיבל משמעון הצדיק ``הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם`` (אבות, פרק ראשון, משנה ג) מכאן שאין לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס ובשם הלל נאמר ``וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף, הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם`` (אבות, פרק ד, משנה ז) ומי לנו כרבנו הגדול שאמר שעל האדם לעבוד את ה' מאהבה ושלא על מנת לקבל פרס ``אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה, כדי שאקבל כל הרברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא `` (ספר המדע, הלכות תשובה, פרק י, הלכה א) וידועים דבריו בהלכות תלמוד תורה ``כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חלל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה, בעולם הזה`` (הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה ט) ``אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, אל תעשם עטרה להתגדל בהן `` (הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י) ועוד אמר ``מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים ראשונים היא ``. ואפילו שעבודה כזו או/ו אחרת איננה מעידה בהכרח על כל מהותו של האדם, הרי אם היא מתבצעת על מנת לקבל פרס יש בה לכאורה כדי חשש הטיית לב האדם שכן כבר אמר רבינו בחיי ש ``אחרי הפעולות נמשכים הלבבות`` ואולי אם ירגיל את עצמו בכך ילמד שלא לשם שמים ויעשה על מנת להנות מדברי תורה ?

הטעמים להתיר להתפרנס מתלמוד תורה
שאלה זו נדונה כבר בעבר רבות ונביא כמה מורי הוראה בישראל שנדונו בשאלה זו ובראשם הרב משה פיינשטיין שנשאל בדבר ההיתר לקבל פרס מתלמוד תורה ובשאלה הרחבה יותר של פרנסה מתלמוד תורה של תלמידי חכמים ופסק שהדבר מותר. והשאלה שנשאל הייתה האם אותם תלמידי חכמים הרוצים להתעסק בתורה ולהחכים בה בידיעת התורה בכמותה ואיכותה ונהנים לפרנסתם ממה שנוטלים פרס בכוללים וכן הרבנים הנוטלים פרס והמלמדים עם תלמידים וראשי הישיבות הנוטלים פרס לפרנסתם אם שפיר עבדי או שיש מה להרהר אחר זה ויהיה מדת חסידות שלא להתפרנס מזה אלא ממעשה ידיו. והייתה תשובתו ש`` הנה ודאי שפיר עבדי`` (אגרות משה, יורה דעה, סימן קטז), כלומר נכון הם עושים ועוד אמר שאפילו אם נאמר שאין כן דעת הרמב``ם ואפילו אם עפ``י הדין הלכה כהרמב``ם, לא נהגו כמוהו וניתן ההיתר ללומדים ולמלמדים לקבל שכרם מהציבור, אע``פ שמעיקר הדין כדברי הרמב``ם שהתורה שבע``פ תועבר בחינם, כפי שדרשו חז``ל במשה רבינו ``מה אני בחינם אף אתם בחינם`` ובאר הרב משה פיינשטיין ``ואף אם לדינא הלכה כרמב ``ם, הסכימו כן חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת מישראל`` (שם, שם). ובהמשך דבריו ביאר שאין בכך אפילו מדת חסידות ``ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות אם מדינא אם מתקנה דעת לעשות לה' הפרו תורתך שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להימנע מזה אפילו ממדת חסידות ``(שם, שם).
הטעם להתיר עבודה תורנית לשם קבלת פרס.
אבל דברים אלה של הרב משה מתייחסים לתלמידי חכמים שבחרו להיות תורתם אומנותם והם אלה שעליהם נשאל האם הם יכולים לקבל שכר דרך קבע ? אבל מי שאינו תלמיד חכם אלא מתפרנס מיגיע כפיו ולכאורה אין במעשיו, כדי לקיים את הטעם שלא תשתכח התורה, האם רשאי אותו אדם לקבל פרס על תלמוד תורה או/ו על העיסוק בה ?

הנה, בספר נפש החיים (שער ג פ``ג) מאריך ר' חיים מוולוז'ין להסביר שאפשר ורצוי ללמוד תורה גם מתוך מניעים אישיים, מתוך ציפייה שהפן החיובי שבלימוד יבוא לידי ביטוי וישלב גם לימוד לשמה, כיוון שאי אפשר כלל שלא תיכנס בלבו במהלך לימודו מחשבה וכוונה לשמה. מאידך, מובא בספר דברי שאול (מגילה יח ע``א) שאין היתר ללמוד שלא לשמה אלא אם כן יבוא אחר כך לידי לימוד לשמה, מפני שבאופן עקרוני אין ללמוד תורה מתוך מניעים אישיים המעורבים בלימוד, אלא רק כשלב ביניים להשגת היעד של לימוד לשמה.

בשו``ת יחווה דעת מצדד כאפשרות הראשונה, שכל המתכוון גם ללמוד תורה לשמה, אף על פי שפועל מתוך מניעים אישיים - מותר.
על פי זה התיר לחבר מחקר תורני לשם קבלת תואר או פרס אם התכוון גם ללימוד תורה וזהו צד ההיתר בדבר שנסמך עוד על כמה היבטים.
משה רבפוגל
נ``ב
עמדה לפני תשובתו של הרב שמואל דביר מישיבת הר עציון

שאלה
בס``ד
``על שלשה דברים אין אדם מסיט מבטו מהם ואלו הם:אש,גלי הים,ופנים של תינוק``. מהו המקור.
ברכה ותודה לכם.

תשובה
שלום.

מצטער אינני יודע, משה רבפוגל

שאלה
האם קיימת בעיה הלכתית למכור באתרים כמו eBay כשקיימת אפשרות שהלקוח יבצע רכישה בשבת (אפילו אם הוא לא יהודי)

תשובה
שלום לכבודו.

תשובת הרב הינה כדלקמן.
א. אם הקונה גוי אין שום בעיה אלא אם התמורה מגיעה בשבת למוכר.
ב. אם הקונה עלול להיות יהודי והסבירות לכך הינה נמוכה, די בציון או/ו בבקשה שהרכש ע``י הקונה לא יבוצע בשבת.

בברכת התורה, בשם הרב.
משה ר.

שאלה
שלום.

מהו דין טבילת כלים ? איזה כלים צריך לטבול כדי להעבירם לקדושת ישראל ?
שרית

תשובה
שלום.

כל כלי שנלקח מגוי ואפילו כלי חדש, צריך לצאת מטומאתו של הגוי לקדושתו של ישראל (ראה קיצוש``ע, סימן לז, הלכה א). קודם הטבילה מברכים ``אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים``. לא כל הכלים צריכים טבילה, פירוט.
א. כלי עץ אינם צריכים טבילה.
ב. כלי חרס אינם צריכים טבילה אלא אם הם מצופים (למשל בפורצלן) ואז טובים אותם ללא ברכה.
ג. לפעמים הכלי ישן ונדרש לבצע בו קודם ליבון או/ו הגעלה.
ד. אם בעל בית החרושת הינו יהודי והפועלים אינם יהודים, הכלים צריכים טבילה ללא ברכה.
ה. ישראל שנתן כסף או שאר מיני מתכות לגוי שיעשה לו מהם כלי, הכלי צריך טבילה בלא ברכה.

שאלה
למשה שלום.

שמעתי שכתוב בכתבי הרבי מלוובאוויטש שהשואה היתה לאותן הנשמות שחטאו בדור המדבר.
א. האם זה נכון ? האם ע``י גלגול נשמות ניתן להסביר את השואה ?
ב. כיצד זה מסתדר עם שכר ועונש ?

תשובה
שלום.

שאלתך כבדה וחשובה. אינני מתימר לדעת את התשובה.
א. לגבי התייחסותך לדברי הרבי. זכור לי שהוא אמר באחת משיחותיו שיש קשר ל``גלגול נשמות`` אולם דבר כזה יכול לומר אדם בשיעור קומתו של הרבי. לנו אין עסק בנסתרות ואיננו יודעים ובוודאי שאיננו מבינים את הקשר אם בכלל. מבחינה הגיונית הדבר קשה מאד להבנה ואולי בלתי אפשרי כלל וכלל, הרמב``ם לא כתב על הנושא הזה דבר וחצי דבר. איך יתכן לומר שאדם ששמו היה למשל יאיר ולאחר מותו שב והתגלגל לאדם ששמו ראובן ונולד להורים אחרים ובסביבה אחרת, הרי ברור ששניהם אינם אותו אדם אז איך ניתן לומר על ראובן שהוא גלגולו של יאיר ? איזה משמעות בכלל יש לדברים האלה ? נראים כדברים הזויים שאולי רק מי שהוא מקובל אמיתי יכול להתייחס אליהם.
לגופו של עניין לי דווקא ידוע שהרבי אמר שאת הסיבה לשואה רק ה' יודע ומכיוון שהוא לא גילה לנו את הסיבה ע``י נביא , איננו יודעים את הסיבה לשואה.

ב. לגבי השואה ועניין השכר ועונש, ברור הדבר שכדברי הרמב``ם ``הדברים נבחנים בסופם``.
חייבים להניח שאותן הנפשות של יהודים קדושים שנספו בשואה מתו על קידוש ה' ורק בשל היותם יהודים. ה' יתברך יגמול להם בחיי העולם הבא בעת שיעלה לפניו ולפי הנהגתו, כדברי המשנה ``כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא``. אנחנו שמתבוננים בעיני רוחנו איננו מסוגלים לראות את כל התהליך אלא רק את חלקו ולכן אנחנו משתוממים אבל כבר אמר הרמב``ם בשם הנביא שאין מחשבותיו של הקב``ה כמחשבתינו ולכן יש להוסיף ולהתחזק באמונה ובביטחון בה' וסוף הטובה לבוא.

שאלה


כותרת:
מדוע יוסף התעמר באחיו ?

שאלה:
שלום לכת``ר. הרב כתב מאמר תורני נפלא על פרשת וישב. ראוי ללמוד מאמר זה שכן יש לו השלכות רבות על יחסי אדם וחברו בימים אלה וגם על כלל היחסים בחברה כאן במדינת ישראל בין דתיים לאלה המכונים ``חילוניים`` ואולי גם בין דתיים לבין עצמם. יש נקודה אחת שהרב לא התייחס אליה והיא ``מדוע יוסף שמבחינה מסויימת ידע אולי חלק ממצוות התורה התעמר באחיו והוליך אותם סחור סחור ואולי עבר על ``לא תיטור`` במקום לומר להם כבר בתחילה ``אני יוסף אחיכם`` ? האם הוא התכוון למסור להם מסר חינוכי ? או שבדעתו היה ללמדם לקח ``באמצעות הרגליים`` ? או אולי הוא למד גינוני מלכות והאמין שהמנורה צריכה להיות מעוגלת ולא ישרה (כמו שאלומות האחים היו כפופות ולא ישרות) ? בברכת התורה,

תשובה



תשובה:
ברור שליוסף היתה מגמה בכל המבחנים שהוא מעמיד את האחים. הוא יוצר מצב חמור כדי ללמוד איך עומדת האחוה בין השבטים האם הם מוכנים למסור את הנפש עבור אחיהם או שיאמרו: ליעקב הלך החבל אחר הדלי... אמו גנבה גם בנה גנב ונשאר לרצות את עונשו... ולכן יוסף אינו מגלה מיד את פניו. הלוא מצרים היא כור היצירה של עם ישראל ואם האהבה הפרטית גוברת על האהבה הציבורית ואח מוכן למכור את אחיו לעבדות אם כן לא יוכל להיווצר עם מחבורה כזאת.

מקור:

שאלה
שלום.

כיצד ניתן להסביר את היחסים המורכבים בין יוסף לאחיו ?
משה רבפוגל

תשובה
שלום.

התשובה מתבססת על מאמר שכתה הרב באתרו.

העימות הראשון שאיים על שלמותו של בית ישראל, היה בין יוסף לאחיו. ``ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם``. איזו דיבה הינה זו? רש``י מביא בשם המדרש שלושה דברים: ``שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות``.
ותמהו המפרשים, היכן מצינו שהאבות הידרדרו לרמה מוסרית כה נמוכה? ולהיפך, כיצד היה מסוגל יוסף להוציא עליהם דיבה כה איומה? ותשובתם היא, שנוצרה אי הבנה בין האחים. כל אחד התייחס לנושא מזווית ראייתו האישית. האחים נהגו לשחוט את הבהמות שאכלו, אלא שהתירו לעצמם לאכול אבר מן החי מהבהמה בעודה מפרכסת. על פי דיני ישראל, הדבר מותר באופן עקרוני. בשחיטה נחשבת הבהמה למתה ופירכוסה אינו אלא כזנב הלטאה (אגב, ברוח גישה זו התירה בזמנו הרבנות הראשית השתלת לב למרות היותו פועם, כשהוכח בעליל שהאדם אכן מת באופן ודאי ומוחלט). אולם יוסף סבר שעדיין לא ניתנה תורה. ולפי דיני בני נח, השחיטה אינה קובעת את מותה של הבהמה, אלא רק אפיסת כל זיק של חיים, ואסור היה לאחים לאכול אבר מן החי מסוג זה.
גם דיבתו על העריות מתפרשת ברוח דומה. יוסף הצדיק היה זהיר מאד בנושא העריות. דבר זה הצילו אחר כך בפרשת אשת פוטיפר. האחים לא החמירו כמוהו, והיו נוהגים ביתר קלות ביחסיהם עם נשים, שהיו באים עמהן בעסקי מסחר וכדומה. לא שהיו עוברי עבירה, חלילה, אלא שלא נהגו על פי הנורמות של יוסף הצדיק. על פי תפיסתו, הוא ראה בכך עבירה חמורה, והיה מביא את דיבתם רעה אל אביהם )עיין רבי אליהו מזרחי, מהר``ל ויתר מפרשי רש``י(.
חז``ל לא באו לומר מה היה בדיוק הוויכוח בין יוסף לאחיו, אלא להעמידנו על סגנון הוויכוח. לדעתם, שניהם צדקו, כל אחד על פי תפיסתו. אך הבדלי התפיסות ואי היכולת להבין כל אחד את מניעי רעהו, הם שיצרו את המחלוקת הראשונה בעם ישראל שהמיטה עלינו את הגלות הראשונה, זו של מצרים.
האם ניתן ללמוד לקח לדורות ממחלוקת זו? האם ניתן למנוע תופעה חמורה כזו, שבה היו מסוגלים האחים להרוג זה את זה, ולמכור את אחיהם לעבד? האם יש פתרון לטרגדיה כזו, שבה שתי התפיסות נראות כצודקות?

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו
אכן יש פתרון לבעיה הכאובה, אלא שלשם כך עלינו להעמיק בנושא זה של הידור מצוה. התורה לא חייבה את יוסף לרדת מרמתו הגבוהה לרמת אחיו. סיפור אשת פוטיפר, לעומת מעשה תמר הסמוך לו, בא להוכיח שצִדקותו ופרישותו של יוסף נזיר אחיו אכן היתה מוצדקת. אולם עם זאת התורה לא הטילה על כל האחים חובה לנהוג בחומרות יתרות כיוסף. יש נורמות מינימליות המחייבות כל אדם מישראל, אך לא מכל אחד נדרש להיות צדיק. יש לעודד ולטפח יחידים המעוניינים והמסוגלים לכך לנהוג לפנים משורת הדין. חברה, השואפת לבינוניות ומדכאת את שאיפתם של היחידים לגדול מעל לנורמה, היא חברה מנוונת. רק בסדום נהגו להלין את כולם במיטות שוות, ומי שרגליו היו ארוכות יותר נהגו לקצצן. זוהי ``מידת סדום`` שגרמה לחורבנה של העיר.
אולם צדיק אמיתי צריך להביא בחשבון שלא כולם מסוגלים וחייבים להגיע לרמתו. ומכיוון שרמתם של האחרים נורמטיבית ואין בה סטייה מההלכה, אף על פי שאינה מהודרת כמוהו, עליו להעריך כל אדם על פי רמתו.
לא הרי יוסף - שהיה בבית אביו, שהשקיע בו את כל זמנו והוריש לו את כל ידיעותיו והנהגותיו, ואף הלבישו איצטלא דרבנן בצורת כתונת פסים יקרה - כהרי יתר האחים הרועים בשכם ובדותן ובאים במגע עם הבריות. מה שיוסף יכול היה להרשות לעצמו, וחייב היה לעשות, בתנאים המיוחדים שבהם חי, לא יכלו האחים להרשות לעצמם בתנאים שבהם חיו. אלומתו יכלה לקום יציבה וזקופה. אלומותיהם של האחים היו כפופות, כי עיסוקם וסביבתם אילצום להיות כאלו. ייתכן שיחסית לתנאים שבהם היו נתונים האחים, המאמץ הרוחני שנאלצו להשקיע כדי להגיע לרמה אליה הגיעו, היה לא פחות משל יוסף בתנאים הנוחים שבהם גדל, ספון בבית אבא שהרעיף עליו חום ואהבה מיוחדים.
הידור והתהדרות
המהדר האמיתי במצוות אינו מתהדר בכך. הצניעות יפה לו. הבנת הזולת ומניעיו, תנאי הכרחי הוא לצִדקות אמיתית. הצדיק האמיתי אינו מתנשא מעל לזולתו, אינו משתלט עליו, אינו מזלזל בו, ולא נותן לו לחוש שרמתו פחותה משלו. בעצם אישיותו הוא מקרין סביבו אור של השפעה סמויה ועקיפה, שכוחה גדול יותר משל הטפה ישירה. השתלטות גורמת רק דחיה, ומשיגה תוצאות הפוכות. היא יוצרת ראקציה ונסיון להשתחרר מההשתלטות על ידי מרידה גלויה, על ידי שנאה והתרחקות. שום השפעה חיובית לא מושגת בכך. ביקורת חדה ופוגעת יוצרת בומרנג הפוגע במבקר יותר משהועיל למבוקר. דרך זו היא שגרמה לקרע נורא בעם ישראל והביאה לגלות הראשונה. לקח זה נלמד. במקום א ל ו מ ו ת נפרדות לכל שבט ושבט, יהיה בעתיד ע ץ א ח ד , ממנו יוצאים הענפים השונים. יש גדולים ויש קטנים, אולם כולם יחד תורמים להתפתחותו, לשיגשוגו ולפריחתו של העץ כולו. יוסף הוא לא רק אוסף אלא גם מוסיף, ``מוסיף והולך``.
מוסיף והולך
המנורה במקדש היתה עשויה מקשה אחת. הנר המערבי דלק יותר, האחרים פחות; אולם אף נר לא נפסל, כולם שמן זית זך. זה סמלו של עם ישראל בשובו מגלות בבל, וזהו סמלו כיום.
תלמידי חכמים שבארץ ישראל צריכים להיות נוחים זה לזה כשמן זית, להנעים זה לזה, להאיר יותר ולהעיר פחות זה לזה. זוהי דרכם של בית הלל, שהיו ענוותנים, ולכן הלכה כמותם. שיטתם הינה להרבות אור ולא לגרש את החושך. ``מוסיף והולך`` ולא ``פוחת והולך``. ההידור העיקרי הוא התיקון האישי, הביתי, ולא בביקורת הזולת. האור הבוקע מהבית מאיר מעצמו את כל סביבתו. ריבוי תורה ואמונה )כנגד הימים הנכנסים( וריבוי בנים ותלמידים )כנגד בני הבית(, הוא ההידור העיקרי, וממילא הוא משפיע גם על הרגל המתבוססת בבוץ שבשוק.
וכך כותב מרן הרב קוק זצ``ל )אורות הקודש ח``ג עמוד שכ``ח(:
``המסתכלים העליונים - אזורי חסד אל תמיד - מכירים את הכיעור שברע בעומק גדול יותר מאותם שהרוגז והכעסנות הוא שלטון רוחם... ומתוך שעינם תמיד פקוחה לחפש את נקודות הטוב, לא תוכל שום שנאת הבריות לשלוט בהם, כי בכל מקום הם מוצאים את נקודת הטוב... והיא בזוהר גודלה מחפה היא על כל הכיעור שברע...``